ניקרגואה מנתקת את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל  

היסטוריה
לא ידוע הרבה על ההיסטוריה של ניקרגואה עד התקופה הספרדית. יש עדויות ליישובים שהתקיימו מאות שנים ברחבי המדינה, בעיקר בשפלה שבמערב המדינה וכן לחופי האגמים. מעריכים כי בשטח המהווה היום את ניקרגואה ישבו, ערב הכיבוש הספרדי, קצת למעלה ממיליון נפש.

בשנת 1502 הגיעו הכוחות הספרדיים בפיקודו של כריסטופר קולומבוס והשתלטו על המדינה. כפי שנהגו בשאר אמריקה בזזו הספרדים את אוצרות המקום, הפכו את התושבים לעבדים והרגו בהם. מאות אלפים מתושבי המקום מתו ממחלות שהביאו איתם הספרדים ושלא היו ידועות בניקרגואה קודם, ולכן לא פיתחו התושבים חיסון טבעי כנגדן.

בדומה למדינות אחרות במרכז אמריקה, נשלטה גם כלכלת ניקרגואה על ידי ייצוא של מוצרים חקלאיים, ובראשם הקפה.

בשנת 1855 התחוללה בניקרגואה מלחמת אזרחים. שכיר חרב אמריקאי בשם ויליאם ווקר ניצל את המצב, כבש באמצעות כמה מאות אנשים את הבירה גרנדה והשתלט על המדינה. כמפקד העליון של הצבא, שלט ווקר בניקרגואה דרך נשיא הבובה פטריסיו ריבאס ולאחר מכן הפך לנשיא ניקרגואה בשנים 1856–1857. ב-20 במאי 1856 הכיר נשיא ארצות הברית פרנקלין פירס בשלטונו של ווקר, על אף אי-חוקיותו הברורה של הכיבוש. הוא גייס אנשים באמריקה ובאירופה, שהגיעו למדינה במטרה להילחם ולכבוש את ארבע הפרובינציות האחרות של מרכז אמריקה: גואטמלה, אל סלוודור, הונדורס וקוסטה ריקה. נתיב המסחר המרכזי בין ניו יורק וסן פרנסיסקו עבר באותם ימים דרך ניקרגואה. מסי המעבר בנתיב זה ניתנו על ידי הממשל הניקרגואי הקודם לחברת "ואנדרבילט" (Vanderbilt's Accessory Transit Company) של איל הספנות קורנליוס ואנדרבילט, שתמכה בכיבושי ווקר בתקווה ששלטונו ייצב את מצבה הפוליטי של ניקרגואה ויסייע בהקמת מסילת רכבת שתחצה את המדינה ותחבר בין האוקיינוסים. אך כשליט ניקרגואה, ביטל ווקר את המנדט שניתן לואנדרבילט, בטענה שהחברה הפרה את ההסכם, והעניק את הזכויות על מסי הנתיב לחברה מתחרה בבעלות קורנליוס גאריסון וצ'ארלס מורגן, שהציעו לווקר סכום כסף גדול ותמיכה במאבקו הצבאי בתמורה לזכויות על הנתיב. בתגובה לביטול המנדט שלה, הפעילה חברת ואנדרבילט לחצים כבדים על הממשל האמריקני, שחזר בו מההכרה בשלטונו של ווקר. הכרזותיו של ווקר בדבר מסעי כיבוש נוספים באמריקה הלטינית גרמו לחשש מצד המדינות השכנות לניקרגואה. חברת ואנדרבילט עזרה לכלכל ולאמן קואליציה צבאית של המדינות, בראשות קוסטה ריקה, ובנוסף ניסתה למנוע מעבר של אנשים ואספקה לווקר. הקואליציה המרכז-אמריקנית הייתה חזקה מצבאו של ווקר, וב-1 במאי 1857 נכנע ווקר לצ'ארלס הנרי דייוויס, ממפקדי הצי האמריקני, ונלקח בחזרה לארצות הברית. כשהגיע לניו אורלינס התקבל ווקר כגיבור, אך איבד את התמיכה הציבורית בו כשהאשים את הצי האמריקני בתבוסתו.

בשנת 1893, הגיע לעמדת כח הגנרל חוסה סנטוס סלייה (Zelaya), אשר בחסות שלטונו הדיקטטורי השיק רפורמות ליברליות למען מודרניות וקידמה. סלייה עודד השקעות של משקיעים חיצוניים, ביניהם ארצות הברית, הגדיל את הייצוא, פיתח תשתית לייצוא, כגון דרכים, מסילות ברזל ונמלים. בתום העשור הראשון לרפורמות שלטו משקיעים אמריקניים במגזרי הקפה, הבננות, הזהב והעץ של ניקרגואה.

כאשר החלה ארצות הברית לבחון אפשרות לכריית תעלה שתחבר בין האוקיינוס האטלנטי לזה השקט דרך ניקרגואה, מיהר סלייה להזמין את צרפת ויפן להציע הצעות משלהן, על מנת להגביר את כוח המיקוח שלו מול ארצות הברית. לאור גילוי עצמאות זה החליטה ממשלת ארצות הברית כי בכך פגעה ניקרגואה באינטרסים הלאומיים שלה, ובשנת 1909 שלחה 400 נחתים שסייעו בהדחתו של סלייה. כיבושה של ניקרגואה על ידי ארצות הברית נמשך עד לשנת 1933. במרוצת שנים אלו פיתחה ארצות הברית את "המשמר הלאומי" ככוח מזוין שיוסיף ויגן על האינטרסים שלה לאחר שכוחותיה ייסוגו מאדמת ניקרגואה.

עליית בני סומוסה
עם נסיגת כוחות ארצות הברית בשנת 1933 התגלה מפקד המשמר הלאומי, אנסטסיו סומוסה גרסיה (Anastasio Somoza García) כעריץ, אשר שלט בארצו ביד חזקה. כוונותיו של סומוסה הפכו גלויות לעין ביום ה-21 בפברואר 1934, עת חייליו אסרו את אוגוסטו ססאר סנדינו (Sandino), גיבור המאבק הלאומי כנגד הכיבוש האמריקאי, ורצחו אותו. סנדינו נאסר מחוץ לארמון הנשיאות, שם נפגש עם חואן סקאסה (Sacasa), הנשיא הנבחר, על מנת להסדיר את דרכי שיתוף הפעולה ביניהם. סקאסה עצמו ערב לביטחונו של סנדינו, אולם לא היה בכך די. בשנים שלאחר מכן המשיך סומוסה להמרות בגלוי את הוראותיו של סקאסה.

סומוסה נבחר לנשיאות בשנת 1936, והקפיד להשאיר את המשמר הלאומי תחת פיקודו הישיר. במשך עשרים שנות שלטונו, אשר הסתיימו עם רציחתו בשנת 1956, ניצל סומוסה את הנשיאות לצרכיו האישיים והמשפחתיים, תוך דיכוי יסודי של גילויי אי שביעות רצון. רבים רואים בשלטונו של סומוסה את המשטר האכזרי והאנוכי ביותר באמריקה הלטינית באותה התקופה. במהלך שנות מלחמת העולם השנייה תמך סומוסה בבעלות הברית ובתמורה זכה להקלות במגבלות הסחר שהוטלו על ניקרגואה בשנים שקדמו למלחמה. עיתוי מתן ההקלות וצרכי המדינות הלוחמות הביאו לשגשוג כלכלי בניקרגואה, אשר ייצאה כותנה, זהב ועץ. בשנת 1942 זכתה ניקרגואה בציוד צבאי מתקדם בשווי של למעלה מ-800,000 דולר במסגרת חוק השאל-החכר מארצות הברית. ציוד זה והאימון לו זכו הכוחות המזוינים של ניקרגואה היו גורם משמעותי לשימור הדיקטטורה של סומוסה בשנים שלאחר סיום המלחמה.

סומוסה שלט בארצו עד להרצחו בידי מתנקש בשנת 1956, ואחרי מותו תפס את כס הנשיאות בנו, לואיס סומוסה דביילה (Somoza Debayle). כאשר בריאותו של לואיס סומוסה החלה להדרדר בשנת 1967, החליפו אחיו הצעיר ממנו, אנסטסיו סומוסה דביילה. חודשיים לאחר מכן נפטר לואיס סומוסה, ואחיו נותר האחרון לשושלת סומוסה בניקרגואה.

ב-23 בדצמבר 1972 פקדה את ניקרגואה רעידת אדמה אשר החריבה כ-80% משטח הבירה מנגואה, הפילה כ-10,000 חללים והותירה כ-50,000 חסרי בית. חיילי המשמר הלאומי בזזו את חבילות הסיוע הבינלאומי שזרמו למדינה ואנסטסיו סומוסה החרים עשרות מיליוני דולרים מכספי הסיוע לעצמו. רעידת האדמה ואופן טיפול המשטר בה הביאו למחאה גלויה וקריאות לסיום הדיקטטורה. על אף מחאה זו הכריז סומוסה על עצמו כמנצח בבחירות לנשיאות בשנת 1974, אולם הפעם התעוררה האופוזיציה במחאה שטרם נראתה כמותה בניקרגואה.

תנועת החזית הסנדיניסטית לשחרור לאומי (FSLN - Frente Sandinista de Liberación Nacional) זכתה לתמיכה חסרת תקדים, אשר עודדה אותה לצאת למבצע חטיפה ב-27 בדצמבר 1974. ביום זה כמה "סנדיניסטים", כפי שכונו חברי "החזית", פשטו על מסיבה פרטית במנגואה ולקחו כ-40 איש כבני ערובה, ביניהם קרובי משפחה של סומוסה וכמה מאנשי המשטר. בתמורה לשחרורם דרשו החוטפים כופר בסך מיליון דולר; שחרור של 14 מחבריהם שהיו כלואים בידי המשטר; מעבר חופשי לאסירים המשוחררים ולחטופים להוואנה, קובה. בתיווכו של הארכי-הגמון של ניקרגואה הסכימה הממשלה לתנאי החוטפים. משבר החטופים העלה את קרנה של "החזית" והביא אותה לראות בדרך הטרור כאמצעי לגיטימי למאבק בדיקטטורה, אולם גם גררה גל דיכוי אלים מצד המשטר שחש מושפל. בשנים הבאות החל כוחו של המשטר להתערער וכוחות האופוזיציה התחזקו.

המהפכה ומלחמת האזרחים

המוזיאון הלאומי במנגואה
בחודש ינואר 1978 פרסם העיתונאי מתנגד המשטר פדרו חואקין צ'מורו (Chamorro) סדרת מאמרים תחת הכותרת "כרוניקות הערפד", בהן הוכיח את משטר סומוסה על שחיתותו. בתגובה למאמריו נרצח צ'מורו ב-10 בינואר בידי המשטר, ורציחתו עוררה גל הפגנות במנגואה ובשאר חלקי ניקרגואה. האליטה לא הייתה יכולה להתעלם מהרצח של אחד מבני המשפחות העתיקות והמכובדות בניקרגואה, כפי שיכלו להעלים עין משנות הדיכוי את האוכלוסייה הכפרית והאינדיאנית, ורבים הבינו כי אם איש כצ'מורו אינו בטוח בפני המשטר – חייו של איש אינם בטוחים.

ב-22 באוגוסט 1978, הסתערו 25 סנדיניסטים על ארמון הנשיאות ולקחו כ-2,000 עובדים ממשלתיים כבני ערובה. שוב דרשו החוטפים סכומי עתק, שחרור 59 מחבריהם ומעבר בטוח, לפנמה, ודרישותיהם נענו. ב-8 בספטמבר פתחו הסנדיניסטים במתקפה מתואמת בחמש ערים שונות. סומוסה הפעיל את חיל האוויר כנגד מרכזי המרידה ובמבצע טיהור דקדקני מצד הצבא נהרגו כ-5,000 איש. ניקרגואה הייתה על סיפה של מלחמת אזרחים.

ביוני 1979 קראה החזית לשביתה כללית שהחלה ב-8 ביוני. קרבות רחוב במנגואה נמשכו כחודש ימים. סומוסה נסוג לבונקר שבארמונו והורה על מתקפה אווירית וארטילרית ללא כל התייחסות לחיי אזרחים. המתקפה האכזרית הרסה את העיר כמעט עד ליסוד. ב-16 ביולי 1979 הסכים סומוסה להתפטר ולצאת לגלות, ולמחרת היום עזב את ניקרגואה. ב-18 ביולי נכנסו הסנדיניסטים המנצחים בשערי מנגואה והקימו ממשלה זמנית.

זמן קצר לאחר הקמתה נטתה הממשלה הזמנית לשמאל הקיצוני, ותומכיה המתונים נטשו אותה. קובה הקומוניסטית הפכה לבעלת בריתה הקרובה. עד לסוף שנת 1979 הלאימה הממשלה כחמישית מכלל השטחים הראויים לעיבוד, שרובם היו בבעלות משפחת סומוסה ובעלי בריתם. לשמרנים המודאגים מבית הצטרפה ארצות הברית: הנשיא רונלד רייגן פעל נגד הסנדיניסטים, כדי למנוע מברית המועצות הקמת ראש גשר קומוניסטי במרכז אמריקה. להגשמת מטרה זו עזרה ארצות הברית לממן את לוחמי הגרילה הקונטראס שהורכבו מתומכי השלטון לשעבר ומשכירי חרב שלחמו כנגד הממשלה הסנדיניסטית. לוחמי הגרילה מומנו במשותף על ידי ארצות הברית וישראל (פרשת איראן-קונטראס). מלחמת האזרחים גבתה קורבנות רבים משני הצדדים.

על אף האיום המתמיד על יציבות המשטר הצליחו הסנדיניסטים לשפר את איכות החיים במדינה, מגמה שבאה לידי ביטוי, למשל, בעליית אחוז יודעי הקרוא וכתוב במדינה, וכן עלייה בתוחלת החיים. בשנת 1984 קיימה הממשלה הזמנית בחירות חופשיות בליווי משקיפים בינלאומיים, כפי שהבטיחה, ומועמד המפלגה, דניאל אורטגה (Ortega), זכה ל-67% מקולות הבוחרים. חלק ממפלגות האופוזיציה החרימו את הבחירות. שנתיים לאחר מכן, בשנת 1986, הצליחו הסנדיניסטים להדוף את צבא מתנגדי השלטון.

אולם הצלחה צבאית ופוליטית זו לא השיבה את המתונים לחיק המשטר המרקסיסטי. כלכלת המדינה הייתה בכי רע, ובשנת 1988 הגיעה האינפלציה לכדי 14,000%, מה שפגע בעיקר במעמד הפועלים. סופת הוריקן פגעה בניקרגואה והקשתה על מאמצי ההתאוששות, וכך גם עלויות המלחמה שניהלה ניקרגואה מזה כמחצית העשור. האמברגו האמריקאי הקשה גם הוא על היחלצות מהמצב. הממשלה המרקסיסטית התייחסה בנאיביות מסוימת לשאלה האתנית במדינה, בצפותה כי האינדיאנים ייטמעו לתוך החברה הסוציאליסטית, כפי שקבעה הדוקטרינה האירופוצנטרית. אולם מאמצי המודרניזציה הכפויים של הממשלה כלפי בני המיסקיטו (Miskito) הביאו להגירה של כ-15,000 מבניהם להונדורס הסמוכה, ורבים מהם הצטרפו לכוחות שלחמו כנגד המשטר.

בבחירות שהתקיימו בשנת 1990 הפסידה החזית, ומועמדת האופוזיציה, וויולטה צ'מורו (אלמנתו של פדרו חואקין צ'מורו) זכתה ב-54% מהקולות. על אף כוחם הצבאי קיבלו דניאל אורטגה והסנדיניסטים את תוצאות הבחירות. המהפכה הסנדיניסטית באה על סיומה. המדינה נכנסה לשנות התשעים בניסיון לייצב שיטת משטר דמוקרטית ולהביא לסיום את הסכסוך הפנימי האלים בתוכה.

בבחירות שהתקיימו בשנת 2007, דניאל אורטגה חזר לשלטון.

במהלך 2017, התרחשו הפגנות נרחבות ואלימות נגד ממשלתו של הנשיא דניאל אורטגה, כתוצאה מהפגנות אלו, נהרגו כ-300 אנשים וכ-500 אנשים נכלאו. כ-60,000 אזרחים נמלטו מהמדינה בחשש מצעדי השלטונות.

כלכלה
אף על פי שרק כשמינית משטח המדינה הן קרקעות הניתנות לעיבוד, עיקר כלכלתה של ניקרגואה מבוססת על החקלאות (כ-60% מהיצוא), בעיקר חקלאות עתירת עבודה, על תעשיות עתירות עבודה, מעט תיירות, מכרות ודיג. עם זאת, שיעור האבטלה גבוה ומחוץ לעונה החקלאית מגיע לכמעט מחצית מכוח העבודה האזרחי.

חלק ניכר מהגידולים החקלאיים מושתת על מורשת הקולוניאליזם, כאשר המגמה הייתה לייצא מוצרי בסיס בתמורה לסחורות מוגמרות. תוצאה של שליטת ארצות הברית (ישירה ועקיפה) על המדינה היא העובדה שרוב חברות הכרייה וכמחצית מהחברות התעשייתיות נמצאות בידי תאגידים זרים וחברות שמרכזן מחוץ למדינה. אי-הסכמה על חוקיות ההלאמות של המשטר הסנדיניסטי (בעיקר הלאמת אדמות משפחת סומוסה והקרובים לה) והמחלוקת על הלאמת רכוש אחר שמשפחת סומוסה נטלה לעצמה במהלך שנות שלטונה, גורמים לכך שחברות זרות נמנעות מהשקעה מחשש לאי-יציבות כלכלית ופוליטית.

עיקר הגידולים הם: בננות, קפה, סוכר (מקנה סוכר), בשר מבקר, חזירים ותרנגולות, טבק, וכן מעט כותנה, סויה, אורז ותירס.

מקור הכנסה משמעותי נוסף הוא העברות חד-צדדיות שמבצעים אזרחי ויוצאי המדינה החיים מחוץ לה, הן כמהגרי עבודה והן כאלו שעזבו אותה לצמיתות.

שיעורם של צאצאי האירופים היה גבוה יותר לפני מהפכת 1979.

אגב, קולומבוס היה, בכלל, ספן איטלקי - בשירות ספרד: