איך חוטפים מטוס נוסעים, והאם יש עדיין סיבה לדאגה?  

באותם ימים, חטיפת מטוס היתה כל כך קלה, זמינה לכל ממורמר חמוש בעולם וקלה לביצוע, שהן קרו בתכיפות השקולה לפעם בשבוע. עד כדי כך, שנוסעים התחילו להגיב לתרחיש המחריד שתיארתי פה למעלה ב"אוי נו, לא שוב".

היום נדבר על חטיפות מטוסים ונראה איך התפתח הפשע הזה, נשאל אם הוא השתלם ולמי, נדבר קצת על אבטחה וננסה לראות אם בכלל ניתן לחטוף מטוס בימינו.

חוטף ונשקו מציצים מדלת מטוס, במסגרת תרגיל צילום: משאטרסטוק

קודם כל, קצת היסטוריה: חטיפות המטוס הראשונות לא היו קשורות לטרור, אלא לצורך מאוד פונקציונלי: להגיע למקום מרוחק במהירות כשאין לך מטוס משלך. החטיפה הראשונה בוצעה בדצמבר 1919, כשהברון פרנץ נופסקה, אציל הונגרי ואחד מאבות הפלאונטולוגיה המודרנית, שחילטר כמרגל - שלף את אקדחו וחטף מטוס קל כדי להימלט מהונגריה אל אוסטריה.

ב-1931 נחטף מטוס נוסעים ראשון: מספר חמושים עלו למטוס פורד טרימוטור שעמד על המסלול בארקיפה שבפרו, ודרשו מהטייס ביירון ריצ'רדס שיקח אותם אל לימה, הבירה. היו אלה לוחמים מהפכנים שרצו לתגבר את חבריהם במלחמת האזרחים המקומית, אבל ריצ'רדס לא רצה לקחת חלק בעניין. עשרה ימים נותר איתן בסירובו, עד שהתברר שהמהפכה הצליחה גם בלי התגבורת; החמושים הלכו לחגוג, והסכימו שלא להעניש את הטייס אם יתן לאחד מהם טרמפ ללימה.

פורד טרימוטור, מטוס הנוסעים הראשון שנחטף צילום: Wikimedia

במהלך מלחמת העולם השנייה תועדו כמה וכמה מקרים בהם שבויים ואסירים הצליחו לברוח מכלאם, להשתלט על מטוס ולטוס אל החופש (עליהם אספר לכם בטור אחר). אבל עניין החטיפות היה נדיר מאוד, ורק עשרים מקרים תועדו עד סוף שנות החמישים.

ואז חל זינוק גדול ומפתיע; בין 1958 ל-1967 ארעו 40 חטיפות בכל העולם, מארה"ב ועד אוסטרליה. מה השתנה? טכנולוגית, כמעט כל חברת תעופה שמכבדת את עצמה התהדרה במטוסי סילון בעלי טווח ומהירות שמאפשרים להגיע תוך יום לכל מקום בעולם, אפילו עם עצירת ביניים לתדלוק.

טווח ומהירות שעשו חיים קלים לנוסעים ולחוטפים כאחד. ה-707 המהפכני של בואינג צילום: Wikimedia

ופוליטית, הושלמה ההפיכה המרקסיסטית בקובה. בתחילת העשור חולל הנשיא פולחנסיו בטיסטה הפיכה צבאית ותפס את השלטון, בגיבוי ארצות הברית. מר בטיסטה היה מושחת ביותר, הפעיל משטרה אלימה וביצע שלל פעולות שהחלישו את החלשים.

עד שנמאס להם, ושלטונו הופל בידי מנהיג פועלים מיליטנטי בשם פידל קסטרו. פטריוטים קובנים שחיו בגולה רצו להגיע למדינה המבודדת וליהנות מפירות המרקסיזם, וחטפו מטוסים לשם כך. בו זמנית, אזרחי קובה המסכנים הבינו שהם עוברים בין עריצות לעריצות. איך בורחים מהמדינה המסוגרת? חוטפים מטוס. לא מעט מהחטיפות הקובניות הצליחו - מה שעודד גם אחרים לנסות, בין הם מהפכנים, נרדפים פוליטיים או סתם פושעים.

פידל קסטרו וסגניו בצעדת ניצחון בהוואנה הבירה צילום: Wikimedia

אך הקפיצה הגדולה באמת באה לקראת סוף הסיקסטיז: מלחמת ששת הימים יצרה את סוגיית הפלסטינים הטעונה, סוגיה שלא הזיזה לאף אחד בעולם ב-1967. עם מלחמה לוהטת בווייטנאם, מירוץ לוהט לכיבוש החלל, השקת סרג'נט פפר הלוהט של הביטלס ומה לא - די טבעי שסיפור פלסטין לא יגיע למהדורות החדשות.

אבל חטיפות מטוס הגיעו ועוד איך: המתח בין ארה"ב ובריה"מ היה עצום, וכל קונפליקט שנוגע למדינות החסות שלהן - למשל, מטוס שנחטף ממזרח למערב אירופה - היה יכול לערער יציבות של גזרה, וחששו שיהווה טריגר למלחמה עולמית.

כוח צנחנים משקיף אל ירושלים במלחמת ששת הימים. במרכז (ללא קסדה) המח"ט מוטה גור. צילום: דובר צה"ל

ב-1968 החלה ישראל לחסות תחת כנפי העיט האמריקאי, אותו הגדירו מדינות ערב כבריון-נפט ויריב נצחי. בטבעיות, סיפקו תמיכה לארגוני הסירוב הפלסטיניים, במחשבה לפגוע כך גם בישראל וגם באמריקאים.

וכאן הפכו החטיפות לטרנד טרור עולמי: חטיפה מוצלחת תוביל לחשיפה תקשורתית, חשיפה תוביל לגיוס תומכים וצמיחת המאבק, וכך יוכו הישראלים ופטרוניהם. בחוכמתם, דרשו המחבלים שחרור של חבריהם; לאו דווקא כדי לפדות מנהיגים שבויים, ויותר כדי לתת תחושה שיש על מי לסמוך.

שליט לוב מועמר קדאפי, ומנהיג אש"פ יאסר ערפאת צילום: Wikimedia



הרבה יותר קל לגייס פעילים ותמיכה עממית כשישנם מקרים מתועדים של שחרור מחבלים. כך הבינו המתנדבים שהם לא בשר תותחים, שאבו-מחבל מוכן להסתכן בלחטוף מטוס כדי לשחרר אותם.

וכל זה גובה במספרים: בין 1968 ל-1972 בוצעו בעולם 326 ניסיונות חטיפה, רובם בידי גורמים פרו-פלסטיניים וקובנים. החטיפות נעשו כה נפוצות שהאמריקאים החלו לצחוק על כך במערכוני תוכניות בידור ואף אחד לא הזדעזע. רק חלק זעום מהניסיונות הצליח, אבל החשיפה הושגה כל פעם.

חוטף בקוקפיט, על הקרקע צילום: גטי

איך התמודדו השלטונות עם החטיפות? למרות שהוליווד לימדה אותנו שכדי להיות קשוח, מנהיג צריך להגיד "אנחנו לא מנהלים מו"מ עם טרוריסטים" ולעשות פרצוף נחוש, בפועל כולם מנהלים מו"מ עם מחבלים.

יש מחיר פוליטי, יש הזמנה לפיגועים נוספים ומה לא, אבל מחבלים הם מטבעם אנשים עם הרבה מאוד מוטיבציה ומעט מאוד להפסיד; אחרת, כנראה שהיו בוחרים באפיק קריירה שונה. ולכן, לאחר ההצהרות המצ'ואיסטיות טבעי לשלוח מישהו למחסן, כדי לבדוק כמה מחבלים נשארו שם ועל מי אפשר לוותר.

שחרור חטופי מטוס סבנה ב-1972, במבצע נועז של צה"ל. משמאל: אהוד ברק ודני יתום בסרבלי צוות קרקע צילום: דובר צה"ל

תועדו מספר מקרים בינלאומיים בהם דרישות המחבלים מולאו. ישראל היא הקשוחה שבחבורה, ונכנעה לדרשות רק פעם אחת, בתקרית טיסה 426 של אל על אשר המריאה בליל ה-22 ביולי 1968 מרומא לארץ. מחבלים של החזית העממית לשחרור פלסטין חטפו את הבואינג 707 לאלג'יריה, במה שהיה אחד המקרים הפראיים והמפחידים ביותר: אחד המחבלים כמעט פוצץ רימון יד בקוקפיט, מחבל אחר ירה מאקדחו ובמזל החטיא את הטייס ועוד (אספר בהרחבה על המקרה בטור משלו). המטוס הגיע ליעדו בשלום, ולאחר 39 ימי מתיחות שוחררו הצוות והנוסעים ללא פגע. המחיר: 24 מחבלים בלי דם על הידיים.

במקרים בולטים אחרים שוחררו החטופים במבצעים נועזים, בראשם פרשת מטוס סבנה מ-1972 ומבצע אנטבה (יהונתן) מ-1977. העובדה שישראל הינה מטרה עיקרית לחטיפות יצרה צורך בוער להטמעת טכנולוגיות, נהלים וכלים לאבטחת שדות תעופה, ניטור הטרמינל והגנת המטוס עצמו גם על הקרקע וגם באוויר. בכך, הפכנו לאלופי העולם בתחום.

פדויי שבי ממבצע יהונתן חוזרים לארץ, ויורדים ממטוס חיל האוויר צילום: דובר צה"ל

בשנות השמונים והתשעים הפכו חטיפות הטרור לנדירות בהרבה: ראשית, משום שהמערכת הבינלאומית השתנתה וחטיפת מטוס כבר לא היתה זרז פוטנציאלי למלחמת עולם; כמו כן, ההבנות בין ישראל והפלסטינים שינו את אופי הסכסוך. שנית, בגלל אימוץ פרקטיקות אבטחה ומודיעין שהקשו על ביצוע חטיפות, בעוד שצורות פיגוע אחרות הפכו הרבה יותר קלות ונגישות.

שלישית, בגלל שהזינוק בשעות השידור ובהיקפי צריכת התוכן העולמיים חשפו יותר אנשים לסיפוריהם של החטופים. הרי מדובר בחוויה מזעזעת ומצלקת - והנגשתה לקהל הרחב גרמה למחבלים להיראות כמטורפים צמאי דם וחסרי מצפון, מה שגרר גינויים מוצדקים ופגע בתמיכה שניסו להשיג. ורביעית, בגלל שהיו לא מעט חטיפות שנגמרו רע מאוד לכל הנוגעים בדבר.

חטיפה של טיסה TWA מספר 847 ב-1985; מו"מ בין החוטפים שבקוקפיט צילום: רויטרס

קחו לדוגמה את טיסה 961 של אתיופיאן איירליינס מאדיס אבבה לניירובי - שנחטפה ב-23 בנובמבר 1996 בידי שלושה אתיופים זועמים שלא ייצגו שום ארגון טרור - סתם דרשו לברוח מהמדינה ולקבל מקלט. היכן? באוסטרליה.

הטייס יונאס מקאריה, שזו היתה כבר החטיפה השלישית שלו, הסביר לזועמים שאין לבואינג 767 שלו מספיק דלק כדי להגיע אפילו לחצי הדרך - אך הם איימו לפוצץ רימון בקוקפיט. בלית ברירה, חג מקאריה מעבר לים בעוד החוטפים מנסים להחליט מה הלאה - כשבינתיים נגמר הדלק. טיסה 961 ביצעה נחיתת אונס מפחידה ביותר מול חופי קומורו, שצולמה והופצה בכל העולם.

נחיתת האונס מול חופי קומורו צילום: Wikimedia

במשך שנים הוערך שרק מחבל ממש, ממש טיפש ינסה להוציא פיגוע חטיפה. ואז הגיעה שנת 2001, וקבוצה של מחבלים מאוד חכמים הצליחה; המטרה שלהם לא היתה כופר או מיקוח, רק טבח המוני. ובזכות ניצול מוצלח של כל כשלי עולם התעופה - הצליחו לשתול שלושה מטוסים בבניינים בניו יורק ובוושינגטון. אלפים נהרגו, ומערכות ביטחון בכל העולם הבינו שמניעת חטיפות היא מטרה עליונה.

התגובה היתה מהפכה תפיסתית; הוחלו נהלים קפדניים ביותר, שמקשים על הכנסה לקבינה של כל דבר שיכול לתפקד כנשק. הוספו עוד ועוד שכבות בידוק בנמלי התעופה - ובמדינות רבות אימצו פרקטיקות שפותחו בישראל. בנוסף, החל ניטור קפדני ביותר של התנהגות מטוסים באוויר, כדי לאתר כלי שחורג מנתיבו בצורה שמעידה על חטיפה אפשרית. כמו כן, הושקה קשת אדירה של כלים מודיעיניים, שהחלה לנטר פלטפורמות תקשורת ולחפש את המחבל החכם הבא, או כל רמז לחטיפה. ואכן, אף ארגון טרור לא הצליח לשחזר את מתקפת ה-11 בספטמבר, או אפילו להגיע קרוב.

מערכת סריקה מתקדמת מציגה ממש כל דבר שנושא הנוסע, אפילו בתוך גופו צילום: adanisystems

וזה מעלה שאלה מעניינת: האם חטיפת מטוס בכלל אפשרית בימינו? קודם כל, להגניב נשק חם לטרמינל זה כמעט בלתי אפשרי; עדיין יש דבילים שמנסים - אחד מהם נתפס בשנה שעברה בשדה תעופה בפילדלפיה עם אקדח שהוסלק בתוך סוליית הנעל. בכלל, מינהלת אבטחת התעופה בארה"ב (TSA) יודעת כמה אמריקאים אוהבים נשק, וב-2020 תפסה 15.3 אקדחים לכל מיליון נוסעים

ואולם, תיאורטית אפשר לאלתר כלי ירייה אך ורק מחלקי מכשירים וחומרים שנמכרים בתוך הדיוטי פרי עצמו. ניסויים כאלה נערכו ב-2013 בידי מומחי הנדסה וכימיה, והניבו כלים קטלניים בהחלט. אך אלו כלים מוגבלים ביותר: הרי תחמושת תקנית לא מוכרים בטרמינל וקל מאוד לתפוס בכל בדיקה ביטחונית; וכל נשק חם שיורה ע"ב כימיקלים שיש במוצרי הדיוטי מסוגל לעשות זאת רק פעם אחת לפני שיתפרק או יתפוצץ. למעשה, יש סיכוי לא רע שהירי יפצע את המחבל עצמו. ובכל מקרה - גם אם מדובר בנשק קר - מדובר בחפץ מאוד חשוד, שלא קל להעלות למטוס בלי שמישהו ישאל "סליחה גבירתי, למה את מסתובבת עם רובה קשת מאולתר?".

רובה שנשען על כימיקלים ורכיבים שנמצאים במוצרי הדיוטי פרי באירופה ובארה"ב, נכון ל-2013 צילום: billstclair

וגם אם הצליח המקגייוור התורן להגניב איכשהו את הנשק למטוס, חטיפה לא תהיה שם: הקוקפיט יישאר נעול כחלק מנהלי הבטיחות הקבועים, והטרוריסט יתמודד עם זעמם של כל יושבי הקבינה. גם אם יצליח להרתיעם, המטוס מיד ינחת בנמל התעופה הקרוב ביותר, היכן שיחכו לחוטפים אנשי יחידת השתלטות מקומית. מדובר בכסאחיסטים שמתאמנים שנים כדי לתפעל תרחישי חטיפה, בטקטיקות הכי מתקדמות ויצירתיות, כשבידיהם כלי נשק שאי אפשר לבנות באף דיוטי פרי.

ואכן, מאז 2010 לא בוצע ניסיון חטיפה בו נפגעו נוסעים או צוות המטוס. קחו לדוגמה את הניסיון האחרון: בפברואר 2019 קם בטיסה 147 של חברת בימן בנגלדש אייליינס חוטף, שלף אקדח (שהתגלה כצעצוע אותנטי למראה) ודרש לדבר עם גרושתו ועם ראש ממשלת בנגלדש. המטוס נחת, והחוטף ניהל שיחה קצרה מאוד עם קליע של הימ"מ הבנגלדשי.

צוות השתלטות באימון צילום: sofrep

בשורה התחתונה, חטיפה קלאסית נראית כמעט בלתי אפשרית בשלב זה - וכנראה פחות סביר שתוצא לפועל בידי ארגון טרור בינלאומי; גופים רצחניים אלה פשוט מצאו להם דרכים אחרות להפחיד את העולם, דרכים שהן פשוטות וזולות יותר, וקשות לאיכון: רדיקליזציה מתמשכת של אזרחים אירופיים, ושליחתם לפיגועי ירי כפי שנראו בצרפת, בלגיה, אוסטריה, גרמניה ובריטניה בחמש השנים האחרונות.