מאור הפרשה - בשלח  

הנגע של פחד מבשר ודם וחוסר בטחון בה', קיבל חיזוק ותנופה ותאוצה, והתפשט בתוך עצמותיו של ישראל כנגע ממאיר, בגלל קללת הגלות שהפכה את נפש היהודי לנפש של עבד נרצע, לעם המפחד מאדוניו ומאלה שהיו אדוניו ומהגוים בכלל, עם שאינו מסוגל להשתחרר מאימתו מהגוי ולעמוד כנגד הגוי בבטחון בה', חוסר בטחון זה הפך חלקים גדולים של עם ישראל לבעלי נפש שפלה ועבדותית, כי תחילה נכנסו ישראל לגלות, ואחר כך, כתוצאה משפלותנו שמה, נכנסה הגלות לתוך ישראל. והרי להוציא את הגלות מישראל קשה עשר מונים מהוצאת ישראל מהגלות, וזאת הסיבה שגם בארץ ישראל קם עם הרועד מגוים בשר ודם, עם של מחוסרי בטחון בהקב"ה, ולצערנו נגעה מחלה זו אפילו בלמדנים ותלמידי חכמים.

ובענין זה של הנפש השפלה שמקורה בגלות, פירש האבן עזרא (שמות יד:יג) פירוש נפלא על זעקת ויללת בני ישראל שעמדו על ים סוף וראו את פרעה וחילו רודפים אחריהם, וז"ל: "יש לתמוה, איך יירא מחנה גדולה של שש מאות אלף איש מהרודפים אחריהם. ולמה לא ילחמו על נפשם ועל בניהם? התשובה כי המצרים היו אדונים לישראל, וזה הדור היוצא ממצרים למד מנעוריו לסבול עול מצרים ונפשו שפלה, ואיך יוכל עתה להלחם עם אדוניו, והיו ישראל נרפים ואינם מלומדים למלחמה. הלא תראה כי עמלק בא בעם מועט, ולולי תפלת משה היה חולש את ישראל. והשם לבדו שהוא עושה גדולות, ולו נתכנו עלילות, סבב שמתו כל העם היוצא ממצרים הזכרים, כי אין כח בהם להילחם בכנענים עד שקם דור אחר, דור המרבר שלא ראו גלות, והיתה להם נפש גבוהה...". דבר גדול חידש לנו האבן עזרא, בזה שקבע שכבר אז, בים סוף, בתחלת יציאת ישראל ממצרים, החליט הקב"ה שדור זה אינו מסוגל להיכנס לארץ ישראל, כי רק דור עם נפש גבוהה מסוגל לבטוח בה' ולעמוד נגד הגוים, ורק דור כזה ראוי להיות עם ה' הדר בארצו. ועל כן, מנע הקב"ה מדור הגלות להיכנס לא"י, דבר שלדאבוננו לא קרה בימינו אלה. הרי היום, דור המדבר והערב רב, שניהם יושבים בארץ ואיה הבטחון ואיה האמונה? וי לנו, כי נפש שפלה הומיה, וקולה של נפש העבדות והגלות נשמע בארצנו. רק היהודי שמשתחרר מן הגלות ומתורת הגלות - שבעל כרחה הושפעה על ידי השפלות ופחד הגוי - מסוגל יהיה לעמוד בגאוה ובאומץ מול הגוי.

שמחה במפלת הרשעים
מי ימלל זיופי גבורות ה' כפי שזויפו בדורות אלה! העיוות המכוון לגבי "מעשה ידי טובעים בים", כאילו יש להצטער ולהימנע משמחה בנפול אויבך, הפך למנת חלקם של אוכלי התרבות הזרה, תרבות הגוים והמתייוונים, והרי כל אלה - הבורים והמזייפים גם יחד - מעלימים או מתעלמים מהסיפא של מאמר זה, שדוקא משם, ורק משם, יש להוציא את ההלכה לגבי שמחה לאיד האויב!

סוגיית הגמרא שם (מגילה י) מתחילה כך: "'והיה כאשר שש ה' עליכם להיטיב אתכם כן ישיש להרע אתכם' (דברים כח:סג) - ומי חדי הקב"ה במפלתן של רשעים, והא כתיב (דברי הימים ב כ:כא): 'בצאת לפני החלוץ, ואומרים: הודו לה' כי לעולם חסדו', ואמר רבי יוחנן: מפני מה לא נאמר 'כי טוב' בהודאה זו? לפי שאין הקב"ה שמח במפלתן של רשעים. וא"ר יוחנן מאי דכתיב (שמות יד:כ): 'ולא קרב זה אל זה כל הלילה'? (באותה שעה) בקשו מלאכי השרת לומר שירה (לפני הקב"ה). אמר הקב"ה: מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה?" וממשיכה הגמרא: "אמר רבי אלעזר, הוא אינו שש, אבל אחרים ששים. ודיקא נמי דכתיב 'כן ישיש', ולא כתיב 'ישוש', שמע מינה".

אמת ואמונה! בודאי שהקב"ה, האב הרחמן, אב ויוצר כל חי, צדיק ורשע גם יחד, אינו שש ואינו שר כאשר בניו הרשעים מתים. כי למרות רשעותם, מכל מקום הרי הם בניו, ואיזה אב ישוש על מיתת בנו, אפילו יהיה הרשע שברשעים? ומ"מ אין הוא מהסס להרוג את מעשה ידיו, כי הרי הוא זה שהטביע את המצרים. הוא אינו שר, הוא אינו שש, אבל הוא מטביע את מעשה ידיו בים, ועוד, אמנם הוא כעצמו אינו שש ואינו נותן ששון ושירה ברקיע השמים, אבל אחרים - בני ישראל - הוא כן משיש, ואדרבה - הוא מחייב אותם לשיר.

כך אמרו חז"ל (מכילתא, בשלח, מסכתא דויהי פ' ב): "'ה' ילחם לכם' (שמות יד:יד) - המקום יעשה לכם נסים וגבורות ואתם תהיו עומדים ושותקין? אמרו ישראל למשה רבינו: משה, מה עלינו לעשות? אמר להם: אתם תהיו מפארים ומרוממים ונותנים שיר ושבח וגדולה ותפארת למי שהמלחמות שלו, כענין שנאמר (תהלים קמט:ו): 'רוממות א-ל בגרונם'... באותה שעה פתחו ישראל פיהם ואמרו שירה". וכן (שמות רבה כג:ט): "מהו 'הגיון סלה' (תהלים ט:יז)? אמרו ישראל: מה עלינו לעשות אלא לומר שירים וזמירות, שנאמר: 'אז ישיר'...". "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה'"! הקב"ה שתק - אך טיבע ותבע. טיבע את המצרים על אף שהם מעשי ידיו, ותבע מישראל לשיר ולשמוח, להודות ולהלל כי הרע בוער מן הארץ.

סלחנות ואהבה לאויב? רחמנות וצער על מותו? ז"ל חז"ל (מדרש אבכיר, מובא בתורה שלמה שמות יד:לא, אות רי): "'וירא ישראל את היד הגדולה' (שמות שם) -בשעה שביקש הקב"ה להטביע את מצרים עמד עוזא שר מצרים לפני הקב"ה ואמר לפניו: רבש"ע! נקראת צדיק וישר... למה אתה רוצה להטביע את מצרים.. באותה שעה עמד גבריאל ולקח מלבן של טיט ועמד לפני הקב"ה ואמר: רבש"ע! הללו ששעבדו בניך שעבוד קשה כזה, תרחם עליהם? מיד חזר הקב"ה וישב עליהן במדת הדין וחזר וטיבען בים".

צער על מיתתם של רשעים, על צרי ישראל? ז"ל חז"ל (מדרש תהלים מזמור כב): "מה היו נבני ישראל] עושין להם ? היו כל אחד ואחד מישראל נוטל כלבו והולך ונותן את רגלו על צואר של מצרי והיה אומר לכלבו: אכול מן היד הזו שנשתעבדה בי, אכול מן המעיים הללו שלא חסו לי".

מפלתם של המצרים הרשעים המליכה את הקב"ה כמלך מלכי המלכים, וקידשה את שמו המחולל בלעג ובניאוץ הגוים, ושירת ישראל ביטאה את קידוש שמו ומלכותו. וז"ל חז"ל (שמות רבה כג:א): "'אז ישיר משה' - הדא הוא דכתיב (תהלים צג:ב) 'נכון כסאך מאז'... אע"פ ש'מעולם אתה', לא נתיישב כסאך ולא נודעת בעולמך עד שאמרו בניך שירה, לכך נאמר: 'נכון כסאך מאז'... משעמדת בים ואמרנו שירה לפניך ב'אז', נתיישב מלכותך וכסאך נכון. הוי - 'נכון כסאך מאז', ב'אז ישיר"'. וז"ל הילקוט שמעוני (תהלים צג,תתמז'): "'נכון כסאך מאז' - זה אחד מששה דברים שעלו במחשבה להיבראות קודם בריאת העולם". כלומר. הקב"ה חשב לברוא את העולם כדי שישב על כסאו כמלך, וכאשר הוא עושה נקמה כרשעים כמו ב"אז" ("אז ישיר משה"), הרי כסאו נכון.

צא והלחם בעמלק מחר
ובאמת יש להקשות, למה אמר משה ליהושע לצאת להילחם בעמלק "מחר'', והלא זו מלחמת מצוה, וזריזים מקדימים למצוה? ועוד: מדוע לא חששו שעמלק יתקוף קודם לכן? אלא נראה, שהקב"ה רצה ללמד בזה את ישראל כלל גדול באמונה. הרי עמלק הוא סמל לאויב הקלסי של ישראל, סמל חילול השם וחילול בני ישראל. והקב"ה ידע שכשבני ישראל יחטאו, הם יצטרכו לקבל עונש, לצאת לגלות ולסבול מידי שונאיהם ומחרפיהם; והוא רצה שישראל יאמין שיש "מחר", יש הבטחה ברורה של גאולה ונצחון על עמלק "מחר", בקץ הגלות, אע"פ שהיום המצב שחור ועמלק שולט עליהם. לכן קבע בשני מקומות, גם בתחילת המלחמה עם עמלק (במדבר, בגאולה הראשונה), וגם אצל דוד שהוא סמל המשיח והגאולה האחרונה - שהישועה תבוא ל"מחרת". ועוד: כתוב כאן "למחרתם", גם כדי לרמז שמה שקרה אז יקרה גם בסוף הגלות.

מעטו של בנימין זאב כהנא הי"ד
לקפוץ למים סוערים

בני ישראל מול ים סוף, מצד אחד הים סוגר, ומצד שני אויב רודף, וכבר נשמעות צהלות סוסי מצרים ושאון מרכבותיהם... והם בתווך זועקים אל ה'. ותגובת ה' למשה: "דבר אל בני ישראל ויסעו".
-"ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה".

הצורך במסירות נפש
"ר' מאיר אומר, כשעמדו בני ישראל על הים היו שבטים מתדיינים, זה אומר אני יורד תחילה לים, וזה אומר אני יורד תחילה לים, מתוך שהיו מתווכחים, קפץ שבטו של בנימין וירד לים תחילה... והיו שרי יהודה דוגמין אותן... לפיכך זכה בנימין שבית המקדש בנוי בחלקו.. ויהודה זכה למלכות. אמר ר' יהודה, לא כך היה המעשה, אלא זה אומר אין אני יורד תחילה לים, וזה אומר אין ני יורד תחילה לים. מתוך שהיו עומדים ונוטלים עצה, קפץ נחשון בן עמינדב, וירד לים תחילה... אמר המקום מי שהמליכני על הים, יעשה מלך על ישראל" (וממנו יצא מלך המשיח). .
לכאורה ישנה כאן מחלוקת, לפי ר' מאיר, הויכוח פרץ בגלל שכל השבטים רצו לרדת ראשונים לים, ולפי ר' יהודה היה ויכוח, כי לא היה מי שירצה בכך.

הכל דבורים...
אך רבינו הקדוש, הרב כהנא זצ"ל הי"ד, הסביר שבעצם אין סתירה. כשהים נראה מרחוק, היה דיון סוער מי יזכה במצווה ובכבוד, להיות הראשון הנכנס לים, וחשיבות הענין היתה כה גדולה עד ששבט יהודה רגם באבנים את שבט בנימין, כדי שלא יקדימו, ויגזול ממנו את המצוה.
אך משהתקרבו ועמדו על שפת הים הגועש, הגיע הרגע שצריך שאדם מסוים יכנס ראשון בועל, השתנה סגנון הויכוח. אף אחד לא רוצה להיות הראשון להיכנס למים הסוערים. רק נחשון בן עמינדב קופץ, והמים מגיעים עד אפו. "הושיעני אלהים כי באו מים עד נפש". .
אז אמר המקום למשה: "ידידי טובעים בים והים סוגר, והאויב רודף, ואתה עומד בתפלה?!..." "ואתה הרם מטך!". והים נקרע.

להיות "נחשון"
כאשר הדיון תיאורטי, מי יפעל ומי יעשה ראשון, תמיד נוצר הויכוח, בחלק מי יפול הכבוד. אך כאשר מגיעים ל"תכל'ס", מי יקפוץ ראשון למים הקרים הסוערים והעמוקים, נעלמים לפתע כל הגיבורים, ומעטים מאד ה"נחשון בן עמינדב" שמוכנים בפועל לפרוץ את מחסום הפחד, וקופצים, והמים מגיעים "עד נפש", ואז בזכותם, ובזכות מסירות נפשם, ברגע האחרון, נושע עם ישראל.

מי יתן וכולנו נגלה ה"נחשון בן עמידב" שבנו.

שבת שלום