''מי שהרגו אותנו ובזזו אותנו היו מטף ועד זקן, זה לא חמאס'' • ''אם לא נמגר הכל, עדיף להוציא את החיילים היום!''• שורד מבארי שאיבד חצי מהמשפחה  

אבידע בכר מקיבוץ בארי, איבד את אשתו ואת בנו ואת רגלו וניצל מהתופת עם בתו, נערה בת 13.

למרות כל מה שעבר עליו הוא נראה מלא חיים, שמח על המבקרים ועל האפשרות לספר את הסיפור ואת הלקח שלו ממה שקרה. "אם אנחנו חפצי חיים ורוצים שהאזור שלנו ימשיך להתפתח, רצועת עזה לא צריכה להתקיים. אנחנו יכולים לבחור את האויבים שלנו. מדינת ישראל צריכה לגרום שרק מדינות ריבוניות יהיו בגבולותיה ולא ארגוני טרור. אם מחר היישוב בארי קם על הרגליים, שיקום בלי ריצות לממ"ד, כמו כל יישוב אחר בארץ, כמו תל אביב, בלי אויב בצד השני".

אבידע, מנהל החקלאות של קיבוץ בארי, סבור שבעזה צריכים להיות שטחי חקלאות ישראליים "עד הים. אני בעל דעות שמאלניות, אבל מי שהרגו אותנו ובזזו אותנו היו שלושה דורות, מטף ועד זקן, שבעים שנה של שנאה ורצח. לאזור כזה אין תקומה. באולפנים לא מבינים מי האויב בכלל. זה לא חמאס. זה דברים הרבה יותר מהותיים בתפיסת האסלאם.

זה חינוך מינקות. צריך להעלים שלושה דורות, למגר הכול. הכול נגוע שם, אין תקומה לאזור הזה! אסור להשאיר שם אפילו את הדקלים והדגים שבים. גם על הדגים בים אני לא אתן להם אפשרות להגיד שהם היו שלהם פעם".

אנחנו כל הזמן שואלים מה יגיד העולם. "זה רק אצלנו בראש", הוא אומר. "אנחנו יוצרים את דעת הקהל העולמית דרך התקשורת, בחדשות. זה לא באמת מעניין אף אחד בעולם, צריך רק לעבוד רק בשקט, לכבות את הרשתות ואת התקשורת ולהתחיל לעבוד".

אבידע מדגיש שאם זו אינה המטרה, אין טעם להילחם בעזה: "אם לא נעשה את זה, עדיף להוציא את החיילים היום! חבל על כל נפש, כי ילד שעכשיו הוא בן שש, בעוד עשר שנים הוא ירצח אותך בלי להסס. עדיף שלא להילחם ולהודות שהפסדנו מלסכן את חיילינו כדי שבעוד כמה שנים הכול יחזור על עצמו

----

---

----
וזה האירוע הקשה ב7.10(הקשה לקריאה..אחד מיני רבים). למי שלא מכיר

"התחלנו ארבעה, שרדנו שניים. קיבלנו את החיים שלנו במתנה", אומר אבידע. הוא והדר החזיקו מעמד כ־12 שעות בממ"ד. בתחילה הוא ובנו כרמל הי"ד, בן 15, החזיקו יחד את דלת הממ"ד. המחבלים ניסו להיכנס. "המחבל אמר: אפתח אל־באב", משחזר אבידע. "אמרתי לו: רוח. ניהלנו קרב על הידית, עשרה סנטימטר ימינה, עשרה סנטימטר שמאלה.

"ההחלטה הראשונה שהחלטנו הייתה שאנחנו לא יוצאים מהממ"ד. הייתי מוכן למות בממ"ד אבל לא לפתוח את הדלת. הבן שלי עזר לי להחזיק את הידית, ואז המחבל ירה צרור, ולבן שלי עפו הידיים. ניסינו לעשות לו חוסם עורקים, אבל בזרוע קשה לעשות את זה. הוא מת מאיבוד דם", אומר אבידע. "אילו היו מחלצים אותו בארבע אחר הצהריים, אולי היינו מרוויחים אותו". המחבל ירה צרור נוסף ופגע לאבידע ברגליים. אחת מהן התנתקה מהגוף.

"אחרי היריות הם עזבו את הדלת והעבירו את השרביט לחוליה של שורפים. מי שירה בנו לא היה מי ששרף אותנו, ומי ששרף אותנו לא היה מי שבזז אותנו. הם היו מחולקים לחוליות ועבדו מאוד מאורגן", הוא אומר. "התחילו לשרוף אותנו, והעשן נכנס לממ"ד. ניסינו לנשום ולא הצלחנו, ואז הם החליטו לפתוח את החלון מאחור. "בתחילה הם זרקו פנימה שלושה רימונים, והם נפלו על הספה והתפוצצו. הדר נפצעה ברגליים מרסיסים. אחר כך הם כנראה ראו תזוזה בחדר והחליטו לירות בנו".

אשתו של אבידע, דנה, נורתה בצלעות. "אחרי רבע שעה היא כבר לא הייתה איתנו". הוא אומר. "כרמל החזיק מעמד עד אחר הצהריים, אבל בשלב מסוים הוא אמר לי: אבא, תקבור אותי עם הגלשן. ניסיתי לומר לו שיחזיק מעמד ושעוד מעט יגיעו לחלץ אותנו, אבל זה לא קרה. "אמרתי לבתי הדר: כרמל ואימא, הכול טוב אצלם. כבר לא כואב להם שום דבר. אנחנו צריכים לשרוד. הדר תפקדה בקור רוח ובאפס רגש", אומר אבידע. "היא התכתבה עם אנשים בחוץ, ביקשה שיבואו לחלץ אותנו. ממש ניהלה חמ"ל". רק בשמונה בערב הגיעו החיילים. "החייל הכניס את הראש דרך החלון ואמר: יש פה טבח! אמרתי לו: יש פה שניים מתים ושניים חיים, תפנו אותנו מהר!"

אתה כועס שלקח כל כך הרבה זמן להגיע אליכם? "אין בי כעס בכלל", הוא אומר. "הם לא יכלו להיכנס. כל מי שהתקרב לשער שלנו נפל. הם היו פי שלושה מאיתנו. אין תפיסת ביטחון אחת שעמדה לנו: לא הממ"ד, לא כיתת הכוננות, ודאי לא החומה המתוחכמת. כלום".

"אבא, תקבור אותי עם הגלשן"

מקור- "עולם קטן"