על משכילים ואנשים אחרים עם דם כחול  

סבא רבא היה מהנדס מכרות.
סבא וסבתא היו פיזיקאים.
אבי בתחום הנדסת החומרים.
ואילו אימי הינה ביולוגית.

כבר מגיל צעיר, היינו אנשים אחרים. אלו שמקדמים לא רק כל אחד את תחומו, אלה את העולם כולו. היינו אותם אנשים שהם המנוע של ההיסטוריה, התרבות והכלכלה, האנשים שבלעדיהם שום דבר לא זז. אותם אנשים שיודעים תמיד יותר טוב מה טוב בשביל כולם, בין עם בפוליטיקה ובין עם בחיים בכלל.

אבל אז יש אותי.

אינטליגנציה, אני יכול להחמיא לעצמי שלא חסרה לי. באחד המבדקים האלו שעשו לי בצעירותי קיבלתי מנת משכל של 130+, משהו כזה. אלה שרצה אותו גורל והוליד אותי עם פקעת רצינית של התמודדויות בחיים, בין עם בשל היותי על הספקטרום האוטיסטי ובין עם בגלל ההפרעה הטורדנית כפייתית שלי, או סתם בגלל חוסר היכולת שלי לשבת זמן ממושך וללמוד.

לא קל לי, וגם לא קל למשפחה שלי. מבחינתם, היה זה מובן מאליו שגם אני אהיה משכיל, השאלה זה רק מתי, ובאיזו גישה, ושרק אם אטול עוד תרופה כלשהי או אלך לעוד טיפול מסוים וודאי ימצאו לי הכוחות לשבת וללמוד איזה תחום דעת. כואב להם שאני אולי לא מסוגל, לא כמוהם - וזה כואב לי אפילו יותר.

אני מוצא בקונפליקט ביני ובין משפחתי הרבה דמיון לקונפליקט שיש כרגע בחברה הישראלית. בין אלו שחושבים שהם יודעים הכי טוב בשביל כולם ובין אלו שרוצים להחליט עצמאית לגורלם. שנאה במשפחה שלי חס וחלילה אין. אני תמיד יהיה שם בשבילם כמו שהם תמיד יהיו שם בשבילי. ולדעתי אותו הדבר נכון גם לחברה הישראלית.