אמנם הזמרת סי היימן אמרה "מלחמות כבר לא קורות בחורף", אבל היא לא אמרה מילה על הפיכות. כמו זו שקרתה בימים אלה לפני מאה שנים בפרס, השם הקודם של איראן.אחרי שאתמול סיפרתי את סיפורהּ של השושלת הקָאגָ'ארית (פורסם ברוטר היום) ושבוע קודם לכן העליתי ווידאו על מֹחַמַּד רֶזָא, השאה האחרון ויריבו אַיַתֹאלַלה רוֹחאלַלה חֹ'מֵינִי – עכשיו תורו של מי שהביא לסוף הקָאגָ'ארים ותחילת השושלת הקצרה של משפחת פַּהְלַוִי - רֶזָא חָ'אן פַּהְלַוִי.
'אתה כבר לא צריך לנקות את האורווה.' כך אומר הבריטי שמעניק לרֶזָא אות על הז'קט השלו 'שאה של איראן'
ההפיכה שהדיחה את אחמד שָׁאָה קָאגָ'אר, השָׁאָה השביעי והאחרון לשושלת הקָאגָ'ארית התרחשה בסוף פברואר 1921 בידי רֶזָא חָ'אן פַּהְלַוִי, קצין בבריגדת הקוזאקים הפרסית שהייתה מבין המפותחות ביותר בחזקת הצבא. כפי שנראה בחלק מהקריקטורות, רבים רואים את הצלחת ההפיכה בזכות סיוע של האמפריה הבריטית של ג'ורג' החמישי.
בשנת 1923 היה רֶזָא חָ'אן פַּהְלַוִי לראש ממשלת איראן ואף שקל לבטל את המלוכה בדומה לתורכיה של אַתַאתוּרְכּ. באופן אירוני היו אלה העֹלַמָאא', חכמי הדת, שדחקו בו לוותר על רעיון הרפובליקה. בדצמבר 1925 ביטל את שושלת בית קָאגָ'אר והכריז עצמו כ-שאה, קיסר או מלך – רֶזָא שָׁאָה פַּהְלַוִי (תעתיק - רצ'אשאה).
רבים רואים ברֶזָא שָׁאָה "מכונן איראן החדשה", וכמי שהניח את היסודות לעיצובהּ כמדינת לאום חילונית ומערבית. עליית רֶזָא שָׁאה, היא סימן לכישלון הרעיון הליברלי ששיאו ב"המהפכה החוקתית" של תחילת המאה ה-20, עליה סקרתי בין השאר בטור על השושלת הקָאגָ'ארית. המַגְ'לִס (הפרלמנט) אמנם נשאר פעיל, אך ההשפעה שלו היתה שולית.
כחלק מתהליך המודרניזציה שעשה, בשנת 1935 הכריז רֶזָא שָׁאָה כי שם ארצו אינה 'פרס' אלא 'איראן', למדינות רבות אגב לקח זמן לעכל את השינוי הזה.
לעומת אַתַאתוּרְכּ מקבילו התורכי, שמדיניותו הלאומית-מערבית-חילונית זכתה לכינוי "כֶּמַאלִיזֶם", לרזא לא היתה מדיניות כתובה. רֶזָא, שהנהיג את ארצו כמפקד צבאי, דגל ב"אמור מעט ועשה הרבה" ומיעט להתראיין.
רֶזָא שָׁאה שאף לבסס את מדינת הלאום האיראנית על היותה מודרנית, משגשגת ועם גאווה לאומית. בתוך כך דיכא ניסיונות מרידות של בדלנים שונים. רבים אינם יודעים אך אחוז הפרסים באיראן הוא סביב ה-50% וישנם קבוצות אתניות רבות במדינה.
כחלק מרצונו להדגיש את הלאום – כולם למדו את השפה הפרסית וקיבלו תכנית לימודים אחידה הכוללת תרבות משותפת, היסטוריה, ספרות ושירים לאומיים משותפים ועוד. האחדות האיראנית היתה גם כלפי פְּנִים (שלא תהיה התאגדות שבטית או עדתית) וגם כלפי חוץ (מול הפַּאן-אסלאמיות).
נכון, התיעוש האיראני נעשה בשיתוף פעולה עם גרמניה הנאצית. לטובת השואלים שיתוף הפעולה ההדדי של שר הכלכלה הגרמני היילמאר שאכט ואנשי רֶזָא שָׁאה היה בעיקרו כלכלי ומוגזם להגיד שרֶזָא שָׁאה היה ממש פרו-נאצי.
אגב, היילמאר שאכט עוד ישוב לאיראן אחרי הדחת רֶזָא שָׁאה כשייעץ לראש הממשלה מֹחַמַּד מֹצַדֶק ב-1951. עוד אחד שזכה לייעוץ של הגרמני היה גַמָאל עֲבְּד א-נָאצֶר, נשיא מצרים, מעניין ששני האדונים הלאימו משאבים חשובים שפגעו בבריטים – טוב, אבל אני סוטה מהנושא.
חזרה אלינו - השקפתו הייתה חילונית כשמטרתו לצמצם את השפעת העֹלַמָאא' שסימלו מבחינתו את אויבי הקידמה. לאורך שנות ה-20 צמצם השָׁאה את מספר הטֹלַאבּ, "בחורי הישיבה", שקיבלו פטור גיוס ובשנת 1936 כפה את הגיוס של הטֹלַאבּ לצבא.
צמצום השפעת הדת היו היה בעיקר בחינוך שנוצלה לטובת קידום החילון ומערכת החינוך למבוגרים לאותם אלה שלא הצליחו ללמוד בילדותם שמטרתו ליצור נאמנות לשאה ולערכיו.
דרך נוספת להחלשת הדת הוא דרך מערכת המשפט כמו ההחלטה ששופטים חייבים להיות בעלי השכלה אקדמית מודרנית, מה שהשאיר לאנשי הדת רק את תחום דיני המשפחה.
כחלק מתהליך ההתמערבות ניסה רֶזָא שָׁאה להכניס נשים אל שוק העבודה. בנוסף לכך, אחרי שראה את מלכת אפגניסטן במהלך 1936 ללא שום כיסוי ראש החליט, בדומה לתורכיה, לחייב את נשות איראן להסיר את הצָ'אדֹר, הכיסוי האיראני.
אבל מה שטוב לתורכים שבנו מדינה חדשה על חורבות האמפריה העת'מאנית לא היה טוב לגאוות האיראנים שרבים מהם שומרי מסורת וצניעות ומשום כך התוצאות היו חלקיות. היו מחזות לא קלים של שוטרים שקרעו מעל נשים את הרַעַלות והיו נשים שציינו את הורדת הרַעַלה כחוויה טראוּמַטית. וכן, היו נשים שפשוט נשארו בבית במשך כחמש-שש שנים – עד הדחת השאה ב-1941.
וזה מביא אותנו למלחמת העולם השנייה והדחת רֶזָא שָׁאָה פַּהְלַוִי - בשל המיקום האסטרטגי של הממלכה האיראנית וחוסר הוודאות איך תפעל כמדינה ניטרלית ב-25 באוגוסט 1941 פלשו צבא האדום של ברית המועצות וצבא בריטניה של ג'ורג' השישי לתוך איראן מחשש שהיא תבחר בצד הנאצי-פאשיסטי.
ב-17 בספטמבר רֶזָא שָׁאה ויתר על כסאו ונשלח לגלות. את מקומו מילא בנו בן ה-22, מֹחַמַּד רֶזָא, שיהיה השאה האחרון עד למהפכה של 1979. רבים לעגו לחוסר הכישרון של הבן מֹחַמַּד רֶזָא, דבר שהורגש בעיקר בשנים הראשונות שלו ובמידה מסוימת גם בנפילתו. אך התפוח באמת נפל רחוק מהעץ של המנהיג שכפי שתראו בקריקטורות - הפחד ממנו קיים עד היום.
בצד ימין מריעים 'רזא שאה' ובבצד שמאל 'זכרונו לברכה' (מילולית - שנשמה תהיה שמחה)
רגע לפני סיום, יש לנו אֶפִּילוֹג (אחרית דבר שכזו) לסיפורו של רֶזָא שָׁאָה פַּהְלַוִי. שלוש שנים להדחתו מת בדרום אפריקה ונקבר בקהיר שבמצרים שם היא נחנטה. בשנת 1950 בנו מֹחַמַּד רֶזָא השיב את שרידי הגופה וקבר את אביו בבירה טהראן.
בעקבות המהפכה האסלאמית קברו המפואר נהרס והיו שלל שמועות למקום הגופה - אחת מהן אפילו שבנו מֹחַמַּד רֶזָא לקח אותה איתו לגלות בינואר 1979, שמועה שהוכחשה ע"י הכלה, פרח פַּהְלַוִי, המלכה לשעבר. והנה באפריל 2018 נמצאה במקרה גופה חנוטה בסמוך למוזילאום מלכותי לשעבר באיראן ככל הנראה של מייסד פַּהְלַוִי.
אשמח מאוד לשמוע את דעתכם על רֶזָא שָׁאָה פַּהְלַוִי, על איראן וכמובן על הקריקטורות (נוספים בפייסבוק - לא רציתי להעמיס...).
כמו כן - שאלות, הערות חידודים.
ותודה למדרגים המפרגנים (מוזמנים להמשיך 🙂 )
המעוניינים לעקוב אחרי הפרסומים שלי - תוסיפו aravimislam לטלגרם, לטוויטר, לאינסטגרם, ליוטוב או לפייסבוק.
נעם בנעט - חלון למזרח התיכון המתחדש.
גירסת הדפסה
סגן המנהל
מפקח
עיתונאי מקוון
צל"ש
