אודי רייטר, לשעבר יועצו של בנט ומי שטוען שבנט לקח ממנו את תכנית סינגפור: יש פה דברים שאם המדינה תדע - היא תרעד  

ההתהפכות של בנט הייתה תסריט ידוע מראש. אני יודע, כי הייתי שם כשהכול התחיל

דביר שרייבר , כ"ג בסיון תשפ"א 03/06/21 10:36

אי שם במרחבי העננים הדיגיטליים השכוחים יש תמונה שלי עם נפתלי בנט. שנינו מחובקים. ומחייכים. היינו אז קצת יותר צעירים. וגם טיפה יותר שעירים. אבל ממש טיפה.

בין ראש הממשלה המיועד לביני יש לא מעט קווי דמיון. הוא ואני פחות או יותר באותו גיל (הוא קצת יותר), שנינו די מקריחים (הוא יותר), ושנינו כבר עשינו משהו בחיים שלנו (טוב, הוא הרבה יותר). בשנת 2012, לראשונה בחיי, התפקדתי בגללו למפלגת הבית היהודי. בנט היה כל מה שהציונות הדתית חיכתה לו מאז ימי דוד המלך – בוגר בני עקיבא, סיירת מטכ"ל ומגלן גם יחד, סטארטאפיסט, הייטקיסט, אידיאליסט, צעיר, כריזמטי, והכי חשוב – בלי שפם.

האמנתי בכל ליבי שבנט זה אח. שמשהו חדש מתחיל. שמחתי כשהבית היהודי בהנהגתו זכתה בבחירות 2013 בהישג מרשים של 12 מנדטים. שמחתי כשהוא ויאיר לפיד הכריחו את נתניהו לצרף אותם לממשלה. ושמחתי מאוד כשהוא בחר לתמוך במועמדת שהאמנתי בה בבחירות המקומיות בבית שמש, בחירות שהיו הסיכוי הכמעט אחרון שלנו להציל את העיר, שהייתה אז מוזנחת ומסוכסכת. ישבתי איתו ועם שליחיו בישיבות עבודה לתוך הלילה, ראיתי את הקהל נדלק מהכריזמה שלו, ופעם אחת גם הצטלמתי איתו.

פעם אחת יותר מדי.

כי בישורת האחרונה, ממש בן־לילה, הוא נטש את המועמדת שלנו והעביר את התמיכה למועמד היריב. על הדרך הוא גם התכחש לכל ההבטחות שפיזר עד אז ביד רחבה, ועושי דברו הנאמנים גם הפיצו ספינים ש – איך לומר בעדינות – לא היו אמת לאמיתה. אני יודע מה אני אומר. הייתי שם לאורך כל הדרך הקשה.

הרבה זמן ניסיתי להבין למה הוא החליף צד. הרי ממה נפשך – אם המועמדת שלנו הייתה מנצחת, בנט היה מנצח יחד איתה. ואם המועמד השני היה מנצח, בנט היה יכול לברך אותו באבירות ולעבוד איתו בהרמוניה כמו ששר וראש עיר צריכים ויודעים לעבוד יחד. מה היה לו כל כך דחוף לתקוע לנו סכין בגב, ואז גם לסובב אותה?

ואז הבנתי: הוא תמיד חייב להיות בצד המנצח. יש פוליטיקאים שמפסידים, שותים כוס מים ומתכוננים לקרב הבא. לא בנט. הוא פשוט עשה חשבון קר ואכזרי: אם המועמדת שלנו מפסידה, הוא מפסיד יחד איתה. אבל אם הוא מעביר את התמיכה למועמד השני, הוא מכריח אותה לפרוש מהמרוץ (מה שבאמת קרה, כי התמיכה שלה קרסה), ואז המועמד השני מנצח – ובנט יחד איתו. win-win situation.

בסוף, אגב, המועמד השני הפסיד לראש העיר המכהן, ובנט יצא קירח מכאן ומכאן. בעצם, במקרה שלו אולי זה לא הדימוי הכי מוצלח.

פלאשבק מאריאל שרון

בדיעבד גיליתי שלא רק אצלנו זה היה ככה. האח והמהפך נכנס בסניפי הבית היהודי בכל הכוח, סובב, ערבב, הבהב, זינב, ואם הדברים לא התנהלו בדיוק כפי שהוא רצה הוא פשוט התהפך בשנייה וסִבסֵב. פתאום הבנתי שהאיש שלמענו התפקדתי לראשונה בחיי למפלגה כלשהי הוא באמת אידיאליסט ערכי, אבל רק בתנאי שהאידיאולוגיה לא מפריעה לו לנצח. אם היא תפריע, הוא לא יהסס לעשות לה אקזיט. ממש כמו אחד שנחשב פעם לסלע קיומו של הימין הישראלי, ובשנייה הפך למשיח השמאל כשהחריב את גוש קטיף וצפון השומרון, נו, איך קראו לו...

כשדיברתי על זה עם תומכי בנט הם משכו בכתפיים ואמרו שאני סתם מגזים, שבנט הוא לא שרון, ובכלל, ככה זה בפוליטיקה. וככה בנט תפס מרחק במקום לתפוס מנהיגות בבחירות לרבנים הראשיים והחמיץ את ההזדמנות הנדירה למנות רבנים ציוניים (כשהוא שר הדתות והמפלגות החרדיות מחוץ לקואליציה); ככה הוא תמך בחוק שניסה לפגוע בעיתון היומי הימני היחיד במדינה, ואז נסוג ברגע האחרון; ככה הוא פירק את הבית היהודי, ואז חזר אליו, ואז שוב התהפך, וחזר, ונטש; ככה פעם הוא מנהיג הציונות הדתית, שנייה אחר כך איש ציבור כלל־ישראלי שמסתיר את הכיפה עמוק בשיפולי העורף, ואז ברגע חוזר לחַזֵר אחרי הבייס של הציונות הדתית כי בלעדיו הוא לא עובר את אחוז החסימה.

ככה זה פוליטיקה, הם אמרו לי, כל הפוליטיקאים כאלה. אבל נתניהו, אלוף הפעלולים הפתלתלים, ידע להגיד לא גם כשזה לא השתלם לו – לא לאובמה, לא לאתרוּג מהתקשורת הישראלית תמורת שבירה שמאלה, לא להצעה לתרגיל מסריח אחרי בחירות 2006, כשהליכוד קיבל 12 מנדטים וכמה מוחות יותר מדי יצירתיים העלו הצעה לחבור למפלגת העבודה כדי לשלוח לאופוזיציה את אולמרט ואת קדימה, שזכתה אז ב־29 מנדטים.

עכשיו תשוו ביניהם.

הבנט התפוצץ לנו בפנים

שמונה שנים אני הולך עם החשש שיום יבוא והבנט יתפוצץ לנו בפנים. עד הרגע האחרון רבים מתומכיו עוד האמינו שזה הכל מו"מ קשוח מול נתניהו, שאין סיכוי שהוא כבר סגור עם סער ולפיד במהלך משולב לנקמה בנתניהו, ועל הדרך בכל המחנה הלאומי. גם עכשיו יש חסידים נאמנים של בנט שעדיין מצדיקים את המהלך שלו בק"ן טעמים.

יודעים מה? זכותכם. זכותכם לחשוב שבנט הולך לממשלה הזו בלב כבד (פחחח). זכותכם להאמין שהוא לא תכנן את המהלך הזה עוד לפני הבחירות (כן, נכון). זכותכם לספר לעצמכם שזאת בכלל ממשלת ימין־מרכז, ובכל אופן היא בטח יותר ימנית מממשלת נתניהו (כן, כי שר החוץ לפיד יילחם כארי בעד זכותנו על הארץ, שרת התחבורה מיכאלי תשקיע המון ביו"ש ובפריפריה, ושר האוצר ליברמן ייטיב מאוד עם הכלכלה, עדיין לא ידוע של איזו מדינה).

סבבה חברים, תמשיכו לספר לעצמכם שבנט הוא לא שרון. שהחיבוק החם שהשמאל מעניק לו הוא נורא, כאילו, אותנטי כזה. שהאבטחה שהוצמדה לאיילת שקד (נחשו מפני מי) לא קשורה לכלום. שהזעזוע מפעיל ליכוד בודד שקילל את אשתו של זאב אלקין אמיתי, כמו השתיקה שאותם עיתונאים הפגינו כשאנשי הדגלים השחורים השתוללו ברחובות עם קללות איומות נגד אלה שלא הסכימו לעבור למחנה של השפויים. עוד מעט שוב נשמע משרי ממשלת הריפוי והאיחוי שאנחנו קיצוניים, הזויים, משיחיים, סהרוריים, וראש הממשלה בנט יצטרך להחליט האם הוא עוצר את זה כי הוא נורא ימני וערכי, או מצטרף למקהלה כדי להישאר במחנה המנצח. יש לי חשש כבד שאני יודע גם הפעם באיזה צד הוא יבחר.

כן, אי שם ביקום הדיגיטלי יש תמונה שלי עם נפתלי בנט. ואני כל כך מתפלל שהיא לא תימצא לעולם.