ישראל, מלחמה: הפוליטיקאים והתקשורת מנסים להרדים אותנו מול המאבק של הבדואים | קלמן ליבסקינד  

אנחנו במלחמה. צה"ל לא הוציא צווי 8, אנשים לא מתרוצצים סביבנו במדים, הטנקים המצריים לא שועטים בסיני, אבל אנחנו במלחמה. בשומר החומות, כשערביי ישראל יצאו באלפיהם – בגליל ובנגב, בלוד וברמלה בעכו וביפו – ורצחו יהודים, וביצעו לינצ'ים ביהודים, ושרפו עסקים של יהודים, והציתו בתי כנסת של יהודים, בחרנו להתעלם.

פוליטיקאים בכירים טענו שכל זה תוצאה של הזנחה. ערוצי הטלוויזיה התפללו לרגע שבו נוכל לחזור לנגב חומוס יחד. ארגוני שמאל הסבירו שאם רק לא היו כאן גרעינים תורניים, שום דבר מכל זה לא היה קורה. גם אחרי סטירת הלחי שקיבלנו בשבוע שעבר בנגב, עם האלימות וההתפרעויות, נראה שדבר לא השתנה. בערוץ 12 חשפו השבוע נתון מדהים שלפיו בשבוע שעבר, בתוך יומיים, נפגעו מיידויי אבנים 17 אוטובוסים.

מרואיינת מהיישוב כרמית סיפרה שכשהיא ובעלה יוצאים מהבית, הם מקפידים להתפצל ולנסוע בשני רכבים. אם אחד יותקף, יוכל השני לסייע. אלא מה? שבשתי דקות ו־23 שניות של הכתבה הזו, הקפידו בחדשות 12 לא להשתמש במילה "בדואים" ובמילה "ערבים". אנחנו בעיצומה של מלחמה על הארץ הזו, וכמעט כל מי שמחזיקים בפעמוני אזהרה, חוטאים לתפקידם ובוחרים שלא להשתמש בהם.

כמעט כל מי שההיסטוריה הציבה אותם בתפקידי ביצוע, מעדיפים לעצום את עיניהם ולספר לעצמם סיפורי מעשיות. פעם הערבים תוקפים אותנו כי רע להם, פעם כי לא השקענו בהם, פעם כי לא בדקנו את תביעות הבעלות שלהם.

הבעיה המדאיגה ביותר היא שהגענו לרגע המכריע, למשחק העונה, למאבק החשוב ביותר, עם הרכב טלאים. יש לנו ראש ממשלה שאין לו שום מושג והבנה בכל מה שנעשה בנגב. יש לנו שר חוץ שמהציוצים המביכים שלו בשבוע שעבר, קל להבין שהוא לא מחובר לעובדות. יש לנו שר לביטחון הפנים שגם אם האלימות הערבית נגד יהודים תתנגש בו, הוא לא יבחין בה.

יש לנו הנהגה שגם אם האויב ינופף מולה בדגל אש"ף, וגם אם יצעק לה "אללה הוא אכבר", וגם אם ידבר על החיבור שלו לפלסטינים ויזכיר לנו את 48', היא תמשיך לחשוב שאם רק היינו נוטעים עצים במקום אחר, הכל היה עובר בשלום.

קראתי בסוף השבוע שעבר אינספור מאמרים שניתחו את מה שקרה בנגב. אוסף של כותבים שמעולם לא חקרו את הנעשה בנגב, ומעולם לא למדו את הסוגיה הבדואית, אבל די להם לראות ערבי מצד אחד ואת מדינת ישראל מן הצד השני, כדי להחליט איזו משתי הקבוצות הם אוהדים.
צריך להבין עניין אחד פשוט. בין משפחת אל־אטרש למשפחת אל־עזזמה, אין שום דבר משותף.
הם לא בני אותה משפחה, הם לא בני אותו שבט, הם לא בני אותו מטה, הם לא יתרמו כליה זה לזה, ולא יכינו סלי מזון אחד לשני. עניין אחד בלבד מחבר ביניהם ומוציא אותם החוצה כדי לזרוק אבנים על יהודים. הנושא הלאומי־לאומני. ומי שלא מבין את זה, לא מבין כלום. וכך, הם עוסקים באסטרטגיה, ואנחנו בטקטיקה.

הם מנהלים מלחמה אידיאולוגית, ואנחנו מתקשקשים בשאלה אם עץ החרוב שנוטעת קק"ל תורם לאקולוגיה או לא. יש כאן מלחמה על הציונות, על הריבונות, על המולדת, ולקרב הזה, שנערך במעמד צד אחד, החלטנו לא להתייצב.

המדינה מתאכזרת?

שמעתם עיתונאים ופוליטיקאים מסבירים שמדינת ישראל לא משקיעה מספיק במגזר הבדואי? אז תקשיבו טוב. העיתונאים האלה והפוליטיקאים האלה לא יודעים דבר מהחיים שלהם. החברה הבדואית בנגב היא ככל הנראה החברה המושקעת ביותר בישראל מבחינה תקציבית בשנים האחרונות.

יישובי הבדואים עוברים תנופת פיתוח אדירה, בניצוחה של רשות הבדואים. 13 אזורי תעשייה, שיתפרסו על פני אלפי דונמים – ברהט, באלסייד, באום בטין, באבו קרינאת, בשגב שלום, בכסיפה ובתל שבע – נמצאים כיום בתהליכי קידום ופיתוח שונים. מאות מיליוני שקלים משקיעה בהם המדינה.

אזורי התעשייה הללו ייצרו מקומות תעסוקה לעשרות אלפי אנשים והכנסות של מאות מיליונים מארנונה. בשנים האחרונות אושרו למתן תוקף, כך לפי פרסומי רשות הבדואים - 110 אלף יחידות דיור, כש־50 אלף מתוכן כבר נמצאות בפיתוח. ביישובי הבדואים בנגב, גם כן לפי פרסומי רשות הבדואים, רצים כרגע פרויקטים שעלותם בחומש האחרון 5.7 מיליארד שקל.

2,000 כיתות לימוד הוקמו בתקציב של מיליארד וחצי שקל. רק ביישוב מולדה, זה שלידו התפרעו הבדואים, נבנו 84 כיתות חדשות בעלות של 50 מיליון שקל. שותפים לזה, כאמור, רשות הבדואים המושמצת, קק"ל המוצגת כגזענית ורשות מקרקעי ישראל המצוירת כמו האויבת הגדולה של המגזר.

ועומד סגן השר יאיר גולן – איש שכמעט היה כאן רמטכ"ל, והיום הוא אחד המייצגים הגדולים של הריק הגדול של המערכת הפוליטית שלנו – ואחרי שהוא מבהיר לבדואים שצריך לשחרר את הפורעים שעצרה המשטרה, הוא מתחייב: "צריך לייצר מהר תהליך שבסוף שלו יש תקציב אמיתי כמו שצריך לחברה הבדואית בנגב. וגם תוכניות. ואני מבטיח לכם שזה לא יהיה תוכניות על הנייר". וגולן גם מבטיח לבדואים שהוא יבדוק מדי חודש שהתקציבים אכן יוצאים, ואין לו שמץ של מושג, לסגן שר הכלכלה, שהתקציבים האלה נשפכים בנגב כמים כבר כמה שנים, גם בלעדיו.

למה אתם כמעט לא שומעים על העובדות הללו? כי שוב ושוב נשלחים לנגב כתבים ופרשנים, שאין להם שמץ של מושג, וכל מה שהמערכת שלהם מצפה מהם זה למצוא בדואי, לפתוח לו מיקרופון, ולאפשר לו לספר כמה קשה לו וכמה אכזרית אליו המדינה. מעטים מתעניינים בעובדות. מעטים יודעים לזהות כשמוכרים להם שקרים.

בשבת האחרונה פרסם בעל טור ב"ידיעות אחרונות", פרשן חוץ בהשכלתו, את רשמיו מביקור בנגב. כש"פקיד" אנונימי סיפר לו את מה שיודע כל ילד, שלבדואי הממוצע בנגב יש אדמה רחבה בהרבה מזו שמקבל היהודי הממוצע בנגב, וגם זרק לו הערה על כך שהיישוב מולדה זהה בגודלו לרמת גן, החליט העיתונאי החרוץ ללעוג לנתונים. מולדה, כתב, מתפרסת על 11 אלף דונם. רמת גן, על 16 אלף. עובדה אחת שכח העיתונאי לציין. במולדה גרים 1,900 תושבים. ברמת גן 170 אלף.

בואו נפוצץ רגע את האגדה על הבדואים העניים מול היהודים העשירים. הנכס היקר והמשמעותי ביותר שאליו מגיעה משפחה בישראל הוא בית או דירה. לי, לצורך הדוגמה, לקחו 22 שנים ומשכנתה מפה עד אמריקה, כדי להגיע לזה.

ובכן, במגזר הבדואי אין שום בעיה להגיע לבית משלך. לכו ליישובים הבדואיים המסודרים והחוקיים, ותראו וילות בהיקפי ענק. ואתם יודעים מה הכי מדהים? שאף אחד מבעלי הווילות האלה לא קיבל משכנתה כדי לבנות. אז איך הם בונים אותן? ובכן, במגזר שחלק גדול מאוד ממנו עובד בשחור, ומשתכר בשחור, ולא משלם מס הכנסה, ולא משלם מע"מ, ורוכש את חומרי הבנייה שלו בלי מסים, הדרך לבית ברהט קצרה וקלה הרבה יותר מהדרך לבית באופקים.

אם החיטה

עוד לפני שהזכרנו את אנשי רע"ם, צריך להפנים שגם עם כמה מהמרכיבים האחרים של הקואליציה הנוכחית – עם אנשי מרצ, עם יאיר לפיד ועם עמר בר־לב – אין אפשרות לנצח במלחמה שהכריזו עלינו ערביי ישראל. החבורה הזו פשוט לא בצד שלנו.

לפני כמה ימים נשאל יאיר גולן על ידי עמיאל ירחי, כתב אתר כיפה, אם הוא מגנה את האלימות של הבדואים, כפי שגינה אלימות של מתנחלים. "ההשוואה לא לגיטימית", השיב סגן הרמטכ"ל לשעבר. "פה יש בדואים שטוענים לחזקה על הקרקע ויש להם ויכוח עם המדינה, ושם יש אנשים שפשוט עברו דרך כפר, הרסו קברים, הרסו בתים, וחבטו באנשים חפים מפשע".

ניצן הורוביץ, שישב לצדו, הוסיף וסיפר שגולן טלפן אליו מהשטח בזמן אמת. "הוא אמר לי 'זה חבית חומר נפץ, זה על סף תבערה, צריך להפסיק את הנטיעות, צריך להרגיע את השטח'". גם השרה להגנת הסביבה תמר זנדברג הוסיפה את שלה והסבירה שהנטיעות בנגב הן מעשה "אנטי־סביבתי".

מדינת ישראל היא כנראה המקום היחיד בעולם שבו נטיעת עצים שבאה למלא קרקעות בירוק, רגע לפני שתעלה עליהן בנייה פראית בלתי חוקית, ורגע לפני שיהפכו למזבלת פסולת ענקית מזהמת, היא פעולה אנטי־סביבתית.

אבל שימו רגע את כל זה בצד. העניין הוא שאנשי מרצ לא מבינים דבר וחצי דבר במה שמתרחש בנגב. כשיאיר גולן מדבר על תביעות הבעלות של הבדואים, נראה שאין לו שום מושג על כך שכל התביעות שהתנהלו עד היום בבתי משפט, בשאלה של מי האדמה, הוכרעו בנוקאאוט לטובת המדינה.

שמכל הסיפורים שמכרו ליאיר גולנים למיניהם על סבא שלהם שהחזיק בבעלותו את האדמה, לא נשאר דבר. שבמאות מקרים המדינה ניסתה לגרור את הבדואים לבתי המשפט, כדי שאלה יכריעו, והבדואים, שלא מכירים בסמכותו של בית המשפט לקבוע, אפילו לא התייצבו. שבמקרים המעטים שהם כן בחרו להתייצב, ולהביא עורכי דין ומומחים וראיות, הם הובסו. עד התיק האחרון.

האם העובדות הללו, יחד עם הידיעה שאין בדואי אחד שהצליח להוכיח חזקה על הקרקע, יפריעו ליאיר גולן להמשיך לדבר על ויכוח על תביעות הבעלות? כנראה שלא. גולן, כמו ניצן הורוביץ, כמו תמר זנדברג, יודעים שיש כאן מאבק לאומי. הבעיה היא שבכל פעם שמול המדינה היהודית ניצבים ערבים – בין אם אלה מהשומרון ובין אם אלה מאל־אטרש – הם מתייצבים בצד השני.

וכמו אנשי מרצ, כך השר לביטחון הפנים עמר בר־לב, שניתן היה להעניק לו הנחה ולטעון שהוא פשוט איננו מבין בהרבה מהתחומים שבהם הוא עוסק, אבל למי שהתנגד לקריאת שם המפלגה שלו המחנה הציוני, בטענה שהמילה "ציוני" יכולה להיות בעייתית לערבים, אין סיבה לתת את ההנחה הזו.

"השאלה היא האם אחרי 72 שנה וכל כך הרבה אזורים שלא בוצעו בהם נטיעות, נכון (לטעת) דווקא באזורים האלה שבהם הבדואים מגדלים חיטה", אמר לליאת רגב ברשת ב', "... והתשובה היא די מובנת".

גם שר החוץ יאיר לפיד חזר על הבדיה הזו כשביקש להפסיק את הנטיעות כדי לא לפגוע לבדואים בפרנסה. "אם יש כמה חלקות שבהן בדיוק הבדואים נטעו חיטה – אפשר להגיד נחכה רגע וננסה לפתור את הבעיה המקומית", אמר. עכשיו, לך תסביר לשני הבורים האלה, שיושבים בתפקידים הכי חשובים בממשלה, שבשטח שבו נטעה קק"ל אין לבדואים חיטה ואין לבדואים פרנסה.

פשוט אין. הכל שקר. אתם יודעים מה? בואו נגיד שזה לא היה שקר. בואו נגיד שהייתה שם חיטה. רק לצורך הדיון. האם כל אחד כאן יכול לזרוע איפה שבא לו, גם כשהשטח לא שלו? האם אני יכול להקים לי מטע על אדמות מדינה בלי שהמדינה תנקוט נגדי צעדי ענישה? האם זה נראה סביר ללפיד ולבר־לב, רק כי מדובר בבדואים?

מעבר לקו הירוק

רגע, אבל זה בכלל לא העניין. לבר־לב וללפיד חשובה הפרנסה של הבדואים? אז תשמעו טוב. רשות מקרקעי ישראל באה לקראת כל בדואי שמבקש להתפרנס מחקלאות, ומאפשרת לו לשכור שטחים לעיבוד עונתי. כמה זה עולה לבדואים? תחזיקו חזק. שני שקלים וארבעים אגורות לדונם אדמה לשנה. תקראו שוב את המספר הזה. זה אומר שאם המתפרעים שזרקו אבנים על כוחות המשטרה ועל רכבים של יהודים היו רוצים לגדל חיטה ולא להילחם נגד המדינה, הם היו משלמים 240 שקל לשנה עבור גידול בשטח ענקי של 100 דונם.

וזה לא הכל. בדואי שמבקש לשכור שטח מהמדינה עבור מרעה, משלם לרשות מקרקעי ישראל 30 אגורות לדונם לשנה. זהו. ממש נורא מה שהמדינה מעוללת לבדואים המסכנים שבסך הכל רוצים להתפרנס, נכון? יש שטחי ענק שמושכרים כך לבדואים. עשרות אלפי דונמים. אז למה לא כל הבדואים מתנפלים על ההצעה הנהדרת הזו? לא מפני שאין להם 200 שקל, אלא כי הם לא מוכנים לחתום על חוזה שממנו עולה שהאדמה שייכת למדינת ישראל. יותר חשוב להם לפלוש בחינם לשטחי מדינה, ולצעוק בטלוויזיה שהקרקע שלהם.

עכשיו, אחרי שהבנו שכל הסיפור פה הוא מלחמה אידיאולוגית לאומית, בואו נראה את זה גם במספרים. רבים מהבדואים בנגב נושאים אישה שנייה. כמעט כל הנשים השניות הן פלסטיניות. לא ניכנס כאן להסבר למה, רק נגיד שאישה שמגיעה לפה בלי עורף משפחתי היא אישה קלה יותר לניהול. ממש כך.

לפני כמה שנים ערכתי מעל דפי הטור הזה חישוב שהעלה שחמישית מהבדואים בנגב הם או נשים פלסטיניות או ילדים לנשים פלסטיניות. מדובר בחישוב זהיר, המוטה למטה עד מאוד, משום שהוא מתבסס רק על הנשים שהגיעו לכאן מיו"ש ואושר להן הליך של איחוד משפחות. לפחות אותו מספר נשים זורם לכאן בשוטף, והן לא רשומות בשום מקום.

זה לוקח אותנו במקרה הזהיר לקרוב ל־40% מתושבי הנגב שיש להם משפחה פלסטינית, בני דודים פלסטינים וסבא וסבתא פלסטינים. מדובר במספרים מבהילים. המספרים האלה מסבירים את המלחמה שהם מנהלים נגדנו. מדובר בבדואים שחיים איתנו כאן, אבל לבם, קרוביהם ותפיסת העולם שלהם מעבר לקו הירוק. כשהם נאבקים נגד נטיעות קק"ל בנגב, הם לא עושים את זה משום שקראו מחקרים על הנזק האקולוגי שגורמים העצים האלה.

ואם דיברנו על פוליטיקאים ועל עיתונאים שלא מבינים שאנחנו מצויים במלחמה, מה נגיד על מערכת המשפט ועל ההתנהלות שלה בשבוע שעבר, ובימי שומר החומות? עברתי השבוע על כמה מההחלטות של השופט רון סולקין, בבית משפט השלום בבאר שבע. סולקין שלח נערים בדואים למעצר, אחרי שזרקו אבנים על ניידות משטרה ועל רכבים תמימים.

כמה שעות אחר כך שחרר אותם המחוזי, בטענה שהם קטינים. ומה אתם חושבים שיקרה בפעם הבאה? הצעירים האלה יישבו בפינה, יחשבו על המעשים הרעים שעשו ויחזרו בתשובה? הם הרי לועגים למדינה הזו, ובצדק, כששופטיה לא מבינים שהם אמורים להעניק עורף משפטי למערכה על הנגב. איך בכלל מישהו חושב שאפשר לנצח ככה?

שערים עצמיים

יש כאן קבוצה הולכת וגדלה שהציונות של פעם כבר לא חשובה לה, שהאמונה בצדקת הדרך כבר לא מדברת אליה, ושהאלימות של האויבים שלנו מבפנים נראית לה לא לגמרי בלתי מוצדקת. איתרע מזלנו, ודווקא כשנדרש מאיתנו כוח עמידה, והתעקשות, ורצון להמשיך את המפעל הציוני בכל הכוח, החבורה הזו מנהלת אותנו.

צריך להיות ברור שלא נוכל לנצח כששרים בכירים בממשלה שלנו בועטים לאחור וכובשים שערים עצמיים. אנחנו נמצאים בשדה הקרב, המלחמה בעיצומה, ואם לא נתעורר ומהר, המאבק הזה יסתיים במחיר דמים כבד ובתבוסה קשה.