אפליקציית אייפון לפורום סקופים  |  אפליקציית אנדרואיד לפורום סקופים  |  אפליקציית WindowsPhone לפורום סקופים

גירסת הדפסה          
קבוצות דיון סקופים נושא #49347 מנהל    סגן המנהל    מפקח   עיתונאי מקוון    צל"ש  
אשכול מספר 49347   
תושב הארץ
חבר מתאריך 2.5.12
12752 הודעות
יום שבת י' בתשרי תשע''ד    11:15   14.09.13   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  

שמונה חודשים -יומן השבי של יצחק נגרקר.  

 
  
"בכל פעם שמישהו היה נרדם, השומר הסורי היה ניגש אליו ובועט בו בכוח" • החלק הכי גרוע עבורי בתקופה הזו היה לשמוע את הסורים צועקים עלינו: "טבריה - חלאס, עכו - חלאס, באר שבע - חלאס, תל אביב - חלאס" • יומן שבי

יצחק נגרקר וצוות הטנק שלו הגיעו לבונקר בתל־סאקי שברמת הגולן ביום השני למלחמה. בבונקר הצר הצטופפו כ־30 חיילים - תצפיתנים ולוחמים מגדוד 50 של הנח"ל ושריונרים מחטיבות 7 ו־188. הכוחות הסוריים הקיפו את הבונקר מכל עבריו.


* * *
המורל היה ירוד מאוד, ידענו שבכל רגע הסורים עלולים להגיע ולחסל את כולנו. השיחות התנהלו בלחש, גם בגלל החשש מהסורים וגם בגלל אווירת הנכאים ששררה. רוב השיחות היו בין הנח"לאים, ואנחנו, שלא ממש הכרנו אותם, לא לקחנו בהן חלק. מפקד צוות התצפיתנים, סגן מנחם אנסבכר, שישב בבונקר עוד לפני המלחמה, היה פצוע קשה בבטן ובישבן, לאחר שנפגע בקרב נגד הקומנדו הסורי שבא לכבוש את התל. הוא כל הזמן דיבר בקשר עם מפקד גדוד 50, רס"ן יורם יאיר (יה־יה), שהבטיח לו ש"עוד מעט באים לחלץ אתכם".
מנחם, שהיה בחור דתי, הוציא מכיס שמאל שלו ספר תהילים והתחיל לקרוא בקול שהיה מספיק חזק בשביל שכל הנוכחים ישמעו, אבל מספיק שקט כדי שהסורים בחוץ לא ישימו לב.
"ותצילני ה'..."
מובן שכל הנוכחים בבונקר, דתיים ולא דתיים, ענו "אמן". התעודדנו מעט, אבל המורל היה עדיין שפוף. מנחם ראה את זה והבטיח: "אחרי שנצא מפה, בסוף המלחמה, ניפגש כולנו, שריונרים ונח"לאים, ונעשה חאפלה גדולה בתל אביב. בואו נחשוב על היום ההוא וננסה להחזיק מעמד". הדברים שלו היו משמעותיים מאוד עבורנו ונתנו תקווה שבכל זאת נשרוד את המלחמה.
היו אנשים שהתלחששו על בריחה מהבונקר, בין המוקשים והכוחות הסוריים. מנחם שמע חלק מהלחישות הללו ואמר: "אני אתקע כדור בראש של מי שינסה להסתלק בלי הפצועים וההרוגים. כולנו יוצאים מפה ביחד". האיום הזה היה מספק, ואף אחד לא הזכיר יותר בריחה.
אני לא יכול לומר בביטחון כמה זמן חלף מאז שנכנסנו אל הבונקר. המתח, הפחד ואי הוודאות מעוותים את תפיסת הזמן. פתאום השתררה בחדר הקטן דממת מוות, ואז החלה התרוצצות. שני הנח"לאים ששמרו על פתחי הבונקר רצו מהר פנימה, ואנשים נשכבו על הרצפה. שמעתי את הרימון מתפוצץ, וצרורות נורו פנימה. היתה צעקה גדולה של פחד וכאב, ועלה ענן גדול של עשן וטיח. החיילים סביבי נשכבו על הרצפה או התכופפו, אני הייתי היחיד שנשאר לעמוד, והייתי בטוח שכולם פצועים או הרוגים. עמדתי עם הגב אל הקיר ועם הפנים אל המיטה של מנחם אנסבכר, מבולבל ולא יודע מה לעשות. אפילו לא שמתי לב שנפצעתי - רסיסים מהרימון נכנסו לי לפנים, וקרסול שמאל שלי רוסק בגלל אחד מהצרורות.
מתוך ענן העשן והטיח שמעתי פתאום את מנחם צועק: "מי שיכול לצאת החוצה שייצא, ויגיד לסורים שאנחנו נכנעים". הסתכלתי מסביב לראות אם מישהו יוצא. אף אחד לא קם, ואני, שבגלל ההלם לא הרגשתי את הכאב בקרסול, הנחתי שכל השאר הרוגים או פצועים. אמרתי לעצמי: "זהו, אין לי הרבה מה לעשות, זה חייב להיות אני". הנחתי את העוזי, הוצאתי את הרימונים מהכיסים, ויצאתי.
חוקר דובר עברית

בתחתית התל חיכו לחיילים הסורים נגמ"שי BTR, והם הכניסו אותי אל אחד מהם. בתוך הנגמ"ש היו עוד שני חיילים שנשבו: סרן דני לוין, מ"פ בחטיבה 7, ויואב בן דוד, הנהג שלו. התחלתי לשאול אותם איפה הם נתפסו, ואז קיבלתי קת של קלצ'ניקוב בעורף, ופקדו עלי לשתוק. התחלנו לנסוע. בשלב הזה העיניים שלי עדיין לא היו מכוסות, והידיים לא היו קשורות.
נכנסנו לשטח הסורי דרך אזור רפיד, והמשכנו לנסוע. בדרך ראינו את הכוחות הסוריים נכנסים לישראל מכיוון ג'וחדר. נכנסנו למקום יישוב כלשהו, וראינו שם חבורות של נערים בני 14 או 15, לבושים מדים מנומרים עם דרגות של סגני אלופים ואלופי משנה על הכתף ואקדחים וקלצ'ניקובים בידיהם. הבנתי שאלה מחבלים של ארגון א־צאעיקה, ארגון טרור פלשתיני שנתמך על ידי סוריה ופעיליו מתאמנים בה. הכרנו את הארגון הזה עוד לפני כן, כמו שהכרנו את שאר מאפייני הגיזרה הסורית.
עצרנו, והורידו אותנו מהנגמ"ש. נתנו לנו לשתות, ואני רוקנתי סיר שלם של מים, כי איבדתי המון דם והייתי צמא מאוד. באותה הזדמנות חבשו לי את הפצע יותר חזק, כך שהדימום בקרסול נעצר. מייד אחר כך קשרו לנו את הידיים ואת העיניים והעלו אותנו על מכונית אזרחית. לפי רעשי המנוע, זיהיתי שאנחנו נוסעים בפיג'ו. מאוחר יותר העבירו אותנו לרכב אחר, ואני זיהיתי שזה פולקסווגן.
נסענו דרך הכפרים הסוריים, ושמענו כל מיני יללות וצעקות. הרגשתי שמנסים לתפוס לי את היד. מתברר שהכפריים הסורים רצו לחטוף אותנו ולבצע בנו לינץ'. שמעתי את החיילים הסורים צועקים להם "האדה טיאראת, האדה טיאראת". לא הבנתי ערבית, וחשבתי שהם מתבדחים על חשבוננו ואומרים "הבאנו תיירים". הטעות שלי התבררה לי מאוחר יותר באותו יום, בחקירה במטכ"ל הסורי, כשהחוקר אמר לי שהשובים שלי חשבו שאני טייס, בגלל סרבל המצטיינים בצבע טורקיז שלבשתי, וזאת למרות דרגות הרב"ט שהיו צמודות אליו.
לאחר זמן מה של נסיעה באזורים הכפריים של סוריה, התחלתי לשמוע מסביב קולות של מכוניות, סירנות והמולה כללית של עיר. זו היתה דמשק. הגענו למחנה, שמאוחר יותר נודע לי מפי שותפיי לתא שהוא מבנה המטכ"ל הסורי. הורידו אותנו מהרכב והובילו אותי אל חדר החקירות.
הושיבו אותי, הורידו לי את כיסוי העיניים והתירו את הידיים. מולי ישב חוקר סורי, ומסביבי עמדו שמונה שומרים.
"שלום", אמר לי החוקר, ושאל אותי בעברית צחה לשמי, דרגתי ושם היחידה שלי.
"אני מהשריון", עניתי לו.
"מה? אתה שריונר?", הוא הופתע, "חשבנו שאתה טייס. אנחנו לא צריכים שריונרים. אילו ידענו שאתה שריונר, היינו מחסלים אותך".
חייכתי. בשלב הזה, אחרי יומיים של לחימה, אחרי שלושה מקרים של הינצלות ממוות ודאי, פציעה ונפילה בשבי, כבר הייתי אפאתי. ידעתי שהסיכוי שאצא מכאן שואף לאפס, וגם אם אצא כנראה לא יהיה לי לאן לחזור, והידיעה הזאת הותירה אותי אדיש אל מול סכנת העינויים.
לא חששתי לחיי, אבל האמירה הזו, "אנחנו לא צריכים שריונרים", פגעה בגאוות היחידה שלי, וגרמה לי עלבון בלתי צפוי. אחרי הכל, השריונרים הם אלה שנשאו בעיקר נטל הלחימה, גם בימי הקרבות וגם במלחמה עצמה.
השאלה הבאה שלו הפתיעה אותי: "עם איזו מפלגה אתה מזדהה?"
באותה תקופה הזדהיתי עם מפלגת ר"צ, בעיקר בגלל נושא זכויות האדם שהם קידמו, והדאגה לשכבות החלשות ולעולים, שני סקטורים שאליהם אני ומשפחתי השתייכנו. אפילו כתבתי פעם מכתב תמיכה לשולמית אלוני, שעמדה בראש המפלגה.
"יפה", ענה לי החוקר. "ומה אתה חושב על רק"ח?"
הבנתי שאם אני אגלה חיבה למפלגה הקומוניסטית, שיש בה רוב ערבי, אולי אזכה בנקודות זכות אצל החוקר. "גם הם טובים", עניתי. "יש להם אותן עמדות מדיניות, אני אוהב גם אותם".
"יפה". אמר החוקר. "כל הכבוד, אז אתה אחד משלנו".
את הרגע הזה אני מגדיר כיום כיפור השני שלי - הבנתי שיש לנו במדינה גיס חמישי, מפלגה שמזדהה יותר עם אויבינו מאשר איתנו. אחרי שחזרתי לארץ שיניתי את נטיותיי הפוליטיות מקצה לקצה: ההערה הזו של החוקר הסורי גרמה לי להאמין שאדם שנותן את קולו למפלגות השמאל הקיצוני, תומך למעשה בעקיפין באויבי המדינה. הדבר היה נכון כפליים בתקופת המלחמה הקרה, כשאויבינו הזדהו עם הגוש הקומוניסטי.
ההזדהות הפוליטית שלי כנראה יצרה תחושת קירבה אצל החוקר, שהתחיל פתאום לדאוג לי.
"מישהו הרביץ לך?" הוא שאל. "אתה צריך משהו?"
המכות שחטפתי לפני כן לא הדאיגו אותי, אבל לא אכלתי כמעט יומיים, איבדתי הרבה דם, והקרסול המרוסק שלי הציק לי. הביאו לי טס נחושת גדול ואליפטי, מעוטר בציורים של טווסים, ועליו עוף מאודה שלם וירקות כבושים. רציתי לאכול, אבל החוקר דיבר. הרגשתי לא נעים לאכול בזמן שהוא מדבר, והתרכזתי במתן תשובות לשאלותיו יותר מאשר באוכל.
החוקר שאל אותי אם יש לי חברים או קרובי משפחה שעובדים במוסדות ממשלתיים, בשירותי הביטחון, בכור האטומי או בתעשייה האווירית. למזלי, לא היו לי אז מכרים כאלה, איני יודע מה הייתי אומר אילו היו לי. בעוד אני משיב לשאלותיו, התחילו שמונת השומרים שעמדו סביבי לאכול את העוף שלי. הם כנראה לא ראו עוף כבר זמן די רב, כי הם אכלו ברעבתנות ובמהירות, ולא נתנו לי הזדמנות לאכול דבר, מלבד טעימה קטנה של עור (שזה החלק הפחות אהוב עלי בעוף) וחתיכה של צנון.
החוקר שאל אותי על נפח. נפח היה הבסיס של החטיבה המרחבית, שתחתיו ישב הגדוד שלי ובו חנו הטנקים שלנו, כשלא היינו בקו. כשהחוקר שאל אותי "מה זה נפח?", עניתי: "זה נפח". הוא שאל עוד פעם, ועניתי אותה תשובה. חזרתי שוב ושוב על התשובה ש"נפח זה נפח". החוקר חשב שאני צוחק עליו, והתחיל להתרגז. הוא שאל אותי "אז מה זה חטמ"ר 820?" לא הייתי מצוי כל כך במספרי היחידות, ושכחתי ש־820 היא החטיבה המרחבית שיושבת בנפח, אבל כשהוא שאל אותי פתאום נזכרתי ששמעתי את זה פעם איפשהו. לא הייתי בטוח, אבל עניתי לו שחטמ"ר 820 זה נפח.
החוקר המשיך לשאול אותי שאלות שונות: היכן נולדתי, מתי עליתי לארץ, מה עושים הוריי, ועוד כהנה וכהנה שאלות אישיות. על שאלות אלה עניתי ללא שהיות, כי ידעתי שאין להן חשיבות ביטחונית. כשהוא התחיל לשאול אותי על המפקדים שלי ועל המתקנים הצבאיים ברמת הגולן, הבנתי שבתחום הזה אני לא יכול לשתף פעולה. בדיתי סיפור שלפיו עליתי לרמת הגולן רק שבוע לפני המלחמה, כדי להחליף חייל ששבר את היד, ואני לא מכיר את הגיזרה.
בסוף החקירה, שהתנהלה כולה באורח הגון וללא אלימות, נתנו לי שתי שמיכות ולקחו אותי לחדר נקי ומצוחצח, עם משקוף בצורת קשת, רצפה בצבע ירוק ודלת עם סורגים עבים ומנעול ענק. לקחו לי את השעון ואת הסרבל, ובמקומו נתנו לי מדי דגמ"ח. אחרי זמן מה הביאו לי שתי לאפות סוריות עם בשר כבש טחון. זה היה בשר נהדר, שתובל בתבלינים שלא זיהיתי. הבשר היה כל כך טעים, שעד היום אני זוכר את טעמו ומחפש אותו מפעם לפעם. אכלתי בתיאבון רב והלכתי לישון על הרצפה, כששמיכה אחת משמשת לי מצע והשנייה מכסה אותי. ישנתי טוב, לאורך כל הלילה, אחרי הרבה זמן של מתח, עייפות ורעב.
בוקר ראשון בשבי

התעוררתי בבוקר לקול שקשוק הבריחים. המנעול היה ענק, ולכן גם המפתח, ויחד הם עשו הרבה רעש. פקחתי את העיניים וראיתי מעלי שני עמלקים: שני סורים ענקים שתפסו אותי, הרימו וזרקו אותי אל המסדרון. במסדרון הם התחילו להכות אותי באגרופים. קשרו לי את העיניים, ואז קשרו את ידיי מאחורי הגב. הם כנראה השתמשו בחוטי מתכת, כי הידיים שלי היו קשורות באופן הדוק מאוד, דבר שעצר את זרימת הדם אל כפות הידיים וגרם לי כאבי תופת. לא יכולתי להתלונן על הכאבים בפרקי הידיים, כי תוך כדי קשירה הם המשיכו להכות אותי.
הם הרימו אותי וזרקו אותי על רצפה, שלפי רעש המנוע הבנתי שהיתה שייכת למשאית. שכבתי בארגז של המשאית, כשאני מנסה להחזיק את הרגל הפגועה באוויר, ועם כל טלטלה בנסיעה הרגל פגעה ברצפה ואני נאנקתי בכאב. נסענו בתוך עיר שבדיעבד התברר לי שהיא דמשק. הקשבתי כל הזמן למה שקורה בחוץ, ושמעתי קולות של טריילרים וסירנות.
בשלב מסוים הרחתי תרופות, והבנתי שהגעתי לבית חולים כלשהו. הם עצרו וזרקו אותי על סרט נע, והתחלתי להתגלגל עליו. מישהו תפס אותי והרגשתי דקירה של מחט. המשכתי להתגלגל, שוב תפסו אותי והרגשתי משהו רטוב על הרגל שלי. הרחתי ריח של כוהל. אחר כך הרגשתי שמגבסים אותה.
העלו אותי שוב על המשאית והחזירו אותי למבנה המטכ"ל. מייד כשהגעתי התחילה מסכת של מכות והתעללויות. הסורים היכו אותי באמצעות "אסאיה", מעין אלות של שוטרים, ובאמצעות מקלות במבוק. אלו היו מכות איומות.
אחרי המכות הושיבו אותי בחדר קטן, כשהעיניים מכוסות בכאפייה והידיים קשורות מלפנים. לאט לאט גילגלתי כלפי מעלה את שכבות הכאפייה, עד שנשארתי רק עם שכבה אחת, ולאורה המעומעם של הנורה שהיתה שם יכולתי לראות את הצלליות שבחדר. ראיתי שיש איתי שמונה חיילים ישראלים, וששומר עלינו סורי אחד שעומד במרכז החדר, והנשק שלו תלוי על החלון. לא יכולתי לראות פרצופים ברורים, כך שלא ידעתי אם נמצא איתי חייל שהכרתי.
ישבנו בחדר הקטן הזה שבועיים, קשורים ומכוסי עיניים. אלה היו שבועיים של חקירות, מכות, צעקות והרעבה, אבל החלק הכי גרוע עבורי בתקופה הזו היה לשמוע את הסורים צועקים עלינו: "טבריה - חלאס, עכו - חלאס, באר שבע - חלאס, תל אביב - חלאס", ובעצם כך מספרים לנו שמדינת ישראל לא קיימת יותר. הייתי די אדיש לגורלי, אבל המחשבה שכל בני המשפחה שלי ואילנה, ארוסתי, נמצאים בסכנה, היתה בלתי נסבלת. בזמן המלחמה, אילנה היתה אחות בבית החולים סורוקה וטיפלה בפצועים מסיני.
לא נתנו לנו מזון. בכל 24 שעות אחד הסוהרים היה נותן לנו מעט מים וחתיכה קטנה של פיתה, ומביא אותם עד לפה שלנו, כי היינו קשורים ומכוסי עיניים. במקום ארוחות בוקר, צהריים וערב היינו מקבלים מכות. היה נכנס סוהר סורי, מעמיד אותנו, ומכה אותנו עם מקל במבוק מכות נוראיות. חולצת הדגמ"ח שלי היתה קרועה בזרועות בגלל המכות הללו.
במהלך הלילות, הסורים ניסו למנוע מאיתנו לישון. בכל פעם שמישהו היה נרדם, השומר הסורי היה ניגש אליו ובועט בו בכוח. זו היתה למעשה הכנה לחקירה, כי הם רצו שניכנס לחדר החקירות עייפים ורצוצים ככל האפשר. היו גם מקרים שהסורים ירו לנו צרורות ליד הרגליים. ישבנו קשורים, בלי יכולת לזוז, והרגשנו חסרי אונים. מכיוון שעיניי היו מכוסות לא ראיתי אם מישהו נפגע מהירי הזה, אבל אי אפשר להוציא מכלל אפשרות שזה קרה.
בהתחלה, כשביקשנו ללכת לשירותים, היינו חוטפים מכות. קרה מקרה שרציתי ללכת לשירותים, אבל לא היתה אפשרות, אז פשוט השתנתי במקום שבו ישבתי, והתפשטה סביבי שלולית.
לידי ישב דרוזי כבן 60, שהיה שומר במחצבות של נפח. הסורים תפסו אותו עם עוזי, ומאחר שהוא היה אזרח סורי לפני 1967, הם החשיבו אותו כבוגד והתייחסו אליו באכזריות רבה אפילו יותר. הם היו מוציאים עליו את הזעם שלהם, מקללים ומכים אותו בצורה איומה. השומר הסורי חשב שהוא זה שהשתין, והיכה אותו נמרצות. אחרי זמן מה, השבוי הזה מת בכלא.
בשלב מאוחר יותר נתנו לנו ללכת לשירותים, אבל היינו צריכים לעשות הכל בידיים קשורות ובזמן קצר, כששומר סורי מחכה בחוץ.
במרתפים

כנראה החדר שישבנו בו היה אחד מכמה ביתנים שהיו מסודרים מסביב למדרגות שהובילו לחדרי החקירות והעינויים, וכך שמעתי רוב הזמן את חבריי לשבי צועקים בחקירות. זה היה נורא לשמוע בן אדם נשבר מכאב. מדי פעם הייתי שומע מישהו צועק בעברית: "אוי, היד שלי" או "אוי, הרגל שלי". היו פעמים ששמעתי נחקר מדבר, ופתאום הוא התחיל לגמגם. חשבתי שחתכו לו יד או רגל, או אולי את הלשון. דמיינתי את עצמי במצבים הללו והתחלתי להתלבט ביני לבין עצמי איזה איבר הייתי מוכן לאבד. יד ימין? לא, ביד ימין אני כותב, זו היד החזקה שלי, אני צריך אותה. רגליים? לא, אני זקוק להן בשביל ללכת. לשון? לא, אני צריך אותה בשביל לדבר. הגעתי עם עצמי לפשרה, והייתי מוכן לוותר על יד שמאל. היום כשאני חושב על זה אני צוחק, אבל אז זו היתה מבחינתי מציאות אפשרית לחלוטין.
פעם אחת במהלך השבועיים האלה ישבתי בחדר והייתי רעב במיוחד. חתיכה קטנה של פיתה ליום היא לא תזונה ראויה לאף אדם. פתאום ראיתי מבעד לכאפייה שהשומר שהשגיח עלינו מסתכל לצדדים לראות שאין אף אחד מסביב. הוא ניגש אלי ושם לי ממתק שומשום בתוך היד. אכלתי את השומשום בתאוותנות, זו היתה ארוחת מלכים. אחרי כמה ימים ניגש אלי השומר, אני לא יודע אם זה היה אותו אחד, כי לא יכולתי לזהות פרצופים דרך הכאפייה שכיסתה את עיניי, ושם לי ביד אשכול ענבים. אכלתי מהר את כל הענבים. הוא בא לקחת את השאריות, את האשכול עצמו, אבל אני הצבעתי על הפה ואמרתי: "לא..." הייתי עד כדי כך רעב. הוא בדק מסביב כדי לוודא שאין שאריות שנפלו על הרצפה, שלא יגלו אותו, ואכן לא השארתי דבר מן האשכול.
אחרי שהסורים הבינו שאני לא טייס כפי שהם חשבו בתחילה, הם הבינו שלא יוכלו להפיק ממני תועלת רבה, ולכן התמקדו בחקירת השבויים המועילים יותר, כמו הטייסים, הנווטים וחיילי המודיעין. למרות זאת, הם כנראה החליטו לנסות עוד פעם אחת להוציא ממני מידע חיוני, ייתכן שהם עוד לא האמינו לי שאני לא טייס. לקחו אותי אל מרתף החקירות, הורידו את כיסוי העיניים שלי והתירו את ידיי. היו שם מספר עמדות של עינויים: עמדה של מכות חשמל, אמבטיות מים, עמדה עם צבתות להוצאת ציפורניים, פלאיירים וסכיני ניתוח, וצמיג שחציו היה קבור באדמה וחציו גלוי.
הושיבו אותי מול אותו חוקר שחקר אותי ביום שהגעתי, שגם הפעם דיבר אלי בעברית. הוא שאל אותי אותן השאלות, ואני עניתי אותן התשובות. אלא שהפעם, אחרי כל תשובה שעניתי, לא משנה אם היא היתה אמיתית או בדויה, החוק היה צועק "אינתא כד'אב!" ("אתה שקרן!"). ברגע שהוא צעק את זה, החיילים שעמדו מאחוריי היו נותנים לי אגרוף לפנים, בעיטה לגוף או סטירה. הם היו אנשים גדולים וחזקים, ובכל פעם שהייתי שומע את ה"אינתא כד'אב" הזה, ידעתי שמייד תבוא מכה.
בשלב מסוים של החקירה הכניסו אותי לתוך הצמיג, שחציו היה קבור באדמה. הכניסו אותי כך שהרגליים בתוך הצמיג והראש גם כן, מקופל לחצי בגב מתוח, כשהידיים מחבקות את הצמיג מבחוץ. אחד הסורים טיפל לי בכף הרגל במכות "אסאיה", הנבוט הסורי. עוד שניים טיפלו בכפות הידיים עם אותן אלות במכות יבשות חזקות מאוד. סורי רביעי היכה אותי בגב עם צינור גומי, שבתוכו היתה מושחלת שרשרת ברזל. אלו היו מכות נוראיות, ומדי כמה הצלפות התעלפתי מהכאב. הם העירו אותי והמשיכו להכות אותי ולחקור.
עד היום, בכל פעם שמישהו טופח לי קלות על הגב, מופיעים סימנים אדומים כמו של הצינור ההוא. לא היה להם מידע חדש להוציא ממני, אז הם רק אימתו את הפרטים שסיפרתי להם ביום הראשון. חזרתי על אותו סיפור שהמצאתי, שעליתי לרמת הגולן רק לפני שבוע, כדי להחליף איש צוות טנק ששבר את היד.
החקירה הסתיימה, והחזירו אותי לביתן. הלקח העיקרי שלמדתי מהחקירה הזו היה שכמה שאדם יודע פחות בנושאים ביטחוניים, מצבו טוב יותר.
בזמן שישבנו במטכ"ל הסורי שמענו את ההפצצות של חיל האוויר הישראלי בפאתי דמשק, ואת ההפצצה המפורסמת שלו במחנה המטכ"ל. מאחר שהיה ברור לנו שמדינת ישראל לא קיימת יותר, חשבנו שאלה אימונים או ניסויים של הסורים. ההפצצה פיספסה אותנו, ועד היום אני לא יודע אם זה היה במקרה או בזכות מודיעין טוב.
יום אחד, כשישבנו קשורים בחדר הקטן, שמעתי את אחד הסורים צועק עלינו בשילוב של ערבית ועברית: "מין טען־קשר? מין טען־קשר?". כנראה שהם תפסו מכשירי קשר וחיפשו מישהו שימסור להם את התדרים. אני הייתי הטען־קשר היחיד שם, אבל ישבתי בשקט, כי ידעתי שאין לחייל הפשוט הזה שום דרך לדעת שאני האיש שהוא מחפש, ולכן אין צורך לעזור לו. אמרתי לעצמי שאם יגיע החוקר שחקר אותי לא תהיה לי ברירה אלא לבוא, אבל לא צריך לעשות לסורים חיים קלים. החוקר לא בא.
כלא חדש

אחרי שבועיים במחנה המטכ"ל הסורי העלו אותנו על משאית, כשהידיים והעיניים עדיין קשורות. היה בלאגן גדול, וכולם היו בפאניקה. אי הוודאות היתה קשה: לא ידענו לאן לוקחים אותנו ומה יעשו בנו.
אחרי נסיעה קצרה הגענו לחורשת הזיתים של דמשק. הורידו לנו את כיסויי העיניים, העמידו אותנו בשורה, וצולמנו על ידי נציגי העיתונות העולמית. הצילום הקבוצתי שימח אותנו, כי ידענו שפרסום התמונות בתקשורת הבינלאומית מהווה מעין תעודת ביטוח עבורנו. כעת יודעים שאנחנו שבויים, והסורים לא יוכלו לחסל אותנו בחשאי.
בגלל התנאים בשבי כולנו היינו רזים ומזוקנים, ולא כל המשפחות זיהו את הבנים שלהן. אבי זיהה אותי בקלות, כי גידלתי זקן בזמן האבל על אמי, אבל בדיעבד התברר לי שהיו עוד כמה משפחות של נעדרים שבאו למשרד הביטחון וטענו בביטחון שאני הבן שלהן. עבור משפחה אחת היתה לקושי הזה משמעות טראגית: אחד האבות שזיהה אותי כבנו הגיע לשדה התעופה כשחזרנו ארצה, וכשראה שבנו לא יורד מהמטוס, התאבד ביריית אקדח בשירותים של שדה התעופה.
לאחר הצילום הקבוצתי העמיסו אותנו על המשאית והעבירו אותנו למשכננו הקבוע לחודשי השבי הבאים - כלא אל מאזה שבפרברי דמשק. החדר שאליו הכניסו אותנו היה באורך שמונה מטרים, ורוחבו ארבעה מטרים. דלת הברזל של החדר היתה שחורה וגדולה. הקירות היו עבים ומחוספסים, והחלונות, בגובה שלושה מטרים, לא איפשרו לאור שמש ישיר לחדור פנימה. התאורה סופקה על ידי נורה אחת של 40 ואט שהידלדלה מהתקרה. בקצה החדר היו שירותים "בול פגיעה" וברז אחד מטפטף, שהיה צמוד לרצפה. הברז הזה שימש אותנו לכל צרכינו: שתייה, שטיפת האוכל שהסורים הביאו לנו, וניסיונות לשמור על ניקיון והיגיינה בסיסיים. נייר טואלט כמובן לא היה, וגם לא סבון או משחת שיניים.
היינו בחדרון הצר הזה 35 שבויים. היו שם אנשי מודיעין, גולנצ'יקים, שריונרים ותותחנים. מלבד החיילים הישראלים, היו איתנו שלושה בדואים מטובא זנגריה, שנתפסו על ידי הסורים כשיצאו להביא קש באמצע הלחימה. בתא שלנו היו רק חוגרים ונגדים. הקצינים, כולל הטייסים, היו בתא נפרד, ולא היה בינינו שום קשר.
כל אחד קיבל שתי שמיכות. החלטנו להתחלק לשמיניות, וכל אחד תרם שמיכה אחת למען הקבוצה. פרשנו את השמיכות האלה על הרצפה הקרה, ובשמיכה הנותרת התכסינו, כשאנחנו ישנים בזוגות, כדי להתחמם מעט. אני לא הכרתי אף אחד מהאנשים בחדר ונכנסתי לקבוצה אקראית, שהתבררה כמוצלחת. כולם היו חבר'ה נהדרים, אנשים פשוטים וידידותיים, והסתדרנו מצוין.
במשך כחודשיים וחצי בכלא אל מאזה שמרנו על שקט כמעט מוחלט בחדר. השיחות היו בלחש. לא היינו שרים ומזמרים בקבלת השבת, כמנהגנו מהבית. ערב שבת אחד, אחרי שלושה חודשים בשבי, באו לקחת אותנו למקלחת בפעם הראשונה. יצאנו בקבוצות של שמונה, עם שקים שחורים על הראש. הסורים עשו לנו חמאם: אנחנו הלכנו בטור, והסוהרים, שעמדו משני הצדדים, נתנו לנו מכות, אגרופים ובעיטות.
בדרך למקלחת שמענו פתאום שירי שבת בקולי קולות. מתברר שהקצינים השבויים דיברו עם הסוהרים והבטיחו להם כל מיני דברים מהחבילות שהם יקבלו. בתמורה להבטחה למכונת גילוח, בגדים ומצרכים אחרים, הסוהרים היו מביאים לקצינים אוכל קצת יותר טוב והגמישו להם את תנאי המשמעת, וכך הם יכלו לשיר שירי שבת. אנחנו, לעומת זאת, לא ידענו אם נקבל חבילות ומה יהיה בהן, אבל אחרי ששמענו את השירה שלהם התחלנו גם אנחנו לדבר בקולות רמים מעט יותר.
אחרי המקלחת הראשונה היינו יוצאים להתקלח כל שבוע. חיילי המודיעין שהיו בחדר ביקשו מאיתנו להביא מהמקלחת את חתיכות העיתון שעטפו את הסבונים של האסירים הסורים. היינו מביאים את החתיכות ומייבשים אותן. את העיתונים היבשים היינו מחברים כמו פאזל, ואנשי המודיעין, שהבינו ערבית, היו קוראים אותם. הבעיה היתה שהעיתונים האלה היו של "תשרין", השופר של השלטון הסורי, כך שהיו שם רק כתבות על מדינת ישראל שנכבשה, חיילים ישראלים שנהרגו ועניינים כאלה. הידיעות הללו ייאשו אותנו עוד יותר, ובשלב כלשהו חיילי המודיעין אמרו לנו: "חבר'ה, אל תביאו יותר עיתונים".
בתוך התא לא היה מישהו שנחשב כמנהיג, או בעמדה בכירה יותר מאחרים. ההחלטות התקבלו באופן דמוקרטי, וכל הדעות היו שוות. למרות זאת, היינו מחולקים לקבוצות בתוך הקבוצה הגדולה. מצד אחד של החדר היו החיילים האשכנזים, שחשבו את עצמם לחכמים, אבל לא תמיד התייחסו בכבוד לזולתם. מהצד השני היינו המזרחים, השקטים, מנסים לשמור על יחסים תקינים בתוך התא. בדרך כלל היחסים היו טובים, אבל מפעם לפעם היו חיכוכים על רקע עדתי, וקרה שדיברו אלי בצורה גזענית.
חיילי המודיעין התבדלו מאיתנו מבחינה חברתית, אבל היה לזה גם רקע ביטחוני - במהלך השירות שלהם הם הפעילו כל מיני מכשירים והיו חשופים למידע רגיש, ולא רצו לשתף אותנו, מחשש שנסגיר את הסודות לסורים במהלך החקירות. באופן כללי, כל אחד חשש שאם הוא יספר משהו לחברו, החבר עלול לספר את זה בחקירה. כולם ניסו לשמור על דיסטנס, כדי לא להגיד יותר מדי. היה בינינו חייל מהמודיעין שנולד וגדל בדמשק וברח לארץ. הוא סיפר לסורים שהוא הגיע מכפר בלבנון, ואת אותו סיפור סיפר לנו. אם אנחנו היינו יודעים את האמת ומישהו היה פולט את זה בחקירה, הוא היה בצרות, אולי אפילו היו מוציאים אותו להורג כבוגד.
אבו חליל והערס

בכל פעם ששמענו את דלת הברזל נפתחת באמצע הלילה, ידענו שאחד הסוהרים מגיע להכות אותנו, ונכנסנו לכוננות ספיגה. הסוהר היה בא מצויד במכשירים שונים - אלות, נעליים צבאיות, זרדים או מקלות במבוק - מעמיד אותנו ומרביץ לנו לפי התור. לכל אחד מהם היו העדפות ומידת אכזריות שונות, ואנחנו נתנו להם שמות. אחד הסוהרים הרכים יותר היה "אבו חליל" (זה היה כינויו גם בקרב הסורים). הוא היה מעמיד אותנו ומורה לנו לעמוד בעיניים מושפלות. אז הוא היה עובר משבוי לשבוי, סוטר לכל אחד מאיתנו ומחייך, כאילו אומר לעצמו: "הרבצתי לחייל ישראלי".
אבו חליל אהב מאוד שירים הודיים, וכשהבין שאני דובר הינדית, התחיל לבקש ממני לשיר. הוא היה נכנס ואומר לי: "יאללה, רני הינדי, רני הינדי" ("שיר בהודית, שיר בהודית"). ההתחלה של השיר היתה בסדר, אבל לא ידעתי את המילים של ההמשך. הייתי שר את הלחן וממציא את המילים. לאבו חליל וחבריו זה לא הפריע, והם נהנו מאוד מהמזמורים שלי.
לעומת אבו חליל המתון, היה סוהר שקראנו לו "הערס", בגלל אכזריותו הרבה. הוא היה פוקד עלינו להושיט את כפות הידיים קדימה ומכה אותן עם אלת האסאיה שלו. המכות האלו היו נוראיות, ורוב החבר'ה היו מזיזים את הידיים וצועקים בכאב. אני לא רציתי לתת לו את הסיפוק. הייתי עוצם את העיניים, נושך את השפתיים ומשתדל להתעלם מהמכות. אחרי המכות של "הערס" הידיים היו מאבדות תחושה ומתנפחות. היינו מצמידים אותן אל קירות הבטון הקרים, כדי להרגיע את הכאב.
"הגמל" היה סורי גבוה וחזק במיוחד, שנהג לתפוס את קורבנו בצווארון החולצה ולהטיח אותו ברצפה. סוהר נוסף היה "הפלשתיני", שנקרא כך כי ידענו שהוא ברח מעכו ב־1948 והתיישב במחנה פליטים בדמשק. "הפלשתיני" היה לוקח נעל צבאית ומכה אותנו בפנים בעוצמה. כל ביקור שלו הותיר אותנו בפנים אדומות וכואבות.
אלה היו הסוהרים הקבועים שלנו, אבל מדי פעם היו נכנסים לחדר סוהרים אחרים, בוחרים את אחד השבויים, מלבישים על ראשו שק שחור ולוקחים אותו לחקירה בעינויים. השבוי היה חוזר אחרי שעתיים או שלוש כשהוא חבול, נפוח ומושפל.
לפעמים הסורים היו מורים לנו לעמוד ערים כל הלילה. מאחר שלא היתה להם דרך לבדוק אם אנחנו אכן עומדים, היינו מציבים שומר תורן, שהיה מעיר את כולנו בכל פעם שסוהר סורי התקרב.
בבוקר הם היו מביאים את הסירים של ארוחת הבוקר, ואנחנו היינו מחלקים אותה בינינו. הם היו נותנים לנו אוכל מקולקל במתכוון. מרק התרד תובל בכל כך הרבה מלח, שהוא היה בלתי אכיל לחלוטין. נאלצנו להוציא את עלי התרד ולשטוף אותם בברז של השירותים לפני שאכלנו אותם. כשהביאו לנו אורז, הוא הכיל כמות אדירה של שומן כבש, ואנחנו ניסינו לדוג את גרגירי האורז מבין חתיכות השומן.
אחרי הארוחה כל אחד היה מתפנה לשיגרת יומו, כשלכל אחד היו עיסוקים משלו. אני הייתי מתחיל כל יום בכמה שעות של כושר גופני. ישב איתנו בשבי חייל מסיירת מטכ"ל בשם יוסי תור, שהיה בחור חזק ועזר לי להתאמן למרות רגלי המגובסת. הוא לקח אותי בתור הפרויקט האישי שלו: התאמנו כל יום מספר שעות, כשאני קופץ על רגל אחת במקום לרוץ במקום, ומצליח לעשות שכיבות סמיכה רבות. הגעתי לכושר גופני טוב מאוד, על אף התנאים. ולראיה, כשהיו נערכות תחרויות היאבקות או הורדת ידיים בחדר, אף אחד לא רצה להתמודד מולי. היו מי שכינו אותי "טרזן ההודי".
לאחר האימון הגופני, הייתי מתיישב ליד הקיר ועובד על המסבחה שלי. מסבחה היא שרשרת תפילה מוסלמית המורכבת מחרוזים. היתה לנו מעין תחרות בתא, מי יכין את המסבחה הגדולה ביותר. הייתי משייף על קיר הבטון המחוספס גרעיני זיתים שקיבלנו לארוחת הבוקר, עד שנחשף הגלעין הרך שבתוכם. אז הייתי עושה חור במרכז הגרעין בעזרת סיב ממטאטא הקש שלנו, משחיל את הגרעין על חוט שפרמתי מאחת המגבות המסריחות שהסורים סיפקו לנו, וכך יוצר שרשרת חרוזים. הכנת המסבחה סיפקה לי תעסוקה לשעות רבות כל יום, וגם סיפקה את היצר התחרותי שלי. בתום תקופת השבי היתה לי מסבחה באורך של כמטר וחצי - חבריי לתא אפילו לא התקרבו להישג הזה.
כשהתעייפתי משיוף גרעיני הזיתים, הייתי מתכסה בשמיכות ונרדם לזמן מה. הייתי מתעורר לארוחת הצהריים, ובהמשך היום עיקר התעסוקה שלי סבב סביב הכנת המסבחה. כשהסוהרים הסורים שמעו את השיופים על הקירות, הם חשדו שאנחנו מנסים לחפור מנהרה ולברוח. הם היו נכנסים פנימה בבהלה והופכים את כל השמיכות שלנו בחיפושים.
אוספים תולעי עובש

ניצלנו כל חומר גלם שהיה בנמצא כדי להעשיר את החיים ולהעביר את הזמן בשבי. מישהו לקח את הקרטון שבו הביאו לנו מזון וסימן עליו משבצות באפר שהיה בחדר, וכך נוצר לוח שחמט. הכלים הוכנו מקליפות תפוזים ועטיפות של גבינה משולשת (גבינה מותכת הולנדית) שקיבלנו. לפני השבי לא ידעתי לשחק שח, דמקה או שש בש, כי המשמעת הקשוחה בפנימייה שבה למדתי לא איפשרה לנו להכיר אותם. בשבי הסורי למדתי להכיר ולאהוב את המשחקים הללו, וגם כאן התחרותיות וההתמדה שלי הוכיחו את עצמן: לקחתי על עצמי את המשימה הזו, ובתוך זמן לא רב נהייתי אחד הטובים בשח, ואחר כך בדמקה ובשש בש. אחרי ביקור אנשי הצלב האדום קיבלנו קלפים, ואז למדתי לשחק פוקר.
היה לנו עוד עיסוק מעניין: איסוף תולעי עובש. מאחר שהחדר שלנו לא נוקה במשך חודשים, הוא היה מטונף ושרץ תולעי עובש, שהמקום החביב עליהן היו התפרים של בגדי הדגמ"ח שלנו. אנחנו היינו פולים את התולעים מהבגדים, ומתחרים מי תופס את התולעים הגדולות ביותר. תולעת קטנה כונתה "ג'יפ", בינונית היתה "נגמ"ש", ולתולעת גדולה קראנו "טנק".
התנאים הסניטריים הגרועים והתזונה הלקויה נתנו את אותותיהם, והמצב הבריאותי שלנו החל להתרופף. לא ציחצחנו שיניים במשך כל התקופה הזו, ולכן דימומים בחניכיים היו עניין שבשיגרה. אחת השיניים שלי כמעט נפלה בגלל המכות שחטפתי, ועד היום אני נזקק לטיפולי שיניים תכופים כתוצאה מהמכות ומההזנחה הדנטלית של תקופת השבי.
הרגל המגובסת שלי החלה להדיף ריח רע, והחבר'ה אמרו לי: "איציק, תעשה הצגה, תיפול, כדי שייקחו אותך לבית חולים ויורידו לך את הגבס". אחרי שלושה חודשים בשבי אכן עשיתי את ההצגה הזו. הסוהרים שמו לי שק שחור על הראש ולקחו אותי למרפאה, שם הורידו לי את הגבס, וניקו את המקום. הם לא חבשו לי את הרגל מחדש, אבל הריח הרע עבר.
ככל שהזמן בכלא חלף, הסורים כנראה הבינו שהם יצטרכו לשחרר אותנו ביום מן הימים, והחלו לשנות את הגישה. המכות והעינויים נפסקו אחרי כחודשיים וחצי, אחרי שלושה חודשים התחלנו להתקלח. האוכל עדיין הובא במשורה, והיה כמעט בלתי אכיל. כולם איבדו משקל ואני הייתי רזה מאוד.
שלושה חודשים וחצי אחרי שהובאנו לסוריה, הארוחות שלנו השתפרו, גם בכמות וגם באיכות. כולנו העלינו חזרה את המשקל שאיבדנו, ונהייתי בריא למדי, בזכות האימונים הגופניים היומיים.
יום אחד, כשהיינו ברחבת הכלא, אחרי המקלחת השבועית, ראינו עצירים סורים מנקים לנו את החדרים ומרססים ב־DDT. הסורים הכניסו לנו מזרני קש עבים לחדר. תהינו במה זכינו שאנחנו מקבלים את תנאי הלוקסוס האלה, ואז החבר'ה התחילו להתלחשש שיכול להיות שנציגי הצלב האדום מגיעים. נכנסנו פנימה וראינו שבקצה החדר, בפינה הימנית הרחוקה, נמצא מישהו שאנחנו לא מכירים. ניגשתי אליו וזיהיתי מייד את הפציעה שלו - קרע בבטן, קרע ביד - זה היה קובי אריאל, חייל שחבשתי בתל־סאקי.
"תגיד לי", שאלתי אותו, "תפסו אותך ליד תל־סאקי?"
"כן, אתה חבשת אותי". קובי היה תשוש והגיב באדישות, ונראה שלא הבין מה קורה מסביבו.
"מה עם החבר'ה שהיו בתוך הבונקר?"
"אל תשאל. תוך כדי החדירה, הסורים פייחו את כל הבונקר. כל החבר'ה נהרגו".
היה לי קשה לשמוע את זה. כל צוות הטנק שלי היה שם, חברים שליוו אותי לאורך כל השירות הצבאי ונלחמו איתי שכם אל שכם. שאבתי נחמה מסוימת מכך שמדינת ישראל אינה קיימת עוד, וממילא כל תושבי ישראל סובלים כעת תחת כיבוש ערבי אלים, ומותם של החיילים הללו הוא בוודאי רק טיפה בים הפורענות שמתחוללת בארץ.
למחרת הוציאו אותנו החוצה, ומצד ימין, ליד שולחן, עמדו שני נציגי הצלב האדום וצוות של הטלוויזיה הצרפתית. הצרפתים צילמו אותנו, והתמונות הללו הופיעו אחר כך בעיתוני סוף השבוע בארץ, יחד עם רשימת שמות השבויים. כך, אחרי חודשים של מתח, נודע למשפחה שלי בוודאות שאני חי ונמצא בשבי הסורי.
אחד מנציגי הצלב האדום חילק לנו סיגריות וגלויות ריקות לכתוב עליהן הביתה, והנציג השני הלך עם יזהר דמרי, הנציג שלנו, לבדוק את התנאים הסניטריים. לקצין הסורי שהשגיח עלינו היה אסור להפריע להם, ולכן הוא הלך מעט מאחוריהם.
הם הלכו מספר צעדים, ואז אמר נציג הצלב האדום: "שרון חצה את התעלה, צה"ל נמצא 101 ק"מ מקהיר". אחרי כמה צעדים נוספים הוא המשיך: "צה"ל נמצא 36 ק"מ מדמשק".
אחרי הפגישה עם נציגי הצלב האדום, דמרי כינס אותנו וסיפר לנו על המצב. התקשינו להאמין: "לא יכול להיות, הרי ראינו את הסורים נכנסים לרמת הגולן, ולא היה שם אף מילואימניק לנחמה. אולי עובדים עלינו?"
"לא", ענה דמרי, "אלה שני חבר'ה שוויצרים שהיו פעם מתנדבים בקיבוצים דן ודפנה. הם נראים אמינים מאוד, וכנראה אומרים את האמת".
השמחה היתה גדולה. אחרי שהבנו שמדינת ישראל עדיין עומדת על תילה, אמרנו בינינו שלא אכפת לנו לשבת אפילו עוד עשר שנים בשבי הסורי. כבר לא היה אכפת לי מהסורים וממה שהם יעשו לי, העיקר שהמשפחה שלי בסדר, אילנה בריאה ושלמה, והמדינה קיימת.
אבל אז, בתוך השמחה הכללית, יחד עם המחשבות על חזרה לארץ שהתחילו לרוץ בראשי, נזכרתי בחיילים שהיו איתי בבונקר בתל־סאקי, שנהרגו כשהסורים נכנסו פנימה. הבנתי שאני, שיצאתי כדי להיכנע ואמרתי לסורים שכולם בפנים מתים, אחראי למותם של חבריי.
המצפון שלי החל להציק לי ללא הרף. איך אעמוד בפני המשפחות של חבריי? נכנסתי לדיכאון עמוק. חשבתי על הנושא באובססיה, נכנסתי אל מתחת לשמיכות, והייתי כך ימים שלמים, מייסר את עצמי, מריץ בראשי תסריטים: אולי הייתי צריך להגיד לסורים את האמת? ייתכן שהם היו לוקחים את יושבי הבונקר בשבי, אבל לפחות כך הם היו ניצלים. אנשים רבים נהרגו בגללי, ואני, אגואיסט שכמותי, הצלתי את עצמי.
חבריי לחדר הכירו את הסיפור וראו את התנהגותי, אבל אף אחד לא ידע באמת מה עובר עלי. לא היה לי שם חבר קרוב מספיק בשביל לשתף אותו בייסורים. חסרונו של אדם כזה הפך את הכל לקשה אף יותר.
נציגי הצלב האדום ביקרו אותנו שוב חודש לאחר מכן, ופעם נוספת ואחרונה אחרי עוד חודש. בפעמיים הללו הם הביאו לנו חבילות שנשלחו אלינו ממשרד הביטחון, והיה בהן מכל טוב הארץ: שקיות מרק, אבקת פירה, פירות יבשים ועוד מאכלים. בנוסף שלחו לנו בגדי ספורט ונעליים, וכל מיני משחקים להעביר את הזמן. זה היה מצב כמעט אבסורדי, כשהסוהרים החלו לקנא בנו על כל הטוב הזה. "איך המדינה שלכם דואגת לכם כל כך הרבה?" הם היו שואלים.
בכל יום היו מוציאים אותנו לרחבת הבטון של הכלא לרבע שעה, ואנחנו היינו מביאים איתנו את המשחקים שלנו ומשחקים עם הסוהרים בקליעה למטרה ובמשחקים אחרים. מבין הסוהרים שהיכו אותנו נשאר איתנו בשלב הזה רק אבו ח'ליל, שגם לפני כן ראינו בו סוהר מתון ונחמד, והוא אהב לשחק איתנו. בתקופה ההיא הסורים היו חברותיים, ומי שידע ערבית היה מדבר וצוחק איתם.
רגשות האשם לא נתנו לי מנוח, בימים ובלילות. התחלתי לחשוב ברצינות על התאבדות. אמרתי לעצמי שמוטב לי למות מאשר לחזור לארץ ולהתעמת עם משפחות החברים שלי. חשבתי שאחרי מה שעשיתי, אין לי בכלל זכות קיום. המחשבות האובדניות התרוצצו בראשי כל הזמן, אבל לא יכולתי להוציא אותן לפועל: איך אפשר להתאבד כשחיים בתא צר עם 35 איש, שרואים כל תנועה שלך? ויתרתי על האפשרות הזו, נשארתי בדיכאוני, וקיוויתי שלא נחזור לעולם לארץ, כדי שלא אצטרך לתת דין וחשבון על מעשיי. חשבתי שכשיגיע היום לחזור ארצה, אני אסרב לעזוב ואשאר בכלא הסורי.
"אתם נוסעים הביתה"

והנה, לילה אחד, בערך בשעה 03:30 או 04:00, נכנס קצין הקישור הסורי לחדר שלנו ואמר: "אתם נוסעים הביתה. קחו את כל הציוד שלכם ותזרקו אותו ברחבה". את התרגיל הזה עשו לנו כבר כמה פעמים בעבר: מלבישים לנו שקים שחורים על הראש, מוציאים אותנו לרחבה, עושים לנו סיבוב - ומחזירים אותנו אל התא. כדי לא להתאכזב, הפסקנו להאמין לכל סורי ש"משחרר" אותנו הביתה.
אבל הפעם זה היה שונה - הקצין רצה שניקח את כל הציוד שלנו ונשליך אותו ברחבה. הבנו שיש פה משהו חריג.
כשקלטנו שאנחנו באמת הולכים הביתה, היתה התרוממות רוח גדולה. אנשים קראו קריאות שמחה וצעקו בקול רם. אני זוכר את הקריאות - "סוף כל סוף!", ו"מדינת ישראל עושה הרבה בשביל לשחרר אותנו!". בתוך כל אלה אני הייתי עצוב ומבולבל, לא יודע מה אעשה.
הקצין הסורי העביר לנו "שיחת מוטיבציה" וניסה לשכנע אותנו לומר בארץ שהסורים התייחסו אלינו יפה. פתאום צפו ועלו בראשי תמונות החיילים שהיו בבונקר, פצועים ועייפים. נזכרתי בצוות הטנק שלי - ניר עתיר, המט"ק, גדעון הנהג ועמי התותחן - כולם היו בבונקר. היו שם גם שני צוותים אחרים מהמחלקה שלי, חברים שהכרתי לאורך כל השירות הצבאי. חשבתי לעצמי: איך זה קרה שכל כך הרבה אנשים טובים, מלח הארץ, נהרגו בגללי?
אחרי שיחת המוטיבציה לקחנו את הציוד והשלכנו אותו ברחבה. זרקתי את כל הציוד ברחבת הבטון, ולקחתי איתי רק שני דברים: את המסבחה הגדולה שלי ורקמת גובלן בגודל של חצי מטר על חצי מטר, ועליה ציור של הפטרייה של הדרדסים. את הגובלן הזה הכנתי במשך שלושה ימים ושלושה לילות, עם החומרים שקיבלנו מהארץ, ותיכננתי לתת אותו לאילנה כשאחזור לארץ. שמתי את הגובלן והמסבחה בשקית, יחד עם בגדי הספורט ונעלי הספורט שנשלחו אלינו מהארץ, אבל הסורים, שערכו חיפושים בתיקים שלנו, לא הסכימו שאקח אותם. לא היתה לי ברירה, וזרקתי אותם בצער לרחבה. זה כאב, כי השקעתי בהם הרבה זמן ומאמץ, ורציתי להביא איתי איזו מזכרת למה שהספקתי לעשות.
בשלב הזה היו בי רגשות מעורבים רבים. השמחה על היציאה לחופשי והכאב על מותם של חבריי; ההתרגשות לקראת הפגישה עם משפחתי והפחד לקראת הפגישה עם משפחות ההרוגים.
בדרך לאוטובוסים הצטרפו אלינו עוד ישראלים: הקצינים והטייסים, שהיו בחדר אחר ולא יכולנו ליצור איתם קשר, וישראלים נוספים שהסורים שבו במהלך מלחמת ההתשה.
עלינו אל האוטובוסים, ושעריו של כלא אל מאזה נפתחו בפנינו. כשהסורים פתחו את השערים ראינו לראשונה את הנוף דרך חלונות האוטובוס: הכלא ישב על מצוק גבוה, מסביבו ואדי עמוק, וגשר אחד מחבר אותו לדמשק, שנפרשה לפנינו כמו על כף ידנו. כשעברנו על הגשר, ראינו בוואדי שמתחתינו צוותי קומנדו סורי, טנקים, נגמ"שים וכוחות רבים. בדיעבד התברר לנו שהם ריכזו שם כוחות, כי נפוצה שמועה שמשה דיין מתכנן לחלץ אותנו במבצע צבאי.
עברנו דרך כיכר דמשק, שנראתה לי עיר גדולה, צפופה ולא מסודרת, ונסענו על הכביש שמוביל לנמל התעופה, כשסביבנו מתנופפים דגלים סוריים. שדה התעופה, שהיה מחוץ לעיר, היה נקי ומצוחצח.
הגענו לטרמינל, שם חיכה לנו מטוס יווני של חברת "אולימפיק", שהגיע מטעם הצלב האדום. עלינו על המטוס, ומייד זרקנו את מדי הדקרון המסריחים שנתנו לנו הסורים ולבשנו את בגדי ונעלי הספורט ששלחו לנו מהארץ. מכל כיוון היו צחוק ושמחה. ישבתי עם החבר'ה, אני זוכר את החיוכים ואת ההתרגשות הכללית מסביב. רוב הזמן הייתי שקט, ניסיתי להראות שהכל בסדר, אבל המחשבות על החברים מהבונקר רדפו אותי.
טסנו מערבה, ונכנסנו לישראל דרך לבנון. הגענו לשדה התעופה בלוד, שם חיכתה לנו קבלת פנים שמחה של המשפחות, שהתנפלו עלינו בחיבוקים ובנשיקות. בני, אחי, היה הראשון שפרץ את הגדר של המשטרה הצבאית ורץ פנימה, עד המדרגות של המטוס, ובכך נתן את האות לגל של משפחות שהגיע אחריו. פגשתי את אילנה, את אבי והאחים, אבל לא הרגשתי שמחה רבה. צחקתי עם המשפחה וחייכתי, אך בתוכי אכלתי את עצמי: בעוד זמן לא רב אצטרך להתעמת עם משפחות החיילים ההרוגים. לא ידעתי מה אעשה.
אחרי הפגישה עם המשפחות לקחו אותנו לבח"א 7, הביתנים של חיל האוויר בשדה התעופה. הכניסו אותנו לחדר מעופש, שם חיטאו אותנו מהכינים ושאר הטפילים שצברנו בשבי הסורי.
אחר כך הגיע התחקיר הראשון של השב"כ: הראו לנו תמונות של נעדרים ושאלו אותנו אם אנחנו מזהים מישהו. אנשי השב"כ גם ניצלו את ההזדמנות הזו להזהיר אותנו: "אתם יודעים שאתם בוגדים במדינת ישראל", הם אמרו. "לא הייתם צריכים ליפול בשבי, אלא להילחם עד הכדור האחרון. זה לא נהוג להיכנע, ואתם הפרתם את כל פקודות המטכ"ל". הם רשמו את הסיפורים שלנו, חיילו אותנו ונתנו לנו מדים.
בשורות טובות

אחרי החיול הגיעה קצינה כלשהי, הצטרפה אלי ואל המשפחה שלי, ולקחה אותנו לכיוון המוניות שחיכו לנו. היינו זקוקים ליותר ממונית אחת, כמובן, כי היינו משפחה גדולה למדי.
הלכנו לכיוון המוניות, כשפתאום ראיתי מישהו נשען על מכסה המנוע של המונית, יושב עם היד על הסנטר. כשהזר ראה אותי הוא הזדקף מייד ובא לקראתי. נעמדנו אחד מול השני והוא שאל אותי: "איציק, אתה זוכר אותי?"
"לא".
"אתה זוכר את תל־סאקי?"
"כן, אני זוכר".
"אתה זוכר את החבר'ה בתוך הבונקר של תל־סאקי?"
"כן, אני זוכר, אבל כולם נהרגו".
"מה פתאום כולם נהרגו? כולנו חיים, ואתה הצלת אותנו. חיכינו שתחזור בשביל לערוך את החאפלה שמנחם אנסבכר הבטיח בבונקר של תל־סאקי".
זה היה לייזי אגסי, נח"לאי מגדוד 50, שבא לבשר לי את הבשורה המשמחת. מתברר שמכל החיילים ששהו בבונקר, רק חייל אחד, שלום פחימה, שריונר מחטיבה 188, נהרג מהתפוצצות הרימון. שאר החיילים שרדו את המלחמה, ולייזי סיפר לי שהם מחכים לי בבית ביבנה, כי לא היה אפשר להביא את כולם לשדה התעופה.
הבשורה של לייזי שיחררה לי המון קיטור ושימחה אותי מאוד. פתאום הרגשתי שלא נפלתי סתם בשבי. הרגשתי גאווה על הלחימה שלנו לפני הנפילה בשבי, ועל שהצלחתי להציל את החבר'ה בבונקר. הבנתי שאני לא צריך לחוש פחיתות כבוד על הנפילה בשבי.
http://www.israelhayom.co.il/article/116427

אחד מחוקרי השבויים בסוריה הוא תושב עראבה בגליל העליון .


              תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה 
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד

  האשכול     מחבר     תאריך כתיבה     מספר  
  הציטוט הזה מדהים. אנגוהוק 14.09.13 11:38 1
     הנה 18 ראיונות מוקלטות שלי עם איציק ניגרקר - גם הקטע הזה בקולו! shaulc 14.09.13 21:17 6
  מרגש מאוד! אוהב 14.09.13 14:30 2
  לגבי השורה האחרונה, חוקר השבויים -המתורגמן עראבה הוא אחמד נעמנה, לפי הלינק הבא סטודנט 14.09.13 16:55 3
  הם כיסחו אותי מכף רגל ועד ראש, עם ברזלים ומקלות''. תושב הארץ 14.09.13 18:25 4
  תודה! מרגש מאוד עמיחי63 14.09.13 19:19 5
     חבל שמדינת ישראל לא נותנת צלש''ים או אות גבורה לשבויי מלחמה.. malka100 14.09.13 21:30 7
         מסכים! אף פעם לא מאוחר עמיחי63 14.09.13 21:35 8
         היו שבויים שקיבלו עיטור לאחר מלחמת יום כיפור ליאו מסי 14.09.13 21:36 9
             זוכר שמות? עמיחי63 14.09.13 22:23 10
                 שני השבויים היחידים שקיבלו צל''ש על התנהגות בשבי: t-t 14.09.13 23:38 11
                     תודה על המידע צופה מהצד 14.09.13 23:58 13
  איך עדיין לא עשו מזה סרט? ישראלצ'יק 14.09.13 23:54 12
     מדינת ישראל-לא רוצה לפאר את האנשים שנפלו בשבי-שלא באשמתם.זה לא מתאים למור''ק צופה מהצד 15.09.13 00:40 14
  השורה האחרונה בכתבה אחרי הקרדיט היא לידיעת המוסד! gandalf 15.09.13 01:56 15

     
אנגוהוק
חבר מתאריך 24.2.10
12331 הודעות
יום שבת י' בתשרי תשע''ד    11:38   14.09.13   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  1. הציטוט הזה מדהים.  
בתגובה להודעה מספר 0
 
   " השאלה הבאה שלו הפתיעה אותי: "עם איזו מפלגה אתה מזדהה?"
באותה תקופה הזדהיתי עם מפלגת ר"צ, בעיקר בגלל נושא זכויות האדם שהם קידמו, והדאגה לשכבות החלשות ולעולים, שני סקטורים שאליהם אני ומשפחתי השתייכנו. אפילו כתבתי פעם מכתב תמיכה לשולמית אלוני, שעמדה בראש המפלגה.
"יפה", ענה לי החוקר. "ומה אתה חושב על רק"ח?"
הבנתי שאם אני אגלה חיבה למפלגה הקומוניסטית, שיש בה רוב ערבי, אולי אזכה בנקודות זכות אצל החוקר. "גם הם טובים", עניתי. "יש להם אותן עמדות מדיניות, אני אוהב גם אותם".
"יפה". אמר החוקר. "כל הכבוד, אז אתה אחד משלנו".
את הרגע הזה אני מגדיר כיום כיפור השני שלי - הבנתי שיש לנו במדינה גיס חמישי, מפלגה שמזדהה יותר עם אויבינו מאשר איתנו. אחרי שחזרתי לארץ שיניתי את נטיותיי הפוליטיות מקצה לקצה: ההערה הזו של החוקר הסורי גרמה לי להאמין שאדם שנותן את קולו למפלגות השמאל הקיצוני, תומך למעשה בעקיפין באויבי המדינה. הדבר היה נכון כפליים בתקופת המלחמה הקרה, כשאויבינו הזדהו עם הגוש הקומוניסטי.
ההזדהות הפוליטית שלי כנראה יצרה תחושת קירבה אצל החוקר, שהתחיל פתאום לדאוג לי".


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
shaulc
חבר מתאריך 22.11.08
20661 הודעות
אור ליום ראשון י''א בתשרי תשע''ד    21:17   14.09.13   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  6. הנה 18 ראיונות מוקלטות שלי עם איציק ניגרקר - גם הקטע הזה בקולו!  
בתגובה להודעה מספר 1
 
http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=210678


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
אוהב
חבר מתאריך 1.5.05
10574 הודעות
יום שבת י' בתשרי תשע''ד    14:30   14.09.13   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  2. מרגש מאוד!  
בתגובה להודעה מספר 0
 
  


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
סטודנט
חבר מתאריך 20.5.08
1394 הודעות
יום שבת י' בתשרי תשע''ד    16:55   14.09.13   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  3. לגבי השורה האחרונה, חוקר השבויים -המתורגמן עראבה הוא אחמד נעמנה, לפי הלינק הבא  
בתגובה להודעה מספר 0
 
   http://www.karmel.co.il/index.php?option=com_content&task=view&id=23343

דילמת האסיר
http://www.israelhayom.co.il/site/newsletter_article.php?id=19879&newsletter=03.08.2012


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
תושב הארץ
חבר מתאריך 2.5.12
12752 הודעות
יום שבת י' בתשרי תשע''ד    18:25   14.09.13   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  4. הם כיסחו אותי מכף רגל ועד ראש, עם ברזלים ומקלות''.  
בתגובה להודעה מספר 0
 
   אמנון(איש שריון שנפל בשבי) מספר שברגעי החקירה הראשונים, לפני העינויים, א'(אחמד נעאמנה החוקר) היה מציע לנחקרים תה. "זה היה מתוק אימים ואני בקושי בלעתי את זה", הוא נזכר, "פעם אחת, אחרי ששתיתי את התה אמרתי לא' ולקצין החוקר: 'תגידו דוגרי, אם קצין שלכם ייפול אצלנו, הוא ידבר?' הם השתתקו לגמרי ופתאום אמרו לי שאני שקרן, שאני קצין מודיעין ושאני יודע ערבית. אמרתי להם שאני לא מבין מילה בערבית, וא' אמר לי 'אבל אמרת דוגרי'. עניתי לו שזה בכלל בעברית ושאני לא יודע שום דבר בערבית חוץ מאשר כמה קללות. אשר יגורתי בא לי, הם כיסחו אותי מכף רגל ועד ראש, עם ברזלים ומקלות".


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
עמיחי63
חבר מתאריך 20.1.09
1705 הודעות
אור ליום ראשון י''א בתשרי תשע''ד    19:19   14.09.13   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  5. תודה! מרגש מאוד  
בתגובה להודעה מספר 0
 
  


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
malka100
חבר מתאריך 9.12.07
284 הודעות
אור ליום ראשון י''א בתשרי תשע''ד    21:30   14.09.13   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  7. חבל שמדינת ישראל לא נותנת צלש''ים או אות גבורה לשבויי מלחמה..  
בתגובה להודעה מספר 5
 
בזה שיצחק נפל בשביי,..הציל את 30 החיילים שנשארו בבונקר..


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
עמיחי63
חבר מתאריך 20.1.09
1705 הודעות
אור ליום ראשון י''א בתשרי תשע''ד    21:35   14.09.13   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  8. מסכים! אף פעם לא מאוחר  
בתגובה להודעה מספר 7
 
   בואו נקים קבוצה בפייסבוק לטובת העניין!


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
ליאו מסי
חבר מתאריך 26.1.12
22332 הודעות
אור ליום ראשון י''א בתשרי תשע''ד    21:36   14.09.13   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  9. היו שבויים שקיבלו עיטור לאחר מלחמת יום כיפור  
בתגובה להודעה מספר 7
 
   אחד על שלא דיבר כלל והאחר על שהצליח להונות את חוקריו

תודה ידידי, גזור ושמור.


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
עמיחי63
חבר מתאריך 20.1.09
1705 הודעות
אור ליום ראשון י''א בתשרי תשע''ד    22:23   14.09.13   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  10. זוכר שמות?  
בתגובה להודעה מספר 9
 
  


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
t-t
חבר מתאריך 28.12.04
12304 הודעות
אור ליום ראשון י''א בתשרי תשע''ד    23:38   14.09.13   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  11. שני השבויים היחידים שקיבלו צל''ש על התנהגות בשבי:  
בתגובה להודעה מספר 10
 
אבי לניר ז"ל, מפקד טייסת 101, נפל בשבי הסורי ועונה למוות, לא גילה דבר, את העיטור קבלה אלמנתו.
אני אישית לא מבינה איך השם שלו לא הרבה יותר מפורסם!
מי שרוצה לראות סרט דוקו על האדם המדהים הזה!! יש בקישור הבא:
http://vimeo.com/61693665

אבי וייס, שיבדל לחיים ארוכים וטובים, איש מודיעין שנפל בשבע המצרי שלוש שנים, ודבק בסיפור שהוא
אפסנאי שבא לבדוק את מספר מנות הקרב. ובכך שמר על סודות.


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
צופה מהצד
חבר מתאריך 15.3.08
87799 הודעות
אור ליום ראשון י''א בתשרי תשע''ד    23:58   14.09.13   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  13. תודה על המידע  
בתגובה להודעה מספר 11
 
  

"קבל את האמת ממי שאמרה"-הרמב"ם


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
ישראלצ'יק
חבר מתאריך 2.4.12
6574 הודעות
אור ליום ראשון י''א בתשרי תשע''ד    23:54   14.09.13   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  12. איך עדיין לא עשו מזה סרט?  
בתגובה להודעה מספר 0
 
  


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
צופה מהצד
חבר מתאריך 15.3.08
87799 הודעות
יום ראשון י''א בתשרי תשע''ד    00:40   15.09.13   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  14. מדינת ישראל-לא רוצה לפאר את האנשים שנפלו בשבי-שלא באשמתם.זה לא מתאים למור''ק  
בתגובה להודעה מספר 12
 
  

"קבל את האמת ממי שאמרה"-הרמב"ם


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
gandalf
חבר מתאריך 4.7.08
27363 הודעות
יום ראשון י''א בתשרי תשע''ד    01:56   15.09.13   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  15. השורה האחרונה בכתבה אחרי הקרדיט היא לידיעת המוסד!  
בתגובה להודעה מספר 0
 

ממשלה שבהתלהבות חילצה ישראלים בנפאל ראוי שבהתלהבות תציל ישראלים כלכלית בארץ


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד



תגובה מהירה  למכתב מספר: 
 
      

__________________________________________________________________________
למנהלים:  נעל | נעל אשכול עם סיבה | תייק בארכיון | מחק | העבר לפורום אחר | מזג לאשכול אחר | מחק תגובות | גיבוי אשכול | עגן אשכול
     


© כל הזכויות שמורות ל-רוטר.נט בע"מ rotter.net
חדשות