דוד שראל, שאחיו רס''ן בניה ז''ל נהרג בצוק איתן והפך לסמל עוזב את רצועת עזה: ''חזרתי לאזור שבו אחי נהרג''  

"יש לי חשבון לא סגור עם עזה", הוא אומר בכנות. "זה היה קו מאתגר מאוד מכל הבחינות – גם ברמה הצבאית והלוחמה וגם מבחינה אישית. זו הגזרה החמה ביותר מבחינת ביטחון שוטף והתעסקות יום יומית. לא יודע אם לומר שזו סגירת מעגל, אבל זכיתי לחזור לאזור שבו אחי נהרג. מבחינתי זה נותן לי הרבה כוח ומזכיר לי שלא נשברתי, שמשפחתי לא נשברה. אנחנו ממשיכים קדימה".

"זכיתי לחזור לאזור שבו אחי נהרג". דוד שראל צילום: יהודה פרץ

איך מתמודדים עם זה? אתה כל יום מסתכל לכיוון עזה ואומר "כאן אחי נהרג"?

"לא בדיוק, כי רוב היום אני לא חושב ועובד כמו מכונה משומנת, אבל יש רגעים שאתה תופס את עצמך, בבוקר או בלילה, בחפ"ק או סתם סיור, ומתמלא פתאום הרבה מאוד געגוע".

שראל היה רק 12 ימים בצבא כשהודיעו לו שאחיו נהרג. באותו הבוקר התקשר אליו בניה אך הוא לא יכול היה לענות. מאוחר יותר באותו היום הוא זה שפתח את הדלת לקצין העיר ששינה את חייו. "קל לחשוב בדיעבד מה הייתי עושה אחרת, אבל זה כך בכל החלטה", הוא עונה לשאלה המתבקשת, "אני לא מצטער על הדרך שעברתי, אך כן על כך שהרבה זמן הדחקתי את מה שקרה ביני לבין עצמי וברחתי מזה. עברתי אירוע מאוד קשה ובחרתי לחזור מהר מאוד לחזור ולתפקד בצורה רגילה. תוך שבועיים חזרתי להיות טירון בגולני, בלי הקלות ובלי הנחות. אחד בין שווים. זה עשה לי טוב מאוד בזמנו כי זה איפס אותי, אבל בדיעבד אני מבין שאני מתעסק היום עם הרבה דברים שהייתי צריך לפתור אז, והיום הפצעים קצת יותר גדולים".

"לא כאן ממקום של מסכנות או סבל מתמשך"
בחמש וחצי השנים האחרונות עבר דוד תהליך לא קטן. הוא סיים קורס קצינים בהצלחה, שימש כמפקד בית הספר לקומנדו של החטיבה החומה ולאחר מכן כמפקד פלוגת הכשרות של סיירת גולני בשטח 100 המפורסם. בחודשים האחרונים פיקד על לוחמיו על אזור זיקים, בגזרה הצפונית ביותר ברצועת עזה, קילומטרים בודדים מאשקלון. הבוקר צפויים לוחמי פלוגה א' לעזוב את הגזרה ולצאת לאימון. משם הם יעברו לגזרה לא פחות מתוחה ומאתגרת – הר דב.

"יש כאן ספרטנים ששומרים על עם ישראל", לא חוסך דוד במילים כדי לשבח את חייליו. "אלו לוחמים שמוסרים את הנפש שלהם, אנשים מאוד מיוחדים עם תחושת מסירות ושליחות גבוהה מאוד שמתמודדים עם המציאות הזו מתוך בסיס איתן של ערכים ורוח לחימה. זה מדהים להסתכל על הפלוגה שלי ולהבין שכולם כאן למטרה משותפת, להגן על עם ישראל".

רק פעם אחת ביקר אביו של דוד במוצב שעל גבול רצועת עזה. "אבא שלי היה כאן במקרה. ראיתי שזה מאוד קשה לו", אומר שראל בקצרה וניתן לראות שהנושא כאוב.

איך הם הגיבו כשסיפרת שעלית לרצועת עזה?
"ההורים שלי גיבורים ויודעים לנתק בצורה יפה חלק מהרגשות ברמה האישית ולעשות מה שנכון לעשות. אני מרגיש שקשה להם עם מה שבחרתי לעשות באופן כללי, עם המחיר שהם שילמו. מרגישים את זה יום יום. אבל יחד עם זאת אני בטוח שזה גם נותן להם הרבה מאוד כוח".

רק בריאות ועד 120, אבל אם הייתי במקום המשפחה שלך הייתי אוטומטית חושב על משפחתה של מרים פרץ ששכלה שני בנים בקרב. זה לא מפחיד?

"לא. אני מאמין שלכל אדם יש תפקיד בעולם. מפחיד לנסוע בכביש, לצאת לבלות או להיות בכלל במדינה. ברגע שאדם מציע למיצוי בעולם הזה, מחליטים למעלה מה לעשות איתו, ולכן אני לא מעסיק את עצמי בכלל בנושאים האלו. מעבר לכך, גם על עצמי אני אומר שאם אדרש להגיע למצב שבו אצטרך למסור את הנפש שלי אז אעשה זאת".

"אני לא חושב שאני שונה מאנשים אחרים והעובדה שאחי נהרג לא הופכת את הדם שלי לכחול יותר או נותנת לי פריבילגיה במשהו. יש המון אנשים שמבינים את החשיבות וערך השליחות, וכל מי שמשרת תחתי ומסביבי הוא כזה. אומנם, לא כולם שילמו מחיר כל כך גדול. מה שמניע אותי זה גם ערכים ואידיאולוגיה, שבשבילם אני כאן קודם כל, אבל עם ערכים לא הולכים למכולת, אלא צריך להיות טוב במה שאתה עושה. אני לא כאן ממקום של מסכנות או סבל מתמשך. אני עושה את זה מתוך אהבה, לא ממקום של נקמה או כי מכריחים אותי. נקמה זה יצר מאוד חייתי, וזה לא מה שמניע אותי. אעשה הכל כדי להגן על מדינת ישראל".

"אני כל הזמן מזכיר לעצמי למה זה חשוב"

שראל מספר כי רצה להגיע לרצועת עזה: "הייתי צריך לסגור את זה עם עצמי". הוא כנה מאוד בדבריו, ולא מסתיר את העובדה שלעיתים קשה לו עם מות אחיו, רק קילומטרים ספורים מהגזרה שממנה הוא יוצא היום. "יש משהו מאוד עצוב באובדן ושכול: מצד אחד נפער לך בור אבל מצד שני בבור הזה צומחת עם הזמן עשבייה שמחספסת את האובדן, סוג של גלד על הפצע. אני מודע לכך שאני קצת מדחיק את מה שקרה, כי אני יודע לומר בוודאות שאם אעסוק בזה, לא אוכל להמשיך לעשות מה שאני עושה. את הצער, הכאב, הגעגוע והאובדן אני מנתב לעשייה".

יוצא לך להישבר לפעמים?

"כן. אני נשבר כמה פעמים ביום, אבל אלו שבירות קטנות ואני יודע שעם כל שבר כזה מגיעה גם התרוממות – ברוח ובנפש. אני כל הזמן מזכיר לעצמי למה זה חשוב. וכשאני מסתכל ימינה ושמאלה ורואה את הלוחמים והמפקדים, מסתכל אחורה ורואה את עם ישראל נותן לנו רוח גבית, מסתכל על המשפחה שלי ועל אשתי, על הבית והארץ הזו, אני נותר בלי שאלות".
בדרך לאימון ואז להר דב. שראל עם פקודיו צילום: יהודה פרץ

הוא כנה מאוד בתחושותיו, ואינו מסתיר דבר, גם אם הדברים לא פשוטים לעיכול. הסיבה לכך, מבחינתו, היא המשך המורשת והערכים של בניה. "הוא היה אגדה בחייו ובמותו, ואין מקום שאליו אני מגיע ואומר את שם משפחתי בלי שיספרו לי איפה זה פגש אותם בחיים. זה מחמם לי את הלב, ואת הזיכרון שלו צריך לנתב למקום של עשייה. אם אצליח לגעת באדם אחד או שניים, לתת להם משהו ולגרום להם לעשות משהו משמעותי, בדרכו של בניה, אז אני את שלי עשיתי – גם אם זה דורש ממני מאמצים וכוחות נפש".