ד”ר מרדכי ניסן - “חלק מהשמאל בישראל איבד את הקשר עם המציאות”  

רבות דובר בשנים האחרונות על דעיכתו המתמשכת של השמאל הישראלי, הן מבחינה רעיונות והן מבחינה אלקטורלית, ועל ההקצנה שעברו חלקים ממנו, לעיתים עד כדי קידום רעיונות ופעילות נגד מדינת ישראל. ישנן לא מעט דוגמאות לכך, ואחת בולטת כזו מהשבועות האחרונים הייתה ההתגייסות הנרחבת של אקדמאים ישראלים שבחרו דווקא לגנות את החלטת הפרלמנט הגרמני על הגדרת חרם נגד ישראל כסוג של אנטישמיות, מחאה שזכתה לרוח גבית נחושה במספר רב של מאמרים בעיתון ‘הארץ’.

מי שעקב מקרוב אחר התפתחות התופעה במשך עשורים הוא ד”ר מרדכי ניסן, חוקר מדעי המדינה ומרצה בענייני ישראל והמזרח התיכון, שספרו החדש “The Crack-Up of the Israeli Left” בוחן ומנתח לעומק את התהליכים התרבותיים והפוליטיים שעברו על השמאל הישראלי, החל מהקמת המדינה ועד ימינו. הביטוי “crack-up” אותו בחר ניסן לכותרת הספר ניתן לפירוש מילולי כ”התמוטטות” או “מפלה”, אך לדבריו במקרה של השמאל הישראלי מדובר במשהו חמור הרבה יותר. “בחרתי בביטוי הזה כי נותן אסוציאציה של שיגעון”, הוא אומר בשיחה עם ‘מידה’ ומוסיף: “זו תופעה מנטלית של אדם שלא מסוגל יותר לחשוב בצורה רציונלית ומאבד קשר עם המציאות”.

מתי התחיל השיגעון הזה?

“כבר לפני קום המדינה, מחנה השמאל בארץ-ישראל גיבש לעצמו תפיסת עולם שפוגעת בשכל הישר ובטבע האדם. השמאל דיבר על לגדל ילדים בקיבוץ על ידי קולקטיב, להלאים את כל הקרקעות ומשאבי החברה בידי המדינה: אידיאולוגיה קומוניסטית-מרקסיסטית מראשיתה. הייתה בהמשך אף שנאה שהתגבשה בצד השמאלני נגד הימין: שנאה לז’בוטינסקי ורדיפה גם בימים לאחר קום המדינה עם כינויי גנאי שהוטחו בבגין. השנאה שאנחנו רואים כיום לנתניהו היא המשך של זה והיא מעבירה חלק מהשונאים על דעתם”.

אתה טוען בספר שהשמאל הישראלי מנותק מהמציאות

“מיד עם הניצחון במלחמת ששת הימים ראינו תופעה הולכת ומתחזקת שבה השמאל מתנכר לארץ-ישראל. זו תופעה שאנחנו היום מקבלים כמובנת מאליה, אבל צריך לחשוב איך קרה שחלקים בציבור היהודי אחרי 1967 היו מוכנים להתנכר למולדת. במשך אלפי שנים עם ישראל דבק בארצו, חזר אליה מהגלות, הקים מדינה ונלחם עליה, ואז ברגע הוא מוכן לוותר על חלקים ממנה? זה דבר שלא נתפס, עם שמתנכר למולדתו זו תופעה שלא קיימת בהיסטוריה”.

איך אתה מסביר אותה?

“קשה מאוד להבין איך אדם עושה דבר כזה, זה כמו שמישהו יסכים לוותר על הבית או על המשפחה שלו. אני לא מקבל את הטענה שמדובר בתולדה של השקפה פוליטית או שיקול אסטרטגי, או את כל התירוצים על אוכלוסייה ערבית, לחץ בינלאומי או הסכם שלום. יש פה יסוד נפשי שהוא עמוק יותר מזה”.

גם היום חלק ממנהיגי השמאל מדברים על “הפרדות” מהפלסטינים

“זה עוד ביטוי של מחשבה מדינית קלוקלת לפיה צריך לפנות עוד שטחים ולהרוס עוד ישובים למרות הניסיון האומלל של ההתנתקות מעזה והסכמי אוסלו, וזה תמוה עוד יותר כשזה מגיע מאנשים בעלי ניסיון ועשייה. ומה יקרה אחרי שניסוג שוב? הפלסטינים פתאום יגלו אחריות ואמינות וישמרו על הסכמים? לא יהיו תאי טרור? זה ייתן יותר ביטחון ויציבות? הנסיגה הפכה להיות חזות הכל, כאילו לא למדנו שום דבר מתוצאות העבר. זה כבר לא סיפור של שיקול דעת מדיני, זו פשוט אובססיה”.

הדרה באקדמיה

נושא נוסף עליו כותב מניסיון ד”ר ניסן בספרו הוא היחס של עולם האקדמיה לישראל, ובעיקר השאלה מדוע אנשי אקדמיה מכל התחומים והמוסדות עוסקים בכזו אובססיביות דווקא במדינה קטנה וצעירה במזרח התיכון. לדבריו, “באקדמיה יש סוג של התנשאות וניתוק מהחברה. אקדמאים בדרך כלל לא מתחככים כל יום עם ההמון אלא עם ספרים ותיאוריות. אלה אנשים שמחפשים לעצמם תהילה וישראל היא נושא שחם שקל לעשות איתו רעש”.

להציג עמדה נגד ישראל זה דבר שמשתלם בקריירה של אקדמאי?

“פרופ’ רוברט וויסטריך אמר פעם שמי שרוצה להתקדם באקדמיה לא כדאי לו להיות בעד ישראל. עמדה מתריסה לישראל זה בהחלט דבר שיכול לעזור בקריירה, ובטח לא מזיק. אני יכול לאשר את המצב הזה כמי שהיה שנים רבות באוניברסיטה”.

איך זה קורה בפועל?

“המוסדות והחוקרים בישראל מאוד מחוברים לעמיתים בעולם. אקדמאים נוסעים ללמוד ולהרצות בכל מיני מקומות, מזמינים לארץ אנשים בתחומים שלהם והדעה של עמיתים זרים מאוד חשובה לישראלי שרוצה להתקדם. נכון שלא כולם ככה, אבל אם נבדוק את הפרופסורים שחתמו על עצומות שמבקרות את ישראל על הכיבוש ונושאים דומים, נמצא שהם בטח לא סבלו מנקיטת עמדה כזו. פרופסור שחתם על עצומה כזו לא נענש, והוא יכול להרגיש בבית ולהתקדם בכל אוניברסיטה”.

חווית דברים כאלה באופן אישי כמרצה באוניברסיטה?

“אני מעריך מאוד את האוניברסיטה העברית שעבדתי בה שנים רבות ונהניתי מעבודה פוריה. חוויתי הרבה דברים יפים, אבל גם דברים לא יפים. ברור שהאקדמיה צבועה בגוון שמאלני, ולמרות שהקפדתי לא להביע את דעתי האישית בכיתה, בכל זאת אתה מסומן כמי שמחזיק בדעות לאומיות וכותב עליהן מחוץ לאוניברסיטה, ואפילו גר בהתנחלות. האם זה פגע בי מבחינת אפשרויות של קידום? אני מאמין שכן, אבל תמיד שמרתי על יושרה אישית ומעולם לא חשפתי את דעותיי בשיעורים, גם כשלימדתי קורסים בנושאים הכי רגישים של הסכסוך והמזרח התיכון”.

אירוע נוסף בו נתקל ניסן בהדרה על רקע פוליטי, היה כאשר הציע את ספרו החדש להוצאות ספרים ברחבי העולם. לדבריו, “הייתה לי תקווה שספר חדשני כזה שנוגע בסוגיות שנמצאות על סדר היום של הפוליטיקה העולמית דווקא יעניין מוציאים לאור, אבל לא היה קל למצוא מישהו שיסכים לפרסם אותו”.

הוא מספר על מקרה בו סוכן ספרות אמריקני שעוסק בחיבור בין סופרים למוציאים לאור בארה”ב אמר לו כי “את כל בתי ההוצאה לאור הגדולים בניו-יורק מנהלים יהודים ליברליים”, ולכן “הספר שלך לא יכול להתקבל אצלם”. לבסוף חבר ניסן להוצאת הספרים הקנדית Mantua, אשר לדבריו מגדירה את עצמה כ”שמרנית ופרו-ישראלית”, ופרסמה את ספרו לאחרונה בצפון אמריקה.
מערכה נגדית

למרות הפער האידאולוגי המשמעותי המתואר בספר, ניסן מציע בסיומו גם תקווה לפיוס והתקרבות בין הצדדים היריבים. “העוול הגדול הוא שלא התפתח בישראל שיח מכיל ומחבר של אחים, אחים שנמצאים ביחד במדינה היהודית ומחויבים לשמור עליה”, הוא אומר.

על פי ניסן, “היום יש שיח פגום של פילוג ושנאה, ולשם תיקון המצב ופיוס בין ימין ושמאל צריך קול אחר. זה צריך להגיע בעיקר ממי שעומד בראש הפירמידה, שיפנה בלב שלם אל כל אזרחי המדינה וכל המחנות וניסה לפתח שיח אחר. צריך מנהיג בעל התעלות נפש ואהבת ישראל שיראה את המצב וינסה להתגבר על המריבה”.

בהקשר הזה, ד”ר ניסן מביע ביקורת גם הימין אשר לדבריו לא ממלא את תפקידו הציבורי באופן מספק. “השמאל השתלט על השיח ועל מוקדי ההשפעה, וזה סוג של מחדל של הימין שלא רואה את התמונה הגדולה. יש פה מערכה שלמה שמטרתה למוטט את היסודות של עם ישראל, והמאבק מתנהל בכל המקומות שהימין חלש בהם – בכיתות הלימוד, בתקשורת ובבתי המשפט. הימין צריך לעשות בדק בית ולצאת במערכה נגדית כדי לעצור את הסחף ולהציג אלטרנטיבה”.