''כעת, כשהשלמתי את שתי המשימות, אני יכולה ללכת הביתה'' • סיפורים מהשבעה על אסתר פולארד ז''ל • מאת יהונתן  

אלפי מנחמים באו בימי השבעה על פטירתה של אסתר פולארד כדי להביע כאב, הזדהות ותמיכה ביהונתן פולארד • יהונתן סיפר במהלך כל השבעה סיפורים רבים על אסתר ז"ל, וחלק מהם מובאים כאן • ההיכרות, המסירות, הליווי ברגעים הקשים בכלא, התעוזה והאהבה הגדולה לעם ישראל

הביאו לדפוס איתמר מור ואשר מבצרי

עולם קטן

כך סיפר יהונתן: "הסיפורים בשבעה היו על דברים שאפשר ללמוד מאסתר פולארד. אחד המאפיינים של רעייתי אסתר ז"ל, היה שלא לומר ביקורת רעה על עם ישראל ועל ארץ ישראל. "במהלך שנות המאסר הארוכות שלי היו שלושה דברים שהשאירו אותי חי ושפוי: הקב"ה, התמיכה של עם ישראל ומעל הכול התמיכה של אשתי אסתר ז"ל. היה לנו קשר מיוחד מאוד ברמה הנפשית. להינשא לאסיר זה דבר לא מובן מאליו. הדבר היחיד שיכול להביא לכך הוא קשר פנימי נשמתי עמוק מאוד ומסירות נפש. "אסתר ז"ל מסרה את נפשה בכל מאודה בתקופת המאסר שלי כדי לחזק אותי ובמקביל להביא את ענייני לסדר היום בישראל ובאמריקה. אסתר ז"ל עסקה במשך שנים רבות בראיונות לתקשורת, פגישות עם אנשי ציבור וממשל אמריקאים וישראלים וארגון פעולות תמיכה. היא עוררה בפעולותיה את העם בישראל, רבנים ומנהיגים. אפשר לומר שהמודעות למצבי קפצה מדרגה בצורה משמעותית מהרגע שאסתר ז"ל נכנסה לתמונה. בזכותה נרתמו לענייני רבנים ובראשם הרב מרדכי אליהו זצ"ל, שבמשך השנים היה הרב שלנו שליווה אותנו וביקר בכלא כעשר פעמים, וכן רבנים נוספים ואישי ציבור.

"ההיכרות הראשונה של ואסתר ושלי הייתה עוד כשהיינו בני נוער. נפגשנו במחנה קיץ בישראל במכון וייצמן. אחרי מחנה הקיץ ההוא הקשר בינינו ניתק. אסתר פנתה ללימודי הוראה ועלתה לישראל. אני המשכתי בחיי בארה"ב. הקשר חודש לאחר שנים, במקרה, כשגיליון של עיתון יהודי ובו ידיעה על מאסרי הגיע לידיה. היא זיהתה אותי בעיתון והחלה לכתוב לי מכתבים לכלא. מדובר במאות מכתבים שהפכו בהמשך לאלפים. אסתר הייתה כותבת לי כאלף מכתבים בשנה! עשו לבד את החישוב כמה מכתבים ביום... בהמשך היא החלה הגיעה לביקורים בכלא, ובעזרת ה', למרות כל הקשיים התחתנו בכלא".

משימות חייה:

"אסתר הייתה חולת סרטן. פעמיים היא חלתה ופעמיים החלימה. לפני שנתיים וחצי קיבלנו את הבשורה הקשה כי המחלה חזרה בשלישית. אסתר הייתה חלשה מאוד כשהגענו ארצה לפני כשנה. היא הייתה בבית אך הגיעה כל העת לטיפולים בבית החולים הדסה. אין די מילים להביע את הערכתנו לצוותים הרפואיים שליוו אותנו לאורך כל התקופה הזו. אסתר נדבקה בקורונה, מה שהחמיר את מצבה. היא הגיעה לבית החולים במצב קרוב לקריסת מערכות כללית. צוות של שבעה רופאים ואחיות נלחמו על חייה והצליחו לייצב את מצבה ל־24 שעות, אחריהן היא נפטרה. "באותן 24 שעות היא פקחה את העיניים, ראתה אותי ודיברה. בין היתר היא אמרה לי, שהנשמה שלה התנדבה לרדת פה לעולם לשתי משימות: להחזיר אותי הביתה לארץ ישראל ושזאת הייתה המשימה הקלה מהשתיים. המשימה השנייה, הקשה יותר, הייתה להבטיח שאגיע לפה כיהודי מאמין. ואז היא הוסיפה: 'כעת, כשהשלמתי את שתי המשימות, אני יכולה ללכת הביתה'. אלו היו מילותיה האחרונות לפני שאיבדה שוב את הכרתה ולא התעוררה עוד.

"אסתר ז"ל הייתה המורה שלי והשליחה שלי. בתקופת מאסרי ביקשתי ממנה להרבות להיות בארץ ישראל כי 'אשתו של אדם כגופו'. באמצעותה קיבלתי את התחושה שאף על פי שאני נמצא היכן שאני נמצא, אני כביכול פה בארץ ישראל".

כף היד - נר לרגלי:

"באחד מביקוריה אצלי בכלא שאלתי אותה איך אצליח לקבל לבד כל כך הרבה החלטות מסובכות, כאשר אינני יכול להתייעץ עם רב או איתה. אסתר אמרה לי אז: 'תסתכל על כף ידך' ושאלה אותי מה אני רואה. ראיתי את כף ידי, את צבע העור, את קווי המתאר של העצמות. אסתר אמרה לי: 'תסתכל יותר עמוק. עליך לראות את כל הדורות של אבותיך מהר סיני עד היום, שחלקם מסרו את הנפש על קידוש ה'. כל הדורות הללו מצפים ממני שההחלטות שלי יהיו כאלה שימשיכו את דרכם'.

"כמה חודשים לאחר מכן נקראתי למנהל הכלא. הוא סיפר לי בשמחה שהוא מעניק לי הטבה בתנאי הכליאה ומעתה אני זכאי לתא שיש בו שירותים. מובן שלא מדובר בשירותים שיש להם דלת, אלא שירותים חשופים בתוך התא. זה נשמע לא נעים, אבל בשביל אסיר מדובר בשיפור עצום שרק מעטים זוכים לו. התקשרתי בשמחה לאסתר לעדכן אותה, והיא אמרה לו שוב: 'הסתכל בכף ידך. איך תוכל להתפלל בתא שיש בו שירותים גלויים?' אחרי השיחה ניגשתי למנהל הכלא ואמרתי לו שאני מוותר. מנהל הכלא שאל אותי אם איבדתי את שפיות דעתי. אמרתי לו: 'הסתכל על כף ידי'. את ההטבה קיבל אסיר אחר שכמובן שמח מאוד על כך. כמה שבועות לאחר מכן הייתה התפרעות של אסירים ממורמרים על שלא זכו לתא כזה עם שירותים. הם יצרו סתימה במערכת הניקוז והיא גרמה שכל אותם תאים עם שירותים פרטיים יצאו משימוש. באותו הלילה מישהו דפק על סורגי התא שלי. היה זה אותו אסיר

שקיבל את התא עם השירותים, ואמר לי: 'אתה ידעת! אתה ידעת שזה הולך לקרות! ראית את זה על כף ידך!' "כמה שבועות לאחר מכן מצאתי את עצמי רעב במשך כמה ימים לאוכל אמיתי. בגלל ענייני כשרות הקפדתי שלא לאכול בקפיטריה של האסירים שהוגש בה אוכל טרף. לעיתים כל מה שהיה לי לאכול היה חבילת קרקרים. באחד הימים האלה הרגשתי שאינני יכול עוד ומצאתי את עצמי הולך לקפיטריה. כשריח האוכל המבושל הכה בי הרגשתי שאינני מסוגל. מילאו לי צלחת וקיבלתי מגש. בדרך מהמזנון לשולחן ראיתי את כפות ידיי האוחזות במגש. הסתכלתי על כף ידי, החלטתי שלא אוכל טרף, הושטתי את המגש לאסיר אחר ויצאתי מהקפיטריה. לאחר שיצאתי נסגרו דלתות הקפיטריה. נדלקה נורה אדומה והתברר כי אחד האסירים בקפיטריה נרצח ולכן אין יוצא ואין בא מהקפיטריה עד לסיום החקירה. נוצר מצב שאני הייתי בחוץ וכל האסירים נותרו נעולים שם במשך שמונה שעות. כשדלתות הקפיטריה שבו ונפתחו הופיע אצלי שוב אותו אסיר ושוב אמר לי: 'אתה ידעת שזה מה שיקרה, שינעלו אותנו בקפיטריה! שוב ראית זאת בכף ידך!'".

תודות רבות:

"אחרי שהגענו ארצה, לפני כשנה, שאלתי את אסתר למה קשה לי לשמוע מאנשים ברחוב את המילה 'תודה'. לא הבנתי על מה כולם מודים לי. אסתר ביקשה ממני להיזכר במקרה שאירע לנו כמה שנים לפני כן. זה קרה כשכבר שוחררתי מהכלא, אולם הייתי עדיין עם אזיק אלקטרוני ולא יכולתי לעלות לישראל. באחד מאותם ימים היינו ברחוב וניגש אלינו רב מוכר, ראש ישיבה באחת הקהילות בניו יורק, וביקש מאיתנו סליחה. אותו רב פרסם דברים לא יפים על אסתר בתחילת המאבק שלה לשחרורי ואף השמיץ אותה. אני כעסתי כל כך, שחשבתי שאני עומד להחטיף אגרוף לאותו רב. אסתר אחזה חזק בכף ידי ולחשה לי בשקט באוזן: 'תזכור להתנהג כמו יהודי, לא כמו גוי'. חשבתי על כך, ואמרתי לאותו רב: "מחול לך, ואני גם רוצה לומר לך תודה". הרב תמה על מה תודה, ואני אמרתי: 'על שזיכית אותי לקיים מצוות מחילה'. הסתכלתי על אסתר, והיא, המורה שלי, אמרה לי: 'יפה מאוד!' המשכנו ללכת והרב נותר עומד נטוע במקומו כמה דקות. "אנשים מודים לי כל העת, ואני רוצה לומר לכל עם ישראל תודה! תודה על שזיכיתם אותי להיות שליח ציבור שלכם ולהציל חיי יהודים. זו זכות עצומה".

על הר ציון:

"ביום ירושלים האחרון, כשטיילנו יחד בירושלים, ראינו ערבים מתפרעים ליד שער שכם. היו שם שוטרים ואסתר ניגשה אליהם וביקשה מהם שיעשו את תפקידם. השוטרים הסבירו לה שהם לא יכולים לעשות כלום בסיטואציה ההיא. היא ניסתה שוב ושוב להסביר להם שמה שקורה לא בסדר, אבל הם בשלהם. המשכנו הלאה משם, ואז אסתר עצרה פתאום, הרימה את הידיים למעלה וחייכה חיוך ענק. לא הבנתי על מה השמחה הגדולה שלה, והיא אמרה: 'עכשיו זכיתי להבין את רבי עקיבא שצחק כשראה שועל יוצא מבית קודשי הקודשים. קיבלתי עכשיו הוכחה ברורה שאנחנו בגאולה, ובגאולה יש שלבים'".

רחמים:

"לפני שעלינו, כשעוד היינו בארה"ב, הגענו ערב אחד לכנס של אחד הגופים היהודיים באמריקה. אחד הדוברים בכנס דיבר על הכיבוש הישראלי בשטחים, על הסבל של האוכלוסייה הפלשתינית ובפרט על הכאב של הילדים שלהם. אסתר דפקה על השולחן, ואמרה: 'אני רוצה לשאול אותך שלוש שאלות: הראשונה היא האם אתה מרגיש בכאב של האחים שלך? השנייה - האם אתה מרגיש את הכאב של אדמת ארץ ישראל המחוללת? והשאלה השלישית - האם אתה מרגיש את הכאב של הילדים בעוטף עזה ושדרות שיש להם פחות מחמש שניות לרוץ למרחב מוגן כדי להציל את חייהם? עד שאתה מספר לי על הכאב של ילדי האויבים, אני תמהה אם את כאב ילדי ישראל אתה מרגיש. שלוש השאלות ששאלתי אותך, הן שלושה מבחנים שחז"ל נתנו לנו לביטוי הזהות היהודית'. מלבד התשובה המוחצת, ראיתי שוב את הרגישות העצומה שאפיינה אותה. הייתה בה יכולת נדירה להיות שותפה, להרגיש, להיות עם הזולת בצרתו. מכוח אותה רגישות הלכה אסתר ז"ל במשך שנים לנחם אבלים ולבקר פצועים. "אסתר ז"ל אהבה מאוד את חיילי צה"ל ודיברה בהערכה גדולה על שהם מוסרים את נפשם למען עם ישראל והמשך הקיום של כולנו. היא גם נפגשה עם נערות רבות ותמיד הייתה אומרת להן שהן העתיד של עם ישראל ולכן חובה להקים עוד ועוד בתים בעם ישראל. "היא הייתה נוהגת לומר שההלכה היא כמו חומה שמגינה עלינו, ושני הדברים הכי חשובים ליהודי הם אמונה וביטחון".

חסד שבונה אנשים:

"סיפורים אישיים מרגשים מאוד נשמעו בשבעה - סיפורי משפחות שכולות שאסתר הגיעה לנחם, סיפורים של יהודים שאסתר עזרה להם בגמילות חסדים ועוד ועוד. "באחד מימי השבעה הגיעה לנחם אישה נסערת ובוכייה. היא סיפרה שלפני שנים רבות היא הייתה תלמידה של אסתר. היא הייתה נערה חסרת ביטחון שמעולם לא העזה לפתוח את הפה. היא אמרה שהיא חבה את חייה לאסתר כי היא בנתה בה ביטחון עצמי ונתנה לה אמונה בכוחותיה. זה קרה לפני כארבעים שנה, אבל היא סיפרה את זה בכאב גדול כל כך, משום שהדבר היה משמעותי לכל חייה "הניחום הגדול ביותר היה של יהודים רבים שאמרו בשבעה שהם רוצים ללמוד מאסתר ז"ל לחייהם, ללמוד ממידותיה: האמונה ומסירות הנפש, הביטחון והנחישות מבלי להתייאש, גמילות החסד והערבות ההדדית. דוגמה לכך היא מורה ששלחה את ההודעה הזאת: 'בחרנו לעסוק בחודש אדר בנושא "בדרכיה של אסתר". נעסוק במידותיה של אסתר המלכה בהשוואה לאסתר פולארד. נלמד ממידותיה וניישם במעשים'".