אלי-ה כהן: ''מתמודד עם דברים שאני לא מאחל לאף אדם... היה רעב מתמיד, מכות, קללות, הצקות, השפלות, פחד. חשוב לדעת, שכולם שם בעזה תומכים בזה''  

אלי-ה כהן לא ישכח לעולם את החיוך המרושע של המחבל שפרץ אל מיגונית המוות כדי לחטוף אותו לעזה. "היינו כמעט 30 אנשים בחלל קטן שהתפוצצו בו עשרות רימונים", הוא מספר. "ענר שפירא הגיבור עמד בכניסה, אני הייתי בפנים, קבור מתחת לגופות. אחרי שהוא נפגע, הבנתי שטוב לא ייצא משם. כשהמחבלים נכנסו למיגונית - הייתי בטוח שיירו בכולם. עצמתי עיניים. כשפקחתי אותן, ראיתי מחבל מושיט לי יד".

"הזיזו אנשים כדי להוציא אותי", הוא ממשיך. "החיוך של המחבל, זה רגע שאי-אפשר לשכוח. אני לא מבין איך בן אנוש, עם גוף ונשמה, יכול להיכנס לכלוב הזה, לראות אנשים במצב הזה, הכול דם וחלקי גופות, לחייך ולצלם. את מה שעברנו באותו יום, אני לוקח איתי לכל החיים. בהתחלה, בשבי, היו לי הרבה סיוטים משם. הייתי מתעורר בקפיצה, כאילו יורים לי בראש. הגוף היה בטראומה מטורפת".

משם החל מסע בן שנה וחצי בתופת של רעב מתמיד, השפלות ופחד. הוא כלל הפצצות על דירת המסתור בעזה, ניסיון בריחה כושל, ועמידה מול השובים שמכוונים אליו רובים, במטרה לירות אם צה"ל יתקרב. הוא לא כלל אפילו לרגע אופציה לוותר. "עדיין, להישבר לא בא בחשבון מבחינתי", הוא אומר.

היום, קצת יותר מ-70 יום אחרי שהשתחרר משבי חמאס, הצעיר שסימן וי של ניצחון למחבלים על הבמה, מחפש דרך חדשה – מתנדב עם ילדים חולי סרטן, יוצא לצלילות בים, חולם על ילדים משלו עם ארוסתו זיו עבוד, ושוקל ללמוד פסיכולוגיה. "אלי-ה של היום", הוא אומר, "רק רוצה לחיות".

בינתיים, הוא דוחה את הטיפול בפציעת הירי ברגלו, שהוא סוחב איתו עוד מהמיגונית. "את הקליע הוציאו לי שם בפינצטה וחוט תפירה, ואז הרדימו אותנו עם זריקה", הוא מספר. "פיזית, אני עדיין פצוע וצריך לעבור ניתוחים, אבל לא בא לי לשכב עכשיו בבית חולים, אז אני דוחה את זה. בכתפיים אין לי רצועות בכלל, אני פורק את הכתף כל הזמן, גם מתוך שינה. פורק ומחזיר למקום בעצמי. יש לי גם בעיות בברכיים ובשמיעה.

"ביום שבו הוציאו לי את הקליע אגב, הודיעו שעומדים להפציץ את המקום והבריחו אותנו לקומה תת-קרקעית. כל הבית התרסק, לא נשאר ממנו כלום. זה היה היום הראשון שלנו בעזה".

ההפצצות גם הציבו בפני אלי-ה את ההזדמנות לברוח. "שוב מישהו הודיע שעומדים להפציץ, ואלה ששמרו עלינו נבהלו ונטשו אותנו. הסתכלתי על החטופים שהיו איתי, עדיין לא ידעתי את השמות שלהם אפילו, ואמרתי להם 'בואו נברח, מה אתם רציניים?'. אפשר לקרוא לזה אינסטינקט, אולי תחושת בטן. וככה התחלנו לרוץ ברחוב".

ניסיון הבריחה לא צלח, כיוון שבחוץ תפס אותם בחור עזתי, שזיהה אותם כיהודים. "בעל הבית ששמר עלינו מצא את המקום והתחיל לריב איתו, בסוף הוא החביא אותנו במכולת. ההפצצות נמשכו, חזרנו לבית וישנו חודשיים על הריסות", הוא אומר. "כל הזמן הפציצו שם, הכול פשוט התפוצץ, עף, מתרסק. בבית כבר לא היו קירות, אז הורידו אותנו למנהרה דרך מסגד. מהרגע הראשון בעזה תהיתי מתי נגיע לשם. במנהרה הרגשתי יותר מוגן לפחות. זו הייתה הנחמה היחידה - אתה יודע שלא תמות מטיל שיפגע בך".

אלא שבמנהרה, מספר כהן, היה חשוף יותר מתמיד לאכזריות השובים. "חשוב לדעת, קודם כל, שכולם שם בעזה תומכים בדבר הזה, ראיתי את זה בעיניים - הילדים הולכים בבוקר לבית ספר עם תיק, ובצהריים סוחבים תיקים עם נשקים. לגבי המחבלים, אתה יודע שהמחבל שונא אותך, אבל הוא עדיין לא יכול להרוג אותך, על זה אתה משחק. היו מכות, קללות, הצקות. מבחינתם כולנו היינו חיילים. מדברים על פציעות ושרשראות, וזה קשה, אבל מה שלי היה הכי גרוע זה הרעב. אין לי איך להסביר כמה שההרעבות קשות, זה לעבור יום כיפור במשך חודשים שלמים, כשהסעודה המפסקת היא פיתה שמתחלקת בין ארבעה אנשים. גם מים בקושי היו.

"תוך כדי, המחבלים מציקים לך, שואלים שאלות, מטמטמים אותך: 'מתי תלך הביתה', 'גלעד שליט היה פה חמש שנים, יש לך זמן'. צוחקים עליך. זאת התמודדות מטורפת, אתה נלחם דקה אחרי דקה. אחרי שאתה אוכל חתיכת פיתה, אתה לא מאמין שאתה כבר אחרי הארוחה, ושאתה צריך לעבור את זה גם מחר, גם מחרתיים".

והייתה גם אלימות פיזית. "פעם אחת התקשרו למחבל והודיעו לו שהמשפחה שלו נהרגה בהפצצה. הוא נכנס לחדר ופירק כל מה שזז. עוד רגע קשה היה ביום ה-91. קודם המחבלים אמרו לנו שצה"ל מנסה לחלץ חטופים, ואם יגיעו אלינו, הם יהרגו אותנו וייצאו להילחם. באותו יום הלכתי לשירותים והקאתי, כי יום לפני הביאו לנו אוכל מהזבל והרגשתי רע. בקושי הלכתי, ועוד הרגליים שלי היו קשורות.

"בדרך חזרה שמעתי פיצוץ, כל המנהרה רעדה. הכל התפוצץ לרסיסים, צינורות מים מתגלגלים, חשמל נופל. המחבלים, כבר עם הווסט עליהם והכל, כיוונו אלינו את הנשקים. אתה מבין שהם מחכים להוראה להרוג אותנו. הסתכלנו אחד על השני ואמרנו, 'בואנה, יש מצב שפה זה נגמר'. אמרתי, טוב, הצלחתי לשרוד שלושה חודשים, ומה שצריך לקרות יקרה, זה היה הנרטיב שלי כל הזמן.

"איבדתי עשרות חברים טובים, כולל את החבר הכי טוב שלי. ובכל זאת אמרתי – יש לי אמא, אבא, שלוש אחיות. יש אנשים שמחכים לי בחוץ, שנלחמים שאחזור, אפילו שלא ידעתי על המאבק. ידעתי שאם זיו בחיים, אם יש אחוז הכי קטן שזה אפשרי, היא כנראה שורפת את הבית הלבן או משהו. שמרתי על עצמי חזק בשבילם, עד טיפת הדם האחרונה".

הוא גם הצליח להרגיש ניצחון. "כשהשתחררנו, הבנתי שהכול מצולם ועשיתי 'וי' ביד, המחבלים שרקו והתעצבנו, ותפסו אותי בידיים, פחדו שאעשה משהו על הבמה. ברגע הזה הם פחדו ממני – ואני ניצחתי".

הבחירה לדבוק בטוב, בחיובי, מלווה אותו עד היום. אפילו בתקופת השבי, הוא מצליח למצוא נקודות אור. "מוזר להגיד את זה, אבל קיבלתי שם גם מתנות, כמו להפסיק לעשן. בהתחלה הם נתנו לנו קצת סיגריות, ופחדתי שזה יהיה כלי משחק, לא רציתי שיהיה להם את הכוח הזה עליי, אז הפסקתי. בסוף גם זו חוויה. לקחתי אותה למקום של תיקון, שינוי, צמיחה. יצאתי עם הרבה תובנות".

איזה תובנות, למשל?

"כשאתה כל כך הרבה זמן לבד, יש לך זמן לשאול שאלות אמיתיות. שאלתי את עצמי, למשל, איך תרמתי לחברה, מה עשיתי למען אחרים. מכאן הגעתי להתנדבות והנסיעה עם משלחת הילדים שחלו בסרטן. אני רוצה לתת, ויש לי הרבה מה לתת".

גם אברהם עטר, מייסד עמותת "להושיט יד", המובילה את המשלחת שיצאה השבוע ללוס אנג'לס עם ילדים חולי סרטן, שכהן הצטרף אליה עם זיו - מאמין שיש להם הרבה מה להעניק. "לראות את אלי-ה, ששרד בגבורה את אימת השבי במשך 505 ימים, מגיע בטיסה של 15 שעות כדי להתנדב ולחזק ילדים גיבורים שנלחמים יום-יום במחלה, זה רגע שנוגע בנפש בצורה העמוקה ביותר. בפרויקט 'גיבורים למען גיבורים', שמחבר בין מי שעברו את החשכה של השבי לילדים אמיצים שנאבקים על חייהם, אלי-ה וזיו מוכיחים לנו שהנפש, התקווה והאמונה חזקים מכל כאב ומכל קושי. זה מפגש שמעניק עוצמות אדירות לשני הצדדים: הילדים מקבלים השראה מאלי-ה וזיו, והם שואבים כוח ומשמעות מהנתינה ומהחיבוק האוהב".

אלי-ה, ההתנדבות היא חלק מהריפוי?

"התמודדות עם החזרה וההתאקלמות היא קשה מאוד, וכן, ההתנדבות עוזרת. אני לא מרחם על עצמי. שם לא עשיתי את זה, אז פה? לסיפור שלי יש סוף טוב. שנה וחצי דמיינתי את החיים החדשים שלי בחוץ. הגעתי למקום שאמרתי, זהו, מתחילים מחדש, אז מה עכשיו, איך אני באמת רוצה לחיות? הבנתי למשל כמה אני אוהב את הים, והחלטתי לצלול יותר. הבנתי שאני אוהב את עולם הפסיכולוגיה והעסקים, ואולי אלמד את זה. אלי-ה של פעם בכלל לא חשב על הדברים האלה. אלי-ה של היום רק רוצה לחיות".

אתה מצליח לתכנן קדימה?

"אני חולם להתחתן עם זיו ולהקים משפחה, החלום שלי הוא להביא ילדים לעולם, אבל אני יודע שעומדים בפניי אתגרים. בסוף היום, אני מתמודד עם דברים שאני לא מאחל לאף אדם. לצד ההתמודדות הנפשית והפיזית, אני גם בחרדה גדולה מהעתיד, בעיקר כלכלית. אחרי מה שעברתי, כשאני רואה מה שהמדינה מספקת, ואת הפער מול מה שבאמת צריך, הפחד גובר.

"יש ימים שהחרדה הכלכלית לוחצת עליי יחד עם הזיכרונות עצמם. אני לא רוצה לפחד כל הזמן מ'איך לסגור את החודש', אני רוצה לחזור לחיים, לשגרה, בלי לחשוש ממה יהיה מחר. בגלל זה החלטתי לפתוח בקמפיין גיוס המונים, לא מתוך חולשה, אלא מתוך תקווה. כדי לאפשר לעצמי שיקום אמיתי. לחיות בלי לפחד. לבנות את החיים שלי מחדש, בגוף ובנפש".

https://www.ynet.co.il/news/article/yokra14361870

לתרומה לגיוס ההמונים לאלי-ה כהן - לחצו כאן 👇
https://yad.reachhands.com/eliyaynet

https://www.mako.co.il/weekend-articles/Article-fdb722c70568691026.htm