דו״ח: מאז 2018 מתו מעל 74 אלף קנדים בזמן שהמתינו לטיפול רפואי — מטיפולים מצילי חיים ועד ניתוחים משפרי איכות חיים.  

אך סוציאל-פופוליסטים שונאים את הרעיון הזה וקנדה היא דוגמה קלאסית לכך (גם בריטניה, אגב).

https://www.telegraph.co.uk/opinion/2025/04/08/what-my-stupid-e-bike-accident-reveals-about-healthcare/

כאשר מסוקים מרחפים מעל מרכז תל אביב, לעיתים מדובר בסימן לאירוע משמח: שחרור בני ערובה. לאחר מסירות מקאבריות מידי מיליציות רעולות פנים, שבוים ישראלים שמשתחררים מחמאס מועברים באוויר לעיר, שם הם מקבלים טיפול מקצועי בכמה מהבתי החולים הטובים בעולם.

הסיפור על איך גם אני מצאתי את עצמי באחד ממוסדות הרפואה הללו לא כולל, לצערי, גבורה עיתונאית כלשהי באזור מלחמה. למרבה המבוכה, הוא כולל נפילה מקורקינט חשמלי – תאונה לא נעימה, אך כזו שסיפקה טעימה מטיפול רפואי ברמה עולמית.

למה בדיוק פתאום התרסקתי בעוד אני גולשת לאורך הטיילת של תל אביב במהירות של כ-25 קמ"ש – אין לי מושג. מה שאני כן יודעת זה שיש לי להאשים רק את עצמי, שכן הייתי עסוקה בלהתפעל מהנוף. על חוף הים התיכון שיחקו צעירים שזופים כדורעף חופים, בעוד ספורטאים רצים על הדק. הכל היה זהוב – גם החול וגם האנשים. כשהשמש שקעה, השמיים קיבלו גוון ורדרד של ורד אנגלי חיוור. בזמן שגלשתי לבדי, הרגשתי בהרמוניה עם העולם. פתאום הרוח עפה לי את הכובע, שנסחף לשמיים כמו עפיפון בז’ קטן. הדבר הבא שאני זוכרת – אני שוכבת פרקדן על המדרכה, רואה כוכבים.

אולי עליתי על מהמורה כשסובבתי את הראש לעבר הכובע המעופף, ואולי פשוט איבדתי שיווי משקל. כך או כך, עפתי מעל הכידון ונחתתי בעוצמה. בזמן שהלסת והסנטר שלי פגשו את האספלט, שאר הגוף התנגש בשלדת הקורקינט שהתעקמה.

שני עוברי אורח אדיבים עזרו לי להתיישב על ספסל. ישבתי שם המומה, מנסה להבין אם שברתי עצמות או שיניים. הסנטר שלי נחתך והדימום לא הפסיק, אבל מעבר לכך – הכל הרגיש פחות או יותר במקום. לא חשבתי שאני צריכה בית חולים.

כשחזרתי למלון, הייתי במצב טוב יותר להעריך את הנזק. פני היו חיוורות כשל רוח רפאים, והתחלתי לפתח כאב ראש מפלח. הלילה כבר ירד, הייתי לבד בעיר שאני לא מכירה, עם כמה שקלים בכיס ובלי מילה אחת בעברית. ממש לא רציתי ללכת לבית חולים, אבל ככל שחיפשתי מידע בגוגל – כך נבהלתי יותר.

מול המראה, נצמדתי ובחנתי את עיניי, מנסה לראות אם האישונים שלי מורחבים – סימן אפשרי לפגיעת ראש. לא יכולתי להפסיק לחשוב על נטשה ריצ'רדסון, השחקנית שמתה באופן טרגי לאחר נפילה קלה במדרון סקי פשוט. במשך כמה שעות לאחר החבטה, היא נראתה בסדר – אך בפועל סבלה מפגיעת מוח קטלנית. מה אם גם אצלי מדובר במה שהרופאים מכנים "חלון צלול" – תקופה קצרה בלי תסמינים לפני הדרדרות חמורה? איך אוכל להרשות לעצמי להירדם?

וכך מצאתי את עצמי במרכז הרפואי סוראסקי תל אביב (איכילוב), מתקן מתקדם שנועד לטפל בנפגעי מלחמה. כשהאזעקות נשמעות והתושבים יורדים למקלטים, הרופאים והאחיות בבית החולים הזה ממשיכים לעבוד מתחת לאדמה. הכל ערוך להפסקות חשמל ולרקטות מעופפות.

ומה עם טפשים כמוני? גם להם אפשר לאבחן ולטפל במהירות הבזק. אין כאן המתנה של 12 שעות כמו ב-NHS הבריטי. רק טיפול מקצועי תוך דקות.

ראשית, עם זאת, על מבקרים מחו"ל לשלם. מדובר במדיניות הגיונית מאוד, שחוסכת מכספי משלם המסים הישראלי את העלות של תיירים שאינם יכולים – או אינם רוצים – לשלם. (לשם השוואה, מערכת הבריאות הבריטית NHS נוטה קודם לטפל בזרים, ורק אחר כך לבקש בעדינות תשלום – גישה יקרה מאוד.) תמורת תשלום מראש של כ-250 פאונד, אעבור בדיקה יסודית.

בזמן שסקרתי את הסצנה במחלקת הקבלה, הבחנתי בתמהיל האקלקטי של מחלות ופציעות שמאפיין את כל מחלקות המיון: קשישים בכיסאות גלגלים, אימהות מודאגות עם ילדים חולים, סטודנטים נבוכים אחרי הרפתקאות לא מוצלחות. בין הממתינים היה גם חייל אחד או שניים מצה"ל. אבל כאן מסתיים הדמיון לשירותי החירום של ה-NHS: אף אחד לא שכב על אלונקה במסדרון; לא חיכו אמבולנסים מחוץ למיון כי אין מיטות או צוות; ולא נדרשו שוטרים כדי לשמור על הסדר. האווירה הייתה רגועה לגמרי.

תוך פחות משעה, כבר הייתי מול רופא מומחה – כירורג פולני עליז שדיבר אנגלית רהוטה. הוא בדק אותי ביסודיות, הדביק את הפצע בסנטר והקשיב בסבלנות לחששות שלי בקשר לריצ'רדסון. נלקחו בדיקות דם והתוצאות התקבלו תוך פחות משעה. האבחנה שלי? הכול בסדר.

הגעתי לישראל כדי ללמוד יותר על מלחמה – וכיצד היא אולי תיגמר. התכנון היה לשוחח עם צה"ל, לשמוע מקורות מודיעין ולקבל עדכונים מהתעשייה הביטחונית. הייתי אמורה גם לבקר בטכניון – מוסד מדעי וטכנולוגי מהשורה הראשונה. הקשור בשמו של אלברט איינשטיין, הוא ממלא תפקיד מרכזי בחיים הלאומיים של ישראל, ומכשיר 80% מהמהנדסים במדינה. מהפקת תנ"ך מיקרוסקופי (כל התנ"ך על שבב בגודל גרגר חול) ועד פיתוח תרופות לסרטן ובשר מלאכותי – הוא עומד מאחורי כמה מהחידושים המופלאים בעולם.

לשמחתי, הצלחתי לעשות את כל זה – אבל התאונה העבירה את הפוקוס שלי אל מערכת הבריאות הישראלית, שזוכה להערכה רבה. הפער מול ה-NHS היה בולט מכדי להתעלם ממנו.

הכירורג הפולני, שלא מיהר לשום מקום (עוד חידוש מבחינתי), דיבר על היתרונות של בתי חולים ייעודיים לרפואה דחופה. (בבריטניה, המתקנים מטפלים גם במקרי חירום וגם במקרים מתוכננים תחת קורת גג אחת – סידור שבו עומס בתחום אחד משפיע מיידית על השני.) הפרדה בין אתרים "חמים" ו"קרים" אולי הייתה מונעת הרבה סבל בתקופת המגפה.

מערכת הבריאות הישראלית מבוססת על ביטוח בריאות חובה המנוהל על ידי גופים ללא מטרות רווח. היא כפופה למבחני הכנסה אך אוניברסלית – כך שגם האזרחים העניים ביותר מכוסים. במדדים של יעילות ותוצאה, היא נחשבת לאחת הטובות בעולם – ואני יכולה להעיד על כך. עד השעה 22:00 כבר חזרתי לחדר המלון, בהלם, כואבת ומרגישה מאוד טיפשה. שהיתי בבית החולים פחות משעתיים. (בבריטניה, כ-5,700 מטופלים ביום נאלצים להמתין יותר מ-12 שעות כדי להיבדק במיון.)

באיכילוב נעשה שימוש בכל סוגי הטכנולוגיות החכמות והחדשניות כדי לחסוך זמן – ולעיתים גם חיים – ולזרז את שחרור המטופלים. לדוגמה, מי שיכול מתבקש לזרז את תהליך הקבלה באמצעות עמדות שירות עצמי פשוטות למדידת סימנים חיוניים. רובוטים נעים ברחבי המקום ומספקים הכוונה ומידע שימושי. ברגעים שקטים, הצוות אפילו משתעשע בבדיקת הבינה המלאכותית: בודק אם היא מבינה סלנג (היא כן), ואם היא יודעת להבדיל בין קול של גבר לאישה (גם את זה היא יודעת).

נכון, ישראל קטנה בהרבה מבריטניה, ויש לה דמוגרפיה שונה מאוד. ובכל זאת, ל-NHS יש מה ללמוד ממנה. וגם אני. חודש אחרי התקרית, החבורות שלי סוף סוף נעלמו – ואני שוב על הקורקינט. אבל הפעם – הרבה פחות יהירה, ולעולם לא חובשת כובע שעלול לעוף.