גלי צבי-ויס, סופרת, תסריטאית ועיתונאית. העזה לקחת על כתפיה משימה כואבת, ולכתוב בלשון ישירה על 'השכול השקוף', זה שנסתר מן העין ומצוי הרחק מעבר לכותרות העיתון. מסמך נוקב המצביע על אודות עוול ואבסורד תוצר יחסן של המערכת המשפטית, התקשורת והחברה בישראל כלפי אזרחים שחייהם התרסקו באבחת רגע""להב הסכין בהק קלות לאורו של פנס הרחוב. הוא חפן את הסכין בידו הימנית, החליק ידו על הלהב
וניגב את טיפות הדם שכיסו אותו".כמה היינו רוצים להאמין כי זוהי סצנה מתוך סרט מתח הוליוודי, אך לא! זו אמת לאמִתה, מציאות ישראלית, שדברים מתרחשים בה מתחת לאפנו, ואנו בוחרים לא להתעמת אִתם.
הסופרת, תסריטאית ועיתונאית גלי צבי-ויס
"
פעם אחת. אז, כשהיה בגיל 17, בדירת הוריו בבת ים, כמעט אנס אישה. הבחורה ההיא דפקה על הדלת, ביקשה למכור לו מינוי לירחון. הוא שלף את הסכין המצויה עמו תמיד, והיא, מבוהלת, ניסתה לצאת כלעומת שבאה. הוא פקד עליה שתחזור לסלון ותתפשט".
"כשאני שומעת את הסיפור וכותבת אותו, הרוצח הוא בעיניי שטן. הרוע בהתגלמותו. אך כשהתבוננתי ארוכות בתמונותיו, ראיתי שתי עיניים חומות, אנושיות, משתקפות מבעד לזגוגית המשקפיים. קראתי על מנהגו המנומס, כמו על האישה הצעירה שסייע לה בהעלאת עגלת התינוקות. על הקווים לדמותו כעובד מסור, דייקן ואינטליגנטי. ואני תוהה היכן עובר הקו בין נורמאליות לבין טירוף. בין הטוב והרע."
"הסנגורים נוטים בעת האחרונה להסתמך על הסעיף הפסיכיאטרי וטוענים לרגעים של אי=שפיות. אני תוהה עד כמה זה מדויק, ואם טענת האי=שפיות מגוננת עלינו מפני המחשבה המחרידה כי הסכנה אורבת לכולנו'. באמת בוער בי הנושא הזה, לא ארפה ממנו. חייבים להגיע לתודעה הציבורית ולעשות שינוי חברתי מהותי" אמרה היום
גירסת הדפסה
סגן המנהל
מפקח
עיתונאי מקוון
צל"ש
