''הצליחו למכור לי לוקש''. טקסט מעניין עם מוסר השכל גם לארצנו?  

‏הצליחו למכור לי לוקש.

העיתונאית מירב מורן:

"קיראו לי מנותקת, קיראו לי תמימה, גם: טפשה זה נכון הפעם. אני, מירב מורן, עיתונאית מיום גיוסי לצבא, והצליחו למכור לי לוקש. סיפור על "מומנטום" של קמלה האריס, על ״מרוץ צמוד״ ועל בוחרי טראמפ שלא ישלימו עם ניצחון הדמוקרטים ובאכזבתם יפרצו מהומות עד למלחמת אזרחים בנשק חם. כל הסימנים היו שם – רק שאף אחד לא טרח לעדכן אותי שהם פנטזיה.

אני כותבת בעיתון כבר שנים. בפוליטיקה? לא נוגעת – לא קוראת ולא כותבת. ידוע שאני "כותבת רק לפי מסמכים״, ובפוליטיקה, כמו בביטחון ובדיפלומטיה, המסמכים המלאים נחשפים רק שנים לאחר שאיבדו את ערכם האקטואלי ועברו לארכיון. לכן אני בורחת לשולי החדשות. למשל לתחבורה ולתכנון – מרכז העולם בעיניי – ויום יבוא שכולם יבינו שאלה הדברים החשובים באמת. כאן אני יכולה לדבוק בעובדות שראיתי בעצמי ובנתונים שעיבדתי לבד. כל היתר, מבחינתי - רעשי רקע.

אבל הפעם, אחרי קיץ ארוך ומיוחד במינו בארה״ב בין ניו יורק לערים בחופי המערב וביניהן, הבחירות האמריקאיות הצליחו לסקרן ולמשוך את ליבי. אז עקבתי. ניוז, מגזיני, ביקורת, סאטירה, עברית ואנגלית. עשיתי את המאמץ, והייתי לגמרי בעניינים. לפחות ככה הרגשתי.

אני בטוחה שלא התכוונו לשקר חס וחלילה. פשוט עברו מדיווח על אירועים, לשידור ישיר ומשכנע של משאלות הלב. בסופו של דבר, ועם היוודע תבוסת הדמוקרטים בכל החזיתות, הבנתי: בטוחה שאני עוקבת אחר דיווחים מהשטח, בעצם עקבתי אחרי עלילה דמיונית שחיברו המוכשרים שבכותבים. ז'אנר חדש נולד: דיווח על מה שאני רוצה שיקרה, במקום על מה שקורה באמת.

אז מה אני מרגישה עכשיו? בעיקר מטומטמת, כן. מטומטמת כמו מי שבהתה שלושה חודשים מול ספקי מידע מגוונים, והם טמטמו לה את המוח בקמפיין מתוזמר ויקר לשיווק מציאות מדומה.

כמי שמחזיקה מעצמה יודעת כל ומבינה בכל, והצליחו לעבוד עליה יפה-יפה, התגובה הטבעית הראשונה שלי היתה כעס ועלבון. ואז התעשתתי: הן היתה פה חריצות, היתה גם השתדלות ובטח גם שפע כוונות טובות. בסך הכל עבדו בשבילי קשה וברצון טוב ואז גילו את הדפקט: המציאות לא מתאימה את עצמה לכל סיפור שרוצים לספר. הכי אנושי ואפילו בריא לברוח לאוטוסוגסטיה כהגנה עצמית מפני חרדת כישלון. עיתונות זה לא".