מסע הנקמה של אובמה: הפסד של טראמפ אינו מספיק, הנשיא מחפש השפלה  

ברק אובמה חם עכשיו כמו אש. הוא טס ממקום למקום, מופיע באספות פוליטיות ונואם באירועי התרמה ככל שיידרש. הוא משלהב בוחרים בלהט של מטיף בפטיסטי, מדרבן את אוהדיו לא רק להצביע אלא לשכנע אחרים להצטרף אליהם, מאיץ במעריציו להתגייס לא רק עבור הילרי קלינטון, אלא למען כל המועמדים הדמוקרטים באשר הם. וזה עוד לפני שדיברנו על רעייתו, מישל, המגה-סופרסטאר של מערכת הבחירות לנשיאות, שתחל בהופעות משותפות עם קלינטון מחרתיים בצפון קרוליינה.

עוד לא היתה משפחה נשיאותית שהתגייסה בצורה כה טוטאלית וחד-משמעית למען מועמד מפלגתו של הנשיא, ובמקרה של דונלד טראמפ, נגד המועמד של המפלגה היריבה. התערבות בוטה מדי נחשבה פעם להתנהגות שאינה יאה לנשיא מכהן, אבל כמו דברים רבים אחרים שאינם כתמול שלשום בשל תופעת טראמפ, גם כללי הנימוסים וההליכות של נשיאים בזמן בחירות נזרקו לפח בחודשים האחרונים. שבועיים בדיוק לפני שייבחר מחליפו, פחות משלושה חודשים לפני שיעזוב סופית את תפקידו, אובמה נותן כל מה שיש לו. הוא הולך עד הסוף. הוא מתנהל לא כנשיא המסיים שתי קדנציות ועברו מאחוריו, אלא כפוליטיקאי ינוקא שהשאיפה לעתיד היא מרכז חייו.

אתמול (ראשון) בנוואדה אובמה היה במיטבו. הוא לא נשא נאום סוחף, רהוט ומוקפד, מהסוג שחשמל את ארה"ב כשהתמודד לנשיאות ב-2008, אבל הוא תקף את טראמפ בהתלהבות נעורים, בשצף קצף, כפייטר ותיק ששש אלי קרבו האחרון ואיננו חושש ללכלך את ידיו. אובמה התעלל במועמד הרפובליקאי לסנאט בנוואדה, ג׳ו הק, וייסר אותו, הן על תמיכתו בעבר בטראמפ והן על ניסיונו להתנער ממנה עכשיו. הוא לא יסתפק בכך שטראמפ יפסיד, הוא רוצה שיושפל, יחד עם המפלגה הרפובליקאית כולה.

הסקרים המחמיאים אמנם הפכו את ניצחונה של קלינטון לכמעט וודאי - האחרון של הוושינגטון פוסט ורשת איי.בי.סי העניק לה יתרון של 12% על פני טראמפ - אבל עם האוכל בא התיאבון. אם הבית הלבן מונח בכיס, צריך להיאבק על הסנאט, ואם הדמוקרטים נראים על סף כיבוש ארבע משרות הסנאטור הנחוצות להם כדי להשיג שליטה בסנאט, אז צריך להמשיך את המערכה - שעדיין נראית אבודה, אם כי פחות - גם על בית הנבחרים. אובמה פועל כאחוז תזזית גם כי הוא נחרד מעצם המחשבה שטראמפ עלול להיבחר לנשיא אבל גם מכיוון שהוא מבין שהתנהלותו הבעייתית של המועמד הרפובליקאי והסבירות שיתרסק מעניקים למפלגתו הזדמנות חד-פעמית להשיג מהפך היסטורי שאיש לא העלה על דעתו לפני שטראמפ נכנס לזירה.

באופן טבעי, נשיאים אמריקאים מעדיפים שמחליפיהם יבואו ממפלגתם כדי שיעסקו בביצור מורשתם ולא בעקירתה. זה נכון שבעתיים לגבי אובמה, שמורשתו מתוארת על ידי הרפובליקאים כגיהנום עלי אדמות שיש לחסלה מיד עם כניסתו של טראמפ לבית הלבן. אובמה גם יודע מניסיונו האישי המר עד כמה קשה לנשיא לתפקד מול קונגרס לעומתי שמסרב לשתף פעולה עם הנשיא בכל נושא אפשרי. סנאטורים רפובליקאים הודיעו כבר מראש שינסו להכשיל גם את קלינטון, אם תיבחר, בדיוק כשם שניסו לחרב את כהונתו של אובמה. סנאט דמוקרטי, לעומת זאת, לא רק יאשר במהירות את רוב מינוייה של קלינטון לקבינט, הוא גם יסלול את הדרך לבחירתם של שופטים ליברלים לבית המשפט העליון במהלך כהונתה ולעיצוב פניה של ארה"ב לדורות הבאים.

אבל השיקולים של אובמה אינם רק נשיאותיים ופוליטיים, הם גם רגשיים ואישיים מאוד. הוא אמנם חרד מפני נשיאות של טראמפ יותר משהיה מכל מועמד רפובליקאי אחר, אבל הוא מונע גם מרצונו להחזיר למועמד הרפובליקאי על כך שהוביל את המהלך ההזוי והגזעני של פקפוק במקום הולדתו, עניין שאובמה הזכיר במפורש בנוואדה. והוא לא רק רוצה לחזק את הדמוקרטים כדי שיקדמו את המדיניות שלו, הוא גם שואף לרסק את הרפובליקאים על שמונה שנות הסרבנות והשנאה שהפגינו כלפיו. אובמה הוא אמנם נוצרי מאמין שדוגל במחילה על עוונות, אך במערכת הבחירות הזאת הוא נוהג על פי אמרה ידועה של היינריך היינה: ״צריך לסלוח לאויבנו, אבל לא לפני שייתלו״.

מישל אובמה בכנס בחירות באריזונה

אובמה איננו מוכן לראות בטראמפ עב"ם שנחת בהפתעה וביצע השתלטות עוינת על המפלגה הרפובליקאית. מועמדה של המפלגה לנשיאות, אמר בנוואדה, הוא תוצר ישיר של ״הדיבור המטורף״ של הרפובליקאים בשנים האחרונות נגדו, נגד קלינטון ונגד דמוקרטים אחרים. הם אולי טיפחו את האמונות ההזויות של מצביעיהם כדי לגבות את רצונם לחסום את דרכו של אובמה, אבל בוחריהם לקחו את הדברים ברצינות ולכן העדיפו את טראמפ, שמקדם מזה שנים את אותן תיאוריות הזויות. כעת, כשהם חשים שטראמפ בדרך להתרסקות, הרפובליקאים מנסים להתנער ממנו, אמר אובמה, אבל זה כבר מאוחר מדי, הם פספסו את המועד. והוא מדרבן את המצביעים לבוא עמם חשבון.

הבעיה של הרפובליקאים היא שאובמה יצא למסע הצלב שלו נגדם כשהפופולאריות שלו נוסקת לממדים שלא היו כמותם מאז הקדנציה הראשונה שלו, אחרי בחירתו ואחרי חיסולו של אוסמה בן לאדן. אובמה, מי היה מאמין, פופולרי היום יותר משהיה ביל קלינטון ובאותה מידה שהיה רונלד רייגן כשהתקרבו לסיום כהונתם. ואובמה הוא עוד כלום לעומת רעייתו, שתמיד היתה פופולארית, אך התגלתה עתה כאורטורית לא פחות מלהיבה ממנו, שנאומיה הפכו לנכס צאן ברזל של הקמפיין של קלינטון. כמו בעלה, מישל אובמה לא רק נחרדת מפני בחירתו של טראמפ, לא רק מבועתת מיחסו לנשים, היא מבקשת גם להשיב לרפובליקאים כגמולם על שמונה שנות הארס כלפיהם. לא מאהבת מרדכי, סביר להניח, כי היחסים בין אובמה לקלינטון רוויי מועקות היסטוריות, אלא יותר מתוך שנאה יוקדת להמן ופחד אמיתי מהצלחתו.

סביר להניח שבלשכת ראש הממשלה בירושלים יושב מנהיג ישראלי שתוהה אם הוונדטה של אובמה תגיע גם אליו. האם שאיפתו של הנשיא, הוא חושב, לגמול לאישים שהציקו לו מעל ומעבר למקובל תחצה אוקיינוסים ותגיע גם לישראל, האם העובדה שהעיתון של פטרונו שלדון אדלסון בלאס וגאס הוא היחיד בכל ארה"ב שהביע תמיכה בטראמפ תשחק עכשיו לרעתו. עדיין אין תשובה לשאלה הזו, אבל דורשי רעתו של בנימין נתניהו יכולים כבר עתה להתענג על החששות והחרדות שבוודאי תוקפים את דיירי רחוב בלפור בירושלים ככל שמתקרב שמונה בנובמבר.

http://www.haaretz.co.il/news/world/america/us-election-2016/.premium-1.3101673