הסרט ''ג'נין ג'נין'' הוא בעל היסטוריה גדושת קרבות משפטיים כשבכרי יוצא תמיד וידו על העליונה | מה נשתנה הפעם? אור כרמי עושה סדר  

ודאי שמעתם, שאתמול פורסם פסק דין ביחס לסרט "ג'נין ג'נין", שביים מוחמד בכרי – סרט שעמד במרכז כמה וכמה הליכים משפטיים מורכבים. אז הנה שרשור מתיש במיוחד על אותם הליכים, ולמה בעצם פסק הדין שפורסם הסתיים בתוצאה סופית שונה מקודמיו.

‏נתחיל בעובדות כפי שתוארו בפסק דין של בג"ץ, שעוד נרחיב בו.

בליל הסדר בשנת 2002 התרחש פיגוע במלון "פארק" שבנתניה, שהיה נקודת שיא בגל של פיגועי התאבדות במה שמכונה "האינתיפאדה השנייה". בעקבות הפיגוע יצאה ישראל למבצע "חומת מגן", ואחד הקרבות הידועים בו התרחש במחנה הפליטים בג'נין.

‏בקרב נהרגו 23 חיילי צה"ל ו-52 פלסטינים, מחציתם אזרחים. נזק כבד נגרם לבתים. תוצאותיו הקשות של הקרב הפכו אותו למיתוס, עבור שני הצדדים. בכרי מצידו נכנס למחנה הפליטים, וביקש לערוך סרט שמציג את הסיפור הפלסטיני לקרב.

הראיונות שבכרי צילם נערכו בהמשך לסרט – שזכה לשם "ג'נין ג'נין".

‏לפי הדין באותה עת, טרם הקרנת הסרט באופן מסחרי, הוא הובא לאישור המועצה לביקורת סרטים, *שפסלה* אותו להקרנה. המועצה מצאה כי מדובר בסרט תעמולה, שמסלף את האירועים המדוברים, מטעה את הציבור, מציג את חיילי צה"ל כמי שמבצעים פשעי מלחמה באופן מכוון ושיטתי, ויוצר דה-לגיטימציה לישראל.

בכרי עתר לבג"ץ נגד החלטה המועצה, והעתירה התקבלה פה אחד. את פסק הדין המרכזי כתבה דורנר (פרוקצ'יה וגרוניס הצטרפו לתוצאה), והיא התמקדה בכך שאין הצדקה לפגיעה כה קשה בחופש הביטוי של בכרי, בהיעדר סכנה ממשית לפגיעה בסדר הציבורי. היא קבעה, שמוטב שהציבור הוא שישפוט את טיבו של הסרט.

‏אז הסרט הוקרן. השלב המשפטי הבא היה תביעת לשון הרע, כלומר תביעת דיבה, שהגישו חיילי צה"ל שנטלו חלק בלחימה נגד בכרי. הנה תמצית העובדות מתוך פסק הדין של דנציגר, שלא נרחיב לגביו משום שנותר לבסוף בדעת יחיד.

לביהמ"ש המחוזי, שדן בתביעה, לא היה קושי להגיע למסקנה שמדובר בדיבה מרושעת.

‏אלא שזו לא היתה השאלה המרכזית בהליך המדובר. המשוכה המשפטית שעמדה בפני החיילים-התובעים היתה סעיף 4 לחוק איסור לשון הרע, שלמעשה קובע שאין עילת תביעה בלשון הרע נגד *ציבור*, להבדיל מאשר נגד פרט כזה או אחר. וביהמ"ש המחוזי קבע שמדובר בדיבה נגד ציבור, ולכן דין התביעה להידחות.

‏החיילים ערערו לבית המשפט העליון, ואת פסק הדין המרכזי כתב עמית. גם הוא פתח בתיאור עובדתי, ולא התקשה להסכים עם ביהמ"ש המחוזי שמדובר בדיבה, ושלא עומדת לבכרי הגנת "אמת דיברתי".

ואז עבר עמית לשאלה המרכזית – האם החיילים צולחים את המשוכה הגבוהה שהציב בפניהם סעיף 4 לחוק.

‏עמית קבע, שהדיבה כוונה כלפי כלל חיילי צה"ל, ולא כלפי החיילים עצמם, ואפילו לא כלפי יחידה ספציפית. לכן, מדובר בביטוי שהוא לשון הרע על ציבור, ולכן הוא מוגן מפני תביעה אזרחית, לפי הקבוע בסעיף 4 הנ"ל.

לפיכך, לא היה לעמית מנוס, חרף אי הנוחות מהתוצאה, אלא לדחות את הערעור.

‏אם קראתם בעיון את סעיף 4, ודאי שמתם לב שדווקא יש סעד משפטי שכן מוכר בו – כתב אישום פלילי. לכן, פנו גורמים שונים אל היועמ"ש דאז וינשטיין וביקשו ממנו להפעיל את סמכותו, ולהעמיד את בכרי לדין בגין פירסום לשון הרע נגד ציבור.

בהחלטה, קבע וינשטיין שאין מקום לפתוח בחקירה נגד בכרי.

‏וינשטיין ציין, כי מדובר למעשה ב-"אות מתה", כלומר בסעיף שמעולם לא נעשה בו שימוש, ושחרף השקרים הבוטים שהסרט מתאפיין בהם – אין זה המקרה לעשות שימוש תקדימי בסמכות הייחודית שהקנה המחוקק ליועמ"ש בסעיף 4 לחוק איסור לשון הרע.

ונדמה, כי בכך בעצם נסתם הגולל על הפרשה. או שאולי לא?

‏אז מה נשתנה הלילה הזה? איך בכל זאת התפרסם אתמול פסק דין שהגיע לתוצאה סופית שונה בתכלית, והכריע נגד בכרי? טוב ששאלתם.

הפעם, מי שתבע היה חייל מסוים, ניסים מגנאג'י שמו, שלחם בקרב וטען כי הוא מופיע בסרט באופן הקושר אותו במישרין, באופן אישי ולא כחלק מציבור, לדיבה שכלולה בו. לכן, השאלה שביהמ"ש המחוזי דן בה הפעם היתה ממוקדת בעניינו הפרטני. הסצנה הרלבנטית בסרט כונתה בפסק הדין "סצנת ביזת הזקן", בו מתאר אדם זקן כיצד חיילי צה"ל בזזו את הכסף שחסך במשך שנים ארוכות. החייל-התובע טען כי דמותו נראית במהלך הסצנה, באופן שקושר אותו לאירוע, שלא היה ולא נברא.

‏ביהמ"ש המחוזי קבע שהתובע אכן נראה בסצנה, ועבר לשאלה המשפטית המרכזית – האם "אדם סביר" שיצפה בקטע ייחס לתובע מעורבות בסצנת ביזת הזקן.

ולאחר ניתוח הנסיבות, ביהמ"ש קבע כי צופה מן השורה יקשר בין התובע לבין האירוע המזעזע של ביזת הזקן, וכי האירוע מיוחס לתובע באופן מפורש.

‏למעשה, לאחר המסקנה המשפטית הזו – התוצאה הסופית כבר נחתמה. מדוע? משום שגם ביהמ"ש המחוזי בענייננו, כמו כל הגורמים המשפטיים לפניו, לא התקשה לקבוע שהסרט הוא עלילה מרושעת, ושאין כל קשר בינו לבין המציאות. גם טענות ההגנה של בכרי, שנתלה בחופש הביטוי וטען שפעל בתום לב, נדחו ללא קושי.

‏לכן, כל הטענות של התובע התקבלו (חסכתי מכם דיון ארוך בשאלת ההתיישנות והשיהוי בהגשת התביעה). מכאן, עבר ביהמ"ש המחוזי לשאלת הסעדים.

הסעד הפשוט הוא פיצוי כספי, והוא הועמד על סך של 175 אלף ש"ח. אלא שהתובע לא ביקש רק כסף, אלא גם צו מניעה והחרמה צופה פני עתיד, המופנה כלפי כל אדם.

‏ביהמ"ש המחוזי מצא כי אין בפסק הדין של בג"ץ, שביטל את החלטת המועצה לאסור את הקרנת הסרט באופן מסחרי, משום מכשול – שכן בבג"ץ עסקינן בהליך מינהלי נגד רשות ממשלתית, והפעם מדובר בהליך שנקט אדם פרטי.

עוד נקבע, כי הצעד אומנם פוגע בחופש הביטוי של בכרי, אך זאת בהתאם לאיזונים בחוק.

‏לכן, הוצא צו המופנה בעצם כלפי כולי עלמא, שמורה על החרמת כל העותקים של הסרט. אבל, הצו לא כלל את אתר "יוטיוב", משום שמדובר בצד ספציפי, ולכן נקבע שהתובע היה צריך לפנות אליו באופן ממוקד, וכי אין הצדקה לתת צו נגד האתר מבלי שעמדתו נשמעה.
וכך הגענו אל השורה התחתונה, ולסיכום פסק הדין.

‏איך נסכם?

להבדיל מההליכים הקודמים בנוגע לסרט, שעסקו בהיבטים ציבוריים שלו (סמכות מינהלית למנוע את הקרנתו, לשון הרע נגד ציבור, העמדת בכרי לדין פלילי) – כאן התבררה תביעה של חייל מסוים, שדמותו נראתה בסרט, ולכן קמה לו עילת תביעה אישית נגד בכרי.

תם ולא נשלם. נתראה בבית המשפט העליון.