הכתבה המלאה של 'הארץ' על עמית סגל (ארוך, מעניין ושווה קריאה ).  

10.04.2019 21:47 עודכן ב: 11.04.2019 23:43
גילי איזיקוביץ

כיאה לערב שידורים גורלי, ומתוקף מעמדו כיורש הלא רשמי של ערוץ 2, ניקז אליו ערוץ קשת 12 ביום שלישי השבוע את בכירי הפרשנים והמרואיינים. כך זה היה באולפן החדשות וכך זה היה בפריצות הקומיות של "ארץ נהדרת", ובאופן טבעי כמה מהדמויות האלו עברו את המסך בהצטיינות יתרה – הן בגילומן האמיתי והן בחיקוי הסאטירי. ובכל זאת, אחת מהן הזדהרה מעל כל היתר: הפרשן הפוליטי עמית סגל, שבדמותו בשר ודם שמר על הבעה זהירה לפני שהרשה לעצמו חיוך מתמוגג, בעוד בן דמותו הסאטירי – בגילומו המהוקצע של רועי בר נתן – לכד ביעילות את רוח הזמן, שלא לומר הקדים אותה. עוד לפני הסקרים, הרבה לפני תוצאות האמת, חימשה "ארץ נהדרת" את סגל שלה ברוח חגיגית ובתותח קונפטי, שירה בצהלה לנוכח התוצאות הידועות מראש.

כשמדובר בסאטירה, דמות של פרשן פוליטי בכיר המזוהה עם מחנה הימין, שיורה קונפטי לנוכח הסימנים המקדימים לניצחונו של נתניהו, זו תמונה מידתית בסך הכל, אפילו מצחיקה. אבל תותח הקונפטי ירה שוב באישון לילה, והפעם לא ב"ארץ נהדרת" אלא בחשבון הטוויטר הפעלתני של עמית סגל. "לא היה גאון פוליטי כזה", שורר סגל לראש הממשלה בשתיים לפנות בוקר, כשנתוני האמת נאספו. ובציוץ נוסף שכמו נלקח ממסריו של תא מעריצי נתניהו הוסיף באנדרסטייטמנט: "ריסק את השמאל, מיגר את בנט ושקד, הוסיף חמישה מנדטים, שחט את כחלון וליברמן, סיכל את פייגלין, בן גביר הביא קולות אבל לא ייכנס. זה לא יתואר". בכלל, במבט־על ברשת החברתית החביבה על סגל, נראה היה לפרקים בליל הבחירות כאילו לא מדובר בפרשן בעל אחריות עיתונאית, אלא בגרופי של ראש הממשלה החשוד בפלילים.

הלילה הזה – שבו חגגו לסגל יום הולדת 37 באולפן – היה כמובן הפסגה של תקופה מיוחדת לכל עיתונאי ופרשן פוליטי. תקופה שכולה חיפוש תזזיתי אחרי סקופים, פרשות שצצות ויש לסקר, ידע שצריך להביא אל המסך, פרשנות שעשויה לחרוץ גורלות, קדחתנות שעולה משלב לשלב, חשיפה אדירה, תחרות גוברת עם עיתונאים אחרים, מבחן שמתקיים ערב ערב. אלא שעבור סגל ליל הבחירות היה הפסגה של כל אלו – ושל הרבה יותר מזה. הפרשן ועיתונאי חדשות 12, שהוא גם בעל טור ב"ידיעות אחרונות" וממגישי התוכנית הפוליטית השבועית "ירון דקל ועמית סגל" ברשת ב' ברדיו, סיקר וניתח ופירשן ואיתגר מרואיינים בחודשים האחרונים, וכדרכו באופן נוקב וחותך. אבל בו בזמן הוא עצמו הפך לנושא סיקור חם. בתקשורת וברשתות החברתיות ציטטו פרשנויות שלו, הזכירו עימותים שהוא מנהל, המשיכו לעסוק בסקופים שפירסם (ראו הפריצה האיראנית לטלפון של בני גנץ) ומנגד בריבים שלו עם גיא פינס, הקדישו לו תוכנית תחקירים מרכזית ("עובדה", השבוע) וגם – כפי שיודעים קוראי עיתון זה – הפכו אותו לנושא של טורי דעה פוליטיים נוקבים. למעשה קרוב ל-1,400 טורים ואייטמים הוקדשו לו מתחילת השנה האזרחית, על פי יפעת מחקרי מדיה – מה שהופך אותו לעיתונאי המאוזכר ביותר בישראל. שלא לדבר על המקום המרכזי שתפס בטוויטר.

אחרי שני עשורים של עיסוק בעיתונות, סגל לא חיכה כמובן לבחירות לכנסת ה-21 כדי להתבסס בעמדת מפתח בכל אחד מכלי התקשורת הגדולים בארץ. גם לא כדי לנהל ערוץ תקשורת ישיר עם קרוב לחצי מיליון עוקבים בטוויטר. אבל נדמה שתקופת הבחירות הזאת מסמנת אותו כמי שיותר מכל עיתונאי, פרשן או מגיש הפך מאיש תקשורת לאייטם, ממראיין – למי שדבריו בראיון חשובים לעתים יותר מהתשובות שקיבל, ובאופן גורף – לגדול יותר מעיסוקו. או, בקצרה, לעיתונאי הבולט בישראל. ואם התחקות אחרי דרכו לצמרת מעניינת בפני עצמה, היא גם מספקת הן שיעור בתקשורת בת זמננו, הן מבט בזמן אמת על נורמות משתנות ועל תנודות במוקדי כוח.

הארד דיסק עמוס

את זיהויו הפוליטי נושא עמו סגל חיצונית: על ראשו כיפה סרוגה, הביוגרפיה שלו מוכרת וכך גם ייחוסו המשפחתי שמאז ומעולם משך אליו תשומת לב. סגל, נשוי לרעות ואב לפעוט, הוא בנם של דבי וחגי סגל, בעבר עורך הירחון "נקודה" – כתב העת של הימין המתנחלי שעם כותביו נמנו אורי אורבך, אורי אליצור ובמבי שלג – והיום עורך "מקור ראשון". הוריו היו מראשוני עפרה, ההתנחלות שהוקמה על ידי אנשי הקיבוץ הדתי והפכה לבית תוסס (גם) לאינטלקטואלים מזרמים נציים יותר. "תלמידי מרכז הרב לצד תלמידי אלון שבות", כפי שמגדיר זאת אחד המרואיינים בכתבה זו.

סגל היה בן שנתיים כשאביו נחשף כחבר במחתרת היהודית, אותה התארגנות טרור שבסוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80 היתה אחראית לסדרת פיגועים שבין קורבנותיהם היו כמה ראשי ערים פלסטינים. זה היה בשנת 1984, אביו נמנה עם חברי המחתרת שהורשעו בחברות בארגון טרור ובגרימת חבלה חמורה, ועד גיל ארבע סגל פגש אותו רק בביקורים בכלא. בראיון עם רפי רשף מ-2017 סיפר איך פעמיים בשבוע היה נוסע בהסעה מאורגנת מעפרה, עם כל ילדיהם של אסירי המחתרת היהודית, לבית הכלא תל מונד. דבר מכל זה, הוא אמר, לא זכור לו כטראומה. זיכרונותיו מהתקופה מסתכמים בתפילת הלילה שבה נהגו להוסיף "שאבא יחזור מהר הביתה בשלום".

חגי סגל. תרם לכיוון צלם:אוליבייה פיטוסי

"מלכתחילה עפרה היתה מקום תוסס רעיונית, ותקופת המחתרת יצרה פה ויכוחים אדירים. דיונים. כל שבת היה פיצוץ", מתאר מוטי שקלאר, מנכ"ל רשות השידור וממקימי ויו"ר ערוץ 20 לשעבר, את רוחו של היישוב, שגם הוא נמנה עם תושביו. "היו פה אינספור ויכוחים. תוסיפו לזה את הקמתם של מדרשת עפרה שעשתה סמינריונים לצעירים בסופי שבוע, בית ספר שדה ואולפנה מהמובילות בישראל. אחר כך נולד 'מקור ראשון' (ב-1997) והרבה אנשי עפרה נכנסו אליו, בהם אורי אליצור, שהיה לעורכו. כל אלה יצרו פה אווירה מיוחדת שהדור השני נכנס לתוכה. מעורבות פוליטית ורעיונית גבוהה. באווירה הזו עמית צמח".

סביר להניח שאכן היתה זו ההשפעה מבית שכיוונה את סגל – כמו את שכנו מעבר לגדר, עקיבא נוביק – לתקשורת מגיל צעיר. בוודאי עזר גם העיסוק של אביו בתחום, וכך גם מוטת ההשפעה של אורי אורבך, שלדברי מכר מעפרה, סגל הבן נחשב היום לממשיכו ולתלמידו המצטיין. "הטובים לתקשורת" – המאמר של אורבך המנוח מ־1987 שהפציר בטובי הציונות הדתית לחתור למעמד בתקשורת המיינסטרים – זכה מאז למעמד מיתי, ומן הסתם פעל את פעולתו גם על הצאצא לבית משפחת סגל.

עפרה. בית גידול אינטנסיבי THOMAS COEX / AFP

אלא שבית הגידול הזה לא רק התווה כיוון. אצל סגל הוא גם האיץ תהליכים. בראיון ל"עובדה" השבוע, בתוכנית שהוקדשה לו, הוא סיפר שהחל לקרוא בגיל ארבע ומאז קרא עיתונים, ושבגיל שש כבר ידע שיהיה עיתונאי בעצמו. בן 13, פניו פני תינוק, כבר התחיל להשתתף בתוכניות אקטואליה לילדים בטלוויזיה החינוכית. סרטוני וידיאו מהתקופה מנציחים אותו בתוכנית "חדש בעיניים", שבה הוא מספר על חתימת הסכם שלום עם הפלסטינים, מדבר על הפגנה בשער היישוב שלו ומנחה את הדיון בסמכותיות. סרטון אחר, שצולם שנה אחר כך, מנציח אותו כשהוא מראיין את רון פונדק, מאדריכלי הסכם אוסלו. סגל מקשה: "יש לך בדיעבד ייסורי מצפון על כך שנתת לשוטרים פלסטינים נשק שהרג חיילים?" פונדק נראה מבולבל לרגע.

סגל עצמו יסמן אולי את תחילת הקריירה שלו שנה או שנתיים אחר כך, באירוע שאפשר למצוא בו סימנים מוקדמים לפרסונה ולכישורים שלו כציד סקופים. היו אלה שנות ה-90 המאוחרות ומקומון רשת שוקן בירושלים, "כל העיר", היה אז בתקופת שיא. סגל, כבן 15, הכיר דרך חבר את כתב החינוך של העיתון וזה פנה אליו לעזרה. בישיבה שבה למד, ישיבת נתיב מאיר, סיפר לו הכתב, הושתקה שערוריית ענק: רב הישיבה, זאב קופולוביץ', הואשם על ידי כמה מתלמידיו בניצול מיני. הפרשה טוטאה וקופולוביץ' המשיך להחזיק בתפקידו עד שחזר על מעשיו והודח בדממה. כתב החינוך ביקש את עזרתו של סגל באיתור תמונה של ראש הישיבה, וזה – כפי שתיאר בראיון שנערך עמו ב-2016 – בירר, מצא שהסיפור נכון, הסיר את תצלומו של הרב מאחת מתמונות המחזור התלויות על הקיר והעביר אותה לעיתון. באותו הרגע דרכו לעיתונות נסללה.

יוסף כהן, עורך "כל העיר" באותן השנים, נזכר: "החזקנו באותה תקופה תיכוניסט כמעין עוזר לכתב לענייני חינוך, ועמית נכנס לתפקיד. הוא עשה אותו מצוין והשתלב גם בתחומים נוספים, כולל פה ושם מאמרי דעה. הוא היה אינטליגנטי, בעל חושים עיתונאיים, לא מוטה יותר מכל עיתונאי אחר, היה לו ידע כללי מעבר לממוצע לגילו, סקרנות, מה שפעם היה נהוג, לפחות ב'כל העיר', לצפות מעיתונאים".

היעד הבא שסגל הפנה אליו את עיניו היה גלי צה"ל, וכהן מספר שנמנה עם הממליצים על הכתב הצעיר. סגל עצמו סיפר לפני כמה שנים ששמע את אחד מבוחניו בתחנה מפטיר בעניינו: "אנחנו מקבלים אותו למרות שאבא שלו כמעט רוצח". עם השנים הוא עוד שמע את זה לא מעט, וגם החל להגיב בתקיפות. אבל אז, בשנת 2000, הוא נאלץ לבלוע את העלבון והתחיל את הקורס הקדם צבאי בגלצ. בתקופתו נראו כבר חובשי כיפות במסדרונות הצפופים של התחנה – קווה שפרן ואבינועם מאיר וגם נועה קולפ למשל, איש מהם לא העפיל לפסגות של סגל. גם בקד"צ שבו השתתף היו לצדו חובשי כיפה, והיתה גם סיון רהב מאיר, אבל כפי שאומר אחד מחבריו לקורס ההוא, "השילוב של הכישרון, הרקע, המשפחה, ההתנחלות – היה ברור שזה לא עוד מפד"לניק".

סיון רהב מאיר. עידן של הסרת מסכות צלם:יצחק הררי / דוברות

"הוא בלט מאוד בקד"צ, בשילוב של כישרון, מהירות, ברק, שליטה בחומרי ארכיון",אומרת גם רהב מאיר. "המורה המשמעותי בקורס היה ירון דקל והוא סימן אותו כבר אז. את כל מה שרואים על המסך היום ראו שם בגיל 18. הוא קיבל תחום סיקור קטן, תחום התקשורת, כי כל הכתבים הצעירים בגל"צ מקבלים תחומים קטנים וקצת שוליים, אבל פתאום איתו אייטמים בתחום הזה התחילו לפתוח מהדורות. זה הפך למותג, 'כתבנו לענייני תקשורת'. הוא הביא סיפורים, לקח תחום קטן שלא היה קיים עד אז וקבע איתו סדר יום".

סגל לא הפסיק לספק סיפורים. הוא דיווח על התנהלותה של רשות השידור והמנכ"ל אז, ג'ו בראל (בין השאר, מינוי מקורבים והטיית מכרזים). הוא חשף את נתוני־המנויים האמיתיים של העיתונים השונים ודיווח על ההידרדרות בעיתון "מעריב". הסגנון המיוחד לו – שילוב של פיקנטריה עדכנית, ידענות וסמכותיות שלא מאפיינות בדרך כלל אדם בגילו – הפך את מה שנחשב לחצר האחורית של הברנז'ה והתקיים עד אז במדורים הייעודיים במקומונים לתחום מעניין. "הוא היה מגיע אלי, חייל צעיר, ושואל שאלות", אומר מנהל בתחום התקשורת. "ראיתי את האינטליגנציה שלו והיתה לו גם אמביציה גבוהה. הייתי נזהר לא להשאיר מסמכים על השולחן כשהוא היה מגיע. בשלב מסוים הבנתי שהוא יודע לקרוא הפוך והוא יושב מולי וקורא מסמכים".

"שנינו היינו מוצבים בשלוחה הירושלמית של גלצ בבית החייל", משחזר גם נדב פרי, קולגה לשעבר בגלצ ומאוחר יותר מגיש־שותף בתוכנית הפוליטית "זוג או פרט" בערוץ הכנסת, "והיתה לנו היכרות אינטנסיבית. עמית בא לשרוף את הדשא".

למה הכוונה?

"בגלי צה"ל אתה מזהה כתב טוב לפי היכולת שלו להפוך את התחום שהוא מסקר לדומיננטי. אני לא זוכר מי היה כתב התקשורת בגלצ לפניו, אבל אותו זוכרים כי פתאום רזי ברקאי הביא אייטמים על הפיטורים ב'מעריב' ועל חבילות צפייה במונדיאל. הוא יצר תחום שלא באמת היה קיים בסירקולציית החדשות ועשה את זה בצורה מצוינת. אני קיבלתי את התחום הפוליטי ונהייתי כתב מפלגות, ותמר איש שלום סיקרה את התחום הפרלמנטרי. אבל אז היא קיבלה את הגשת '24 היום שהיה' והוא זה שהחליף אותה בתפקיד הפרלמנטרי".

מינויו של סגל לכתב בכנסת היה רחוק מלהיות מובן מאליו. זו היתה הבעת אמון יוצאת דופן, שכן על התחום הפרלמנטרי, המרכזי כל כך, הופקדו בדרך כלל עיתונאים מנוסים וותיקים יותר ולא כתב צעיר במדים. אף על פי כן, נזכר אדם שעובד בתחנה, החליט מפקד גלי צה"ל אז, אבי בניהו, למנות אותו לתפקיד. "היה לגביו קונסנזוס שהוא מוכשר מאוד", הוא אומר.

"הוא היה פנומן ונחשב לכזה גם על ידי שונאיו", אומרת גם עיתונאית חדשות 13 חן ליברמן ששירתה בתחנה שנתיים מתחתיו, וב"שונאיו" מכוונת כנראה למי שמעולם לא אהבו את הסגנון. "החלפתי אותו בתחום התקשורת כשעבר לכנסת וזו היתה כניסה לנעליים גדולות. היום מקובל להביא פיקנטריה ממזנון הכנסת, אבל אז הוא הוביל את צורת הסיקור הזאת. הכתבות שלו היו שובביות ומנוסחות היטב, תמיד מפולפלות, והוא עבד בחריצות כל הזמן".

סגל אכן התגלה ככתב חרוץ גם בתחום הסיקור החדש. "הוא השתלט מהר על התחום הפרלמנטרי ויצר נוכחות מורגשת. כשאתה כתב פוליטי והוא כתב פרלמנטרי זה יוצר תחרות. היתה תחרות וזה היה מצב מתסכל במידה מסוימת מבחינתי", אומר בכנות פרי. "לא הייתי עיתונאי אנמי ולא מורגש, אבל פתאום הייתי צריך לחלוק את התחום שלי, וזה לא משהו שנהנים ממנו. למדתי לחיות עם זה ויכולתי להבין גם מה האינטרס שהוא יהיה נוכח בסיקור הפוליטי. הדבר הנכון מבחינת גלצ היה לשלב אותו".

ואכן עד מהרה התברר שגם כאן יש לסגל סקופים. בין השאר, נסיעתם של סגני השרים וחברי ועדת הכספים רוחמה אברהם ואלי אפללו לחו"ל במימון החברה החקלאית אגרסקו, למרות האיסור של ועדת האתיקה. או פרשת ההצבעות הכפולות, שח"כ יחזקאל חזן, אביו של אורן חזן, מילא בה תפקיד מרכזי כשהצביע גם בשם שכנתו למליאה, ח"כ ענבל גבריאלי (ומאוחר יותר ניסיונו של חזן להעלים את הראיות).

לסגל יש בראש הארד דיסק עמוס בפרטי טריוויה מהכנסת. כמו עמיתיו לתחנה הצבאית (ואלה שקרובים אליו) – המגלמים את המודל הגלצניקי החדש, בעלי הזיכרון האבסולוטי – הוא יכול לשלוף מזיכרונו כמה קולות קיבלה כל סיעה בכנסת מאז הבחירות של 1988, וגם פכים וסיפורים מתולדות הכנסת לדורותיה. אבל נדמה שמבין אינספור הפרטים שהוא זוכר בעל פה, דווקא משהו אחר מעיד – חלקית כמובן – על היכולת שלו להשיג את הסקופים האלה: הוא זוכר את מספרי הטלפון הניידים של כל חברי הכנסת כמעט ושל עוזריהם הפרלמנטריים.

"הוא חרוץ מאוד, ברמה חולנית, הרבה יותר מרוב האנשים שאני מכיר. הוא שקוע בזה מבוקר עד לילה, בהיבטים הפרקטיים והמעשיים של העבודה. אני מאמין שבלילות הוא צופה ביוטיובים של הכנסת מלפני 20 שנה", אומר חיים לוינסון, הכתב הפוליטי של "הארץ", רק חצי בצחוק, לפני שהוא עובר לתיאור הקשרים שסגל יוצר עם בעלי מספרי הטלפון האלה. "אם אני מנסה לאפיין את צורת העבודה שלו, הוא מחובר מאוד עם הרבה פוליטיקאים ואני חושב שבניגוד לעיתונאים אחרים, שבאיזשהו שלב, כשהם נהיים חזקים, עובדים עם כמה שרים וזהו, הוא לא מתעייף. הוא יגייס את העוזר הפרלמנטרי והאיש הזוטר. הוא לא מתנשא מעל מישהו שיכול למסור אינפורמציה והוא יודע להקנות לבן אדם שרוצה לתת לו סיפור את התחושה שכל כולו שלו. הוא אמן בזה. אני רואה דברים שהוא עושה – ומחקה אותו".

מבין הפוליטיקאים שסגל יצר איתם אז קשרים הדוקים, קולגה מהתקופה שלו ככתב גלצ בכנסת מצביע על היו"ר אז ונשיא המדינה היום, ראובן ריבלין. חברי תא הכתבים הפרלמנטריים במשכן, הוא מזכיר, טענו שריבלין הוא שמדליף לסגל סקופים ואפילו איימו על היו"ר בחרם.

אבל סקופים שחשפו שחיתויות היו רק חלק מסדר יומו של כתב בכנסת באותן שנים (ובכלל). זו היתה הכנסת ה-16, שפעלה בין 2003 ל-2006 ואישרה את ההתנתקות, ולמרות התבטאויות כמו "עקירה" ו"גירוש" מאחורי הקלעים, מספר קולגה מאז, מול המיקרופון השתדל סגל לשמור לרוב על טון אובייקטיבי (אם כי לא תמיד).

מן קצר לפני ההתנתקות, בכל אופן, ביקש סגל שינוי בתפקיד. שלי יחימוביץ הודיעה אז על עזיבתה את גלצ, וסגל, אומר ותיק בתחנה, רצה להחליף אותה ולהגיש את "מה בוער". "אמרו אז שיש לו פוטנציאל אבל הוא רק בן 21", הוא אומר. "אולי גם זכרו לו את הכיפה".

בסופו של דבר, ושוב בהתערבות בניהו, הוחלט לאפשר לסגל להגיש את התוכנית. אלא שאז הוא החליט להמשיך הלאה, לחברת החדשות בערוץ 2, ככתב בכנסת. "הוא קיבל המון הצעות אחרות והיה קשה להחזיק אותו בגלצ", אומר אדם אחר מהתחנה.

זמן מסך, זמן טוויטר

גם בערוץ 2, שבו התחיל לעבוד בשנת 2006, סגל משך תשומת לב מיידית. אפשר להמר שהיה זה הפער בין דמותו הילדית־למראה (הוא עצמו גילה בכתבת טלוויזיה חגיגית עליו, רגע לפני בחירות 2015, כי המקטורן הראשון שלבש בשידור נקנה במחלקת חתני בר מצוה כדי להתאים למידות גופו), וההתלהבות שבה דיבר ובין הידע שהפגין. אינדיקציה לבולטות שזכה לה אפשר למצוא בחיקוי שהוקדש לו ב"ארץ נהדרת", בגילומו של אסי כהן, זמן לא רב אחרי שנקלט ככתב בחברה. אם כי החיקוי ההוא נאלץ להתעדכן עם הזמן, אחרי שסגל צבר ביטחון בשוחות בעזרת שורה ארוכה של סקופים ותחקירים – את חלקם פירסם תוך כדי לימודי משפטים באוניברסיטה העברית, אחרים אחרי הפסקה של שנתיים, שבה למד לתואר שני במדיניות ציבורית בלונדון ותיפקד ככתב חדשות 2 בבריטניה.

סגל חשף למשל את הקלטות שבהן נשמע החייל אודי גולדווסר דקות לפני חטיפתו ב-2006; ב-2008 חשף את צילומי האבטחה שבהם נראו הח"כים סופה לנדוור ויחיאל חזן נוטלים ללא רשות רכוש מהכנסת, וב-2012 עמד מאחורי החשיפה של אורח חייו הדקדנטי של שר התיירות לשעבר סטס מיסז'ניקוב והשפעתו הגדולה על התנהלותו המקצועית. באותה שנה, בעקבות חלק מהחשיפות האלו ואחרות – בהן על שימוש שעשתה יו"ר הכנסת לשעבר דליה איציק בכספי ציבור – זכה באות אומ"ץ (אזרחים למען מינהל תקין וצדק משפטי וחברתי).

עמית סגל אחרי בחירות 2013 בערוץ 2 - דלג

מאז אפשר לראות אותו כמעט בכל פעם שפותחים טלוויזיה, רדיו או עיתון. ב-2013, כשרינה מצליח פרשה מעמדת הפרשנית הפוליטית, הוא מונה במקומה. הוא השתלב גם כמגיש מחליף ב"מהדורה ראשונה" ו"חדשות הלילה", ומסוף 2017 משמש מעת לעת גם כמגיש "שש עם" הפופולרית. לאורך השנים האלו, מ-2011, הוא גם כתב טור פרשנות פוליטי ב"מקור ראשון", ופרש ממנו רק לפני כמה חודשים, כשהתחיל לכתוב טור כזה במוסף הפוליטי של "ידיעות אחרונות" – לדבריו, בהשפעת מורו ומקור ההשראה שלו, אורי אליצור המנוח, שאמר בעבר כי כימני הוא עצמו אולי לא יהיה בין הבולטים בכתבי "ידיעות", אבל הוא מוסיף לכתוב שם טור כדי לגוון את העיתון של המדינה.

לאורך כל אותן שנים סגל נכלל ביותר ויותר דירוגים מהסוג האהוד על העיתונות – בהם רשימות עיתונאי הטלוויזיה המצטיינים, "30 המצליחנים מתחת לגיל 30", ועוד. רק לאחרונה דירג אותו "גלובס" במקום הראשון מבין "50 העיתונאים המשפיעים בישראל". אבל לאורך השנים הללו סגל רכש את המעמד המשפיע הזה לא רק דרך הפלטפורמות הרשמיות שבהן הופיע וכתב. הוא גם בנה – ובונה – את עצמו דרך טוויטר, שם הוא מנהל חשבון אינטנסיבי ואגרסיבי במיוחד, כאמור עם המוני עוקבים נלהבים. אין נושא שסגל לא מבהיר את דעתו בו בטוויטים, לפעמים על מושא ראיון שלו בטלוויזיה – מיד אחריו. בפברואר השנה, למשל, היה לו עימות עם צחי הנגבי בתוכנית "פגוש את העיתונות". סגל סנט אז בהנגבי "מי שלא בליכוד הוא שמאל? כי לא היית בליכוד איזה שבע שנים", וכשזה ענה לו: "אל תתחיל אישית, כי אז אני אתחיל לדבר על אבא שלך שהיה בבית סוהר...", סגל הזכיר לו שגם אמא שלו היתה אסירה. זמן קצר אחר כך הוא העלה לטוויטר ציטוט ישן של הנגבי, שהעמיד את המשך התשובה של הח"כ באור לגמרי לא מחמיא.

ובכלל, טוויטר היא זירת מפגשים, וקטטות נוטפות סארקזם, של סגל, במיוחד עם אנשים שהוא מזהה כשמאלנים עם מוסר כפול. על הפרסומאי אילן שילוח – שמקדיש מזמנו והונו להפלת נתניהו – הוא כתב: "אילן שילוח, גם 1,000 ציוצים מוסרניים לא יעלימו את העובדה שלא אמרת מלה על אלוביץ׳, האיש שמעניק לך פרנסה וסותם לעיתונאים פיות... ועוד משהו: בהפגנה הבאה נא לא להחנות את הפורשה בחניית נכים", הוא הוסיף והעלה צילום של המכונית של שילוח חונה בחניית נכים. על עמיתו לערוץ גיא פינס הוא התלונן: "צפו: גיא פינס מרטווט הצעה לעצור כתב בערוצו רק כי ההדלפה (על הפריצה לטלפון של בני גנץ. ג"א) באה לו לא טוב. מה יהיה הסוף מה". אבל במיוחד הוא אוהב להטריל את הקומיקאי והתסריטאי בדימוס וסגן ראש עיריית תל אביב בהווה אסף הראל. "האיש שהביא לכם את המערכון המביש 'יוני מת' מקונן עכשיו על משפ' נתניהו שהידרדרה מיוני ליאיר. זה היה יכול להיות מצחיק אבל זה אסף הראל, אז זה לא", הוא כתב אחרי טור דעה שפירסם הראל ב"הארץ", במה שהפך לסדרת השתלחויות הדדיות. עם יאיר נתניהו, לעומת זאת, הוא שמר על נימה מבודחת, גם אם תיקן אותו והזכיר לו שאבא שלו "פעל בכל הכוח נגד ריבלין".

"אני חושב שמה שהפך את עמית למה שהוא היום, זו המרכזיות שלו בחדשות. הדברים שקרו פה בארבע השנים האחרונות קרו בעיקר בפוליטיקה. לא היה תהליך מדיני, לא היה משבר כלכלי, התעסקו בעיקר בפוליטי. וכשזה מתיישב עם מאפיינים חדשים של תקשורת, ואני מדבר על טוויטר, נוצר משהו חדש", אומר קולגה לשעבר. "בדור הזה אנשי תקשורת פועלים בטוויטר, ושם ישנם חובבי המריבה מצד אחד ואלו שסופרים עד עשר מצד שני. עמית הוא מחובבי המריבה וזה מגביר ווליום. אני יכול לתת גם דוגמה הופכית: הוא וברק רביד הם תאומים שהופרדו בלידתם, מחפשים מריבה כדי להגדיל טרפיק, מחנכים ומטיפים. זה סגנון לגיטימי בעיני ויש מקום גם לז'אנר הזה, אפילו שהוא לא לטעמי".

בעימות שלו עם יאיר נתניהו דווקא נראה שהוא ספר עד עשר.

"זה מובן. כשאתה כתב פוליטי, ראש הממשלה הוא בכיר מקורותיך ואתה לא רוצה להיכנס לפה של הבן שלו. זה שהוא ענה לו, זה יפה. הוא שחצן וקצת נפוח וגם קצת גס רוח מפעם לפעם, אבל זו עיתונות מודרנית ויש לה מקום. הפאולים העיקריים של עמית הם בפער שבין הממלכתיות המרוסנת בחדשות לטוויטים על החדשות, על סיפורים של קולגות, גליצ'ים שאם אני הייתי המנהל שלו הייתי קורא אותו לסדר בגללם. האישיות הטוויטרית שלו היא הרי לא אישיות פרטית".

לפעמים העימותים של סגל לא מתחילים בתוככי הרשת. הם נפתחים בזירה המשפטית, וממנה גולשים לידיעות, לפוסטים ולטוויטים. אורן חזן למשל תבע אותו דיבה, לאחר שביוני 2015 פירסם תחקיר ובו תיאר אותו, בין השאר, כמי שמנהל קזינו בבורגס ופועל בו לעתים כסרסור. בית המשפט הכריע שהתחקיר היה יסודי ולא דיבתי. עם זאת, הוא חייב את סגל בתשלום פיצויים בסך 40,000 שקלים בגלל דברים שנאמרו בפרסומים הנלווים לתחקיר, בידיעה מקדימה ובראיון ל"שש עם". כמעט אין צורך לומר שכל זה סוקר בהרחבה ומצא את דרכו גם לרשתות החברתיות.

באוקטובר אותה השנה תבע גם אייל גולן את סגל, בסך 250 אלף שקלים. הסיבה: שיחת רדיו שניהל עם רני רהב, דוברו של גולן, ובה גלשו הדברים לפרשה שבה נחשד הזמר בקיום יחסים אסורים עם קטינות. גולן משך לבסוף את התביעה והפרשה הסתיימה בפיוס, אבל בין לבין היא דווחה בהרחבה בעיתונות הבידור – לרבות הדיווח שביום הפיוס סגל השמיע בתוכניתו ברדיו שיר של גולן "לרגל האירוע". כך הלכה אישיותו הממלכתית של סגל והתרחבה, והכוכב הפוליטי היה גם ל"אייטם של פינס", לאיש תקשורת שהוא גדול מתחום סיקורו.

הר הבית בידינו

יש בתקשורת ובכנסת אנשים שחושבים שמעמד־העל הזה השפיע או היה אחד הגורמים לשינוי בגישתו המקצועית של סגל. במשך השנים היו הופעותיו הטלוויזיוניות מקצועיות ולא מוטות, ענייניות. סגל – שמתחזק ללא הרף את רשת הקשרים המסועפת שלו – פורש אותה לאורכה ולרוחבה של המפה הפוליטית, לא עושה הנחות לאנשי ימין, כפי שמוכיחים כמה מהסקופים הגדולים שלו, וחברי כנסת ממרצ, מהעבודה ומהסיעות הערביות שדיברנו איתם מעידים על סיקור מאוזן ועל קשרים קורקטיים ו"קשרים אנושיים" שהתקיימו איתו לאורך השנים.

אלא שמשהו השתנה, וביתר שאת במערכת הבחירות הנוכחית. אמנם במישור האישי, מספרים עמיתים, הוא לא התמכר למעמד ולא משחק את הטאלנט הזחוח מול מאפרות, עוזרות הפקה ואנשי צוות זוטרים אחרים. אבל על המסך משהו בו הפך לזחוח ויהיר יותר, בטוח בעצמו, עד כדי הסרת החזות האובייקטיבית. "בעבר תמיד ידענו שהוא בעל דעות ימניות אבל זה לא השפיע על הדיווח שלו על מה שקרה בוועדות ובמליאה", אומר ח"כ אחמד טיבי ומתייחס כמובן להתבטאות של סגל בחדשות 12, בתוכנית "פגוש את העיתונות" וב"ידיעות אחרונות", שבה הגדיר את בל"ד כ"ארגון טרור עם מימון מפלגות". כשהמפלגה פנתה לשני גופי התקשורת ולסגל בדרישת התנצלות, היא לא נענתה – והגישה נגדו בחודש שעבר תביעה על לשון הרע בסך 280 אלף שקל. "לומר על מפלגה שהיא ארגון טרור עם מימון מפלגות, זו הכפשה", אומר עכשיו טיבי.

חברי המחתרת היהודית בדרכם לבית המשפט, 1984. כל תזכורת לעבר של אביו גוררת מצדו תגובה חריפה צילום:רחמים ישראלי

גם כשסגל לא בוטה כל כך, ההתנשאות והציניות מחלחלות. כך קרה למשל לאחרונה, כשירון דקל וסגל ריאיינו בתוכניתם את זהבה גלאון, בעבר מקורבת לסגל. הם שוחחו עמה על הירידה של מפלגת העבודה בסקרים אז, וגלאון, בלהט השיחה, תהתה אם היו יכולים לחיות במדינה שאין בה שמאל. סגל ציחקק וסינן: "אני הייתי יכול לחיות עם זה". ובטלוויזיה, כשאמנון אברמוביץ' טען כי הלגיטימציה שמעניק נתניהו לכהניסטים היא קריסה ערכית, הוא ענה לו: "כשרבין ביסס את הסכמי אוסלו על רשימות ערביות אנטי־ציוניות שתומכות בפגיעה בחיילי צה"ל, האם זה היה יותר אלגנטי מהדבר הזה? מסופקני". שתיים מבין שלוש ההתבטאויות האלו כבר גררו מאמרי דעה בעיתון זה ומאמרי נגד בעיתונות של הימין המתנחלי – עימות שגלש לתזכורות לאביו של סגל ולימיו במחתרת היהודית, תזכורות שעליהן הגיב הבן בתקיפות.

ובכלל, כל התייחסות לעברו הטרוריסטי של אביו מחלצת מסגל תגובות קשות, החורגות מהסרקזם קר הרוח שלו; את מי שמזכיר את הסוגיה ברשתות החברתיות, הוא חוסם מיד. אבל ככל שסגל הודף – ובצדק – תזכורות כאלו ל"חטאי אבות", כך נדמה שיותר ויותר הוא נותן דרור לעמדות שספג מבית, במיוחד בכל הנוגע להר הבית – שאחיו ארנון הוא מנאמניו הקיצוניים ביותר – לעתים על חשבון פרשנות מקצועית אובייקטיבית. לפני שנתיים בדיוק, למשל, הוא צייץ בסרקזם על "תבהלני השב"כ והצבא" – שהזהירו מפני התלקחות בשל הצבת מגנומטרים בהר הבית – דקות ספורות לפני פרוץ מהומות המגנומטרים בהר. ואילו בראיון עם ח"כ מרב מיכאלי על נשות הכותל ב"דקל וסגל", הוא סטה מהנושא שלשמו זומנה רק כדי לשטוח את משנתו. מיכאלי טענה כי אל לה למדינה להגביל את חופש הפולחן של נשים. סגל הסכים, ומיד הפך את הדיון על פיו כששאל כיצד הסוגיה הזאת שונה מחופש הפולחן בהר הבית.

"הוא השתכנע בפרסונה של עצמו, וזה נהיה בעייתי", מנמק קולגה את הגלישה הזאת של הפרטי גם אל הדמות התקשורתית הרשמית. אחרת, המכירה אותו שנים רבות, מוסיפה: "הוא נעשה אייטם בעצמו והתאהב בזה. אין מחלוקת על כך שהוא מסור לעבודתו ואוהב עיתונות, אבל יש משהו קצת פתטי בהנאה הזאת מלהיות הסיפור".

הוא התאהב בלהיות סלב?

"לטעמי האהדה שהוא מקבל מעבירה אותו תהליך קיצוני. אני לא חושבת שאורי אורבך, המנטור הגדול שלו, התכוון להפגנה של בוז כזה כלפי צד פוליטי ולהפיכה לאייטם כשהוא אמר 'הטובים לתקשורת'".

חברת כנסת מסכימה איתה. "הוא הגיע לסטטוס כזה שהוא מרשה לעצמו לצאת מעמדת העיתונאי ולהיות פרשן לא אובייקטיבי", היא אומרת. "עמית אמנם לא רואה בעיניים, הוא יהיה הראשון שיפרסם סקופ על בנט ועל ביבי, גם אם הוא לא מחמיא. אבל אם פעם הוא ניסה לשמור יותר על מראית עין של עיתונאי אובייקטיבי, עכשיו הוא מרגיש מגובה – גם כי המערכת שלו רוצה סקופים ואייטמים, וגם כי הוא משתייך לקבוצה של עיתונאים אנשי ימין שהחליטו להחזיר לשמאל ולא להסתפק בהבאת דיווח", היא מכוונת לקבוצה המונה את ינון מגל, שמעון ריקלין, אראל סג"ל, יאיר שרקי וקלמן ליבסקינד, "למרות שבניגוד למיתוס, התקשורת מזמן לא שמאלנית".

מה שמוביל לפרשנות השנייה לשינוי המתעצם בדמות הממלכתית – פרשנות המשלבת בין תהליכי עומק חברתיים לשינויי בזק שקרו בעשור האחרון וקשורים להשפעתן של הרשתות החברתיות על צרכני התקשורת. ד"ר נועה לביא, ראש החטיבה לתקשורת פוליטית במכללה האקדמית תל אביב־יפו, ניתחה וחקרה את דפוסי ההצבעה של מצביעים צעירים וגילתה סימוכין להליכה ימינה של ישראלים בכלל. המחקר, שעשתה ביחד עם ד"ר עירית אדלר, מצא שהצעירים הישראלים הם הימנים ביותר באירופה. כשמשלבים את המסקנות ממחקרה זה בתובנות ממחקרים אחרים על תקשורת וצריכתה, מתגלה תמונה מעניינת.

"נתחיל מזה שהצעירים לא הולכים לפריים טיים", אומרת לביא, "הם לא צופים במהדורות המרכזיות של הערוצים הגדולים. את רוב התקשורת הפוליטית שלהם הם צורכים ברשת, בטוויטר, אינסטגרם או פייסבוק, והם משתפים בין הפלטפורמות השונות. עמית סגל הוא אושיית רשת במקביל להיותו פרשן. ציוץ שלו יכול להגיע בצילומי מסך ושיתופים גם למי שלא מגיעים לטוויטר. אבל הרטוריקה שלו עצמה, הצמצום במלים והעברת המסרים, מתאימה לא רק לצעירים אלא לכולנו. כולנו התרגלנו לצרוך תוכן קצר ושטוח בהרבה מובנים. כולנו, לפי מחקרים, צימצמנו את הרטוריקה שלנו. סגל נהיה אושיה כזאת כי הוא מתאים לרוח הזמן, לתקשורת קצרה, מיידית, ברורה ופשוטה – ולהקשר הפוליטי המקומי, שהוא ההליכה של צעירים כמבוגרים ימינה. אם מסתכלים על סגל כמקרה מבחן ותוהים למה הוא כל כך משפיע, צריך להתייחס לתובנה מוקדמת שנחקרה כבר, ולפיה התקשורת לא משפיעה כמו שהיא מחזקת את הדעה הרווחת. סגל הוא היום הבון טון כי הוא בעצם תואם את העמדה השלטת".

אז התקשורת לא שמאלנית?

"אני רוצה לכפור בטענה שהתקשורת שמאלנית. ככל שאני מנתחת את שידורי החדשות בבחירות, מתברר שהתקשורת מיינסטרימית וממסדית. ומאחר שהממסד ימני, התקשורת מייצגת אותו. אני לא מוצאת סימנים לשמאלנות באף ערוץ טלוויזיה. הכל ממסדי, ציוני, את יכולה לקרוא לזה ימני. בייחוד כרגע, סביב סיקור הבחירות, אפשר לראות שעמידת הדום של התקשורת מול ראש הממשלה מציבה סימן שאלה גדול סביב הטענה שהיא שמאלנית או אנטי ביבי. להגיד שהיא שמאלנית זה פייק ניוז. וכשמבינים שהתקשורת המסחרית תלויה ברייטינג, מבינים שהטאלנטים הם שישקפו את הדעה הרווחת בציבור. ולראיה – עמית סגל".

ושוב הברנז'ה
בתקשורת עצמה – שם סגל מתחזק קשרים מימין ומשמאל, מעבר והווה, אבל כמי שהעבודה היא חייו, בעיקר במישור המקצועי ופחות בזה האישי – דווקא ניטשים ויכוחים בסוגיית הייצוג שלו. "עד לפני שנה־שנתיים ידענו שהוא מעפרה, שיש לו כיפה, אבל לא באמת ידענו איפה הוא ממוקם פוליטית", אומר איש תקשורת בכיר. "גם עכשיו הוא עדיין עיתונאי מוכשר וסקופר, אבל העיתונות שלו מלאת אג'נדה".

מבקר הטלוויזיה של "גלריה שישי", ניב הדס, מסכים איתו אבל ממקם את נקודת המפנה עוד קודם לכן. "משדר בחירות 2015 הוא זה שבו סגל הכתיב את הטון השליט, לעג לתרחישים הקואליציוניים שניסה לשרטט רביב דרוקר בערוץ המתחרה, ונתן לראשונה לרחשי לבו להשתלט על דמותו הטלוויזיונית", כתב הדס. "הפעם הוסרו מסיכות הניטרליות ונפרצו חומות השמחה לאיד".

מנגד יש עמיתים למקצוע ששוללים לחלוטין את התפישה הזאת. "כל המבט אליו הוא מבט מפוזיציה", אומר איש מערכת חדשות 12 העובד לצדו. "להגיד על עמית זחוח ולא להגיד את זה על אמנון אברמוביץ', לעשות פרופיל על עמית ולא על אמנון, זו התייחסות מעמדה, משום שאין מה שעמית מרשה לעצמו ופרשנים אחרים לא מרשים לעצמם. הוא עיתונאי מהטובים שצמחו פה בעשור האחרון או יותר, הוא פרשן בחסד עליון, הוא סקופיסט, והסקופים הגדולים שלו היו על הליכוד, על אנשי ימין".

עמדה דומה מביע עמיתו של סגל לתוכנית הרדיו, ירון דקל: "רינו צרור הוא שדר רדיו נפלא, אבל כשימנים מקשיבים לו הם מקבלים חום. כששמאלנים שומעים את עמית קורה להם אותו הדבר. השאלה היא אם הוא מקצוען והתשובה היא שהוא מקצוען. מותר להיות מקצוען ימני בולט ויש אנשים שזה מפריע להם. ימנים היו תמיד בגטאות שלהם, 'נקודה', ערוץ 7. ופתאום גלצניק, ערוץ 12, כותב ב'ידיעות'. יש מי שזה יותר מדי בשבילו".

ויש מי שזה פחות מדי בשבילו. "את עמית הכרתי לפני יותר מעשור. חשבתי שהוא עוד דתי מחמד מהציונות הדתית שמשחק את המשחק של הברנז'ה", מספר איש התקשורת שמעון ריקלין, שלפי מקורב לשניים תיחזק עם סגל, סג"ל ומגל קבוצת ווטסאפ בסגנון־מטבחון בשם "הלשכה", עד שזו התפרקה, בעיקר בשל התרחקות בין סגל לריקלין על רקע הסכסוך בין ערוץ 20 לחדשות 12 על השליטה בערוץ הכנסת. "הסיפור שלי בתקשורת התחיל כי הטריף אותי לראות את נציגינו בה מסתווים ולא מאתגרים אותה, וחשבתי שגם עמית משחק יותר מדי את המשחק ושהוא צריך לדבר ולהגיד את דעתו. ואני עדיין חושב. הרי כמה פעמים הוא יושב באולפן ושומע את אמנון אברמוביץ ורינה מצליח בדברים מטורללים ומחייך? הוא אולי עלה ל־35־40 אחוז בלתת בראש, והוא יכול לתת יותר. היום יוצא לנו לשחק שחמט מדי פעם וכשאנחנו נפגשים יש לנו ויכוחים שגולשים לצעקות. לפעמים אנחנו רבים ולא מדברים כמה ימים. אנחנו מדברים על אייטמים שהוא עשה, וכשאני אומר מה אני חושב, הוא יורד עלי: 'לך לערוץ 20'. בעיני הוא נזהר מאוד".

סגל עצמו אמר השבוע לאילנה דיין בתוכנית "עובדה" שיוחדה לו: "אני חושב שהשליחות העיתונאית והעיתונות הישראלית תהיה יותר אובייקטיבית ככל שחלק מהעיתונאים הימנים יהיו פחות אובייקטיבים. בימים האחרונים של בחירות 2015 אני זוכר את עצמי מתהלך בתחושת בחילה פיזית מהשירות המוחלט והמלא של צד אחד במפה הפוליטית".

נשף הסרת המסיכות
ואולי סגל הוא פשוט מייצג של תופעה רחבה עוד יותר? רינה מצליח, שסגל החליף בעמדת הפרשן הפוליטי, מזכירה שלא מדובר רק בימין או שמאל, אלא בשתי תפישות מקצועיות ביחס לעמדת העיתונאי. "זה תהליך שקורה בכל העולם, עיתונאים שהופכים לסיפור, כאלה שמשנה יותר מה הם אמרו בראיון ממה אמר המרואיין", היא אומרת. "זו התנגשות של שתי השקפות בנוגע לאיך העיתונות צריכה להיראות, וזה בא לידי ביטוי בהרבה דברים. הדור החדש של עיתונאים חושב אחרת ממני, ההשקפה שלהם הולכת וגוברת, וזה בסדר. אבל אני לא חושבת שבזה עמית שונה מרביב דרוקר שמתבטא נגד הימין או מאמנון אברמוביץ".

רהב מאיר מציעה הסבר אפילו רחב, גלובלי וגורף יותר. "אי אפשר לדבר על עמית בלי להסתכל על המקרו", היא מסכמת. "אנחנו בעידן של טראמפיזם, של הסרת מסיכות, של all out. זו חלק ממגמה כללית, צריך להסתכל על זה בפרספקטיבה. זה לא שבוקר בהיר אחד עמית סגל החליט להיות היחיד שאפשר לנחש את דעותיו הפוליטיות. כל המערכת עוברת תהליך של התקלפות מהממלכתיות, הורדת מסכים, יותר שקיפות. פוליטיקאים ועיתונאים ודוברים הופכים לספקי תוכן, ספקי פאנצ'ים, מעלים את הדברים הכי אישיים וגם עוקצים בצורה הכי מושחזת שאפשר. מדי פעם אני כותבת לעמית: למה אתה צריך עוד קטטת טוויטר? אתה מספיק מוכשר, הסחורה המרתקת שאתה מביא מספיקה, תביא עוד סקופים ופרשנות חכמה, למה אתה צריך להיות האייטם?"

סייע בהכנת הכתבה: נתי טוקר