המאמר של ד''ר גדי טאוב שצונזר ב''הארץ'' : כיצד השמאל ושופטי בג''ץ השתלטו על המשטר בישראל ומדוע חייבים לתקן.  

יש מי שקונים את בלוף "הצלת הדמוקרטיה" ויש מי שיוצרים אותו. זה לא אומר שהיוצרים בהכרח ציניקנים. רבים בתוכם מן הסתם רואים בהונאה שהם מתזמרים מהלך הכרחי כדי להציל את הציבור הלא נאור מפני עצמו. אבל ספק רב בעיני, אם פרופסורים כמו ברק מדינה, יניב רוזנאי או מרדכי קרמניצר, ושופטי עליון כמו אהרן ברק, יצחק זמיר או אסתר חיות – כולם חברים בכירים בחונטה המעידים על עיסתם – פועלים בתום לב. הרי כולם אידיאולוגים מובהקים של ההשקפה האנטי-דמוקרטית השואפת לבצר את הריבונות מחוץ להישג ידם של האזרחים. כבר שנים שהם קוראים לאוליגרכיה המשפטית "דמוקרטיה מהותית".

טיעוניהם נגד הרפורמה, חייבים לומר בגלוי, לא רק מטעים אלא גם רדודים להפליא. וראשיתם במה שהם מבקשים להסתיר: ישראל היא ה"דמוקרטיה" היחידה במערב בה 15 שופטים מחזיקים בריבונות (בתוספת וטו על מינוי חבריהם).

זו אינה הפלגה וגם לא מטאפורה; זו עובדה מתחום מדעי המדינה. סמכות ההכרעה האחרונה בישראל עברה לבית המשפט, בכל עניין שהוא – כל עניין, כולל ניסוח של חוקה לכאורה. "חוקה" זו נוצרה באמרי פיו של בית המשפט שהקנה מיוזמתו ובלא סמכות מעמד חוקתי לחוקי היסוד. אין שום פעולה של הרשויות האחרות שבית המשפט לא דורש לעצמו את הסמכות להתערב בה, לרבות – כפי שהכריז במאי 2020 בתגובה לעתירות נגד הרכבת הממשלה בידי בנימין נתניהו – הכוח לבטל את תוצאות הבחירות. אין לשלטון השופטים הזה מקבילה בשום דמוקרטיה מתוקנת, ובצדק כינה פרופ' שלמה אבינרי את צורת המשטר המוזרה שלנו 'בג"צוקרטיה'.

במדינה דמוקרטית מתוקנת, כל גוף שלטוני פועל מכוחה של סמכות שהוקנתה לו בחוק, ויכול להצביע עליה. בית המשפט שלנו שחרר את עצמו מכפיפות לחוק – מעשית, משום שהוא מרוקן חוקים מתוכן או לחלופין מתעלם מהם כרצונו, ופורמלית משום שנטל לעצמו במחטף את הכוח לבטלם מבלי שהוסמך לכך.

חלק חשוב מן המהפכה הלא חוקית באמצעותה העניק לעצמו בית המשפט של אהרן ברק סמכות לפסול חוקים, נטמן בהכרזה נטולת בסיס חוקי מוצק ולפיה יש לחוקי היסוד מעמד של חוקה לשם פסילת חוקים רגילים על פיהם. אבל מרגע שבית המשפט לקח לעצמו סמכות להגביל את הסמכות המכוננת של הכנסת (בפסק דין חסון בעניין חוק יסוד: ישראל, מדינת הלאום של העם ההודי) ואף הסמיך את עצמו במחטף לפסול חוקי יסוד (בפסק דין שפיר), הוא שחרר את עצמו מכל מגבלה והציב את עצמו מעל כל הנורמות כולן, לרבות ה"חוקה". ועוד לא דיברנו על הדרור שקרא לעצמו מכל נאמנות למשמעותן המפורשת של מילים (באמצעות "הפרשנות התכליתית"), ועל החופש שהעניק לעצמו לפסול גם מה שחוקי אבל אינו לטעמם של השופטים, תחת הכותרת האלסטית המכונה "מתחם הסבירות".

הרפורמה של יריב לוין רחוקה מלהיות מושלמת, ועדיין נותרו בה הרבה מדי פרצות שיאפשרו לאליטה לשבש את רצון הבוחרים. הפרקליטות המתפקדת כמשמר הפרטוריאני של הבג"צוקרטיה, ועברה פוליטיזציה מרחיקת לכת, הצליחה לפרק את הגוף היחיד שהיה אמור לפקח עליה, וכצפוי כושלת לחלוטין בביעור השחיתות בקרבה (פרשות רות דוד, האחים פריניאן, אבו אל-קיען, הסתרת האזנות הסתר במשפט רמון, פרשת מע"צ ועוד); יחלוף עוד חצי יובל של פסיקה רדיקלית לפני שהשינוי בהרכב הוועדה לבחירת שופטים יכניס מעט גיוון בסגל האקטיביסטי וה"יצירתי" של בית המשפט העליון; ותורת הפרשנות הפוסט-מודרנית שהנהיג ברק לא במהרה תאפשר להחזיר ודאות משפטית להיכלי הצדק.

מאחורי ז'רגון משפטי מנופח, המסתיר לעיתים קרובות בורות בתורת המשטרים, מבקשים מחוללי סיסמאות בנוסח 'המכון הישראלי לדמוקרטיה' לנפק לעיתונאים ערכות דמגוגיה גדושות בטיעוני סרק: על כך ש"לישראל אין חוקה" (אבל ברק הפך את חוקי היסוד לחוקה באמרי פיו), על כך שהרפורמה "תבטל את הפרדת הרשויות" (אבל בית המשפט הוא שרמס אותה כאשר פלש לתחומי הרשויות האחרות ויצר לעצמו עוצמה שלטונית משולחת רסן), ש"בישראל הכנסת נשלטת בידי הממשלה" (ספרו לעידית סילמן), וגם ש"מרסקים את מערכת המשפט כדי להציל אדם אחד מהכלא" (אבל הרפורמה לא נוגעת למשפט נתניהו שיצא לדרך לפני שנים ואין בה דבר שיאפשר לעוצרו). וכמובן, בראש המצעד מככב ההיקש המופרך לפיו כדי למנוע את "עריצות הרוב", אנחנו זקוקים משום מה לעריצות המיעוט.

קצרה היריעה מלענות לכל סיסמא שמנפקים לנו נציגי האוליגרכיה המשפטית וסוכני הבורות שלהם. אבל אפשר להצביע על המסגרת המושגית הכללית של הולכת השולל: מתארים את הרשות השופטת לא כרשות שלטונית, אלא רק כבלם, ולכן אין שום דבר מדאיג בכך שאין גבול מוגדר לכוחה, ואין דבר שיאזן או יבלום אותה.

אבל בית המשפט אינו רק בלם, הוא אחת מרשויות השלטון והכוח הלא-מבוקר שצבר, בפני עצמו ומול הרשויות אחרות, מסכן את ריבונות האזרחים וגם מנתק את הקשר הדמוקרטי החשוב בין סמכות לבין אחריות בפני הציבור. זה מצב שאינו רק משחית ולא דמוקרטי, אלא גם הרסני למערכת השלטונית כולה ולטיב התפקוד שלה. קל וחומר כשבית משפט כזה מנחית מלמעלה סדר יום וערכים בסתירה לרצונו המפורש של רוב הציבור בישראל. על ההטעיה המושגית הזאת נשען הכזב הפופולרי הגורס כי ללא בית משפט כל יכול, דבר לא יבלום את רמיסת זכויות הפרט והמיעוט. במציאות, ההפך כמובן נכון. הכוח הבלתי מרוסן שבידי בית המשפט והמשמר הפרטוריאני שלו בפרקליטות הוליד את המצב העגום של ישראל היום בתחום זכויות האדם: בדין הפלילי בו הזכויות האלו נחוצות יותר מכל לשם הגנה מפני שרירות השלטון, לאזרח הישראלי אין כל הגנה אמיתית.

חזקת החפות הפכה לקליפה ריקה בבתי משפט בהם נרשמים שיעורי הרשעה מרקיעי שחקים. מדיניות המעצרים של המשטרה, אותה הפרקליטות מגבה ובתי המשפט מאשרים, חצתה כל גבול שפוי. הכנסת היא שביקשה לשמור על זכויות האדם של הנאשמים, בחקיקה נאורה והומנית; בית המשפט רמס את החוק, ואת הזכויות שהחוק מקנה. גם הטענה לפיה בית המשפט "מגן על מיעוטים מפני עריצות הרוב" אינה עומדת במבחן המציאות, כי תלוי לאיזה מיעוט אתם שייכים. שאלו את המתנחלים על זכות המחאה שלהם בהתנתקות, על מעצרים עד תום ההליכים של ילדות בנות 14 על מעצרים מנהליים ממושכים או לחלופין על סגירת ערוץ 7. הדבר בולט באכיפת עקרון השוויון (שאינו מופיע בחוקי היסוד) באופן לא שוויוני על חרדים (שהפטור שלהם מגיוס אינו נאה בעיני בג"צ) וערבים (שהפטור שלהם מגיוס דווקא נאה בעיניו).

השמאל יכול להמשיך להונות את עצמו ש"הליכודניקים לא הצביעו בעד הרפורמה", אבל בצד ימין של המפה ברור לכולנו מזה זמן ששום מדיניות ימנית לא תעבור כל עוד האוליגרכיה המשפטית שולטת מעל ראשיהם של נבחרי הציבור, ומשרטטת עבורם את גבולות המדיניות שהשמאל מכתיב. בנימין נתניהו הבין שאף על פי שהרפורמה כנראה תקומם את המערכת נגדו, המחנה לא יסלח לו אם ינסה לבלום את גל הזעם על הגריסה המתמשכת של פתקי הבחירות בידי משפטנים.

אבל הבוטה שבין שקריה של מכונת התעמולה להצלת שלטון המיעוט טמון בטענה כי באין בית משפט כל יכול, תהיה בישראל רק רשות אחת, כל יכולה, והיא הממשלה, השולטת, כך אומרים לנו, בכנסת. פרופ' יצחק זמיר, המציא חידוש בתיאור המשטר הישראלי כ"דמוקרטיה קואליציונית", והוסיף שהממשלה נשלטת בידי ראשה, ולכן בעצם יש לנו בישראל שלטון יחיד.

לא ברור לי היכן חיו בעלי התיאוריה המוזרה הזאת בעשורים האחרונים. כנראה לא בישראל הממשית, כי בישראל הממשית מול הממשלה ומול הכנסת עומד גדול הבלמים. קוראים לו בחירות. לא זאת אף זאת: לו עיינו בעלי התיאוריה החדשנית בדפי המסרים שלהם עצמם מלפני חודש, אולי היו נזכרים שהם טענו תחת כל עץ רענן כי נתניהו חלש וסחיט, שבוי בידיה של קואליציה שכל אחד מחבריה קורע נתח משלטונו. ואולי הם לא שמו לב לכך שבשיטה שלנו הכנסת כולה מלאה בלמים אל מול הממשלה, שכן סיעות הקואליציה יכולות – וכך הן עושות לעיתים קרובות – להפיל ממשלות, ולפעמים גם חבר כנסת בודד יכול לעשות זאת .

אסיים אם כן בקריאה לשר המשפטים יריב לוין: אל תתרשם מזעקת הקוזקים הנגזלים. זו שירת הברבור של אליטה המשתוללת כאחוזת אמוק מול פרפורי גסיסת שלטונה הלא-דמוקרטי. פעל בעוז והשב את הריבונות הדמוקרטית לבעליה החוקיים: אזרחי ישראל.