הארץ:מה בדיוק קרה בפגישה של בל''ד עם הורי המפגעים?  

בנימין נתניהו הציג את העניין כברור: אנשי בל"ד ערכו ביקור תנחומים אצל הורי רוצחים. לא רק זה, הם עמדו דקת דומיה לזכרם כתמיכה בטרור. התקשורת התמסרה לסיפור. בידיעות אחרונות הכותרת היתה "פגישה עם דם על הידיים" או בקיצור "בל"ד על הידיים" בוויינט. גם אנשי מרכז ושמאל הזדעזעו, ייתכן שבצדק אם הסיפור היה נכון. בסקר שהוצג בשער "ישראל היום" 92 אחוז מהמרואיינים אמרו שהם תומכים במאסר אנשי בל"ד או סילוקם מהכנסת. ב"ישראל היום" כבר מוכנים ליום המתקרב שהערבים לא יוכלו להצביע, ולכן בסקר נשאלה רק האוכלוסיה היהודית.

אפשר לאהוב או לשנוא את חברי בל"ד, אבל הסיפור שהוצג בתקשורת ועל ידי נתניהו פשוט מוטה או שגוי כמעט בכל עובדה ועובדה. בכך הוא לא שונה מהאוטובוסים של הערבים בדרך הבחירות, שלא היו ולא נבראו, או הקשר של המשותפת עם דאע"ש, פרי דמיונו של נתניהו.

אחרי שראיתי רמזים לכך שהסיפור לא מסתדר, דרך סטטוסים בפייסבוק ואתרי שמאל, הרמתי טלפון וביררתי, שוחחתי עם אנשים מבל"ד שהיו במפגש, עם גלעד ארדן, השר לביטחון הפנים, ועם קסניה סבטלובה, ח"כית המחנ"צ הטריה שהגישה את התלונה להשעיית חברי המפלגה. הבירור מראה שמדובר שלא פחות מנכבה של התקשורת הישראלית, ושל ח"כי המרכז והשמאל שלא טרחו להרים טלפון ולברר מה קרה.

1.

ראשית, המסגרת הכללית של הדברים אינה כלל ועיקר שאנשי בל"ד הלכו לתמוך במעשי המחבלים, כשבכל הסיפור יש תפקיד מעניין למשרד לביטחון הפנים. למעשה, המפגש היה תיווך של ח"כי בל"ד בין משפחות המפגעים למשרד לביטחון הפנים, שמטרתה להחזיר את גופות המפגעים להוריהם שממתינים להן ארבעה חודשים.

כפי שכבר נכתב, הגופות של מחבלי יהודה ושומרון שייכות לצה"ל, בעוד הגופות של רוצחי מזרח ירושלים שייכות למשרד לביטחון הפנים. במשך שנים צה"ל אגר גופות מחבלים לתקופות ארוכות, לעתים 40 שנה, בשני בתי קברות יחודיים. חלק מהגופות אף הלכו לאיבוד, כשארגוני הטרור עצמם כבר התפוררו. כיום צה"ל מבין שהעניין הנקרופילי בהחזקת גופות, של אנשים נתעבים ככל שהיו, לא משרת אף אינטרס. צה"ל משיב גופות לרשות הפלסטינית תוך שעתיים. אך ארדן חכם יותר, יש לו מדיניות עצמאית, שונה משל צה"ל, והוא מתעקש לאגור גופות במקפיאים. ההסבר הרשמי שלו היה שהוא מנסה לסכם עם המשפחות על קבורה שקטה ובלילה והמשפחות לא רוצות. אלא שגם כאשר המשפחות נכנעות לתנאים, המשטרה ממשיכה לאגור את הגופות המוקפאות. זה למעשה הרקע לכל הסיפור.

הפגישה המשוקצת במזרח ירושלים התרחשה ביום שלישי. אבל יום לפני הפגישה ויום אחריה קרה דבר מעניין, שהתקשורת הישראלית נטתה להעלים, וזו ההזדמנות להזכיר מלבד הסיקור בעיתון זה, את שלומי אלדר מ"אל-מוניטור" ויעל מרום מ"שיחה מקומית" ואולי כותבים נוספים שהחמצתי. ביום שני, גלעד ארדן שוחח עם זועבי בכנסת באופן לא רשמי, אירוע ששני הצדדים מאשרים. זועבי שאלה אותו מתי יוחזרו הגופות למשפחות והוא אמר שהמשפחות לא מסכימות לתנאי המשרד ולכן לא יקבלו את הגופות. זועבי טענה שהמשפחות הסכימו. בכל מקרה, אחרי שהוזמנו על ידי משפחות המפגעים, כדי לפתור את הסבך הפרוצדורלי ואי-ההבנה עם המשטרה, אנשי בל"ד ועורכי הדין הגיעו לפגישה מרוכזת בת 40 דקות שמטרתה להכין מסמך, שבו המשפחות יכריזו שהן מסכימות לתנאים, כי לכל משפחה השב"כ הציב תנאים אחרים. למחרת הפגישה, על פי אנשי בל"ד, זועבי העניקה אישית לארדן את הדו"ח. זה קרה לפני שהפרשה התפוצצה, וארדן לא התקומם על כך, בניגוד לציוץ המזועזע שלו מהמפגש כשהפרשה התפוצצה. בשורה התחתונה, אגב, הגופות חוזרות למשפחות.

בדקתי עם ארדן את הטענה (בסמסים). ארדן מאשר שהיתה שיחה עם זועבי שהוא מגדיר כ"אקראית" שבו היא אמרה שהמשפחות מוכנות לעמוד בתנאים והוא אמר שיבקש מהמשטרה לבדוק. ארדן הדגיש בפניי שלא דובר על הפגישה עצמה בשיחה.

2.

ביקור תנחומים? המושג "ביקור תנחומים" גם הוא חזר בתקשורת ובטענות הפוליטיקאים. ביקור תנחומים על פי האיסלם מתרחש בשבוע שהמת הולך לעולמו והוא קורה בבית המשפחה, כאן העניין קרה ארבעה חודשים אחרי המוות, כשאין גופה. כמו כן, האירוע נעשה במרכז תרבות ולא בבית משפחת המת. הפגישה היתה פגישה פרקטית, עם עורכי דין וטפסים. לכן זה לא עונה בשום אופן להגדרת ביקור תנחומים. אם אנשי בל"ד היו רוצים לנחם מחבלים היו בקלות הולכים למשפחות עם גופה ואוהל אבלים, מיד אחרי מות המחבל, וכאלה יש מספיק.

3.

ובכל זאת, נשאלת שאלה קשה - למה הח"כים עמדו, לעזאזל, דקת דומיה למפגעים?. אז מסתבר: א. שזו לא היתה בדיוק דקת דומיה. ב. שזה לא היה ממש עבור המתים הספציפיים. כשם שחרדים מתנגדים לדקת דומיה, גם בדת המוסלמית לא עומדים דקת דומיה. חברי הכנסת של בל"ד והנוכחים מלמלו בלב את סורת אל פאתחה, "פרק הפתיחה", שבעת הפסוקים שפותחים את הקוראן, שהטקסט שלהם נייטרלי למדי. כאנקדוטה, המקור שלי סיפר שאחד הח"כים של בל"ד הגיע לאיחור למפגש והחמיץ את קריאת הפסוקים שבגינם הושעה. 'סורת אלפאתחה' היא טקסט טקסי שקוראים בכל מפגש פלסטיני רשמי. גם באירוע לחיזוק המיעוט הערבי בשפרעם לפני שבוע, שלא היה אירוע אבל, קראו את הטקסט. למעשה, אני עצמי נתקלתי בסורת אל פתחה באירוע בחירות חגיגי של "המשותפת" כשסיקרתי את מסע הבחירות. עמדתי מתוך נימוס כשאנשים סביבי עמדו ומלמלו בלי קול. ככל הנראה, השימוש השגוי ב"דקת דומיה" התחיל בסיקור הראשוני של מען או בתרגומיו, אבל השתרש כחלק מהסיפור ובראיון רדיו ששמעתי עם גטאס, אף שהח"כ הזכיר שמדובר בסורת אל פאתחה השדרן המשיך לשאול אותו למה עמד דקת דומיה.

פניתי לח"כ קסניה סבטלובה מהמחנ"צ, שנראתה לי חברת כנסת נבונה. סבטלובה הציעה בעקבות הפגישה, להשעות את אנשי בל"ד. היא הודתה שאין לה בעיה עם עצם הטיפול שלהם בשחרור הגופות, אבל יש לה בעיה עם דקת הדומיה. בדף הפייסבוק שלה היא כתבה "הם עמדו דקת דומיה לזכר רוצחים - כך שלא ניתן להתבלבל בכוונותיהם, בהזדהות שלהם עם רוצחים".

כשאמרתי לה שזו לא היתה בדיוק דקת דומיה, היא אמרה שהמשטרה אומרת שהיתה דקת דומיה. כשאמרתי לה שזה לא נכון, ודובר בסורת אל פאתחה, היא אמרה שקריאת פסוקים בלב זה אותו דבר, וציינה שהקונטקסט הכללי של בל"ד בעייתי ושבדף הפייסבוק בערבית הם כותבים דברים בעייתיים. ייתכן שהיא צודקת אגב, אבל מה זה קשור למפגש הספציפי שבגינו הזדעקה כל כך.

4.

אם אפשר לקשר בין המפגש הזה למשהו, הרי זה לפגישת איילת שקד עם אמו של חשוד כמצית בית משפחת דוואבשה בדומא, כדי לבדוק את הטענות לעינויי המתנחלים. לטעמי, כמי שמתנגד לעינויים של ערבים או יהודים, שקד עשתה את עבודתה. כתגובה, היא הגדירה את פגישתה כפרוצדורלית, וזה בדיוק מה שקרה בפגישה של אנשי בל"ד, שהיתה אף יותר פרוצדורלית כי מרכז הפגישה היה מילוי טפסים למשטרה. תתארו לכם שיאשימו אותה בכך שנישקה את המזוזה שם?

5.

לאחר שפורסם מאמר המערכת ב"הארץ", ארדן השווה במאמר תגובה מנוסח היטב את החזקת הגופות של המחבלים לתנאי המשטרה בקבורת ברוך גולדשטיין וכתב "בימים אלה מלאו 22 שנים ללוויה ולקבורה לילית מעוטת משתתפים, שהמדינה כפתה על משפחת מפגע מאותם טעמים בדיוק". נשמע משכנע.

למזלנו יש ל"הארץ" ארכיון עשיר ואפשר לברר מה היה שם בדיוק. בניגוד לגופות מחבלי מזרח ירושלים שנותרות 40 יום במקפיאים, גולדשטיין נקבר ביום ראשון ה-27 בפברואר 1994 לאחר שמת ביום שישי ה-25 בפברואר, יום הטבח במערת המכפלה. המשטרה נכנעה ללחץ אלמנתו והסכימה לקבור אותו בירושלים ולאחר מכן כשהשטח יירגע להעביר את הגופה לקבורה בחברון. מלבד זה, נדב שרגאי ב"הארץ" תאר את לוויתו כבת מאות אנשים, כולל מבוקשים שהמשטרה מחפשת, וסיפר שהקהל פרק זעמו בעיתונאים. בלוויה התקיימו שלל נאומי הסתה, גם נגד רבין, וקראו לפיגועים נוספים וכפי שאפשר לראות בתמונה בעיתון, שנראה שצולמה באור יום, היו גם שלטי 'נקמה'. בנאומי הלוויה, הוגדר גולדשטיין על ידי הרב ישראל אריאל ממכון המקדש כ"הרוג מלכות, יהודי שמסר את נפשו. את מי הוא טבח? זה חלק מהמלחמה של עם ישראל" והוסיף שגולדשטיין הוא ממשיך של שמשון הגיבור ומעשיו הם "אות אזהרה שדם יהודי לא הפקר".