מאמר של קבוצת מדענים (הפרופ' לוויט, קימרון, שחר וד''ר גביש):יש פתרון ליציאה מהמשבר והוא לא סגר (המודל השוודי)  

למרות בתי האבות הגדולים שם, למרות ההגנה הלקויה עליהם בתחילת המגיפה ובניגוד גמור לתחזית האפוקליפטית, מתו במדינה כ-6% מהחזוי, כ-6,000 איש בגיל ממוצע מעל 81, מחציתם דיירי בתי אבות אשר תוחלת חייהם אינה ארוכה (חציון כ-9 חודשים בלבד מרגע המעבר לבית האבות). במקרה של אימוץ מדיניות דומה בישראל, מספר זה משית גבול עליון של כ-3,000 מקרי מוות בארץ, שכן האוכלוסיה המבוגרת בשוודיה יותר מכפולה בגודלה מזו הישראלית. לשם השוואה, בישראל מתים כל שנה למעלה מ-4,000 איש עם דלקת ריאות, דהיינו בממוצע למעלה מעשרה אנשים בכל יום.

ההגעה לרוויה של התפשטות הנגיף בשוודיה לא הצריכה את מילוי הדרישה המפורסמת (והשגויה) של הדבקת 60% מהאוכלוסיה בנגיף, אותה "חסינות עדר" מפורסמת. כיצד קרה הדבר ?

העובדה שחרף מספר הנדבקים הגבוה עדיין לא נמצאו כמעט הידבקויות חוזרות מעידה באופן חד משמעי שחסינות יעילה לפחות לשמונה חודשים לאחר הדבקה (הזמן שחלף מאז פרוץ המגיפה). אין מקום להניח שחסינות זאת תדעך במהירות, שכן לרוב טבעה של חסינות להישאר במשך שנים

בניגוד למקובל לחשוב, המדיניות השוודית לא שמה לה כמטרה לגרום לכמה שיותר אנשים לחלות בקורונה. מטרתה היתה ועודנה לאפשר חיים נורמליים, תוך המלצה לאנשים הפגיעים לנקוט באמצעי זהירות ומתן אפשרות לאנשים שאינם בסיכון להיחשף לנגיף וכך לפתח חסינות ממנו. אותה שכבת אנשים שהתחסנה, המונה פחות מ-20% מהאוכלוסיה, השלימה את החסינות הטבעית שקיימת ממילא באוכלוסיה מפני הנגיף, ובכך הביאה לדעיכת ההתפשטות שלו.

מצבה הייחודי של ישראל מאפשר אימוץ מדיניות טובה אף בהרבה מזו של שוודיה ושל שאר מדינות העולם, אשר תעניק יציאה מהירה מן המשבר והפחתה במספר הקורבנות. על כך בהמשך.

טיעונים שגויים מועלים נגד מתן ההזדמנות לאוכלוסיות שאינן בסיכון להיחשף לנגיף. טיעון ראשון נגד מדיניות זו הוא שהידבקות בנגיף אינה מחסנת מפניו לאורך זמן ולכן לא ניתן לפתח חסינות על בסיס זה. טיעון שני נשען על הסברה שעל מנת להביא לדעיכת המגיפה, על 60% מהאוכלוסיה להידבק בנגיף וזהו שיעור נדבקים בלתי נסבל. טיעון שלישי הוא שמספר המתים בנקיטת מדיניות שכזאת גבוה יותר מאשר החלופה הכרוכה בהטלת מגבלות על פעילויות במשק והסרתן במעין "אקורדיון" לפי מצב התחלואה.

אנו דוחים באופן חד משמעי את שלושת הטיעונים הללו, משום שהראיות המדעיות מוכיחות את ההפך הגמור. מקור הטיעונים הללו בתפישה שגויה, ואלה שהגו תפישה זו ממשיכים להחזיק בה ולהוליך מספר רב של מדינות לאבדון.

הדבקה בנגיף מחסנת והחסינות נשמרת לאורך זמן
הטיעון הראשון על כך שהידבקות בנגיף אינה מחסנת מפניו לאורך זמן מקורו בסיפורי בדים על אנשים אשר נדבקו פעם שנייה בנגיף. עשרות מקרים של הדבקה מחדש התגלו בקוריאה הדרומית לפני כמה חודשים ועוררו בהלה תקשורתית רבה. ההמולה נחלשה בצפירת הרגעה חרישית כאשר נוכחו לדעת שכל ההדבקות החוזרות אינן אמיתיות ומקורן בטעויות בדיקה. מתוך יותר מ-14 מיליון מאומתים לנגיף, כמעט לא ידועים מקרים של הידבקות חוזרת. ככל הנראה, המקרים הבודדים שמדווחים הם בשל הטעות הסטטיסטית של הבדיקה, אשר מגלה חיוביים שגויים באבחון הראשוני.

העובדה שחרף מספר הנדבקים הגבוה עדיין לא נמצאו כמעט הידבקויות חוזרות מעידה באופן חד משמעי שחסינות יעילה לפחות לשמונה חודשים לאחר הדבקה (הזמן שחלף מאז פרוץ המגיפה). איננו רואים מקום להניח שחסינות זאת תדעך במהירות, שכן טבעה של חסינות ברוב המקרים להישאר במשך שנים, ואין סיבה לשער שדווקא במקרה זה היא תפוג.

אין צורך בהדבקה נרחבת על מנת להגיע לשלב דעיכת המגיפה
הטיעון השני, הגורס שדעיכת המגיפה מושגת רק לאחר ש-60% מהאוכלוסיה נדבקת בנגיף ומפתחת חיסון, מבוסס על חישוב מתמטי שגוי אשר מניח שתי הנחות מרכזיות: הראשונה היא שרמת המגעים של כל אדם באוכלוסיה עם שאר האוכלוסיה זהה; השנייה היא שנגיף הקורונה חדש לחלוטין, וכפועל יוצא אין נגדו חסינות וכל חשיפה אליו תוביל להידבקות.

במחקר בלתי תלוי בגרמניה הראו שחסינות עשויה להגיע אפילו ל-81% מהאוכלוסיה. אנו משערים שבישראל המצב אפילו טוב יותר בגלל ממוצע גילים צעיר יותר וריבוי ילדים למשל, וקוראים לערוך בהקדם בדיקת סקר על רמת חסינות זו בארץ

לאחרונה פורסם ב-Science, אחד מכתבי העת המדעיים המובילים בעולם, מאמר המראה באופן מתמטי עד כמה החישוב של סף 60% הוא מופרך. החוקרים מסבירים את העובדה הברורה מאליה: אנשים באוכלוסיה אינם זהים זה לזה וכמות המגעים ביניהם אינה זהה. כך למשל, קופאי בסופר או נהג מונית פוגשים אנשים רבים יותר מאשר גמלאי ממוצע. היות שאנשים עם מגעים חברתיים רבים הם גורמים מרכזיים בהעברת נגיף, הרי שחסינות שלהם תתרום לעצירת התפשטות הנגיף יותר מאנשים הממעטים במגע עם אנשים אחרים. אנשים אלה אכן נדבקים ומתחסנים מהר יותר מהאנשים עם המגעים הנמוכים, ולכן התפשטות הנגיף מגיעה לרוויה כבר במספר נמוך משמעותית מזה המבוסס על ההנחה המופרכת של אחידות המגעים החברתיים.

הנתון המשמעותי ביותר, שמפריך לחלוטין את התפישה הרווחת והמוטעית של הצורך ב-60% נדבקים, הוא העובדה שלנגיף הקורונה יש קרובי משפחה אשר הקנו לחלק ניכר מהאוכלוסיה חסינות ממנו, עוד בטרם החשיפה לנגיף עצמו. כבר לפני חודשים ספורים כתבו כמה מאיתנו על מהות החסינות הזאת ועל העדויות המספריות שהצביעו על קיומה. כחודש לאחר מכן, קבוצת חוקרים פרסמה ראיות מדעיות ב-Cell, אחד מכתבי העת היוקרתיים במדעי החיים, אשר מאששות את ההשערה שבקרב 60% מהאנשים בקליפורניה, שלא נחשפו לנגיף מעולם, קיימים תאי זיכרון חיסוני אשר מזהים את הנגיף וככל הנראה מסוגלים להקנות חסינות מפניו.

זאת ועוד, במחקר בלתי תלוי בגרמניה הראו שחסינות כזאת עשויה להגיע אפילו ל-81% מהאוכלוסיה. אנו משערים שבישראל המצב אפילו טוב יותר (בגלל ממוצע גילים צעיר יותר וריבוי ילדים למשל) וקוראים לערוך בהקדם בדיקת סקר על רמת חסינות זו בארץ. המשמעות של נתון זה היא שפחות מ-20% מאוכלוסיית ישראל היא ברת הדבקה בנגיף והרוב המוחלט של האוכלוסיה מחוסנת מפניו.

עדויות לחסינות זאת ניכרות בבדיקה מספרית של אחוזי ההדבקה. הנגיף החל להדביק בני אדם לפני יותר משמונה חודשים, ושיא המגיפה כבר עבר במספר לא קטן של ארצות, אך בכל המדינות הללו שיעור ההדבקה באוכלוסיה הכללית נותר נמוך מ-20%. שיעור הדבקה מוגבל זה נותר בעינו ללא קשר לנקיטת צעדי ריחוק חברתי כמו בידוד, סגרים מקומיים, סגרים כוללים או עטיית מסיכות. אנו רואים למשל, שבשוודיה, שיעור ההדבקה אינו עולה על 20% ושיעור האנשים אשר שורדים את הקורונה בשוודיה עולה על 99.9% מהאוכלוסיה. גם בבלגיה, המדינה שנפגעה מירבית מבחינת תמותה לנפש, פחות מ-20% נדבקו ויותר מ-99.9% מהאוכלוסיה שרדה את הנגיף.

בהנחה ש-80% בקירוב מהאוכלוסיה בארץ הם בעלי חסינות תאית - בין אם בזכות חשיפה לקרובי משפחה של הנגיף ובין אם בשל סיבות גנטיות או אחרות - ובשקלול ההסברים לעיל, אנו מעריכים שדעיכת המגיפה תתרחש כבר כאשר נגיע ל-%5 עד 15% הדבקה מהאוכלוסיה בלבד.

ההשלכות של ממצאים אלה הן משמעותיות ביותר: הן מחייבות לאלתר את הסרת מרבית המגבלות על המשק, חזרה מיידית לחיים נורמליים של האוכלוסיה שאינה בסיכון, תוך מתן עזרה לאוכלוסיות הפגיעות לנגיף על מנת להקטין את כמות המגעים עם שאר האוכלוסיה (למשל, ניטור קפדני של בתי אבות או מתן אפשרות למורים חולי סוכרת לעבוד מהבית).

המתנה וניסיון "השתלטות" על המגיפה יגבו מחיר כבד של חיי אדם
הטיעון השלישי, שהסרת המגבלות תגרום תמותה גבוהה יותר מאשר מדיניות סגרים והגבלות, שגוי אף הוא. נגיף מתפשט באוכלוסיה עד אשר מספיק אנשים נדבקים ומתחסנים או עד מציאת חיסון. סגרים והגבלות רק מאטים את התפשטותו (משטחים את העקומה) אך לא מורידים את מספר הנדבקים הכולל או את התמותה הכוללת.

בשוודיה אין "גל נוסף" כיוון שלא היה סגר. גם במדינות שבהן היתה התפשטות גבוהה של הנגיף על אף הטלת הסגרים (בלגיה, איטליה, ספרד) לא צפוי גל נוסף משמעותי כיוון שהנגיף התפשט דיו. המדיניות של הטלת מגבלות והסרתן רק מאריכה את המשבר, מחריבה את המשק ותוביל בסופו של דבר למספר רב יותר של קורבנות

אם קיים סיכון לאי ספיקה של מערכת הבריאות, אזי יש מקום לשיטוח עקומה כדי למתן את קצב ההדבקה. בהיעדר חשש כזה, שיטוח העקומה יכול רק להזיק שכן ברגע שההגבלות מוסרות, ההדבקה חוזרת. יתרה מזאת, שמירה על אוכלוסיות בסיכון אפשרית רק לאורך זמן קצוב. ככל שהזמן מתארך, כך קשה יותר למנוע חשיפה שלהן לנגיף. לכן, באופן פרדוקסלי, דווקא הסגרים והמגבלות, המעכבים את בניית השכבה החיסונית הדרושה לעצירת המגיפה, עלולים לגרום לתמותה יתרה בטווח הארוך.

סיבה נוספת לדחיפות שבשינוי המדיניות היא שנראה שבישראל שיעור התמותה מהמחלה הקיץ נמוך פי כמה מזה שבחורף, גם כאשר מביאים בחשבון את העלייה במספר הבדיקות.

הראיה החזקה ביותר לכך שסגר רק משהה את ההדבקה ולא מונע אותה היא העובדה שעם פתיחת הסגר, ההדבקה מתחדשת, כפי שקורה כעת. לעומת זאת, בשוודיה למשל אין "גל נוסף" כיוון שלא היה סגר. גם במדינות שבהן היתה התפשטות גבוהה של הנגיף על אף הטלת הסגרים (בלגיה, איטליה, ספרד וכיו"ב) לא צפוי גל נוסף משמעותי כיוון שהנגיף התפשט דיו. המדיניות של הטלת מגבלות והסרתן רק מאריכה את המשבר, מחריבה את המשק ותוביל בסופו של דבר למספר רב יותר של קורבנות. היא אף עלולה להימשך שנים אם התקוות למציאת חיסון מהיר יתבדו.

החלופה לסגרים ולהגבלות חייבת להישקל בכובד ראש
ניתן להעריך שבעתיד הלא רחוק ייבחן ניהול המשבר וייחקרו הכשלים בו - גם לאור המצב הבריאותי, אך גם לאור הזעם הציבורי על מצב הכלכלה ולאור העובדה שכה רבים איבדו את פרנסתם, את כבודם ואת עתידם. עוני הוא גורם תמותה חמור בהרבה מקורונה והוא פוגע בילדים כמו במבוגרים.

ישראל יכולה להנהיג כעת מדיניות השומרת על האוכלוסיות בסיכון, תוך חתירה להשלמת השכבה החיסונית הדרושה לעצירת הנגיף הרבה לפני סף 60%, וכך להיות כבר בסיום המשבר בחודשים הקרובים עוד בטרם יגיע החורף

אחת מהשאלות המרכזיות שתישאלנה תהיה האם ההנהגה שקלה אי פעם ברצינות חלופה ראויה לפתרון המצב הבריאותי, אשר לא תעלה בחיי אדם ולא תחריב את הכלכלה. מדינות כמו נורווגיה, אירלנד ובלגיה הכריזו כבר שלא יטילו סגרים נוספים בעקבות התפשטות קורונה, כיוון שהנזק עולה על התועלת עשרות מונים. כך יש להכריז לאלתר גם כאן, כדי להפיג את אי הוודאות הכלכלי.

לישראל תנאים מיטביים למיגור הנגיף
אנחנו נמצאים בהזדמנות אחרונה של ההנהגה בישראל להתעשת ולהכריז שלא תטיל סגר נוסף, חלקי או מלא. לישראל יתרונות עצומים על פני שוודיה ומדינות אחרות בהקשר לקורונה: האוכלוסיה בממוצע צעירה בהרבה (רק כ-11% מהאוכלוסיה מבוגרים מגיל 65); יש לישראל מערך רפואי ולוגיסטי משובח עם יכולת קיבול גבוהה של חולים קשים בבתי החולים; הקיץ, שככל הנראה משפיע גם הוא לטובה על קצב התפשטות הנגיף והתמותה ממנו, הוא ארוך במיוחד.
בנוסף, נראה שבאזור המזרח התיכון קיימת חסינות טבעית גבוהה, אולי כתוצאה מחשיפה גבוהה לנגיפי צינון, זאת בניגוד למדינות מערב אירופה אשר שם, ככל הנראה, היו "קרחות חיסוניות" כתוצאה מחשיפת חסר לנגיפים אלה.

לאור תנאי הפתיחה המצוינים של מדינת ישראל, היא יכולה להנהיג כעת מדיניות השומרת על האוכלוסיות בסיכון, תוך חתירה להשלמת השכבה החיסונית הדרושה לעצירת הנגיף הרבה לפני סף 60%, וכך להיות כבר בסיום המשבר בחודשים הקרובים עוד בטרם יגיע החורף, תוך מתן דוגמה ומופת לעולם בטיפול בהתפשטות נגיף קורונה.

פרופ' קימרון הוא ראש המחלקה הנבחר למיקרוביולוגיה ואימונולוגיה קלינית בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב; פרופ' שחר הוא מומחה לאפידמיולוגיה מאוניברסיטת אריזונה; פרופ' לויט הוא ביולוג חישובי ומבני, זוכה פרס נובל לכימיה ב-2013 מאוניברסיטת סטנפורד; ד"ר גביש הוא פיזיקאי, מומחה לבחינת אלגוריתמים ויועץ בתחום הביו-רפואה
(המאמר פורסם לראשונה ב"הארץ")
https://publichealth.doctorsonly.co.il/2020/07/200802/