התוכנית המדינית המלאה של תנועת זהות בראשות משה פייגלין  

שלום מתקיים רק אם אף אחד לא חושב שכדאי לו להילחם. מלחמת העולם הראשונה התחילה כאשר כל אירופה הייתה מרושתת בהסכמי שלום. אין לנו שום סיבה להניח שהסכמי שלום שלנו יהיו מועילים יותר. שלום הוא תוצאה של הגדרת מטרה נכונה והשגתה. "שלום נצח" ניתן להשיג ביתר קלות בטריטוריות אחרות ובוויתור על זהות ועל ריבונות. גם הביטחון איננו הבעיה, שהרי ככול שאנו מתקדמים יותר ב"תהליך השלום" – רמת הביטחון יורדת. פיצוץ אוטובוסים ומסעדות על ידי מחבלים מתאבדים, וטילים על תל אביב וירושלים, לא נראו במקומותינו קודם ל"תהליך השלום" של הסכמי אוסלו. על פי הניסיון המצטבר, השאיפה לביטחון צריכה להרחיק אותנו מכל תהליך מדיני. אם אנו ממשיכים להקריב קורבנות "למען השלום" – כנראה שהסוגייה הביטחונית איננה הבעיה העיקרית שלנו. גם הדמוגרפיה כבר לא מהווה בעיה. האישה התל אביבית כבר לא יולדת פחות משכנתה ברמאללה – אלא להיפך. על פי המכון האמריקני-ישראלי לדמוגרפיה AIDRG : "המשך המגמה הנוכחית, בתוספת סבירה של כחצי מליון עולים ב-20 השנים הבאות, עשויות לשדרג את הרוב היהודי מ-%66 ל-%80 ב-2035 ". כלומר בלי שום תהליך מדיני, יכול הרוב היהודי בין הירדן לים – כולל ערביי יו"ש - להגיע ל-%80 בתוך כ-20 שנה.

תהפוכות מדיניות ומשברים כלכליים עשויים בהחלט להאיץ את התהליך. גם בעיית הלאומיות ה"פלסטינית" – אינה באמת בעיה. היא נוצרה באופן מלאכותי כתגובה לציונות. אין שום בעייה "פלסטינית" בשטחי ארץ ישראל בהם קיים ריבון ערבי, ירדני, מצרי, סורי או לבנוני. אם תיעלם חלילה ישראל מהמפה, תיעלם באותו הרגע גם "הלאומיות הפלסטינית". "מטרת היהודים בארץ ישראל היא להקים מדינה יהודית בארץ ישראל; מטרת הערבים בארץ ישראל היא - שהיהודים לא יקימו מדינה יהודית בארץ ישראל" (פב' 1947 ,ארנסט בווין, שר החוץ הבריטי, מסביר במעמד החזרת שאלת ארץ ישראל לאומות המאוחדות, את יסוד הסכסוך). דבר לא השתנה מאז הסברו הממצה של שר המושבות הבריטי הפרו ערבי ארנסט בווין. אין באמת לאומיות "פלסטינית". ישנה אומה ערבית מזרח תיכונית שאיננה מקבלת את עצם הריבונות היהודית בשום חלק של ארץ ישראל. לכן, פתרון ה"בעיה" הפלסטינית לא יפתור את יסוד הסכסוך, כלומר, את התנגדותם לכל ריבונות יהודית שהיא בארץ ישראל. זו גם הסיבה שמדינה "פלסטינית" עדיין לא קמה ולעולם לא תקום, על אף שמעולם לא הוגשה לקבוצה כל שהיא מדינה על מגש כסף שכזה. מדינה - זה פשוט לא מה שהם רוצים.

ה"לחץ הבין-לאומי" גם הוא אינו הבעיה, שכן תמיד הוא גובר ביחס ישר לכניסתה של ישראל לתהליכים מדיניים. החרם הכלכלי שהיה ברובו חרם ערבי, קודם שהכרנו בקיומו של העם ה"פלסטיני" ובזכותו על לב הארץ, הפך לחרם עם דגש אירופאי לאחר שהחל תהליך אוסלו. ערב הסכמי אוסלו ריחף סימן שאלה גדול מעל הלגטימיות של אש"פ ומנהיגיו. שום סימן שאלה שכזה לא ריחף מעל זכותם של היהודים למדינה משלהם. כיום – אחרי 20 שנה של 'תהליך מדיני' התהפכו היוצרות. אנו מכירים בהם, הם לא מכירים בנו, והאמריקנים לא מוכנים לחייבם לעשות זאת כתנאי לפתיחת משא ומתן. כלומר, תהליך מדיני מגביר את הלחץ ולא מפחית אותו, ולכן הלחץ לא יכול לשמש עילה לקיומו. גם בעיה "כלכלית" לא בא התהליך המדיני לפתור. נהפוך הוא. כפי שנראה בהמשך, הסכמי אוסלו שואבים כ %5.10 מתקציב המדינה בכל שנה, ולמעלה מטריליון ₪!

מאז נחתמו, לא כולל סעיפים שאינם ניתנים לחישוב כגון השפעת התהליך על עלויות הדיור. בשנים האחרונות צועדת ישראל אל מעמד של מעצמה כלכלית לא בזכות התהליך המדיני, אלא למרות התהליך הזה. תקציב המדינה לשנת 2016 הוא 347 מליארד ₪. אילולי התהליך המדיני, היו כיום לכאורה בקופה הציבורית יתרות בסדרי גודל של שלוש שנות תקציב! מדובר בסכום שהוא פי שתים וחצי מעלות מבצע אפולו האמריקני לכיבוש הירח.

מטרת תכנית אוסלו ובנותיה ובכן, אם זה לא 'השלום' ולא ה'ביטחון', לא ה'דמוגרפיה' ולא ה"לאומיות הפלסטינית", לא הלחץ הבין לאומי ולא הכלכלה – מה המטרה שלשמה אנו מבקשים תכנית מדינית? התשובה האמיתית והעמוקה היא שאנו מבקשים לגטימיות לזהות הישראלית. וכך הסביר את הדברים , לא אחר מאשר אדריכל אוסלו – ד"ר רון פונדק, שהלך בינתיים לעולמו: "אני רוצה שלום כדי שתהיה 'ישראליּות'. השלום איננו מטרה בפני עצמה. זהו אמצעי להעביר את ישראל מעידן אחד לעידן אחר, לעידן של מה שאני מחשיב כמדינה נורמלית. 'ישראליזציה' של החברה במקום 'ייהוד' שלה יאפשרו לשלב את הלאומיות היהודית, שגשוג התרבות הישראלית, הפרדת הדת מהמדינה ושוויון מלא למיעוט הערבי בישראל". (רון פונדק – ינואר 2014) אנו מבקשים להגדיר את עצמנו באמצעות שכנינו. אנו שואפים למצב בו שכנינו יקבלו את קיומנו באזור, ומתוך כך יאמצנו העולם כולו אל משפחת העמים. אנו שואפים למצוא את מקומנו בין האומות; שואפים למצב בו נהפוך ל'עם ככול העמים' – ובקיצור – אנו שואפים לייצר ליהודים זהות לאומית רגילה, זהות הבאה ככל העמים, מתוך ריבונות בארצם, במקום הזהות הנבדלת מכל העמים, זו הנובעת מן הברית העתיקה החרותה בבשרם. במילים פשוטות, אנו שואפים לישראליות במקום יהודיות: להגדיר את עצמנו על יסוד האזרחות במקום על יסוד הלאומיות. כל עוד שכננו נלחמים בנו ולא מקבלים את הישראליות החדשה הזו כלגיטימית, אנו מוטחים שוב לנקודת המוצא היהודית ממנה יצאנו, או ברחנו, לדרך. לכן, אנו זקוקים להסכם עם הערבים.

לא בשל כל התירוצים הביטחוניים, הדמוגרפיים והאחרים, אנו זקוקים להסכם בכל מחיר איתם, כדי להגשים את חלום הנורמליות הישראלית. היהודים צריכים את שיתוף הפעולה של הערבים, כדי להיות ישראלים, או אם תרצו – הישראלי צריך את הערבי כדי לשכוח שהוא יהודי. אלפי קורבנות הטרור, מסירת חבלי מולדת, עקירת יישובים על יושביהם, טילים בשמי תל-אביב, אובדן הלגטימיות הקיומית, אובדן של יותר מ %10 מתקציב המדינה בכל שנה - ונזקים רבים נוספים – כל אלה מודה ד"ר 'פונדק' – אינם מחיר ה'שלום' או פתרון ה'בעיה' הדמוגרפית, אלא מחיר שיש לשלם במסגרת המאבק הפנימי על זהותה של המדינה. כשהמלחמה לא נגמרת השלום לא מתחיל. עמדת הנחיתות הבסיסית, זו התולה את הזהות הישראלית בשכנינו, מתעלת אותנו למשחק סכום אפס, המבוטא במדויק בסיסמא: "שטחים תמורת שלום". לאורך ההיסטוריה, תמיד הצד המנצח במלחמה, הוא זה המציע שלום תמורת נכסי היריב. אולם אצלנו מתקיים מצב ייחודי בו הפקדנו בידי האויב החלש מאיתנו – צבאית וכלכלית – את הנכס החשוב מכל: את מפתחות הזהות הישראלית. הנכס הזה אינו תלוי כלל בתוצאת המלחמה. נהפוך הוא, אם באופן תיאורטי, יושמד האויב לחלוטין, נמצא עצמנו שוב כ'עם לבדד ישכון' – בדד עם זהותנו היהודית.

לכן, אסור לנו באמת לנצח - ואכן, מעולם לא באמת ניצחנו. אף לא מלחמה אחת ממלחמות ישראל נסתיימה בכתב כניעה ללא תנאי כמקובל במלחמות קיומיות בין העמים המסתיימות בתבוסה מוחלטת של אחד הצדדים בשדה הקרב. משבר הזהות הפנימי שלנו מוביל לכך שהמושג 'ניצחון' אינו בנמצא כלל בלקסיקון שלנו. גם כשצה"ל משמיד את צבאות האויב, בגבורה ובכישרון רב, אין אנו מעלים על הדעת לעשות את הצעד האחרון ולהוביל את מדינות האויב לכניעה מדינית מפורשת, כי אז לא יהיה עם מי לעשות שלום ולקבל הכרה. לכן המלחמות שלנו אף פעם לא נגמרות. נשק חדש וחיילים טריים תמיד יימצאו לאויבנו וכשהמושג 'ניצחון' אינו בנמצא, המלחמה אף פעם לא באמת נגמרת והשלום לעולם לא באמת יכול להתחיל. מי שעיניו בראשו מבין שהתהליך שאנו עדים לו אינו תהליך שלום, אלא המשך המלחמה באמצעים אחרים (קלאוזביץ').

התוצאה של התהליך מקבילה לתוצאה של מערכה צבאית מוצלחת עבור האוייב: אנו חווים אובדן שטחים ולגטימיות, נזק כלכלי ודמורליזציה פנימית. ההכרה במסגרת הסכם אוסלו בצדק ה"פלסטיני", ובזכותם על ארץ ישראל, והוויתורים הטריטוריאליים שבאו בעקבותיו, לא הובילו לייתר השלמה עם קיומה של ישראל אלא בדיוק להיפך: לתהליך חמור של דה-לגיטימציה במדינות המערב. המחיר בנפש גדול פי כמה מזה ששילמנו קודם ל"תהליך השלום", המחיר הכלכלי עצום – אולם החמורה מכל היא הדה לגיטימציה בתודעת הדור הישראלי החדש. הצעיר הישראלי שעמד על דעתו לאחר תחילת התהליך המדיני (גילאי 40-30) כבר אינו רואה עצמו כיליד הארץ, אלא כאורח בארצו. מלח הארץ וסלע קיומה הוא האדם הערבי. גרוש יהודים מביתם הפך לגיטימי, אך איש לא יעלה על הדעת לפעול כך כלפי ערבים. ניתן, אם כן, לומר במפורש כי האויב מצליח לנצח אותנו ב"שלום" ולהשיג אט אט את שביקש להשיג ונכשל בכך במלחמה.

הישראלי שכבר מבין כי שלום לא יקבל, מקווה כי לפחות באמצעות 'בקשיש' בדמותם של שטחים ש"גזל" מן הערבי ב-67 ,ייאות הערבי להתעלם מ"גזלת" 48 .אולם, הנסיגה בלגיטימיות כבר חצתה מזמן את קו 1948 . ה"חטא הקדמון" באוניברסיטאות הנחשבות במערב, כבר אינו כיבושי 67 ,ואף לא תוכנית החלוקה ב 48 .ה"חטא הקדמון" הוא הצהרת בלפור ב 1917 ,כלומר עצם פתיחת הפתח לחידוש הריבונות היהודית בארץ ישראל בכל שטח שהוא. "הקמנו לכם מדינה...חלמנו על מקום שבו ספר הספרים החדש ייכתב לקראת גאולת העולם, כי אתם הרי עם סגולה", הסבירו אינטלקטואלים בריטים לפרופ' זאב צחור את כעסם על ישראל, "היו לעולם ציפיות, וראו מה עשיתם". (מתוך ראיון שנתן צחור למאיר עוזיאל ב 'מקור ראשון') כל התוכניות המדיניות שמוצעות לציבור בישראל על ידי הקשת הפוליטית על כל גווניה, באות מתוך תודעת ה"'ישראליזציה' של החברה במקום 'ייהוד' שלה" – כלשונו של רון פונדק. האופק שלהן אינו מימוש הזהות היהודית במימד הלאומי, אלא בדיוק ההיפך. התוכניות כולן בורחות מלוז הקונפליקט ומעדיפות להניח שהוא טריטוריאלי, ולכן ויתור על טריטוריה יביא לשלום אשר יאפשר לנו להתקבל כעם נורמלי בין שכננו מקרוב ומרחוק. כאמור "ישראליזציה של החברה הישראלית במקום ייהוד שלה". אבל דווקא הבריחה מהזהות חוסמת כל תקווה לשלום. אם אנו זקוקים לשלום בכדי לקבל הכרה ב'ישראליזציה' החדשה שהמצאנו לעצמנו, ואם כתוצאה מכך מקבל האויב תעודת ביטוח ואיננו מסוגלים לגבות ממנו מחיר שאין הוא מסוגל לעמוד בו – מדוע שייתן לנו שלום? מדוע שלא יוסיף לדרוש עוד ועוד מחירים כפי שאכן הוא עושה? מדוע שלא יוסיף ויכריע את המאבק באמצעות "תהליך השלום"? תכנית אלטרנטיבית יכולה אם כן להצליח, רק אם תשרת מטרה אסטרטגית הפוכה לחלוטין. לא 'ישראליזציה' של המדינה אלא 'ייהוד' שלה. מטרת התכנית המדינית יצירת תשתית מדינית למימוש זהותה היהודית של מדינת ישראל.

עקרונות :

ארץ אחת לעם אחד:

עם אלוהים אחד ארץ ישראל היא ארצו של עם ישראל לבדו, מכח רצון בורא העולם, כפי שבא לידי ביטוי בספר הספרים.

שמירת זכויות האדם:

עלינו לשמור על זכויות האדם של כל תושבי הארץ, המקבלים את העיקרון הראשון, ומבקשים לחיות עמנו בשלום.

זכויות אדם וזכויות אזרח:

זכויות אדם וזכויות אזרח הן שונות זו מזו. זכויות האדם מוקנות לו מבוראו, ולכן אינן ניתנות לשלילה על ידי האדם. אזרחות ניתנת על ידי האדם/מדינה – על פי שיקול דעת אנושי, ולכן ניתנת גם לשלילה על ידו. הגישה לשאלת האזרוח – הבהרה בשלב זה נדגיש כי מבחינה דמוגרפית ופוליטית אנו חשים שאנו מהלכים על קרקע יציבה, ויכולנו, בסבירות גבוהה, לפטור עצמנו בהחלת ריבונות ישראלית מלאה בכל שטחי ארץ ישראל שבידנו, תוך מתן אזרחות ישראלית לכל התושבים. על פי המגמות הדמוגרפיות הקיימות, צפוי כי בעוד כ 15 שנים, מספר חברי הכנסת הערביים, ידמה למספרו כיום - גם אם תינתן זכות בחירה לערביי יהודה ושומרון. התנגדותנו למתן זכות בחירה אוטומטית – למי שאינם יהודים – מיד עם החלת הריבונות, היא התנגדות עקרונית ולא תועלתנית. מדינת ישראל הוקמה בכדי להיות מדינה יהודית – מדינתו של העם היהודי – ועליה לבטא את העקרון הזה ולגונן עליו בשיטת המשטר שלה (כפי שידעה לעשות בחוק השבות).

הטענה לפיה החלת ריבונות מחייבת מתן אזרחות איננה טענת אמת. בשונה מן הזכות לאזרחות, אותה רשאית כל מדינה לחלק לכל אדם על פי שיקוליה, זכויות האדם מוקנות לו מאת ריבונו של עולם, ושום ריבון בשר ודם אינו יכול לשלול אותן ממנו. בדיוק כפי שארצות הברית, שבהזדמנויות היסטוריות שונות כבשה את האי פוארטו ריקו, האי גואם, איי הבתולה, איי מריאנה הצפוניים ואת סמואה האמריקנית – החילה בהם את ריבונותה, אך משיקוליה שלה, נתנה לתושביהן מעמד של נתינים שאינם בעלי זכויות הצבעה מלאות, כך ויותר מכך מותר גם לישראל, שקמה מתוך מטרה אחת ויחידה – להקים לעם היהודי מדינה בארץ ישראל – לייצר מעמד אזרחי נפרד, תוך הקפדה על שמירת זכויות האדם, למי שאינם יהודים, בכדי לבטא את מטרת היסוד שלשמה הוקמה ולשמור עליה.

שלבי התוכנית:

פינוי שטחי יו"ש וירושלים מכל גורמי ריבונות זרה וחמושים שונים במתכונת מבצע 'חומת מגן':

גל טרור חסר תקדים ששיאו בטבח ליל הסדר במלון פארק בנתניה, הביא בסוף מרץ 2002 את ישראל לפתיחה במבצע רחב היקף בשם "חומת מגן". במבצע נהרגו 29 חיילים, רובם כתוצאה מהוראות פתיחה באש המעדיפות חיי אוכלוסיית אויב על חיי חיילנו. ובכל זאת, היה זה מחיר "נמוך" ביחס למספר האזרחים הישראליים ששילמו בחייהם בתקופת הטרור שקדמה למבצע. ב'חומת מגן', פרק צה"ל את הרשות הפלסטינית והחמאס מנשקם, חיסל, עצר או גירש את המחבלים שלחמו נגדו, ולמעשה חזר והשתלט על כל ערי יו"ש, למעט חברון בתוך פרק זמן קצר יחסית. היות ומבצע חומת מגן פעל בתוך תודעת אוסלו הזקוקה ל'פארטנר', ראש הנחש - יאסר ערפאת - הושאר על כנו במוקטעה שברמאללה ומעגל הדמים נמשך. את התוכנית המדינית של מפלגת 'זהות' צריך לפתוח בהזדמנות המתאימה, מבצע דומה, יעיל ומהיר הרבה יותר, שיפעל בתוך מעטפת מוסרית ברורה (והוראות פתיחה באש בהתאם). בסיומו של המבצע לא יישאר בין הירדן לים, שום גורם ריבוני ולוחם זר וגלוי מלבד כוחות הביטחון הישראליים.

החלת הריבונות הישראלית המלאה והבלעדית בכל שטחי ארץ ישראל שבידנו:

בכל השטח המשוחרר תוחל מיד ריבונות ישראלית מלאה. תחנות משטרה, סניפי דואר ויתר סממני ריבונות – יוצבו בכל עיר ומקום יישוב. כל אזרח ישראלי יוכל לנוע בשטח ללא הגבלה. עד לבדיקה ביטחונית והסדרת מעמדם הסופי, יקבלו התושבים המקומיים תעודת תושב זמנית התוחמת את מרחב תנועתם בגבולות שקדמו למבצע ויוכלו לשוב ולנהל את חייהם כבעבר. תושבים אלה יבחרו את הנהגתם המוניציפאלית וישלמו את מיסיהם לעיריות והמועצות המקומיות בלבד. המדינה לא תגבה מהם מיסים ולא תיתן להם שירותים כלשהם מלבד השמירה על ביטחונם על ידי משטרת ישראל, ושרותי בריאות בתשלום מלא. אופן הטיפול בתושבים המקומיים נגזר מהערך הרב שאנו מיחסים לשמירת זכויות האדם. אחת הרעות החולות שנוצרו בעקבות הקמת הרשות ה"פלסטינית" היתה רמיסת זכויות האדם המתרחשת בגיבויה מאז היווסדה. על מנת להקטין עוול זה, אנו רואים כמעשה מוסרי ממעלה ראשונה לעזור לכל תושב מקומי שנקלע שלא מרצונו למלחמה זו ולא השתתף באופן פעיל בלחימה נגד ישראל, לבנות את עתידו בכל מדינה בה יחפוץ, וזאת באמצעות סל הגירה למעוניינים להגר.

סל הגירה נדיב למעוניינים להגר:

למעלה מ-%60 מערביי יש"ע מביעים את רצונם להגר וכ-000,20 מתוכם עושים זאת מידי שנה. אחד החסמים העיקריים העומדים בפניהם הוא חוסר יכולתם למכור את רכושם תחת שלטון האימים שיצר הסכם אוסלו. ערבי המוכר כיום נכסי דלא ניידי ליהודי – דינו מוות על פי חוקי הרשות הפלסטינית. השבת הריבונות באופן מלא, חיונית להסרת הפחד ולמתן אפשרות למעוניינים בכך למכור את רכושם באופן מהיר, פשוט ורווחי. • סך העלות של הסכמי אוסלו לציבור הישראלי עד היום היא יותר מטריליון ₪. מדובר בסכומים שכבר שילמנו, וממשיכים לשלם בכל שנה נוספת בה אנו צועדים בנתיב אוסלו - ללא סיום נראה לעין. מדובר בכ-%5.10 מתקציב המדינה שנזרק בכל שנה. על פי נתוני המכון האמריקני-ישראלי לדמוגרפיה AIDRG ,חיים כיום ביהודה ושומרון כ– 75.1 מיליון ערבים. כ-5.1 מליון נוספים חיים בעזה. וכ-000,300 בירושלים המזרחית. תושבי ירושלים אינם רלוונטיים משום שירושלים כבר בריבונות ישראל. עזה איננה רלוונטית מבחינה דמוגרפית בשלב זה כיוון שישראל אינה שם. עם זאת, הן מתפיסה ערכית והן מהשיקול התועלתני, אנו נפעל על מנת לייצר לתושבי עזה אפשרות לעזוב את הרצועה דרך מצרים ובמידה והדבר לא יסתייע נבחן אפשרויות מעבר דרך ישראל. 75.1 מיליון ערביי יו"ש הם כ-280 אלף בתי אב. כיוון שרק %60 מעוניינים להגר – מדובר בכ-170 אלף בתי אב רלוונטיים. בסכום שישראל השקיעה בפרוייקט "המזרח התיכון החדש" של אוסלו, ניתן היה באופן תיאורטי להשקיע חמישה מליון ש"ח בכדי לסייע לכל משפחה ערבית ביהודה ושומרון המעוניינת להגר למצוא את עתידה במקום אחר. אנו מדברים כאן, כמובן, על סכומים קטנים בהרבה.

חשוב להדגיש שההוצאה הזו נמשכת וביתר שאת. ישראל ממשיכה להוציא כ-%10 מתקציבה על ההימור שכשל, פשוט משום שאין לה שום אופק אחר, כלומר מטרה אחרת מזו של רון פונדק - מטרה אחרת, כפי שאנו מגדירים בתוכנית המדינית הזו. ברגע שנגדיר לעצמנו מחדש את המטרה, ניתן להפנות את התקציב שיתפנה לטובת הפתרון האמיתי. בנוסף לרכישת הנדל"ן ולחבילת הסיוע הכספי, תסייע ישראל באיתור מדינות קולטות ובמציאת מקומות עבודה. כאן המקום להזכיר כי העולם המערבי סובל מגידול שלילי (פחות משני ילדים בממוצע לאישה) והוא זקוק להגירה איכותית בכדי להוסיף ולקיים את עצמו ברמתו הנוכחית. השאלה היא מי יבנה את גורדי השחקים בברלין, לונדון וטורונטו - האם יהיו אלה מהגרים חסרי כל שבנו עד כה בקתות בוץ בסודאן, או אוכלוסיה מיש"ע שצמחה לצד מדינה מפותחת, שמגיעה עם הון עצמי ובנתה את מגדלי עזריאלי בתל אביב.

מעמד של תושבי קבע למצהירים נאמנות ומעוניינים לשמור על מצבם הנוכחי:

לאחר פרק זמן שייקבע בהתאם לצרכי הביטחון, יוכלו התושבים להגיש באופן מדורג, בקשה לקבלת מעמד של תושב קבע. קבלת מעמד זה תותנה בהצהרת אמונים גלויה למדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי. הבקשה תיבחן, ומי שלא יתברר כי יש לו רקע וחשד כלשהו למעורבות בלחימה או פגיעה מכוונת במדינה, יוכל לקבל את מעמד תושב הקבע. תושבי הקבע יוכלו לנוע בחופשיות ולעבוד בכל רחבי הארץ. על תושבי הקבע יוחלו כל חוקי המס. ההבדל היחיד בינם לבין אזרח רגיל יהיו חובת החיול וזכות ההצבעה.

קבלת אזרחות:

למבקשים לקשור גורלם בעם ישראל, להוכיח נאמנותם ולקבל לבסוף אזרחות ישראלית מלאה, יוקם מסלול ארוך טווח לקבלת אזרחות ישראלית - מסלול אשר בו ייבחנו לאורך זמן התאמתם ונאמנותם. מלבד הצהרת הנאמנות, מבחני שפה, המלצות וכדומה, יידרשו הפונים למסלול זה להתגייס לצבא או לשירות הלאומי. מובן שמי ששיתף פעולה עם ישראל בעבר יזכה לתהליך מהיר ומקוצר יותר. עידוד עליה ופתרון בעיות הדיור לזוגות צעירים האפשרות לקבל קרקע ולהקים את ביתך בלב מולדתך העתיקה במחיר שווה לכל נפש ובקרבת מרכזי הערים הוותיקות ומקומות העבודה שתיפתח עם פתיחת שטחי יהודה ושומרון להתיישבות, בשילוב עם הסרת החסמים בפני התפתחות המשק ויצירת מקומות עבודה רבים, צפויה להגביר מאוד את העלייה ולהביא להאצה מהירה בהתיישבות היהודית ביהודה ושומרון. כל זאת בהתאם לתכנית לפתרון בעיית הדיור המוצעת במצע זה. תודעת ה"אורחים בארצם", של צעירי ישראל וההסברה המתנצלת המשפיעה לרעה על תחושת הסולידריות של צעירים יהודיים עם המדינה – עתידה להתחלף בתחושת שייכות, צדק וייעוד משותף ומאתגר. כוחות המשיכה הכלכליים והזהותיים שייצור שינוי הכיוון המדיני בישראל, לצד כוחות דחייה הפוכים בתכלית (המשבר הכלכלי העולמי והאנטישמיות הגואה), צפויים להביא במהירות לשינוי מוחלט בהרכב הציבור המתגורר ביהודה ושומרון.

שאלות נפוצות:

ומה עם הלחץ האמריקאי?
ואיך נסתדר בלי הסיוע?
החרם האירופאי?
ומה עם המשפט הבין לאומי?
לאן יהגרו אלה שנשלם להם?
ומה נעשה עם מי שלא יהגר? האם ניתן לו אזרחות?
"מדינת אפרטהייד"?

הלחץ האמריקאי:

לאורך כל היסטוריית היחסים הישראלית-אמריקאית, ידעה ארה"ב ליישר קו עם המדיניות הישראלית, ובלבד שהייתה זו מדיניות ברורה ועקרונית המוכנה לשאת בנטל הלחץ. מאז הקמת המדינה שלוותה בלחץ בלתי נסבל על בן גוריון, לבל יכריז על עצמאותנו - לחץ אשר כלל הפעלת אמברגו על אספקת נשק בשעתה הקשה ביותר של ישראל, ועד ללחץ האמריקני שנועד למנוע את הפצצת הכור בעיראק ,ובמקרים רבים נוספים, התברר תמיד כי כשמנהיגי ישראל מעמידים את האינטרס הישראלי לפני האמריקני ומוכנים לספוג את הלחצים, מתיישר לבסוף הממשל האמריקני עם המציאות החדשה והחיים חוזרים למסלולם. אין זה מתקבל על הדעת שבשאלות יסוד כגון ריבונות ישראל בירושלים תפתח ישראל את שעריה בפני הלחץ האמריקני.

ומה באשר לסיוע?

אצל רבים בישראל התקבעה ההנחה כאילו ישראל חיה מידה של ארה"ב. מדובר בהנחה מופרכת לחלוטין. סכום הסיוע - שכיום כולו צבאי – עומד על כ-5.3 מליארד דולר לשנה – כ-%3 מתקציב המדינה – אחוז אחד מהתל"ג בסך הכול. %75 מן הסכום הזה חייבת ישראל להוציא ברכישת תוצרת בטחונית אמריקנית (ובקרוב תעלה חובת הרכישה בארה"ב ל-%100 .) חלק מן הסכום ניתן היה לחסוך ברכישת מערכות נשק ישראליות שהן בדרך כלל טובות וזולות יותר. חלק אחר ניתן היה להרוויח מהסרת החסמים הפוליטיים על ייצור מערכות נשק ישראליות. גם עסקת ה 35-F שדחקה את ישראל לרכישת מערכת נשק בעייתית מאוד, יקרה מאוד (75.2 מיליארד דולר) ולא עדכנית - היא דוגמה מצוינת לפגיעת ה"סיוע" האמריקני בביטחון ישראל ובכלכלתה.

ה"סיוע" הזה הוא בעיקרו אינטרס אמריקני. תעשיית הנשק האמריקנית היא מנוע הצמיחה המרכזי שהאמריקנים יכולים לסמוך עליו - תעשיה שצומחת גם בתקופת השפל הנוכחית, פי שבע ויותר מכל תעשיה אחרת בארה"ב, ומספקת מאות אלפי מקומות עבודה. ה"סיוע" הנו למעשה הזרמת כסף אמריקנית לתעשיית הנשק של עצמה על חשבון האינטרסים הביטחוניים והכלכליים של ישראל. מדובר בסכומי עתק המנוהלים ללא פיקוח ממשי ומזמינים שחיתות בהיקף נרחב. לא רק לישראל מספקים האמריקנים נשק. ארה"ב מציפה את המזרח התיכון בנשק אמריקני ומספקת למדינות ערב נשק בהיקף שעולה על זה המיועד לישראל. הצבא הערבי היחיד שנותר סמוך ומאיים על גבולה של ישראל הוא הצבא המצרי – בזכות התמיכה והחימוש בנשק אמריקני שמצרים קיבלה תמורת הסכמתה לחתום איתנו על חוזה שלום. ויתור על ה"סיוע" האמריקני הנו, אם כן, כורח המציאות. באופן יחסי כלכלת ישראל חזקה ויציבה הרבה יותר מזו האמריקנית. מאזן הסחר בין המדינות עומד על כשליש לטובת ישראל.

הוויתור על ה"סיוע" אפשרי בהחלט מבחינה כלכלית ונכון מאוד מבחינה ביטחונית. ישראל תוכל להוסיף ולרכוש בכסף ישראלי מערכות אמריקניות שהיא באמת זקוקה להן, אך במקביל תגוון את אמצעי הגנתה במערכות ישראליות ואחרות. עמידה על האינטרסים הישראליים וויתור על ה"סיוע" לא יביא לעימות מול האמריקנים. ארה"ב של אמריקה היא מדינה דתית מאוד. התמיכה הציבורית האמריקנית בישראל מושתתת על ערכים משותפים של אמונה וחירות שיסודן בתנ"ך ובנביאי ישראל. תמיכתם או אי תמיכתם של הממשלים האמריקניים לדורותיהם אינה משקפת את ההזדהות הציבורית לעומקה, משום שמדינת ישראל עצמה מנוכרת לאותם ערכים. החיבור לזהות היהודית במקום הניכור ממנה – כפי שהוא מבוטא במטרת התוכנית הזו - עתיד להציף ולהגביר את הזדהות הציבור האמריקני, ולאחר תקופה קצרה תיישר עמו גם ההנהגה האמריקנית קו מדיני.

החרם האירופי:

כפי שהסברנו, החרם האירופי הוא בעיקר תולדה של ויתור על הצדק הישראלי. מאז ומתמיד הוחרמה ישראל על ידי מדינות ערב ועמדה בחרם הערבי ללא קשיים מיוחדים. הרחבת מעגלי החרם לגופים אירופיים, לא באה בשל חוסר תהליך מדיני אלא בדיוק להיפך – היא באה בעקבות התהליך המדיני. תמיד מצפה ישראל כי בעקבות וויתוריה תזכה בייתר הבנה מצד העולם המערבי. המציאות התבררה תמיד כהפוכה. תמיד לאחר תקופה קצרה של תמיכה רפה מן הפה ולחוץ, הוביל הוויתור על הצדק הישראלי לתביעה מוסרית גוברת מצד המערב – תביעה המתורגמת ללחץ מדיני ובשוליים גם ללחץ כלכלי. צפוי כי תהליך הפוך יזכה בהתאמה לתגובה דומה. שיבה אל הצדק הישראלי תתקבל במחאה יחסית רפה, אך האומות הנאורות ישובו לתמוך באופן בסיסי בצד הצודק. חשוב לזכור שה"חרם האירופאי" הוא בעיקרו חרם מצד גורמים פרטיים. לאירופאים אינטרס ברור בשמירת יחסי הסחר התקינים עם ישראל. על פי נתוני הלמ"ס, מייבאת ישראל מאירופה בהיקף של כ-25 מליארד דולר בשנה, ומייצאת מוצרים חיוניים וייחודיים – בעיקר בתחום ההייטק.

החרמת ישראל מצד ממשלות אירופאיות (מלבד מוצרי ההתנחלויות) – כלל לא עומדת על הפרק, ורק לאחרונה עמדו על כך נשיא הפרלמנט האירופאי וראש ממשלת בריטניה בנאומיהם בכנסת. לסיום נושא זה, חשוב לזכור שישראל הצודקת החיה בשלום עם זהותה היהודית והפונה אל האנושות המאמינה – יכולה לייצר )ובקלות( חרם נגדי על מי שמחרים את ישראל. בארה"ב לבדה חיים כ-80 מיליון אוונגליסטים שסיסמתם היא הפסוק "ואברכה מברכך, ומקללך אאור" (בראשית יב ג). רמז מממשלת ישראל, יספיק בכדי להפוך כל מחרים למוחרם, על ידי ציבור ענק החפץ להתברך בברכת האל למבשר המונותיאיזם - ולהופכו למאוד לא כדאי.

המשפט הבין לאומי:

שאלה זו איננה שאלה של תוכן, אלא שאלה של נכונות לעמוד מאחורי האמת. מעמדם של יהודה ושומרון הוא פשוט הרבה יותר ממה שאפשר לדמיין, כפי שניסחה בבהירות וועדת לוי: "הוועדה הכריעה כגישה המשפטית לפיה אין מעמד יהודה ושומרון כמעמד שטח צבאי כבוש. הוועדה סברה כי שטח יהודה ושומרון הוכר כשטח המיועד למדינה יהודית במסגרת הצהרת בלפור ב־1917 יחד עם הצהרות בינלאומיות נוספות בתקופה שלאחריה, וכי תוכנית החלוקה מ־1947 ,שבה הובטח שטח זה למדינה פלסטינית, לא הגיעה לידי מימוש, ועל כן פקעה ולא קנתה אחיזה במשפט הבינלאומי. באופן דומה, הסיפוח הירדני של יהודה ושומרון ב־1950 לא הוכר על ידי מדינות העולם, ועל כן פקע גם הוא )ביחוד על רקע הכרזתה של ירדן מ־1988 כי היא מסתלקת מתביעת בעלות על שטחי יהודה שומרון(, ועל כן עדיין עומדת בתוקפה הצהרת בלפור מ־1917 שיעדה את שטחי יהודה ושומרון למדינה יהודית. על פי הוועדה עומדת לישראלים זכות להתיישב בכל יהודה ושומרון, ולכל הפחות בשטחים הנתונים לשליטתה של ישראל מכוח הסכמים עם הרשות הפלסטינית ועל כן ההקמה של היישובים בפני עצמה אינה לוקה באי חוקיות." מתוך ויקיפדיה – על בחינת המעמד הבין לאומי של יהודה ושומרון בדו"ח השופט אדמונד לוי .

לאן יהגרו?

ישנן מדינות רבות, למשל בדרום אמריקה, שקלטו במשך שנים וממשיכות לקלוט מהגרים ערבים מארץ ישראל באופן חוקי ולא כמסתננים. יש להם לאן להגר. רבים מהם, בעיקר צעירים רווקים, מהגרים כל הזמן גם בלי עזרתנו. הסקרים שה"פלשתינים" עצמם מפרסמים מדי פעם בעיתונות שלהם מראים שרובם רוצים ומוכנים להגר, אך אין להם את היכולת הכלכלית להגר מכאן. אנו נספק להם את הכסף הדרוש, וזה ישתלם מאד גם לנו. היומון "אל-קודס", פירסם כתבה נרחבת על היקף ההגירה של צעירים מיהודה ושומרון, וציין בה, כי לפחות 400 אלף צעירים היגרו בעשורים האחרונים לחו"ל. על פי הכתבה, ישנם כפרים בעיקר באיזור ראמאללה, דוגמת דיר דבואן, המלאים בארמונות, שרובם נטושים, או מאוכלסים בזקן או זקנה. תושב הכפר רמון מזרחית לראמאללה מספר כי מתוך 44 בני כיתתו בכפר, 40 מתגוררים בארה"ב, וגם האחרים מקבלים כל העת הצעות להגר, כי החיים בארה"ב נוחים בהרבה, מחיי הפלסטינים באיו"ש. לדבריו, בראמאללה, ישנו משרד המתאם הגעת פלסטינים לראיונות לקבלת ויזה בקונסוליה האמריקאית במזרח ירושלים ורבים נעזרים בשירותיו.

אנחנו מצויים כיום בעידן עולמי של הגירה נרחבת, ובפרט של ערבים, שמהגרים מארצות ערב האומללות. עשרה מליון ערבים חיים כיום בברזיל. נשיאת ברזיל לשעבר, דילמה רוסף, אמרה בענין גל ההגירה לאירופה שהיא קידמה בברזיל מדיניות של קליטת מהגרים מכל העולם, שהתערובת האתנית היא חלק מזהותה של ברזיל, וש"ברזיל נבנתה על ידי קבוצות אתניות רבות מתרבויות רבות". ברזיל היא המדינה החמישית בעולם בגודל שטחה ואוכלוסייתה ומדינות נוספות ביבשת דרום אמריקה פתוחות להגירה ערבית מאסיבית. מליוני ערבים חיים בצרפת, שלושה מליון וחצי ערבים חיים בארה"ב, שני מליון בארגנטינה. בצ'ילה חיים מליון ערבים, מחציתם "פלשתינים". וההגירה נמשכת. ארצות המוצא שמספר המהגרים מהן לשבדיה גדל כיום הכי מהר הן סוריה, סומליה, אפגניסטן, ואריתריאה. כלומר, לא רק שאין סיבה שמדינות בעולם לא יקבלו מהגרים גם מעזה, ובמספרים גדולים, אלא הם ישמחו ויעדיפו לקבל אותם, ובפרט עם "סל הגירה" שיקל על קליטתם, מאשר לקבל מהגרים חסרי כל, ממש כך, וחסרי היכרות כלשהי עם המערב, כמו למשל מסומליה ואפגניסטן.

"מדינת אפרטהייד"