נתניהו יכול לרמות את הקהל, אבל לא את העולם.  

מאז 1967 אימצו כל הממשלים האמריקאיים את המתווה שאין זולתו: שטחים תמורת שלום. חרף התקוות שתולה בו נתניהו, סביר שגם טראמפ שובר המוסכמות יחזור בסופו של דבר לתלם

באחד מציוציו התכופים בשבוע האחרון לעג דונלד טראמפ להילרי קלינטון. היא הובסה, אך אינה יודעת להפסיד בכבוד, צקצק. בציוץ אחר קבע שבהחלטת מועצת הביטחון 2334 ישראל הפסידה. מסקנה (שטראמפ נמנע מלציין): גם בנימין נתניהו הוא לוזר רע וחמוץ.

מאז הפסדו באו"ם, עבר נתניהו לגור בכותל הדמעות. הוא גילה אותו כמתג רגשי, דולק — ימין/כבוי — שמאל. הכותל התקרב אליו והיה לקיר נוסף במעון ברחוב בלפור, עד שחסר רק תצלום של נתניהו, קסדתו בידיו, שרה ויאיר בכנפיו, משחרר את הכותל במלחמת ששת הימים. נאומי נתניהו נעשו כתלניים. המורה, הוא קרא לכותל שטח כבוש. מה לעשות, הכותל לא נכלל בשטחה הריבוני של מדינת ישראל עד כיבושו ביוני 1967 וסיפוחו יחד עם שאר חלקי ירושלים. אל־אקצא הוא שטח כבוש ומסופח, או לא?

בעולמו של טראמפ, עולמם של מנצחים ומפסידים, עסקה והדחה, החיים פשוטים; ובעולמו של נתניהו, השקוע בבעיות פנים ומסוגל להקדים את הבחירות לכנסת רק כדי לדרוש את הקפאת החקירה הפלילית שלו עד להצבעה, אפשר לרמות את הקהל ולספר לו שהכל עומד להשתנות כשטראמפ ייכנס לבית הלבן.

טראמפ הוא אכן טיפוס אחר מכל קודמיו. לא היה נשיא כזה. אולי הוא ישבור את המוסכמות חוצות המפלגות והאישים גם בדיפלומטיה, לאחר שיאשרו בסנאט את המינויים שלו, כולל רקס טילרסון לשר החוץ ודייוויד פרידמן לשגריר בישראל. זה אינו ודאי. ג'ורג' וו' בוש מעד במשוכת הסנאט במינוי שר חוץ וביל קלינטון — במינוי ראש הסי־איי־אי. אתם או בלעדיהם, טראמפ ינסה לשנות את מדיניות קודמו. בכך דווקא לא יהיה שונה מכל הנשיאים. הם תמיד שואפים להטביע חותם אישי, מה גם שבמערכת הבחירות גינו את מדיניותה הכושלת של מפלגת השלטון.

אך החוקיות ההיסטורית קובעת שבסופו של דבר הם חוזרים לתלם, בהקשר המזרח תיכוני. נדר עשיית ההפך מהממשל הקודם מתמסמס למהדורה דומה, אם גם מעודכנת, של התוכנית המושמצת. במחלוקת בין אזורי החיוג 202, וושינגטון, לירושלים, 02 — אין פתרון אחר זולת 242, שטחים תמורת שלום. כך היה מאז 1967 וכך גם יהיה. העשיר הבור וגס הרוח מהמגדל באזור חיוג 212, ניו יורק, יגלה זאת במהרה, במיוחד אם ירצה לטפח את בריתו עם ולדימיר פוטין.

242 שיקפה שתי הבנות: של ממשלת אשכול־דיין־בגין, ששלום עם מצרים וסוריה יחייב נסיגה מסיני ומהגולן; ושל ממשל לינדון ג'ונסון ושר החוץ דין ראסק, שרצוי לחתור להסדר בחסות אמריקאית־סובייטית משותפת. מכאן חמש הנקודות שג'ונסון ניסה, ללא הצלחה, לשווק לראש הממשלה אלכסיי קוסיגין כשבועיים לאחר מלחמת ששת הימים. כל התורה — הכרה, שלום, נסיגה, חופש שיט (עילת המשבר שהוביל למלחמה) — היתה שם, בתוספת הצעה אמריקאית לאמברגו על אספקת נשק לצדדים במזרח התיכון. בנובמבר אומצה הנוסחה המיוחסת לשגריר ארתור גולדברג, שעובדה על ידי המעצמות והצדדים: ייתנו שלום/שטחים — יקבלו שטחים/שלום.

אז ובשני העשורים הבאים לא היו הפלסטינים גורם מדיני רשמי, אלא במעמד של פליטים בלבד. המיקוח נוהל עם מצרים ועם ירדן, אף ששתיהן כבשו שטחים שנועדו ב–1948 למדינה הפלסטינית והחזיקו בהן מתוקף הסכמי שביתת הנשק. עד להתנערות המלך חוסיין מאחריותו לגדה המערבית, היה אש"ף מעורב בתהליך המדיני למעשה אך לא להלכה.

אך למעט שאלת הזיקה בין ירדן והפלסטינים, נדרש מיקרוסקופ למציאת ההבדלים בין הממשלים האמריקאים השונים ויחסם לפתרון הסכסוך. נתניהו ושופרותיו מוציאים את דיבת ברק אובמה וג'ון קרי, כשהם מנסים להציג אותם כסוטים מדרך המלך של וושינגטון. ההפך הוא הנכון.

אין לכך קשר לשיוך מפלגתי. יובל השנים מאז 1967 נחלק לכמעט שלושה עשורים של רפובליקאים וקצת יותר משני עשורים של דמוקרטים. הרפובליקאים, חביביו של נתניהו, היו נוקשים יותר בלחציהם על ישראל. מנחם בגין, יצחק שמיר ואריאל שרון שבעו מהם מרורים.

אחרי ג'ונסון וראסק הדמוקרטים באו ריצ'רד ניקסון, ויליאם רוג'רס, הנרי קיסינג'ר וג'ראלד פורד הרפובליקאים. מה שנראה באותן שנים כהתנגשויות חריפות בין בכירי הממשל, עם בעיטות קיסינג'ריות ברוג'רס מתחת לשולחן, מצטייר היום כמחלוקות תכסיסיות על דקויות ועדיפויות. בשעת משבר, מלחמת יום הכיפורים, אושררה 242 — במחיר אלפי חללים — וסופררה מחדש כ–338.
ההתפלפלות על קשר, קצב ורצף, הסדר כולל או חלקי, מגעים דו־צדדיים או ועידה בינלאומית, אפיינה גם את המעבר מפורד וקיסינג'ר לג'ימי קרטר, סיירוס ואנס וזביגנייב בז'ז'ינסקי. קרטר הדמוקרט חיפש נתיב שונה מזה הקיסינג'רי, אך במהרה מצא עצמו בפני יוזמת סאדאת והיענות בגין. התוצאה: הסכם קמפ דייוויד, שבבסיסו 242.

רונלד רייגן הרפובליקאי, חמוש באל הייג מהאסכולה הקיסינג'רית, היה האנטי־קרטר, רק לא קמפ דייוויד. התוצאה: מלחמת לבנון, הדחת הייג, מינוי ג'ורג' שולץ הידידותי במופגן לישראל, פרסום "תוכנית רייגן" — קמפ דייוויד באדרת אחרת. כשסגנו של רייגן בוש ירש אותו, עם ג'יימס בייקר במשרד החוץ, נציגיהם מיסדו את המגע עם יאסר ערפאת שנוהל, עוד מימי ניקסון, בערוצי הסי־איי־אי. נקודות בייקר פירקו את ממשלתם המשותפת של שמיר ומפלגת העבודה, אך שמיר נאלץ ללכת לוועידת מדריד, שגם היא רק גלגול של 242.

בהסכמי אוסלו העמידו שוב ראש ממשלת ישראל — הפעם רבין, שקדם לבגין בגישושים מול מצרים באמצעות המוסד במרוקו, אך לא זכה להוון את ההשקעה הראשונית — ומנהיג ערבי (ערפאת בתפקיד סאדאת) את הנשיא הדמוקרטי (קלינטון בתפקיד קרטר) בפני עובדה. חלקו של שר החוץ וורן כריסטופר, לפנים סגנו של ואנס, היה משני כמו חלקו של ואנס בקמפ דייוויד.

תרומה מדונלד טראמפ? הסבירות נמוכה

מאוסלו ואילך, ההתנחלויות — שכל הממשלים התנגדו להן, כבלתי חוקיות וכמכשול לשלום, ושפינוין המוחלט מסיני היה תנאי לשלום עם מצרים — עברו מהשוליים למרכז, משום שהרעיון שביסוד אוסלו היה שיפור הדרגתי ביחסים, התלוי בתמיכה ציבורית גוברת בשני הצדדים. לשם כך נדרשה תרומה הדדית להקפאת המצב — הימנעות פלסטינית מאלימות והתנזרות ישראלית מהתנחלות. ערפאת הזדרז להפר את התחייבותו, בין במישרין (מקורבי פתח) ובין בעקיפין (חמאס ושות'). ישראל, במישרין (התנחלויות יזומות) ובעקיפין (מאחזים מובלגים ומולבנים), המתינה עד לאחר רצח רבין ועליית נתניהו.

כמו רייגן לאחר קרטר, גם בוש (הבן) לאחר קלינטון והמתווה שלו ניסו משהו שונה, חדש, אבל אין שום פעלול, פטנט או הוקוס פוקוס לסיום הסכסוך, אם הצדדים אכן מאסו בו ומוכנים לשלם את מחיר סיומו. לכן מבצע "חומת מגן" הביא את הרפובליקאי בבית הלבן, משוש לבו של הליכוד, לא קרטר ולא אובמה, להיות ראשון הנשיאים שהביעו תמיכה במדינה פלסטינית. שבועות מעטים אחר כך חזר נתניהו, שאליקים רובינשטיין סגר את תיקו הפלילי, לפוליטיקה, כשר החוץ בממשלת אריאל שרון, האחראי ליישום מפת הדרכים של בוש, שתוביל למדינה הפלסטינית.

בשובו לראשות הממשלה, גנז נתניהו ללא תחליף זמין את תהליך אנאפוליס של בוש ואהוד אולמרט, אותה גברת בשינוי כותרת. בתגובה, קיבל את הקפאת ההתנחלויות של אובמה, ונכנע לה. הילרי קלינטון, עם עתידה הפוליטי לנגד עיניה, היתה חיילת נאמנה אך מסויגת במהלך ההקפאה. ג'ון פורבס קרי — לשעבר דובר "שוברים שתיקה" של מלחמת וייטנאם, מי שקיווה להיות ג'יי־אפ־קיי השני של מסצ'וסטס והסתפק בתיק החוץ של אובמה — גילה שההתנחלות אמנם אינה ליבת הסכסוך, אבל אין כמותה לסכל את פתרונו.

כי אפילו יכלול ההסכם חילופי שטחים, כך שגודלה של המדינה הפלסטינית לא ייפגע מריבוי האוכלוסייה בהתנחלויות הקיימות, חשוב מיקומן של ההתנחלויות. אם הן פרוסות בשטח כך שמדינת הגדה המערבית תבותק באמצעה, לא תהיה לה תקומה. בלי נסיגה לא יהיה שלום, בלי פינוי התנחלויות לא תהיה נסיגה, בלי הקפאת ההתנחלות החדשה לא יפונו התנחלויות ותיקות. מי שלהוט להמשיך להתנחל, רוצה במלחמת התשה לנצח ובעימות עם העולם כולו, אולי חוץ מטראמפ אחד. וגם הוא כבול לקונגרס, ולהחלטת בית המשפט העליון, ול"ולאד המשפד" פוטין, ולתקדימים, מג'ונסון ועד אובמה.

ברשימת התורמים בכוח של נתניהו, שהתפרסמה לפני שנים מעטות, חולקו עשירים אמריקאים ללא ידיעתם לארבע קבוצות, לפי הסיכוי המשוער לחלץ מהם תמיכה דולרית במועמד. דונלד טראמפ, שנודע יותר בהבטחותיו לסייע לצדקה מאשר בקיומן, מופיע ברשימה בקבוצה התחתונה, הרביעית — סבירות נמוכה.

מירי רגב, כרגיל, עקפה את המתחרים המהוססים והיטיבה לערוך את ספירת המלאי של עם ישראל: השילוש הקדוש נתניהו, טראמפ ובמקום השלישי המכובד הקדוש ברוך הוא. הרכב מנצח, לכל הדעות, והבוז לכל ההרוגים, הלוזרים, שלא יגיעו לגמר.