עוקץ קטלני: F18 הורנט - חיל אוויר שלם במטוס אחד  

קוראים לו F18 הורנט, והוא אחד המרתקים בהיסטוריה של הלוחמה האווירית. זה מטוס שעבר שלושה גלגולים, ובכל אחד הוא היה מטוס אחר לגמרי, שנבנה בידי יצרן אחר ולמשימה אחרת. היום נדבר עליו ונלמד איך הפך לכזה שלאגר.

סיפורנו מתחיל באמצע שנות השישים, כשגנרלים בארה"ב ניתחו קרבות אוויר בווייטנאם וקיבלו התקפי חרדה: גם לפי התחזיות הכי אופטימיות, נראה שבמלחמה הבאה הם יאבדו את השמיים. לא פעם הצליחו מיגים חלשים, פשוטים ונחותים להדוף ולהפיל גם את הפאנטום האמריקאי רב העוצמה והמתקדם - והערכות מודיעין הראו שבריה"מ מצמצמת את הפער הטכנולוגי. ב-1967 נחשפה התוצאה: המיג 25, מטוס הקרב הכי מהיר וחזק בעולם - והאמריקאים פשוט נכנסו לפאניקה.

אמאל'ה, מיג! (צילום: USN)

צעדים זהירים לחיסכון והתייעלות תקציבית, אותם החל לבצע משרד ההגנה באופן הדרגתי ומדוד, הוחלפו במנוסת פילים: הדוד סאם הסכים לשפוך הון עתק על פיתוח מענה לסופר-מיג החדש הזה: הדור הבא של מטוסי הקרב בארה"ב, ה-F15 של חיל האוויר וה-F14 של חיל הים.

שניהם היו בתנור עוד לפני שנחשף היריב, אך קיבלו הזרקת כספים והזמנות גדולות בעקבותיו. אנחנו מדברים על מטוסים חזקים, מתקדמים וזריזים בצורה חסרת תקדים - אך גם מסובכים להפליא ויקרים פי עשרה מהפאנטום המשובח שנועדו להחליף.

מימין: F15 ו-F14 (צילום: USN, USAF)

חיל האוויר היה ראשון להתפכח: היה ברור לגנרלים שגם המעצמה החזקה בעולם לא תוכל לקנות ולתחזק אלפי F15, ושבמקרה של מלחמה עם הסובייטים יידרשו המוני מטוסים. מה עושים? מפתחים עוד מטוס קרב, אבל קטן, פשוט וזול יותר; דגם בעל יכולות אוויר-אוויר טובות, אך גם התאמה למשימות תקיפה, סיור, צילום כשצריך וכן הלאה.

הוא יהיה עמוד השדרה של החיל, כינור שני ל-F15 האדיר. אפשר לבנות אותו עם טווח קצר יותר, אפשר לבנות אותו עם אלקטרוניקה בסיסית וללא פריצות דרך, ומי שיפתח אחד הולך לקבל הרבה מאוד הזמנות. כך נולד מכרז מטוס הקרב הקל, LWF.

עיצוב קונספט LWF שהציגה חברת ווט (צילום: vought)

כששמעה על כך חברת נורת'רופ, יצרנית אמריקאית שמצטיינת בלהקדים את זמנה, רקדו מנהליה משמחה: החברה דחפה לפיתוח מטוס רב משימתי וזול עוד משנות החמישים ואף השיקה בסיקסטיז את ה-F5 - מטוס כזה בדיוק.

הוא אמנם נכנס לשירות, אך שיא האופנה האמריקאית של הימים ההם היה מטוסים כבדים ויקרים כמו הפאנטום ולכן יוצר בעיקר לייצוא. והנה סוף סוף קיבלו שכל שם בפנטגון, ונורת'רופ תוכל לזכות במכרז.

קטן, קל, זול. F5 (צילום: Wikimedia)

מה עשתה? נתנה למטוס עיצוב חדש ובו זוג מנועים משופר וכנפיים רחבות יותר, גוף מאורך וזנב כפול שישפר גם יציבות וגם תמרון, חופת טייס גדולה עם ראות מצוינת לכל הכיוונים ולקינוח - כונסי אוויר חדשים ומעליהם חיפויים שהרחיבו את "צוואר" המטוס. הרעיון היה לאפשר כך זרימה חלקה של אוויר לכונסים גם תוך כדי תמרון חריף, כשהאף נמצא מעל לאופק; פיתוח מאוד פשוט שסיפק יתרון מורגש ביותר.

טייסי הניסוי ראו את הצוואר ופסקו מיד: קוברה - כך ייקרא הכלי החדש. חיל האוויר קרא לו YF17 ובחר בו כפיינליסט בתחרות. כדי לשמור על פשטות ומחיר נגיש, לא הותקנו בקוברה מחשבי בקרת טיסה מתקדמים או מערכות חדשניות; הכל בו היה המינימום הנדרש. ונורת'רופ הסתובבה עם שיר בלב, כאילו את המכרז הזה תיקח בהליכה.

YF17 קוברה (צילום: NASA)

ואולם, הפיינליסט השני במכרז שילב ביצירתיות פשטות עם טכנולוגיה עילית: היתה לו מערכת בקרת טיסה אלחוטית (כלומר, במקום סטיק שמזיז הגאים דרך תמסורות וסרנים ישנו סטיק שמחובר למחשב, והוא שמזיז הגאים), ומנוע אחד במקום שניים - מה שפישט את תחזוקתו.

והמטוס הזה היה זריז יותר, חזק יותר ופשוט עשה מהקוברה חגורה יוקרתית; אתם מכירים אותו כיום בתור ה-F16 פייטינג פלקון. אגב, למה "פייטינג" ולא סתם פלקון? כי בארה"ב כבר היה טיל בשם זה, שנחשב למיזם כושל ומסובך.

המטוס של נורת'רופ היה נהדר. אבל הוא לא היה F16 (צילום: USAF)

נורת'רופ דפקה את הראש בקיר; חוזה של אלפי מטוסים ברח לה בין הידיים. אך תוך זמן קצר הבליח אור בקצה המנהרה: חיל הים התעורר באיחור, והבין גם הוא שצריך מטוס קרב מוזל, ושלא על ה-F14 לבדו יחיה הצי.

חברת גראמן הציעה לפתח גרסה מוקטנת של ה-F14, חברת מקדונל דאגלס הציעה לפתח גרסה מוקטנת של ה-F15 והאדמירלים בחיל הים התלהבו מאוד. ואז בא משרד הביטחון ושאל אם התקציב לדבר כזה יגיע משת"פ אסטרטגי עם סנטה קלאוס, נטיעת עצי כסף, או שאחד מרבבות מלחי המלחים הצי מצא במקרה דג זהב ושמר משאלה לחירום.

לא מתאים לצי. איור קונספט של גרסה ימית ל-F16 (צילום: USN)

הדרג המדיני דרש מהצי להשתמש במשהו שהפיתוח עבורו כבר כמעט הושלם: ה-F16. האדמירלים זעקו שלא יקום ולא יהיה - ומטוס קרב חד מנועי אינו אמין מספיק לצרכי הצי המיוחדים. לא עניין אותם שבשורות הצי משרתות אגדות חד מנועיות גם במשימות אוויר-אוויר (F8 קרוסיידר) וגם במשימות אוויר קרקע (הסקייהוק הנפלא של אד היינמן). בפנטגון לא התרגשו מיבבות הצי, ולכן הוחלט להעיף מבט בקוברה, אולי ממנו אפשר לעשות משהו.

נורת'רופ, שכבר היתה מורעבת תקציבית, חברה למקדונל דאגלס - מומחית מדופלמת לתעופה ימית, אמם של הסקייהוק והפאנטום. היא הובילה את הפרויקט, וה-YF17 הקטן עבר רמונט רציני. הכנפיים הוחלפו; שוב הוגדלו, והיו הראשונות במטוס קרב שנבנו מסיבי פחמן. הוכנסו מערכות בקרה מתקדמות, כני הגלגלים חוזקו משמעותית כדי לשרוד נחיתות קשות על נושאת מטוסים, מעצורי האוויר הוחלפו והמטוס פשוט התנפח מכל כיוון.

הקוברה ומימינו המטוס החדש: F18 הורנט (צילום: secretprojects)

השותפות בין שתי היצרניות לא האריכה ימים, ואף הסתיימה במחלוקת קשה על איך יימכר המטוס מעבר לים. בסופה, פרשה נורת'רופ מן הסיפור כשבכיסה כמה עשרות מיליונים, והלכה להתמקד בפרויקטים אחרים. בינתיים התברר שהפלטפורמה הקלה שפיתחה היא לא פחות מגאונית: המטוס התאים לרשימה ארוכה של משימות, ברמה שתאפשר להחליף כמעט כל מטוס תקיפה והפצצה בצי.

הרי מלכתחילה פותח כדי להיות כלי רב משימתי תוך ביצוע הרבה מאוד פשרות. ופה באו ונתנו למטוס יותר כוח, דלק, מערכו מתקדמות והרבה מהפשרות התפוגגו. אנחנו מדברים על אולר שווייצרי של לוחמה אווירית. ומכונה כזאת ראויה לשם חדש: F/A18 הורנט. למה תקעו לו A שמסמנת Attack לצד ה-F של ה-Fighter? כדי להדגיש את יישומי התקיפה ושילוב המשימות. הסיבה בעיקרה פוליטית; הצי רצה להתמסכן כמה שאפשר, כדי לנסות לחמוק מקיצוצי תקציב בעתיד.

דגם ראשוני של ה-F18 מוצג במפעלי מקדונל דאגלס (צילום: USN)

ב-1983 נכנס המטוס לשירות חיל הים האמריקאי. באופן טבעי התפתחה יריבות בין טייסי ה-F14 העצום והמסובך, ובין חבריהם שהפעילו את האח הקטן והפשוט. הכשרת טייסי F18 היתה קצרה יותר, על אף שהתאמנו בהרבה יותר סוגים של משימות; ה-F14 פשוט היה הרבה יותר מורכב לתפעול. וכך קרה שטייסיו הרגישו שכל הזמן יש סביבם יותר ויותר אנשי F18, שצוברים יותר ויותר כשירויות, בצורה שמאיימת על האח הגדול.

בצי כבר הבינו שימיו של המטוס היקר ספורים: גדולתו היתה ביכולת להפיל מפציצי אויב מטווח של 200 ק"מ, ובאמצע שנות השמונים נראתה פחות רלוונטית; גם בגלל שהמעבר לטילי שיוט קטנים לטווח ארוך איפשר לאויב לתקוף את הצי הרבה מחוץ לטווח ה-F14, וגם בגלל שמלחמה עם מדינה שמחזיקה מפציצים נראתה פחות ופחות סבירה.

מימין: ה-F14 היקר וה-F18 הקטן (צילום: USN)

ואז הגיעה שנת 1986, ומטוסי הצי החדשים עם אויב אמיתי: המתח בין ארה"ב ולוב הגיע לשיא על רקע מספר תקריות וחילופי אש במפרץ סידרא, ופיגועים נגד מטרות אמריקאיות שיוחסו למשטרו של קדאפי.

חיל הים האמריקאי נכנס ללחימה בשטח לוב; מטוסי F18 פשטו על עמדות נ"מ, מכ"מים ותשתיות הגנה, וחמקו יפה מטילים ופגזים (קצת בסיוע מטוסי לוחמה אלקטרונית, והרבה בזכות זריזותם). היתקלויות של מבני F14 עם מיגים לוביים לא הגיעו לכדי ירי, אך בפנטגון אמרו שוואלה, ה-F18 היה יכול לעשות את העבודה באותה האיכות.

מטוסי F18 נושאים פצצות של רבע טון (צילום: USN)

בצי קצת חששו: אחד מחסרונות ההורנט היה מהירות שיוט נמוכה יחסית, ומהירות מירבית של פחות ממאך 2, בעוד יריביו באוויר מהירים ממנו. הפחד היה שהמהירות תאריך את זמן החשיפה לאיומי קרקע-אוויר בצורה שתסכן משימות, ושהורנט שיורט בידי מיגים לא יוכל לברוח.

האם יש צורך בגרסת שרירים של המטוס? האם יש לכך תקציב? בעוד האדמירלים מתלבטים, פלש שליט עיראק סדאם חוסיין לכוויית השכנה, ופרצה מלחמת המפרץ הראשונה. ובה הוכיח ההורנט לכל העולם מה יכול לעשות מטוס שתוכנן מראשיתו לעבודה רב משימתית.

תראו איזה מגוון: מטוסי הורנט עם טילי אוויר-אוויר, פצצות מצרר וטילים נגד מכ"מ (צילום: USN)

בשעות המלחמה הראשונות נשלח זוג הורנטים לעבר שדה התעופה H3 בעיראק (שמוכר היטב לצה"ל), כשכל מטוס נושא ארבע פצצות MK84 במשקל של כמעט טונה. בעודם משייטים, התקבל דיווח על אויב בגזרה: פטרול של שני מיג 21 קלט את הפולשים והתקרב אל הצמד האמריקאי בשיא המהירות.

על אף שהיו כבדים מפצצות, ברגע אחד העבירו צוותי ה-F18 את המכ"מ למצב אוויר-אוויר, חיממו טילים, נעו למגע ונתנו עבודה: תוך 40 שניות מרגע גילוי האויב, נשתלו שני המיגים במדבר העיראקי. לאחר מכן פשוט המשיכו ליעדם המתוכנן, פגעו בול וזה היה יום רע מאוד בבסיס H3.

מטוס F18 משגר טיל סיידוויינדר מונחה חום (צילום: NARA)

עד סוף המלחמה הופל רק F18 אחד מאש אויב, לעומת שלושה מטוסי F16 (שאמורים להקביל להורנט ביכולותיהם) ושני F15 חזקים ומהירים בהרבה. חיל הים הבין שיש לו אוצר בידיים, ושהרבה יותר נוח ומשתלם לשפר את ה-F18 ולא למהר להחליף אותו, פשוט כדי שיישאר לו יותר כסף לשדרוג אוניות, משכורות בכירים וכן הלאה.

בטח ובטח כשהאויב הסובייטי הולך ונעלם, הג'יהאד העולמי לא מסתובב עם מטוסי קרב או נ"מ מתקדם והרבה יותר קשה לנמק הוצאות ביטחון. הרבה מדינות ראו את ה-F18 ואת מגוון יכולותיו, קינאו ובצדק: כשיש לך מטוס אחד שמבצע הרבה משימות, אפשר לחסוך הרבה מאוד כסף על מערכי אחזקה, חלפים, הדרכה ועוד; זה משתלם במיוחד עבור חילות אוויר קטנים יחסית, שאין להם עומס מבצעי גדול.

איזה חמוד, יש לו חצאית (צילום: USN)

אמנם ה-F18 נולד לעבודה על נושאות מטוסים, מה שמשפיע הרבה על מערכות וציוד שנמצא בו ומחייב תחזוקה גם כשאינו מופעל מאוניות - אך יתרונותיו היו כה גדולים שהעניין לא היווה סעיף פסילה; אוסטרליה, קנדה, שווייץ, ספרד, מלזיה, כוויית ופינלנד רכשו להן מטוסים כאלה, וכל טייסיהן מדברים רק טובות על המטוס.

כשהחל המטוס להזדקן, הושקה תוכנית שדרוג יצירתית: מקדונל דאגלס, שבינתיים נבלעה בחברת בואינג, נתנה למטוס כנפיים גדולות יותר, מנועים יעילים יותר וחזקים ב-10%, כונסי אוויר חדשים שמצמצמים החזרי מכ"מ, מערכות מתקדמות - וגם שם מתאים: סופר הורנט.

מטוס F18 סופר הורנט. שימו לב לרוחב המרכב, שמשנה את הפרופורציות של הכלי (צילום: USN)

המטוס החדש קיבל גם תוכנה גמישה יותר, שבשילוב עם העיצוב הנהדר הצליחה להתאים למבצעי תקיפה ממש מכל סוג, לחימה בספינות ובצוללות, סיוע לכוחות קרקע ואפילו נשיאת ערכת מיכלים שמאפשרת לתדלק באוויר מטוסים אחרים. זאת, לצד שיפורים בולטים ביכולות האוויר-אוויר, בזכות טילים חדשים.

כמה גדלת! משמאל לימין: ה-YF17 קוברה, F18 הורנט ו-F18 סופר הורנט (צילום: Wikimedia)

כשיש מטוס אחד שמסוגל לעשות את כל זה, למה בעצם צריך מטוסים אחרים? ובכן, לא צריך: A6 אינטרודר, מטוס תקיפה וההפצצה? למוזיאון; A7 קורסייר 2 לתקיפה וסיוע קרוב? שימו ליד האינטרודר; מטוס הלוחמה בצוללות S3 וייקינג? גם. הציבו את כולם ליד ה-F14 האדיר - זכר מטוס לברכה - בבית טיל הזהב.

נושאת מטוסים עמוסה מטוסי קרב. הגדילו והביטו: כולם הורנטים. כמעט (צילום: USN)

אפילו משימות של שיבוש מכ"מים ומערכות תקשורת - לוחמה אלקטרונית בחזית - לקח ההורנט. הוא עבר לשם כך שדרוג נרחב מאוד, והתוצאה נקראת EA18G גראולר.

בין השאר, הוא יודע לשבש מכ"מים של האויב או לחסל אותם בטילים, לחסום רשתות תקשורת וגם ליירט ולהקליט שידורים; גם גולנצ'יק, גם תלפיון. מי עשה את המשימות הללו לפני הגראולר? מטוס ה-EA6B פראולר, עליו ארבעה אנשי צוות. איפה הוא? בדרך כלל ליד האינטרודר.

מטוס הגראולר באוויר (צילום: USN)

ומה על ההורנט עצמו? עד מתי ימשיך לשלוט בסיפוני נושאות המטוסים? כתרו כבר החל לדהות: ב-2019 הצטרף עוד מטוס קרב לסיפוני נושאות המטוסים: ה-F35C, גרסה ימית של חמקן הקרב המפורסם.

בינתיים, רק 18 כאלה הגיעו לצי, ונמצאים בשלבי ניסוי שונים. כמו ההורנט, גם ה-F35 נולד ככלי רב משימתי, אולר שווייצרי, אחד שאמור להכניס מטוסים רבים למוזיאונים. האם הוא שיחליף את ה-F18?

F18 מתדלק באוויר F35. כן, יש לו מיכל מיוחד בגחון
(צילום: USN)

אם תשאלו אותי, ה-F35 לא יכול בשלב זה למלא את נעלי ההורנט העצומות: ראשית, בגלל שכמטוס חמקן הוא מצויד בתאי חימוש פנימיים, שמהווים חיסרון במשימות רבות. למשל, טילי שיוט נגד ספינות פשוט גדולים מכדי להיכנס, וכוורות רקטות 70 מ"מ שנדרשות למשימות סיוע קרוב לא יכולות לירות מתוך התא. כמו כן, אם יישא ה-F35 את החימוש שלו חיצונית, ייפגעו משמעותית גם חמקנותו וגם ביצועיו.

ואולם, בעתיד תתאפשר החלפה מלאה של ההורנט; לאחר שיפותח חימוש קטן וקטלני, כזה שמתאים לעולם החמקנים, בו מטוסים באים עם כיסים. בינתיים, מתוכננים הכלים להמשיך ולעבוד בצוותא, כשהחמקן מטפל במשימות כחיסול מערכי גילוי, נ"מ ותשתיות שליטה ותקשורת בעוד ההורנט טס כסוס עבודה שמפזר פצצות על יתר יעדי האויב.

F18 על הסיפון (צילום: USN)

טכנולוגית, הגדולה של ה-F18 היא בלהוכיח עד כמה אפקטיבי הוא מטוס שתוכנן כרב משימתי עוד משולחן השרטוט. נורת'רופ, מקדונל דאגלס ובואינג עמדו באתגר הזה כל אחת בזמנה, בעוד רבות אחרות נכשלו לפניהן.
תצורה רב משימתית חוסכת הרבה מאוד כסף, מייעלת משימות, ופשוט יותר מתאימה למציאות בה אין איזו אימפריה מרושעת וסכנת מלחמה טוטאלית מעבר לכל פינה; כן, על אף האפיזודה הביזארית והאיומה שעוברת על הקרמלין - עדיין לא מדובר באותו האיום שהוצב בשיא המלחמה הקרה.

סופר הורנט אוסטרלי בתרגיל (צילום: RAAF)
סןףף

לקינוח, אספר לכם של-F18 יש עוד כמה מאפיינים מאוד מיוחדים, כמו היותו אחד המטוסים הכי אהובים בעולם שמחוץ לצבא: הוא מככב בעשרות סרטים וסדרות, משחקי וידאו, וברשתות חברתיות ברמה שפשוט פורצת כל היגיון. כמובן שהעניין נבנה כך בכוונה, במאמצים רבים ומסובכים של עשרות שנים, שאף כללו פרקטיקות של שטיפת מוח - אך על כך אספר לכם בפעם אחרת. טיסה נעימה!