בג''ץ דוחה את העתירה להורות למשטרה להפסיק את חקירת מות אהוביה סנדק  

8. דין הטענה להידחות, שכן בפרשנותם מגלים העותרים פנים שלא כהלכה בהוראות פקודת המשטרה ופקודת מטא"ר. אסביר.

סעיף 49ט(א) לפקודת המשטרה מורה לנו כי מקום שבו שוטר חשוד בביצוע עבירה, סמכות החקירה תהא נתונה למח"ש ולא למשטרת ישראל. סעיף 49ט(ב) מוסיף על כך ומורה לנו כי מקום שבו "שוטר חשוד בביצוע עבירה ביחד עם אחר", אזי יחול ס"ק (א), כך שהסמכות לביצוע החקירה תהא נתונה גם כן למח"ש.

פשוטו של מקרא ש"השוטר" ו"האחר" החשודים בביצוע עבירה "ביחד", שאליהם מתייחס ס"ק (ב) – הם בבחינת שותפים לעבירה. כך גם עולה מדברי ההסבר לסעיף 49ט, ואביא את הדברים כלשונם:

"חקירת עבירות אשר בביצוען חשודים שוטרים הינה רגישה וחשובה. חשיבותה נובע מן הניגעה שיש לה לשלטון החוק, לתיפקודה התקין של המשטרה ולכיבוד חרויות הפרט.

סעיף קטן (א) קובע במפורש כי חקירה של עבירה אשר בביצועה חשוד שוטר, לא תיחקר בידי המשטרה, אלא בידי המחלקה שהוקמה במשרד המשפטים (להלן – המחלקה).

סעיף קטן (ב) מקנה למחלקה את הסמכות לחקור בעבירות גם באותם מקרים שבהם החשד הוא כי העבירה בוצעה בידי שוטר ביחד עם מי שאינו שוטר "
(ה"ח 2114, עמ' 218, ההדגשה הוספה – י"ע).

זאת ועוד. התוספת הראשונה – שאליה מפנה סעיף 49ט(א) – קובעת כי סמכות מח"ש לחקור שוטר החשוד כי ביצע עבירה, תחול על כל עבירה שהיא, למעט העבירות הבאות:

(1) עבירה שעונשה מאסר שאינו עולה על שנה, אלא אם כן פרקליט המדינה והמפקח הכללי קבעו שהעבירה תיחקר בידי המחלקה;

(2) עבירת תעבורה כהגדרתה בסעיף 1 לפקודת התעבורה;

(3) עבירה שרשות אחרת, שאינה המשטרה, מוסמכת לחקור בה על פי דין;

(4) עבירה שביצע שוטר ביחד עם אחר, ומנהל המחלקה, בהתייעצות עם ראש אגף החקירות במשטרה, קבע כי חלקו של השוטר בביצוע אותה עבירה – משני;

(5) עבירות הנובעות מאירועים מיוחדים שקבעו פרקליט המדינה והמפקח הכללי.

ס"ק (4) לתוספת אך מחזק את הפרשנות הטבעית שלפיה יש לפרש את סעיף 49ט(ב), כך שסמכות מח"ש לחקור שוטר שביצע עבירה עם אחר, תחול מקום בו מדובר בשותפות לעבירה. אף פקודת מטא"ר מחזקת מסקנה זו, שכן היא מתייחסת לעבירות "שהחשודים בביצוען הן אנשי משטרה או אזרחים, החשודים בביצוע עבירות יחד עם אנשי משטרה".

9. אין תימה אפוא כי לפי הפרשנות הנהוגה בשגרה על ידי מח"ש עצמה, הסמכות המסורה בידיה מכוח סעיף 49ט(ב) רלוונטית למקרים שבהם השוטר והאזרח ביצעו עבירה משותפת, במובן של "צדדים לעבירה" לפי חוק העונשין או קשירת קשר לפי סעיף 499 לחוק העונשין (כך לפי תגובת המדינה בפסקה 14). ברי כי לא זה המקרה שלפנינו, שכן איננו עוסקים בעבירה שבוצעה יחד על ידי החשודים שנמלטו ברכב ועל ידי השוטרים שדלקו בעקבותיהם. די בכך כדי לדחות את טענת העותרים כי המשטרה נעדרת סמכות לחקור את האזרחים המעורבים באירוע המצער שהוביל למות המנוח.

10. המדינה ציינה בתגובתה כי "קיום חקירות משותפות על ידי מח"ש ומשטרת ישראל נעשה במקרים רבים, כגון המקרה דנן, בהם ישנה מעורבות משמעותית של אזרחים באירועים הנחקרים". ככל שסעיף 49ט(ב) לפקודת המשטרה מצריך פרשנות, ולטעמי הדברים ברורים ואינם מצריכים פרשנות, הרי שהלכה פסוקה עמנו כי לצורך פרשנות חוק, רשאי בית המשפט להביא בחשבון את פרשנות הרשות הלכה למעשה ואת הפרקטיקה הנוהגת (בג"ץ 6395/98 אלקושי נ' קצין התגמולים משרד הבטחון, פ"ד נד(1) 454, 462 (1999) והאסמכתאות שם; רע"א 3572/96 אקסלברד נ' מנהל מס רכוש איזור חדרה, פ"ד נב(5) 385, 408-407 (1998); עוד לאימוץ פרשנות הרשות המינהלית ראו ע"א 7488/16 זליגמן נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (31.5.2018) שלגביו תלוי ועומד כיום דיון נוסף 4960/189)).

11. העותרים צירפו לעתירתם גם את מכתבו של ח"כ בצלאל סמוטריץ' מיום 23.12.2020, שבו פנה אל היועץ המשפטי לממשלה ואל מ"מ פרקליט המדינה בדרישה להורות למשטרה לחדול מהחקירה לאלתר ולאפשר למח"ש למצות את החקירה. במכתב זה הסתמך ח"כ סמוטריץ' על הנחיית פרקליט המדינה מס' 2.18. אלא שהנחייה זו עוסקת "בתיקי חקירה בהם קיים חשד לתקיפת שוטר, או לעבירה אחרת ע"י אזרח חשוד, כאשר במהלך חקירת החשוד מעלה הלה טענה לשימוש בכוח של שוטר נגדו". מכאן, שגם בהנחייה זו אין כדי לסייע לעותרים. נהפוך הוא, סעיף 4 להנחייה קובע כלהלן:

"כדי להבטיח בקרה מקצועית חיצונית על טענות בדבר שימוש בכוח שלא כדין ע"י שוטרים, מחויבת המשטרה להעביר לבדיקת מח"ש – שהיא גורם מקצועי חיצוני למשטרה, השייך לפרקליטות המדינה – כל מקרה בו העלה חשוד בחקירת משטרה טענה נגד שוטרים, וזאת על דרך של העברת תיעוד חקירתו של האזרח, בצירוף טופס תלונה ייעודי נלווה, שהעתקו יימסר גם לאזרח ובו יפורטו פרטי תלונתו. כן יימסר לאזרח מכתב מאת מח"ש, המיידעו בדבר הצורך בהתייצבותו במשרדי מח"ש לצורך קידום הטיפול בתלונתו. ככל שהאזרח ייענה להזמנה ובעקבות התייצבותו ייפתח תיק במח"ש ויתנהלו שתי החקירות במקביל, זו של מח"ש וזו המשטרתית, יש לוודא קיומו של תיאום בין החקירות והעברת חומרי החקירה שנאספו בכל אחת מן החקירות, אל החקירה המקבילה".

סעיף זה מאשש את טענתה של המדינה, כי לא רק שאין דבר יוצא דופן בחקירת אירוע הן על ידי מח"ש והן על ידי המשטרה, אלא שהדברים מקובלים ונוהגים בפרקטיקה. כאמור, העותרים טענו כי למשטרה אין סמכות לחקור את הפרשה, אך דומה כי ההיפך הוא הנכון ולמח"ש אין סמכות לחקור את החשודים-האזרחים בפרשה.

12. הפרקטיקה שלפיה פועלים המשטרה ומח"ש באירוע שבו מעורבים שוטרים ואזרחים, מעוגנת בהגיון ובשכל הישר. קשה להלום חקירה שאינה מתכללת את כל האירוע על מנת לקבל את התמונה המלאה. במקרה דנן, וכפי שהוסבר על ידי באת כוח המדינה במהלך הדיון, המדובר בצוות מְשַתֵּף אשר חוקר שתי קבוצות של חשודים, האחת – קבוצת ארבעת הנערים שנחקרת על ידי המשטרה; והשניה – קבוצת השוטרים שנחקרת על ידי מח"ש, וכבר בעת הקמת הצח"ם ניתנה הנחייה שיש לקדם תחילה את חקירת השוטרים. לאור רגישות הנושא, החקירה הועברה לימ"ר תל אביב, כי פרקליטות מחוז ירושלים מלווה את חקירת המשטרה ופרקליטות מחוז ת"א מלווה את חקירת מח"ש, והכל נעשה בליווי של המשנה לפרקליט המדינה.

13. ומזווית נוספת: אילו הלכנו בדרכם של העותרים, היה נוצר מצב מוזר שבו הליכי המעצר של ארבעת החשודים שנעצרו היו "מותלים" עד לסיום החקירה של מח"ש. תוצאה זו קשה להלום. אף קשה להלום כי מח"ש תחקור את ארבעת החשודים תחילה בכובעם כמתלוננים ולאחר מכן בכובעם כחשודים.

14. כתימוכין לפרשנות המוצעת על ידו לגבי סעיף 49ט לפקודת המשטרה, הפנה בא כוח העותרים בדיון שהתקיים לפנינו לפסק דינו של בית משפט השלום בקריות (כב' השופט י' טורס) בת"פ 44405-06-16 דניאל נ' מדינת ישראל (27.11.2017). אלא שעיון בפסק הדין מלמד כי לא זו בלבד שהדברים שעליהם הסתמך בא כוח העותרים נאמרו למעלה מן הצורך, אלא שהתשתית העובדתית שעמדה בבסיס פסק הדין שונה עד מאוד מזו שבמקרה שלפנינו. באותו מקרה דובר בסכסוך פרטי בין שכנים שהגישו תלונות הדדיות בגין תקיפה, כאשר בדיעבד התברר כי אחד השכנים הוא שוטר, מה שהוביל לכך שהשוטר כלל לא נחקר, בעוד שנגד השכן-האזרח הוגש כתב אישום. בית משפט השלום הביע דעתו כי נכון היה להעביר את הטיפול באירוע כולו לחקירת מח"ש, אך נזהר בדבריו ונמנע מלקבוע כי סעיף 49ט לפקודה שולל את סמכותה של המשטרה לחקור את האזרח המעורב באירוע שבו קיימות תלונות הדדיות, תוך שהוא מוסיף כי "לכל הפחות ניתן לומר כי מרגע קמה למח"ש סמכות מקבילה לחקור גם את האזרח ומשכך על המשטרה למשוך ידה מכך ולאפשר למח"ש לחקור את האירוע בכללותו" (שם בפסקה 19, ההדגשה הוספה – י"ע).

מכל מקום, ברי כי נסיבות אותו מקרה שהובילו את בית המשפט להביע את דעתו, שונות מיסודן מנסיבות המקרה שלפנינו, באשר איננו עוסקים באירוע נקודתי של תקיפה, שלגביו הוגשו תלונות הדדיות של שני המעורבים. לפנינו אירוע מורכב הבנוי מארבע "חוליות" העוקבות זו אחר זו מבחינה כרונולוגית: יידוי האבנים; ההימלטות מהמשטרה; המגע בין רכב המשטרה לרכב הנמלט; וההתרחשויות לאחר התהפכות הרכב הנמלט. במצב שכזה, ברי כי העברת חקירת האירוע כולו לידי מח"ש מעוררת קושי מהטעמים שעליהם עמדנו לעיל, ואינה מתיישבת כלל עם הוראת סעיף 49ט לפקודת המשטרה.

15. באשר לסבירות החלטת גורמי האכיפה והתביעה, הלכה מושרשת היא כי לרשויות האכיפה והתביעה מוקנה שיקול דעת רחב בשאלת הפתיחה בחקירה פלילית ואופן ניהולה; כי מידת התערבותו של בית המשפט בשיקול דעתן היא מצומצמת ושמורה למקרים חריגים ביותר; וכי הדברים יפים אף ביתר שאת מקום שבו מדובר בחקירה תלויה ועומדת שטרם מוצתה (ראו, מבין רבים, בג"ץ 4267/17 התנועה למען איכות השלטון בישראל בע"מ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 6 והאסמכתאות שם (24.7.2017); על היקף ההתערבות המצומצם בשיקול דעת רשויות אכיפת החוק והתביעה בנושאים שונים לאורך כל שלבי ההליך הפלילי, ראו גם הסקירה בבג"ץ 3194/20 הליכוד תנועה לאומית ליבראלית נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 1 לפסק דיני (29.12.2020)). אין לומר כי המקרה דנן נכנס בגדרם של מקרים חריגים אלו.

די באמור לעיל כדי לדחות את העתירה.

16. מספר הערות בשולי הדברים, אך לא בשולי חשיבותם.

א. העתירה הובאה בדחיפות בפני שופט תורן והסעד שנתבקש בה הוא "להורות למשיבה לנמק מדוע לא תפסיק לאלתר מחקירת המוות של אהוביה סנדק ז"ל (להלן: 'המנוח') היות ומדובר בחקירה חיה שמתנהלת כעת ממש ולאור הטענות מבוקש ליתן צו ארעי האוסר על המשטרה להמשיך בחקירת המוות עד לקיום דיון בבקשה".

על פניו, המדובר בסעד חסר תקדים של הפסקת חקירה בעיצומה, ולא בכדי לא הצביעו העותרים על סעד דומה שנתבקש ונתקבל בפסיקה.

ב. בזהירות הראויה אומר כי דומה שהעותרים מדברים בשני קולות. במסגרת העתירה דנן מבקשים העותרים כי החקירה תיערך על ידי מח"ש, מאחר שאין להם אמון במשטרה, ומכלל לאו לגבי המשטרה אתה למד שיש להם אמון במח"ש. אך "עוד זה מדבר וזה בא", מתברר כי בשעה שהעתירה נדונה לפנינו, הוגשה על ידי העותרים עצמם בקשה לבית משפט השלום למינוי חוקר סיבות מוות על פי סעיף 19 לחוק חקירת סיבות מוות, התשי"ח-1958. מעיון בבקשה עולה כי העותרים מייחסים למח"ש ולעומדת בראשה שורה של מחדלים, וכפי שנכתב באותה בקשה "המדינה הוכיחה כי המחלקה לחקירות שוטרים אינה מסוגלת לחקור את נסיבות מותו של הנער אהוביה ז"ל", הגם שבהמשך הדברים נכתב כי "במח"ש משרתים חוקרים ראויים ואולם כי ההנהגה הנוכחית מונעת חקירה יסודית של הריגתו של הנער אהוביה ז"ל ע"י השוטרים". בשורה התחתונה, העותרים ביקשו מבית משפט השלום מינוי חוקר חקירת סיבות מוות לאור חוסר אמונם במח"ש, זאת בעודם עומדים בפנינו ומסבירים מדוע מח"ש היא הגוף שצריך לנהל את החקירה.

ג. כפי שנמסר על ידי באת כוח המדינה, החקירה נמצאת בשלבים מתקדמים של השלמות חקירה. כל עוד החקירה טרם נסתיימה יש להידרש במשנה זהירות לתמונה העובדתית ולשרשרת האירועים שהביאה למותו של המנוח. בכפוף להסתייגות זו, התמונה הלכאורית (להבדיל מראיות לכאורה) והראשונית כפי שמצטיירת מפרוטוקולי דיוני המעצרים שצורפו על ידי העותרים לעתירתם היא כלהלן:

(-) המנוח וארבעה נוספים, שניים מהם קטינים, שניים מהם בגירים, נחשדו ביידוי אבנים על רכבים פלסטינים.

(-) לטענת המשטרה, המנוח וארבעת האחרים נמלטו, תוך שהם עוקפים מחסום ונוסעים במהירות, והתנהל מרדף משטרתי שבסיומו התהפך הרכב הנמלט. דומה כי אין חולק שנוצר מגע בין הרכב המשטרתי לבין הרכב הנמלט אך הסיבה לכך שנויה במחלוקת. העותרים טוענים כי הרכב המשטרתי נגח בכוונת מכוון ברכב הנמלט, בעוד שהשוטרים טוענים כי המגע נוצר לאחר שהרכב הנמלט סטה כדי לחסום עקיפתו.

(-) המשטרה סבורה כי אחד מהחשודים הבגירים, אשר לידו ישב בגיר נוסף, הוא שנהג ברכב. כיום טוען אותו בגיר כי המנוח הוא שנהג ברכב. החוקרים סבורים כי אותו בגיר, שאינו אוחז ברישיון נהיגה וביטוח תקף, מבקש לגלגל את האשמה על המנוח (השוו למקרה הטרגי שנדון בע"פ 5302/03 מדינת ישראל נ' טל יצחק, פ"ד נט(1) 71 (2004)). בא כוח העותרים ציין בהודעת העדכון כי החוקרים ידעו או היו צריכים לדעת כי הרכב שייך למנוח, מה שמחזק לשיטתו את הטענה של הבגיר שלא הוא שנהג ברכב (כשלעצמי, התקשיתי להבין אם העותרים 2-3, הוריו של המנוח, מבקשים לטעון שבנם המנוח הוא שנהג ברכב, וראו ההערה בסיפא לפסקה 1 לעיל).

(-) לטענת המשטרה, כל הארבעה שהיו ברכב לא סיפרו לשוטרים בשטח או לכוחות ההצלה שהגיעו לשטח כי היה עמם אדם נוסף, ואף מילאו פיהם מים גם כאשר נשאלו בשטח אם היה איתם אדם נוסף.

(-) כל הארבעה שהיו ברכב, הן שני הקטינים והן שני הבגירים, שמרו על זכות השתיקה בחקירותיהם, ורק בחקירת מח"ש, שם נחקרו כמתלוננים אך תחת אזהרה, מסרו גרסה.

לא אמרנו דברים שאמרנו, אלא כדי לומר כי בשלב זה, לנוכח התמונה הלכאורית של הדברים, ראוי לתת לגורמים המוסמכים לעשות את עבודתם ללא רעשי רקע וללא הפרעה.

17. סוף דבר שדין העתירה להידחות.