חופשה

קניות ברשת

גירסת הדפסה

אשכול נעול - לקריאה בלבד

קבוצות דיון סקופים נושא #749563	מנהל סגן המנהל מפקח עיתונאי מקוון צל"ש

אשכול מספר 749563

Zhuzha77

חבר מתאריך 21.4.09
3781 הודעות, 29 מדרגים, 48 נקודות. ראה משוב

יום חמישי כ''ד בסיון תשפ''ב 14:20 23.06.22

רם כהן: ''אין ספק בכלל — אנחנו בוגדים בילדים שלנו''

ננעל בתאריך 23.06.22 בשעה 14:21 על-ידי ET. סיבה: מאמר דעה/פרשנות

רם כהן מנהל בתי-ספר כבר 25 שנה.
השיחה שקיימנו איתו על המשבר במערכת-החינוך היא אחת השיחות המטרידות שפרסמנו במדור.
https://www.haaretz.co.il/magazine/2022-06-22/ty-article-magazine/.highlight/00000181-8b81-dd8b-afed-dbb709a40000?
הצג את עצמך.
אני רם כהן, בן 56. אני מנהל בתי-ספר כבר 25 שנים. לפני כעשור הוזמנתי להקים את תיכונט, תיכון בצפון תל אביב, שאותו אני מנהל עד היום. 1,500 ילדים ו–160 אנשי צוות.
רבות דובר על המשבר במערכת החינוך ועל המחסור במורים. ספר לי איך זה נראה בשטח.
המציאות היא שאחרי שנים רבות שבהן נמצאנו על פי התהום, אנחנו כבר עם רגל אחת בתוכה. אין מורים במערכת החינוך בישראל.
בית הספר שאתה מנהל נחשב ליוקרתי, מבוקש. גם אתה לא מצליח לגייס מורים? כשאתה זקוק, נניח, למורה למדעים, יש לך רק אופציה אחת?
לא. אין לי גם את האופציה האחת הזאת. לשנה הבאה, למשל, באמת אין לי מורה למדעים. גם לא למתמטיקה. אז מה אם אני בית ספר יוקרתי. למורה לא אכפת מזה. אם הוא צריך לנסוע עוד רבע שעה באוטובוס כדי להגיע, הוא יילך לבית ספר אחר. אם הוא יגיד שהוא רוצה ללמד רק שלושה ימים בשבוע, כפי שנאמר לי כל הזמן, ואני אגיד שאני לא יכול — הוא לא יבוא ללמד אצלי. אני כל הזמן תוהה כמה עוד אני יכול להתפשר, כמה עוד אני יכול להוריד את הסטנדרט ולהמשיך לחיות עם עצמי.
ומה התשובה?
שאני כבר לא יכול לחיות עם עצמי. לא רק שאין לי פריבילגיה לבחור מורים — אני גם מתפשר. אני לוקח אנשים שאני יודע שהם לא מתאימים או לא מספיק טובים. אני מספר לעצמי שיהיה בסדר, שהם ישתפרו, שאני אצמיד אותם למורה מנוסה, שהמפגש עם הכיתה יוציא מהם משהו אחר.
מה זה אומר מורה לא מתאים או לא מספיק טוב. תסביר איך זה משליך על המערכת ועל הילדים.
כשאני מקבל מורה לא מספיק טוב, אני בכלל לא יכול לשבץ אותו בהתאם לצרכים שלי, משום שאני יודע שאם הוא ייכנס לכיתה מאתגרת, הוא יקרוס כבר ביום הראשון. אז אני צריך לחפש עבורו כיתות לא מאתגרות. בנוסף, אני יודע שהוא יזדקק לליווי צמוד של רכז מקצוע, שילמד אותו היסטוריה או גיאוגרפיה או מה שזה לא יהיה שהוא אמור ללמד בכיתה, משום שהמורים שמגיעים היום למערכת מקבלים הכשרה דלה ושטחית עד כדי כך שהם עצמם לא מספיק בקיאים בחומר שהם אמורים ללמד. המורה הזה גם לא מנוסה דיו. הוא לא יודע לעמוד מול כיתה. הוא צריך גם מישהו שיכשיר אותו בדידקטיקה, בדרכי ההוראה. אז אני מתרוצץ ומתרוצץ כדי לבנות עבורו מעטפת שתאפשר לו בכלל להיכנס לכיתה, והלב שלי מפרפר, כי אני יודע שזה פשוט לא יספיק, שזה עניין של שבועות או אפילו ימים עד שהורים ייכנסו אליי לחדר ויתבעו מורה טוב יותר, או שהילדים יבריחו אותו מהכיתה, או שהוא עצמו יבוא ויגיד שהוא נשבר ורוצה לעזוב, ומאותו רגע יתחיל מסע האלונקות.
כלומר?
אני אגייס את היועצת, את רכז השכבה, את המחנכת, את רכז המקצוע, את עצמי — כולנו נעשה הכל כדי לאפשר לו איכשהו לשרוד. השנה פשוט ישבתי בכיתות, כמו שוטר, כמה שעות בכל שבוע, על חשבון העבודה שלי בניהול. יש לי 48 כיתות בבית הספר, וזימון רוחבי ביומן לנכוח בשיעורים של מורים כאלו ואחרים במשך כל השנה. מורים מתפרקים בכיתות ולא מסוגלים ללמד. הם מגיעים בבכי לחדר שלי. אומרים שהם לא מסוגלים להמשיך. אני מנסה לעודד אותם. להגיד שכולנו עברנו את זה. שזה ישתפר. אני מנחם. אני מבטיח הבטחות. אני מטפל בילדים שמפריעים לאותו מורה, שבשיעורים אחרים הם רגועים לחלוטין, אבל אותו הם מזהים כטרף קל. לפעמים הם אפילו מתעללים בו. זה פשוט נורא. איך אני יכול להחזיק מורה מול קבוצה שמתעמרת בו? אבל אני מנסה בכל זאת. אני אומר לעצמי — לא משנה כבר מה הוא יצליח ללמד, העיקר שנצליח להחזיק אותו איכשהו בכיתה, כי אם הוא לא יהיה, לא יהיה שום דבר אחר. אז אני מעדיף מישהו שיעמוד בכיתה ויעשה מה שהוא יכול, גם אם זה מעט. העיקר לשרוד את השנה. זו המציאות שלי.
כי האלטרנטיבה היא כלום.
כלום. כל מנהל יגיד לך את זה. עדיף משהו מכלום. ההורים רואים את זה היום. הרי כבר אין דבר כזה מילוי מקום. יש ביטול שיעור. האלטרנטיבה היא שהילדים יתחילו ללמוד ב–10:00, או יסיימו ב–12:00, אז עדיף כבר שיהיה מישהו. משהו. לפעמים זה קצת יעבוד, לפעמים בכלל לא — אבל זה מה שיש.
בייביסיטר.
לא. זה יותר גרוע מבייביסיטר. בבייביסיטר אתה לפחות מביא מישהו שאתה יודע שיש לו איזושהי אחריות מינימלית כלפי הילד שלך. שהילד יהיה מוגן. אני מודה שהרבה פעמים אני לא בטוח שהילדים מוגנים בכיתה. כנראה שהם לא.
נשמע נורא. לבי יוצא גם אל המורה.
גם לבי. המורים האלה הם האנשים הלא נכונים במקום הלא נכון. במציאות נורמלית הייתי אומר להם בעדינות מלכתחילה שהם פשוט לא מתאימים. אבל אין מציאות כזו. אצל מורים כאלה יש הרבה יותר בעיות בכיתה, יותר אלימות. הם יכולים להרוס כיתה, גם אם לא במתכוון. לחבל בדינמיקה הקבוצתית של כיתה למשך שנים. הילדים החזקים ישרדו, כמובן, אבל מה עם החלשים? אלו שרגישים למצוקה של המורה, או אלו שהמורה לא מצליח להגן עליהם מהפגיעות של הילדים האחרים. מההצקות. אנחנו כל כך על הקצה, עד שמורים לא מתאימים כבר עושים את החשבון של המערכת. הם אומרים לי "זה לא עובד, אבל אני לא יכול לעזוב אותך ככה באמצע השנה בלי כלום, אני אשאר עד סוף השנה". והם ייאבקו כל יום, במשך השנה הזאת. אני מעריך את זה.
"זה יותר גרוע מבייביסיטר. בבייביסיטר אתה לפחות מביא מישהו שאתה יודע שיש לו איזושהי אחריות מינימלית כלפי הילד שלך. שהילד יהיה מוגן. אני מודה שהרבה פעמים אני לא בטוח שהילדים מוגנים בכיתה. כנראה שהם לא"
למה זה כל כך קשה לעמוד מול כיתה? זה עניין של אופי? הכשרה? ניסיון?
את מכירה הרבה אנשים שמסוגלים לעמוד בכיתה של 49 מטר, להשתלט על 40 תלמידים וללמד אותם, נניח, סיפור של עגנון? כמה אנשים יכולים לעמוד 45 דקות מול ילדים שלחלקם יכולות גבוהות של הבנה ולמידה, חלקם עם בעיות קשב, שזזים וקופצים ומפריעים כל הזמן, וחלקם האחר עם לקויות למידה, כך שאין להם מושג מה רוצים מהם, והם בכלל גולשים, בסתר או בגלוי, בסלולרי? בואי לא נשכח שאלו ילדים בגיל ההתבגרות הקשה והמאתגר. אתה מתמודד עם ילדים שמפריעים ומתחצפים, ילדים שקמים ויוצאים, ילדים שבוכים, כי קרה משהו בהפסקה, או כי מציקים להם, ילדים שקשה להם בבית, ילדים שדווקא מתעניינים בחומר — אבל איך תגיע אליהם בכלל. כל הספקטרום הזה על הכתפיים שלך, ואתה חוזר אליו ארבע או חמש פעמים בשבוע כפול שש כיתות. כדי לעשות את זה צריך להיות ממש קוסמים. צריך להיות אנשים עם יכולת רטורית, חזון, מנהיגות, השכלה רחבה.
אבל גם כשאני הייתי ילדה המורים הללו היו מיעוט שבמיעוט.
זה נכון. ועדיין. המערכת מעולם לא היתה במצב כזה. תופעת המחסור במורים החלה לפני שנים, אבל הואצה בזמן הקורונה, כשמורים ישבו בבית ושאלו את עצמם אם זו איכות החיים שהם רוצים ואם הם מסוגלים להמשיך להתקיים ביוקר המחיה המטורף, כשהם משועבדים לעבודה כל כך תובענית בשכר כל כך נמוך. כיום אין מורים. לא חסרים — פשוט אין. זו תוצאה של הידרדרות של שנים על גבי שנים, שבהן גם איכות ההכשרה של המורים נמצאת בסחרור כלפי מטה.
אולי תסביר קצת על הכשרה של מורים. מה עובר המורה עד שהוא מתייצב בפני הכיתה.
בעבר מורים למדו באוניברסיטה את המקצוע שרצו ללמד, נניח, תואר ראשון בהיסטוריה, עברו ללימודי תעודת הוראה — שבמסגרתם הוקנו להם מיומנויות ההוראה בכיתה, ואז עשו סטאז' בכיתות. כיום המורים מוכשרים במכללות למיניהן, שם הם רוכשים תואר משולב — לומדים כמה קורסים בהיסטוריה או גיאוגרפיה או כל דיסציפלינה אחרת שהם מעוניינים ללמד, כמה קורסים שעוסקים בחלק הדידקטי, וקדימה לכיתה, לעשות סטאז'. בשנתיים האחרונות, בגלל הקורונה, הכשירו מורים בזום. גם הסטאז' נערך בזום. הזוי. במקביל תנאי הקבלה ללימודי הוראה הולכים ויורדים, וכתוצאה מכך נכנסו למערכת אנשים שתנאי הסף הנמוכים עד גיחוך — 420 בפסיכומטרי, בחלק מהמקומות — קורצים להם.
תנאי סף של קבלה ללימודים לא בהכרח קובעים את איכות המורה.
מצטער אבל זה פשוט לא נכון. אני לא מזלזל, חלילה, במורים, גם לא באלו שהגיעו עם 420 בפסיכומטרי למכללה, אבל עם זאת, מה לעשות — אני רואה את ההבדל בין רכז ההיסטוריה שלי, שהוכשר בתוכנית יוקרתית באוניברסיטה, לבין המורים הללו. אתה רואה את זה בשטח. חד־משמעית. כולנו רוצים שהילדים יקבלו את הטוב ביותר. זה לא הטוב ביותר. אם היית צריכה לבחור מי יטפל בך — רופא שהוכשר שלוש שנים באוניברסיטה עלומה בחו"ל או רופא שעשה את המסלול המלא, בלי קיצורי דרך, במי היית בוחרת? מה גם שכשמורידים את תנאי הסף עוד ועוד, נשארים עם אוכלוסיית מורים שלא מחויבת להוראה ולא מעוניינת ללמד בבתי הספר.
אז למה הם הלכו ללמוד הוראה?
כי תואר אקדמי שווה תנאי שכר טובים יותר במגזר הציבורי. אז למה לא לרכוש תואר קליל באיזו מכללה שתנאי הסף שלה הם כלום ושום דבר ולקבל משכורת טובה יותר ברשות המקומית או במשטרה או אני לא יודע מה. בינתיים כמובן משרד החינוך סופר את כל אלו כסטודנטים שבאים ללמוד הוראה, מתבשם מההישג המדהים וטוען שאין באמת מחסור כי הנה, תראו כמה סטודנטים לומדים הוראה. שקר גמור. תבינו — אין מורים.
בוא נדבר במספרים. לפי מנהלת מינהל החינוך בעיריית תל אביב, שירלי רימון ברכה, רק במערכת החינוך בתל אביב לבדה חסרים כ–700 מורים וגננות.
זו לא בעיה של המרכז, כפי שמשרד החינוך מנסה להציג אותה. חסרים מורים ומורות בכל רחבי הארץ. מדן ועד אילת. גם בפריפריה. אני מקבל הודעות מקרית שמונה, שדרות, אופקים. לפני כמה ימים דיברתי עם סטודנטית נחמדה שלמדה מתמטיקה באוניברסיטה העברית, ואז עשתה תעודת הוראה. שאלתי אותה כמה סטודנטים סיימו עמה השנה את המסלול הזה? התשובה היתה תשעה. תשעה סטודנטים כפול, נניח, חמש אוניברסיטאות? נניח שאנחנו בתרחיש המדהים שבו כולם אכן ירצו לבוא וללמד בבתי הספר. 45 מורים למתמטיקה ברמה הגבוהה — זה מספיק בקושי למחסור שיש כעת בנתניה, נגיד. מה עם יתר המדינה? המדינה פשטה את הרגל בכל מה שקשור להכשרת מורים ברמות הגבוהות של ההוראה באנגלית, מדעי המחשב, כימיה, מתמטיקה ועוד.
זו נקודה שחשוב להתעכב עליה. גם התלמידים החזקים ייפגעו מהמשבר הזה. לא רק החלשים.
אם במדינת ישראל מכשירים מדי שנה סטודנטים בודדים להוראת מתמטיקה, המשמעות היא שאין מי שיבוא ללמד ארבע וחמש יחידות במתמטיקה. במכללות לא מכשירים מורים שיכולים ללמד חמש יחידות מתמטיקה או אנגלית או פיזיקה או מדעי המחשב. אז מה קורה? נניח שיש מאה ילדים בבית הספר שמוכשרים מספיק לעשות חמש יחידות במתמטיקה — רק 20 מתוכם יוכלו לגשת לבגרות חמש יחידות, כי אין מי שילמד אותם. כשאין מורה לחמש יחידות מדעי המחשב, תיפתח קבוצה אחת במקום ארבע. אין שוויון הזדמנויות. אין מקום למיצוי הפוטנציאל. רק יחידי סגולה ילמדו ביולוגיה או רובוטיקה או מתמטיקה ברמות הגבוהות. הורים צריכים לדעת שאם הילד שלהם מספיק מוכשר, אבל לא הכי מוכשר, הוא פשוט לא יקבל את ההזדמנות שמגיעה לו, והסיבה שאנחנו רואים קריסה שקטה יחסית, ולא בום מטורף, היא שהורים פשוט מחזיקים צבא שלם של מורים פרטיים.
כן. זה צומת שבו מתלכדות שתי תופעות — המחסור במורים ושכרם הנמוך. זה בלתי־נמנע.
זו תוצאה של מערכת שלא מספקת את הסחורה ועוד סיבה שבגללה המערכת מקרטעת. המורים נדחפים ללמד שיעורים פרטיים כדי לגמור את החודש. חלק מהמורים מבקשים מראש משרה חלקית כדי להתפנות לשיעורים פרטיים. יש הערכות שלפיהן מדובר ב–13 מיליארד שקל בשנה. תעשייה. אגב, זה כסף שחור. מורים שהם מחנכים ואמורים לייצג ערכים מסוימים עובדים בשחור.
כן. אבל אל תדאג, משרד החינוך מוציא משלחות לפינלנד. אנחנו בדרך הנכונה.
זה יותר עצוב ממצחיק, המשלחות האלה. בפינלנד הכיתות הן כיתות של 16 עד 18 תלמידים. מורים צריכים להיות בעלי תואר שני. נבחר מורה אחד על כל עשרה פונים, והם עוברים הכשרה ארוכה ומעמיקה. עשרות זוגות עיניים בודקות כל תנועה שלהם ומוודאות שהם מתאימים.
מצבה של מערכת החינוך מלמד אותנו על סדר העדיפויות של המדינה ועל המקום שחינוך הילדים תופס בו.
אין ספק בכלל שאנחנו בוגדים בילדים שלנו. בתמיכה שהם אמורים לקבל. בהבטחה לתת להם חינוך טוב ושוויוני. במוגנות שלהם. אני לא מצליח להבין איך אנחנו מתנהלים בצורה הזאת כל כך הרבה שנים. אני מנהל בית ספר כבר 25 שנים, יש לי פרספקטיבה, ואני אומר לך חד־משמעית — אנחנו בגרף ירידה. משנה לשנה אנחנו מידרדרים.
כמה שרי חינוך התחלפו במשך 25 שנות כהונתך?
בעשור האחרון עשרה.
לדעתי המספרים היו דומים גם לפני כן. כמעט 20 שרים ב–25 השנים האחרונות. גם למצב הזה התרגלנו — של שר חינוך שמתחלף מדי שנה או שנה וחצי. אני לא מבינה בחינוך, אבל ברור שכשאין מדיניות רציפה, תכנון או יעדים — אין חינוך. חינוך זה עניין ארוך טווח.
כל שר חינוך מגיע לתקופה קצרה, במהלכה הוא עסוק בעיקר בהישרדות פוליטית ובניסיון להטביע את חותמו על המערכת. שרת החינוך החדשה, למשל, מבקשת לעשות רפורמה בבגרויות. שהתלמידים ייבחנו רק על מקצועות מסוימים, וביתר יגישו עבודות. זו רפורמה הרסנית. אני כבר שומע מורים ומנהלים רבים שרוצים לעזוב בעקבות הרפורמה הזאת, כי הם יודעים שתלמידים לא יתייחסו בכלל למקצוע שהם מלמדים. אם לא נבחנים על זה והילדים יודעים שהאוניברסיטאות לא יתייחסו למקצועות הללו ברצינות, הם לא יטרחו בכלל להיכנס לכיתה. הם לא ילמדו היסטוריה או תנ"ך. העבודות שצריך להגיש יסתובבו באינטרנט, הם יקנו אותן, ובזאת זה ייגמר. חותם לך.
מערכת החינוך מתוקצבת בנדיבות יחסית. במדדים האובייקטיביים ישראל נמצאת במקומות סבירים בטבלת המדינות המפותחות מבחינת ההשקעה שלה, גם אם רק על הנייר.
לי כמנהל ממש נמאס לשמוע שהמערכת מתוקצבת בנדיבות. אני לא כלכלן. גם ההורים לא כלכלנים. הם ואני צריכים לראות כיתות עם הרבה פחות מ–40 תלמידים ומלמדים בהן מורים שעברו הכשרה טובה, צברו ותק והשתבחו עם השנים. הדבר הזה לא קיים. אז שיפסיקו לבלבל לי את המוח עם התקציב. העבודה שלי היא להביא ילדים לסף השכלה וידע, להניע אותם לרצות להמשיך ללימודים גבוהים — ממש לא מעניין אותי איפה ישראל נמצאת במדדים. אני לא מבין בכסף, אני מבין בחינוך, וכמומחה לחינוך אני אומר לך — אנחנו בקריסה. זה לא יעזור גם אם האוצר ייתן למורים עוד אלף שקל בחודש כבר מחר בבוקר, במחשבה שהם יישארו במערכת וייכנסו גם מורים חדשים. זה לא יקרה. הסוסים כבר ברחו מהאורווה. מורים שעזבו לא יחזרו בשביל עוד אלף שקל. האוניברסיטאות התרוקנו. המכללות מתרוקנות גם הן. בשנה הבאה האוכלוסייה גדלה. מספר המורים קטן — כי חלקם יפרשו, חלקם יוצאים לשבתונים. המחסור במורים רק יחריף משנה לשנה. לוקח ארבע וחמש שנים כדי להכשיר מורה, ואז עוד ארבע או חמש שנים שבמהלכן הוא משתפשף מול הכיתה והופך למורה טוב. אנחנו צריכים להבין שהמשבר הזה לא ייפתר, אלא רק יילך ויחמיר.
ושהוא לא מוגבל למורים בלבד.
ממש לא. מורים ומורות. גננים וגננות. סייעים וסייעות. יועצים ויועצות. רכזים ורכזיות. ספרנים וספרניות. פסיכולוגים ופסיכולוגיות. לבורנטים ולבורנטיות בלימודי מדעים. והתופעה המחרידה ביותר — יש מחסור בסייעים וסייעות לילדים עם צרכים מיוחדים. אני עובד עם הורים, מסביר ומשכנע אותם שהילד שלהם זקוק לסיוע. ההורים עוברים איתי את כל המסלול הקשה והשובר נפשית, את ועדות האפיון והזכאות — וכשנמצא שלילד אכן יש צרכים מיוחדים והוא זכאי לסייעת, הם לא מקבלים אותה, משום שמדינת ישראל משלמת לסייעים ולסייעות 3,000 או 4,000 שקל, ואין סייעים וסייעות. ההורה מגיע אליי בדמעות ואומר — אבל הבטחתם, ואני מתנצל ומסביר שאנחנו פשוט לא מצליחים למצוא סייעות. איזו בושה. את יודעת מה קורה בסוף?
לא.
המערכת כבר לא מגייסת סייעים. הפסקנו. ההורה הולך ומחפש לבד סייע, וסוגר איתו עסקה — אתה תקבל 4,000 שקל מהמערכת, אני אתן לך מכיסי סכום דומה, רק תבוא ותשב עם הילד שלי בכיתה ותעזור לו.
"השנה לא ילמדו אצלנו גיאוגרפיה בחטיבת הביניים. לא ילמדו תנ"ך בחטיבה העליונה. סגרנו שתי קבוצות במדעי המחשב. אנחנו מפחיתים את מספר השעות השבועיות במתמטיקה, מדעים ולשון, מחמש לארבע. אנגלית הורדנו כבר לארבע בשנה שעברה. התלמידים חוזרים הביתה בשעות מוקדמות"
אז יש גם שוק שחור של סייעים וסייעות בחינוך המיוחד?
בוודאי. והם יודעים את זה. במשרד החינוך יודעים את זה, ושותקים.
איך אתה יודע שהם יודעים?
יש חברות השמה לסייעים ולסייעות. הורים לילדים שנמצאו זכאים לסייעת הולכים לחברות ההשמה הללו, משלמים להן שימצאו סייעת, ומשלימים את המשכורת מכיסם. זו שערורייה. זו סדום. המדינה הזאת בוגדת גם בילדי החינוך המיוחד. האוכלוסייה החלשה והפגיעה ביותר.
מה יקרה בבית הספר שלך, בצפון תל אביב, ב–1 בספטמבר 2022?
לא ילמדו גיאוגרפיה בחטיבת הביניים. לא ילמדו תנ"ך בחטיבה העליונה. סגרנו שתי קבוצות במדעי המחשב. אנחנו מפחיתים את מספר השעות השבועיות במתמטיקה, מדעים ולשון, מחמש לארבע. אנגלית הורדנו כבר לארבע בשנה שעברה. התלמידים חוזרים הביתה בשעות מוקדמות, כבר השנה הם החסירו שש או שבע שעות בשבוע, ביחס לשנה הקודמת. אוי, נכנסה לי הודעה עם פרטים של מורה לתנ"ך. אני חייב להפסיק רגע ולהסתער עליו.
לפני שמישהו אחר יחטוף?
ברור. תסלחי לי רגע. תיכף נמשיך.
זה קצת מטורף, לא? בכל זאת, מדובר במורים, לא במלצרים. ככה זה עובד? חטיפות?
בוודאי. אם אצלי בבית ספר יש מורה מצוין שמלמד חמישה ימים, בבית ספר אחר יציעו לו ללמד ארבעה ימים. זה גולש לפעמים גם לתחום האפור. זה לא משבר. המערכת נכנסה לעיוות. מנהלים מעקמים את מציאות הניהול כדי לשרוד. אני בעצמי הולך על הקווים האלה. זה מסוכן. כשמנהלים אומרים למורה — אני ארשום שלימדת חמש שעות, אבל תלמד רק ארבע, כדי לפתות אותו, הם מרמים את המעביד שלהם, את הילדים ואת ההורים.
מה יקרה עכשיו עם המורה שקיבלת את פרטיו? הוא יבוא להתראיין?
השארתי הודעה. אם מישהו לא הקדים אותי, הוא יבוא לראיון. הוא יראיין אותי, כן? יתחיל התמחור — אני רוצה רק שלושה ימים בשבוע. אני רוצה להתחיל בתשע ולסיים עד שתיים לכל המאוחר. אם אני לא אתן לו, מישהו אחר ייתן לו. אין שאלה בכלל. עכשיו אני בדילמה. אני צריך מורה לתנ"ך. אין לי. מחר 1 בספטמבר. מה אני אעשה?
אתה תיקח, לא? איזו ברירה יש לך. תיקח אותו ותמלא את דרישותיו על חשבון מורים אחרים.
אני רוצה להגיד לך שאני שונא את עצמי באותו רגע.
אני מבינה אותך.
שונא את עצמי. אני מרגיש מושפל. אני לא יכול אפילו לכעוס עליו. זה המצב. רגע, יש עדכון לגבי המורה לתנ"ך. יש לו כבר אופציה אחרת. הוא יעדכן אותי בהמשך אם הוא מעוניין לבוא לפגישה. הנה, את רואה את זה בלייב. קטענו את השיחה וחמש דקות אחרי כבר חטפו את המורה.
אז לא יהיה תנ"ך בשנה הבאה?
לא יהיה. בשנה הבאה בכיתות י' וי"א לא ילמדו תנ"ך. הילדים ילמדו תנ"ך רק בי"ב. האם הם יידעו תנ"ך? לא.
לצערי אני חושבת שזה ממש לא יזיז להורים. הם רק רוצים שהילד יידע מתמטיקה ואנגלית. ילד שיסיים תיכון עוד חמש או שש שנים, ידע מתמטיקה ואנגלית?
אם ההורים שלו יעמידו לו מורים פרטיים, הוא ייצא עם מתמטיקה ואנגלית ברמה סבירה.
ואם לא?
אז לא.
זו מערכת חולה. הבעיות עמוקות. אתה חושב שאפשר לפתור אותן בכסף?
כסף הוא רק ההתחלה. משם אפשר יהיה להתחיל להתמקח עם המורים על השעות שלהם ועל החופשות שלהם. שכר גבוה יותר יביא ליותר ביקוש, ומתוך כך סף הקבלה יעלה, רמת ההכשרה תעלה. אנשים מוכשרים יותר ייכנסו למערכת, ומאחר שהם יתוגמלו בצורה הגיונית, יהיה להם גם רצון להישאר בה ולתרום לה. אני לא אומר — תנו כסף והבעיה תיפתר. אין פתרון לבעיה הזאת. זה ייקח שנים.
"המורים שמגיעים היום למערכת לא מנוסים ולא יודעים לעמוד מול כיתה. התלמידים מזהים אותם כטרף קל. לפעמים הם אפילו מתעללים בהם. זה פשוט נורא. מורים מתפרקים בכיתות ולא מסוגלים ללמד. הם מגיעים בבכי לחדר שלי. אומרים שהם לא מסוגלים להמשיך"
אולי אנחנו מחמיצים משהו כשהסוגיה מרודדת לשיח על כסף. אני חושבת שמה שאנחנו רואים במערכת החינוך זו לא הבעיה, אלא הסימפטום של התפוררות חברתית ושחיקת ערכים.
כן. תראי, הרי עוד מערכות ציבוריות נמצאות במצוקה. גם ברווחה ובבריאות המצב דומה. בסופו של דבר זו החלטה פוליטית אם לתקצב אותן כדי שישגשגו או להרעיב אותן ושמי שיש לו כסף יסתדר. אני מסכים שאנחנו חיים כיום במדינה שבה איש־איש לנפשו, זה נורא, וזה מתכון בטוח להתפרקות של הסולידריות החברתית שהיא סוד קיומה של חברה חזקה ושפויה.
אתה עוזב את בית הספר השנה לשנת שבתון, אתה תחזור?
אני לא בטוח. זה משפיע על הבריאות שלי, על הפנאי שלי, על האינטראקציות בבית. אני כל כך לחוץ כל הזמן. מורה יעזוב. הורה יתלונן. ילד יקרוס. אני לא מצליח לייצר דברים טובים. אני רק שורד. מכבה שריפות. אין לי כבר חזון חינוכי, אני רק עובד עם מה שיש. אין לי שליטה על מה שקורה בבית הספר. גם אנחנו, המנהלים, מרוסקים. מנהלים נוטשים את המערכת בהמוניהם. זה מעולם לא היה כך.
מה אתה רוצה להגיד להורים?
דעו איפה אתם נמצאים, ואיפה ילדיכם נמצאים. איך נראים החיים של הילדים, המורים והמנהלים. זו המציאות שמאחורי הקלעים. מציאות שבה אנחנו, כחברה, מזניחים את הילדים שלנו, לא נותנים להם למצות את הפוטנציאל שלהם, לא דואגים לצרכים שלהם, ולא עושים הכל כדי שיצליחו.
ייאוש. אולי המערכת הזאת הגיעה לסוף דרכה. בעידן הזה, תפקיד בית הספר כמנחיל ידע כבר לא רלוונטי מזמן. אולי צריך להתמקד בתפקידים אחרים. לשרוף הכל, מטאפורית כמובן, ולהתחיל מחדש.
לבית הספר יש תפקידים חשובים גם היום. הוא צריך לפתח אצל הילדים חשיבה ביקורתית, לחנך אותם למעורבות ואזרחות פעילה. להקנות מיומנויות אנליטיות. לבנות עולם ידע רחב — זה שהמידע זמין זה ממש לא מספיק, זה סתם קשקוש. ילדים צריכים להכיר מאורעות היסטוריים, להכיר שירה, לפתח טעם אסתטי ואמנותי. אנחנו שוכחים את כל זה. אנחנו זורקים את הילדים פנימה ואומרים יאללה, שיחזרו עם בגרות. אני, כמחנך, לא רוצה להיות שם בשביל בגרות. אני רוצה להצמיח ילדים שיתרמו לחברה, שיהפכו אותה לחומלת, לטובה יותר, לשוחרת שלום וצדק. אחרת מה אני עושה שם בכלל? בשביל מה באתי?

מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד