לא שתי מדינות ולא סיפוח, קונפדרציה /מירון רפפורט   

הוא הדין ברעיון שתי המדינות, המשולבות זו בזו בקונפדרציה.
אורן יפתחאל במאמרו המאלף "למה קונפדרציה" ("הארץ", 21.8) מגיב על דברי נשיא המדינה, ראובן ריבלין, בזכות פדרציה ישראלית־פלסטינית בין הירדן לים. יפתחאל ציין את היוזמה החדשה שלו ושל חבריו, ושמה "שתי מדינות — מולדת אחת", המבוססת על רעיון דומה. אכן, אין חדש תחת השמש.

במהלך מלחמת סיני ב–1956 טילפן אלי נתן ילין־מור, מנהיג הלח"י לשעבר. שנינו היינו נסערים: ילין־מור זעם על הברית הבלתי קדושה עם בריטניה וצרפת, שתי מדינות קולוניאליות שוקעות, ואני כעסתי על הניסיון להפיל את משטר גמאל עבד־אל־נאצר, שבו ראיתי בעל ברית פוטנציאלי של מדינת ישראל. בעקבות שיחה זו קמה הקבוצה שנקראה בשם "הפעולה השמית", שבה היו חברים מלבד שנינו, בועז עברון, עמוס קינן, ראובן ירדור, בנימין ישראלי ואחרים. החלטנו לפרסם תוכנית מפורטת לשינוי המדינה מן היסוד, בכל התחומים כמעט.

עוד כתבות בנושא

במשך שנתיים התכנסנו מדי שבוע לדיון, ובין ישיבה לישיבה התכנסו ועדות משנה. הייתי בראש ועדת המשנה שדנה בפרק על יחסי ישראל, העם הפלסטיני והעולם הערבי כולו. התוצאה היתה המסמך "המנשר העברי". מהדורה ראשונה שלו פורסמה בספטמבר 1958, ובה 82 סעיפים. פרופ' יפתחאל עשוי להתפלא על הדמיון בין רעיונו ובין התוכנית ההיא.

תחת הכותרת "השתלבות במרחב" נאמר בסעיף 11: "ישראל היא חלק בלתי־נפרד מארץ־ישראל. ארץ־ישראל היא חלק בלתי־נפרד מן המרחב השמי". בסעיף 15 נאמר: "ארץ־ישראל היא ארץ אחת — מן הים ועד המדבר. איחודה מחדש של ארץ־ישראל, שאיפת היסוד של כל בניה, לא ייכון אלא על ברכי שותפות־אמת בין האומה העברית והאומה הערבית בארץ". יש לזכור, שבימים ההם היתה הגדה המערבית תחת שלטון ירדן, ורצועת עזה תחת שלטון מצרים.

בסעיף 21 נאמר: "ארץ ישראל השלמה היא מולדתן של שתי אומותיה — העברית, שהשיגה את עצמאותה במסגרת מדינת־ישראל, והערבית־הפלסטינית, שלא זכתה עדיין לעצמאותה. מדינת־ישראל תושיט עזרה מדינית וחומרית לתנועת־שחרור של בני האומה הפלסטינית בממלכת ירדן, ברצועת־עזה ובמחנות־הפליטים, השואפים להקים מדינה פלסטינית חופשית, שתהיה שותפה למדינת־ישראל". ובהמשך: "(יקום) איחוד פדרטיבי של חלקי ארץ־ישראל, תוך שמירת הריבונות של המדינות המשתתפות בו". סעיפים נוספים דיברו על קונפדרציה של כל מדינות "המרחב השמי".

נראה, שתוכנית זו הקדימה את זמנה בהרבה, וה"מנשר העברי" נשכח. במהלך מלחמת ששת הימים (1967) פירסמתי בעיתון היומי שהוצאתי אז, שנקרא בשם "דף", ובשבועון "העולם הזה" תוכנית להקמה מיידית של מדינה פלסטינית.

נפגשתי לשיחה ארוכה עם ראש הממשלה לוי אשכול. אשכול הקשיב בסבלנות והגיב: אורי, איזה מין סוחר אתה? במשא ומתן דורשים בהתחלה את המקסימום ומציעים את המינימום, כדי להגיע בסוף לפשרה. ואתה רוצה להציע את הכל מראש?

עניתי: "כשרוצים למכור סוס, זה נכון. אבל זה לא נכון כשרוצים לחולל שינוי היסטורי". ההמשך ידוע.

בתחילת שנות ה–90, אחרי בחירת יצחק רבין, הקמנו את תנועת "גוש שלום". בין היתר הפצנו חולצת־טי ועליה דגלי ישראל ופלסטין והסיסמה: "שתי מדינות — עתיד משותף". הגוש דוגל בשתי מדינות, שהגבולות ביניהן פתוחים, וירושלים בירת שתיהן.

הרעיון של פדרציה או קונפדרציה של שתי מדינות עולה שוב ושוב מפני שהוא נכון. הוא משלב את שני היסודות של השלום: את השאיפה של שני העמים לעצמאות לאומית, כל עם במדינה משלו, ואת אהבת שני העמים לארץ כולה. לכן אין תחליף לפתרון זה.

הרעיון השלילי של "הפרדה" בין שני העמים לא יצלח, וגם לא הרעיון האוטופי של חיי שני העמים במדינה אחת. במדינה כזאת תשרור מלחמת־אזרחים מתמדת, מיומה הראשון עד יומה האחרון.

אגב: ההבדל בין פדרציה לקונפדרציה איננו קבוע. למלים יש משמעות שונה בשפות שונות ובארצות שונות. מקובל להניח, שקונפדרציה היא איחוד רופף יותר, ואילו פדרציה היא איחוד הדוק. ארצות הברית היא פדרציה (וניהלה מלחמת־אזרחים נוראה נגד דורשי הקונפדרציה). גרמניה היא פדרציה ושווייץ היא קונפדרציה. מה ההבדל?

על כל פנים, יש לברך מכל הלב על היוזמה החדשה של יפתחאל וחבריו. ייתכן שגם עכשיו הרעיון מקדים את זמנו — אך זמנו בוא יבוא. לא רק מפני שזה הפתרון הנכון, אלא מפני שזה הפתרון היחיד.

הרעיון של קונפדרציה של שתי מדינות עם גבולות פתוחים, שהעלה באחרונה הנשיא ראובן ריבלין, מתסיס את שרידי שיח השלום מעל דפי "הארץ". רוית הכט סונטת ברעיון וסבורה שרק פתרון של שתי מדינות המבוסס על הפרדה מוחלטת יוביל לשלום צודק ("ריבלין ניצח את שתי המדינות", 12.8). תמיכת אנשי שמאל בריבלין היא בעיניה "היגררות נרפית ומיואשת אחרי האלימות והבריונות של תנועת ההתנחלות". גדעון לוי לעומתה מאיץ בריבלין להתקדם למסקנה המתבקשת: "אם לא שתי מדינות — כי אז רק מדינה אחת" ("פרדריק דה־קלרק או שמעון פרס?", 9.8).

לוי טועה, כי הוא מזלזל בחשיבות מוסד המדינה לשתי התנועות הלאומיות. אף מדינת לאום בעידן האו"ם לא ויתרה על קיומה הריבוני. מדוע שישראל תהיה הראשונה לוותר ולהתמזג עם פלסטין? מדוע שפלסטין תוותר על זכותה? בנוסף, פתרון המדינה האחת זהה לחלומות הרטובים של קנאי הדת בשני הצדדים, וייתן להם רוח גבית. מתווה המדינה האחת הדמוקרטית גם הוא אשליה.

אז מה כעת? תנועת "שתי מדינות, מולדת אחת" מציעה מוצא שהוא המסלול היחיד שנותר לשלום, והוא הרעיון הקונפדרטיבי. קונפדרציה היא מבנה גיאוגרפי־פוליטי שבו מדינות ריבוניות מתאגדות ומאצילות סמכויות למוסדות משותפים, תוך שיתוף כלכלי וחופש תנועה ביניהן. לאחר שלוש שנים של עבודת שטח פיתחה התנועה מתווה מפורט של "איחוד" פלסטיני־ישראלי, שממחיש את האפשרויות הטמונות בגישה.

הרעיון המרכזי הוא כיבוד הקשר ההיסטורי והדתי של שני העמים לכל המולדת שבין הירדן לים, בצד זכותם למדינה נפרדת, תוך הכרה בכך שהגיאוגרפיה היהודית־פלסטינית ברוב הארץ תישאר מעורבת. לפי המתווה שפיתחנו יתקיימו שתי מדינות, בגבולות 67', עם חופש תנועה לכל תושבי "האיחוד". יהודים שיחפצו לחיות בשלום בפלסטין יורשו להישאר או להגר אליה כאזרחים ישראלים. הערבים אזרחי ישראל יזכו בזכויות מלאות של מיעוט לאומי.

עוד כתבות בנושא

זכות השיבה הפלסטינית תמומש רק במדינה הפלסטינית, אך חופש התנועה יאפשר לפליטים (שיהפכו לאזרחי פלסטין) לחדש את הקשר עם כל ארצם ועם משפחותיהם, שמהם נותקו בתש"ח. חופש התנועה יקודם בהדרגה, בהסכמה הדדית. עוולות העבר יתוקנו, בלא לחולל עוולות חדשות.

ירושלים תהווה מחוז בירה אוטונומי, תחת ניהול משותף ושוויוני בסגנון בריסל, ועם פיקוח בינלאומי במקומות הקדושים. במקביל יוקמו מוסדות משותפים לניהול תחומים כגון משאבי טבע, יבוא ויצוא, הגירת עבודה, זכויות אדם וכו'. שתי הכלכלות יתפקדו בשיתוף פעולה תוך מאמץ לסגור פערים של דורות בין ישראל לפלסטין ובין המרכז לפריפריה.

מחקר של מומחים מהמרכז למחקרים אסטרטגיים (INSS) מראה שבממד הביטחוני המתווה הקונפדרטיבי ישים בהחלט. המחקר קובע שניתן להבטיח באופן סביר את ביטחון האזרחים על ידי קיום גבולות חיצוניים "קשים", בצד גבולות "רכים" בין ישראל ופלסטין, בהנחה שכל ארגוני הטרור בשטח יפורקו מנשקם.

תושבי אזורים רבים בעולם חוו על בשרם את הפצעים שמותירים סכסוכים אתניים ממושכים. חלקם פנו למתווה הקונפדרציה בהצלחה, כפי שעשו לאורך ההיסטוריה קנדה, בריטניה ושווייץ, למשל. בבוסניה נפתר סכסוך דמים נורא על ידי מבנה קונפדרטיבי המחזיק מעמד כבר שני עשורים. גם פתרון הסכסוך בצפון אירלנד כולל מרכיבים של קונפדרציה. הדוגמה הבולטת ביותר היא האיחוד האירופי, שבו, לאחר הקטל הגדול בהיסטוריה, יושם בהדרגה מודל קונפדרטיבי. המדינות שומרות על ריבונותן, אך מאפשרות חופש תנועה ומגורים לתושבי האיחוד בכל השטח, תוך איחוד כלכלי.

תנועת "שתי מדינות, מולדת אחת" כבר כוללת מאות חברים, בהם חילונים, דתיים, פלסטינים ישראלים, חרדים, מזרחים, אשכנזים ורוסים — גיוון נדיר במדינתנו. אף שרבים מעדיפים לפטור רעיונותיה בטענה שהם אוטופיים, ניתוח המצב מראה שהם נכונים, מוסריים ומעשיים יותר מהפתרונות המוצעים היום.

רעיון הקונפדרציה גם מספק תשתית ותקווה למאבק יהודי־פלסטיני משותף, ולחיבור של ישראל למזרח התיכון, שבלעדיהם לא יהיה ביטחון אמיתי לקיום היהודי בארץ. רעיון הקונפדרציה אפוא אינו מבטא התקפלות — להיפך, הוא מבקש לעשות צעד אמיץ קדימה "מחוץ לקופסה", שיחדש את תקוות הישראלים והפלסטינים גם יחד לפיוס אמיתי.

פרופ' יפתחאל חוקר ומלמד גיאוגרפיה פוליטית ומשפטית, והוא ממייסדי תנועת "שתי מדינות, מולדת אחת"