המחיר הכבד שגבו ההרפתקאות של בנט ושקד היה צריך לגרום להם להניח את המפתחות  

קלמן ליבסקינד  21/09/2019 19:18

הצבעתי ימינה. אני חושב שאיילת שקד הייתה שרת משפטים מצוינת ושנפתלי בנט היה שר חינוך טוב מאוד. אני גם חושב שמגיע להם קרדיט גדול על הרוח החדשה שהם הפיחו בציונות הדתית, כשנכנסו אל הזירה הפוליטית כרוח סערה בשנת 2013. אבל כל זה לא יכול לכסות על העובדה ששתי מערכות הבחירות הפגישו אותם, ולא פחות מזה, את החלקים בציונות הדתית שהאמינו בהם - עם קרקע המציאות, והמפגש הזה היה כואב עד מאוד.
בנט ושקד מתגלים, זו הפעם השנייה ברציפות, ככישלון פוליטי חרוץ. אילו זה היה כישלון פרטי שלהם, ניחא. העניין הוא שהכישלון הזה שלהם גבה מחיר כבד מהמחנה הלאומי והמריץ אותו להידרדר אל המקום שבו הוא נמצא כיום. שקד, שמחנה שלם ראה אותה כמי שיכולה לכבוש בעתיד את ראשות הממשלה, נחשפה כמי שמשימת ההנהגה גדולה עליה בכמה מידות. בנט התגלה כמי שבכל צומת פוליטי נתון בוחר בפנייה הלא נכונה.
בואו נתחיל מזה שהלכנו לבחירות האחרונות כמעט אך ורק בגלל שני אלה. נתניהו סיים את הבחירות הקודמות כשאז היו לקואליציה שלו (ללא ליברמן) 60 מנדטים, וכשבפח האשפה של דברי ימי הבחירות ישבו מעדנות קרוב ל־4 מנדטים של קולות הימין החדש - המיזם הכושל של שני כוכבי הציונות הדתית. אלמלא ההרפתקה המיותרת שלהם, ואלמלא הקולות שזרקו לפח, היינו עכשיו בעיצומה של קדנציית ימין מלאה. "בתרחיש לא מופרע, שבו אחת המפלגות או שתיהן לא יעברו את אחוז החסימה", כתבתי כאן בחודש ינואר, רגע אחרי פרידתם הבהולה מהבית היהודי, "ההרפתקה הזו עלולה להסתיים בהחלפת השלטון".

זו לא הייתה נבואה או פרשנות מלומדת. זו הייתה כתובת שהתנוססה על הקיר, אבל בנט ושקד לא ראו אותה. העיתונות, הן המגזרית והן הכללית, זו מסיבותיה וזו מסיבותיה, הריצה ושיווקה אותם אז בתור מותג גדול ומבטיח של הצלחה. והם קראו את הדברים והאמינו למה שכותבים עליהם.

לטובת מי ששכח, נזכיר כאן שהפיצול ההוא מהבית היהודי לא היה מהלך תמים. הוא נעשה כמעט בגניבה, חמישה ימים אחרי שבנט שלח הודעה לחברי המפלגה, ובה התחייב בפניהם: "אני נחוש ללכת לאיחוד עם תקומה", ארבעה חודשים אחרי שרכש את השלד של המפלגה החדשה, ובחר שלא לספר על כך לאיש מעמיתיו.

"האמת היא שצריך שתי מפלגות שונות", הסביר אז את הפרישה באיגרת למנהיגי הציונות הדתית, "האחת, מפלגה דתית־אמונית, ששומרת על צורכי הציונות הדתית ועל הגרעין האידיאולוגי־אמוני של הציונות הדתית... זוהי הבית היהודי - תקומה... השנייה, מפלגת עם ישראל, כלל־ישראלית, של שותפות חילונית־דתית". ההסבר הזה, שלא היה מאחוריו דבר, התקבל אצל רבים במחנה. היה בו מן ההיגיון. בנט ושקד יביאו את החילונים, סמוטריץ' את הדתיים, וכוחו של המחנה יגדל.

ומה קרה בפועל? הצעד הראשון שעשו הפורשים כלל פנייה לראשי הסניפים של הבית היהודי, בניסיון להעביר אותם לימין החדש. המהלך השני כלל פנייה דומה לרבני המגזר. החילונים, שהסתבר שאותם קשה קצת יותר להביא, נשארו בצד.

אני זוכר את עצמי משפשף עיניים בתדהמה כדי להאמין למה שאני רואה בימים שאחרי התבוסה ההיא באגף הדתי־לאומי של הרשתות החברתיות. מי שעקב אחריהן אז, ראה ציבור גדול ומבולבל שערך לבנט ולשקד מעין ניחום אבלים, ואינו מבין שהשניים אינם האבלים, אלא מי שבמו ידיהם חיסלו את המנוח.

כך או כך עברו הבחירות, 138 אלף קולות נזרקו לפח, נתניהו לא הצליח להרכיב ממשלה, הלכנו לבחירות חדשות, ואז הפציע שוב בנט, כאילו לא קרה דבר, והודיע: "אני מתמודד שוב". זה היה רגע מכונן. היה בו "אני אחראי", היה בו "אני חוזר עם ענווה", אבל לא היו בו באמת - לא אחריות ולא ענווה, ובעיקר לא מה שנדרש ממי שגרר איתו את המחנה הלאומי - מהיכולת להבטיח ממשלה יציבה אל עברי פי תהום. לא הייתה בו חזרה בתשובה. לא הייתה בו הכרה בחטא. לא הייתה בו בקשת סליחה.

האשמה של בנט

ואז הגענו לבחירות הנוכחיות, עם הרצון לחבר את כל הציונות הדתית תחת מטרייה אחת, ועם ההבנה שהפיצולים לא עשו טוב למחנה. עכשיו אפשר למתוח ביקורת על בנימין נתניהו בהרבה תחומים, וכפי שראינו גם חוכמה וניסיון פוליטי אינם ערובה מתמדת לניצחון, אבל עם עובדה אחת יהיה קשה להתווכח. לאיש יש הבנה פוליטית נדירה וחדה ונכונות ללכת איתה עד הסוף כדי לנצח. נתניהו הבין שאם הוא רוצה למקסם את הקולות של המחנה, הוא חייב לנכש מהדרך כל עשב שעלול להפריע ולגרום לבזבוז קולות.

זה התחיל בהחלטה שלו לשלם מחיר מופקע כדי לבלוע אצלו ברשימה את כחלון ואנשי כולנו. זה המשיך בהחלטה הקשה יותר, למחול לפייגלין על הרבה דברים שאמר עליו, להבטיח לו מה שצריך, ולהזיז גם אותו. מה עשה בנט במקביל? את ההפך הגמור. בנט הערים כל קושי אפשרי על החיבור עם איתמר בן גביר. אילו האיחוד הזה, לבלוק טכני, היה נופל על אידיאולוגיה, מילא. אידיאולוגיה היא עניין שצריך לדעת להעריך.

אילו בנט היה אומר שהוא אינו מוכן לשבת עם אנשים שאוחזים בתפיסת עולם כמו של בן גביר, אפשר היה להסכים איתו או להתווכח איתו, אבל זה כבר היה לוקח אותנו לדיון אחר. אבל על מה נפל החיבור הזה? על שטויות. על מיקום. בן גביר רצה במקום החמישי, בנט היה מוכן לתת לו את המקום השמיני, כדי להכניס קודם את מתן כהנא, חברו משכבר הימים, ועל הוויכוח האידיוטי הזה היו מוכנים בנט ושקד לפוצץ הכל ולהשאיר את בן גביר ואת 78 אלף הקולות שלו (נכון למועד כתיבת שורות אלה, לפני סיום ספירת המעטפות הכפולות) בפח.

רגע, תגידו, למה האשמה נופלת על בנט? ואיפה האחריות של בן גביר עצמו? אז כן, יש גם לבן גביר אחריות. ועוד איך יש. גם הוא היה צריך לדעת שעם כל הכבוד לסקרים, אין מצב שעוצמה יהודית עוברת את אחוז החסימה. אבל לביקורת זו עליו צריך לצרף שתי הסתייגויות. האחת, שאחרי הבחירות אפשר להבין למה התעקשותו על המקום החמישי הייתה יותר מסבירה. בן גביר התגלה השבוע כפוליטיקאי שמסוגל אולי להביא הכי הרבה קולות איתו, באופן אישי, מבין מתמודדי הציונות הדתית. נכון, הוא לא עבר את אחוז החסימה, בין השאר אחרי קמפיין אגרסיבי נגדו של אנשי ימינה ושל ראש הממשלה, אבל הוא הוכיח בפעם הראשונה שכל טענותיו מהעבר על מאגר הקולות העצום שיש מאחוריו - מדויקות להפליא.

מתן כהנא הוא איש מצוין. באמת. אבל בשום מזג אוויר הוא לא תורם לרשימה עשירית קולות מהכמות שתורם לה בן גביר, גם אחרי שהבאנו בחשבון את האפשרות שהוא גם יבריח חלק מהקולות. בן גביר השיג השבוע לבדו שליש מהקולות שהשיגה מפלגת ימינה, עם הימין החדש, עם האיחוד הלאומי ועם הבית היהודי. הוא לא ביקש להיות בצמרת הרשימה. הוא לא ביקש תפקיד שר. הוא לא ביקש חברות בקבינט. הוא רק ביקש שאם מצרפים אותו כדי שיביא איתו את מאגר הקולות הגדול שיש לו, חשוב לו שלא להתעורר בבוקר שאחרי ספירת הקולות ולמצוא את עצמו בחוץ. מוגזם? ובכן, על זה פוצצו בימינה את המו"מ.

ויש כאן עוד משהו. בן גביר הוא מנהיג מפלגת קצה. שם הוא נמצא. שם תפיסת עולמו. הוא מול בנט ושקד, כמו פייגלין מול נתניהו. נתניהו לא הטיל על פייגלין את האחריות למפלת הימין, אלא הבין שכמנהיג האחריות לדאוג שקולות המחנה לא יושלכו החוצה - מוטלת עליו. אז כן, אפשר היה לצפות מבן גביר להבין שהסיכוי שלו להיכנס לכנסת כשהוא רץ לבדו לא קיים, אבל הציפיות שלי מבנט, מי שעד אתמול הסתכל בראי וראה שם מועמד לראשות הממשלה, לגלות מנהיגות ולא להיות אדיש לסיטואציה, גדולה הרבה יותר.

עכשיו, בואו נדבר עוד קצת על מספרים. בבחירות הקודמות קיבלו בנט ושקד 138 אלף קולות ולא עברו את אחוז החסימה. איחוד מפלגות הימין - של הבית היהודי, האיחוד הלאומי ועוצמה יהודית - השיג 159 אלף קולות וזכה ב־5 מנדטים. 21 אלף קולות הפרידו אז בין צל"ש לטר"ש. אי אפשר לדעת כמה קולות הביא בן גביר לאיחוד הזה, אבל גם אם הוא לא תרם את כל 78 אלף הקולות שהצביעו לו הפעם, אלא רק חצי מזה, המספרים הפשוטים מבהירים שאלמלא הוא, הרב רפי פרץ היה מלמד היום במכינה בעצמונה, ובצלאל סמוטריץ' היה שב לעבוד במחלקת הייעוץ המשפטי של עמותת רגבים.

בנסיבות הללו, לראות את סמוטריץ', שלא ממש התאבד כדי לצרף את בן גביר לרשימה, מכנה אותו שלשום "טווס נפוח", במקום לשלוח לו זר פרחים בצירוף ברכת "ברוך שעשני מיניסטר", זה כמו לשבת בקורס מבוא לחוסר מודעות עצמית.

אשליית שקד

איילת שקד הייתה התקווה הגדולה של הציונות הדתית. אחרי קדנציה מוצלחת מאוד כשרת משפטים תלה בה ציבור ענק את עיניו, עד כדי אמונה שהיא יכולה להגיע לראש הפירמידה. אשליה זו - סהדי במרומים שבצער אמיתי אני אומר את זה - התנפצה בקול רעש גדול. שקד, כמסתבר, היא אשת ביצוע מצוינת, שמסוגלת להוביל מהלכים ולקדם עניינים, אבל הצבתה בראש ימינה הייתה סוג של בלוף, שלא ברור עד היכן היא שותפה לו, ומהיכן היא קורבן שלו.

כשבנט ויתר לשקד על המקום הראשון, הוא הוצג כאביר של ממש. בפועל, בנט ידע היטב שבלי שקד אין לו תקומה. נאמן להבנה זו, הוא הציב אותה בחלון הראווה, ומהמקום הרביעי ברשימה ניהל אותה מההתחלה ועד הסוף. היא הייתה אמורה למכור את הסחורה, הוא היה אמור לאסוף את הכסף. אם מישהו היה צריך הוכחה לכך, די היה לו ללכת להסכם בין השניים, שקבע שאם וכאשר ייכנסו לממשלה - הוא יהיה השר הבכיר. הצבתה, באופן הזה, בראשות המפלגה, הייתה הונאה של הבוחרים.

ראיתם פעם מפלגה שיושבת הראש שלה היא הרביעית בתור לקבל תיק? ומה יקרה אם המפלגה תקבל שלושה תיקים בלבד? למנהיגת המפלגה יישאר תפקיד יו"ר הוועדה למעמד הילד? ראיתם פעם מפלגה שהמקום הרביעי שלה בוחר ראשון איזה משרד הוא רוצה? יש עבודה גדולה מזו בעיניים? מי שבוחר ברשימה שבה נתניהו הוא הראשון רוצה אותו בראשות הממשלה. מי שבוחר במפלגה שבה עמיר פרץ במקום הראשון רוצה אותו כשר הבכיר. רק במפלגת הציונות הדתית המציאו מין שקר שכזה, שבו במקום הראשון מוצבת הפרזנטורית שאמורה למשוך קולות, ובמקום הרביעי נמצא מי שאמור לעשות בהם שימוש ברגע שאחרי.

עד כמה גדול היה הבלוף הזה שמכרו לנו - בלוף שמצייר אותה כנהגת הרכב, בעוד בנט מחזיק את המפתחות - יכולנו להתרשם בליל הבחירות, כששקד עמדה במטה הבחירות והכריזה שהיא מתנגדת לפיצול בין המפלגות השונות המרכיבות את ימינה, בעוד ש־24 שעות קודם לכן חתם מספר 4 ברשימתה, נפתלי בנט, עם הרב פרץ ועם סמוטריץ' על מסמך הקובע כי החבורה תתפצל.

על המסמך הזה, שנחתם, כאמור, יום לפני שיצאנו אל הקלפיות, צריך להגיד עוד משהו, משום שהוא מלמד הרבה מאוד על מי שחתמו עליו. הם יכלו להמתין שבוע או שבועיים, הם יכלו לחשוב על המהלך הזה בראש נקי, אחרי שיתבררו תוצאות הבחירות, אבל מתברר שזה מה שהיה הכי דחוף לבנט, לסמוטריץ' ולפרץ לעשות רגע לפני ההצבעה. להכריז על פרידה. לבנט היה חשוב להדגיש שאין לו כלום עם הרב פרץ. לסמוטריץ' היה חשוב להצהיר שבינו לבין בנט לא מחבר דבר. כמו היהודי הקלאסי, שיותר מכל דבר אחר חשוב לו שכולם יידעו שיש בית כנסת אחד שאליו הוא לעולם לא ייכנס. כמה מעליב. כמה נמוך. כמה לא רציני.

אם יש הגינות ויושרה וצניעות בפוליטיקה, הן היו צריכות להביא את איילת שקד ואת נפתלי בנט להניח את המפתחות וללכת, או לכל הפחות לעשות מה שהם הקפידו לא לעשות עד עכשיו. להשפיל מעט את המבט, להתייצב בפני הציבור, ובפעם הראשונה לבקש ממנו סליחה.