שיחות הרבי לפרשת השבוע - ''שלח''  

פרשתנו מספרת על שנים-עשר המרגלים שנשלחו לרגל את ארץ-כנען. המרגלים שבו משם כשהם מוציאים את דיבת הארץ רעה ומכניסים מורך בלב בני-ישראל מפני הכניסה לארץ-ישראל.

כשמעמיקים מעט בסיפור זה, הוא מתגלה כבלתי-פשוט כלל וכלל. צריך לזכור מי היו המרגלים הללו. הם היו אנשים מורמים-מעם: "כולם אנשים, ראשי בני-ישראל המה". המועד היה זמן קצר לאחר יציאת-מצרים, כאשר הכול ראו את כוחו הגדול של הקב"ה ואת ניסיו, שהתבטאו במכות מצרים ובקריעת-ים-סוף. כיצד קרה אפוא, שאנשים נבחרים ומורמים מעם אלה באו מפוחדים ובלתי מאמינים בכוחו של הקב"ה להכניסם לארץ-ישראל?!

טוב במדבר

תורת החסידות מאירה את עומק פרשת המרגלים. טענתם של המרגלים לא נבעה מחוסר רצון לעבוד את ה', אלא להפך: דווקא משום שרצו לעבוד את ה' ולדבוק בו סברו, שהכניסה לארץ-ישראל תפריע לעבודת ה' ועל-כן מוטב להישאר במדבר.

החיים במדבר היו מושלמים לעבודת הבורא. את מזונם קיבלו בני-ישראל בצורת מן מהשמים; מים סיפקה להם בארה של מרים; ואפילו בגדיהם נשתמרו ולא נשחקו ככתוב: "שמלתך לא בלתה". יכלו אפוא בני-ישראל להתמסר בכל ליבם ובכל נפשם ללימוד תורה ולקיום מצוות ולדבקות בקב"ה, מבלי להיות מוטרדים מבעיות פרנסה וכיוצא באלה.

הסתירה היהודית

זה מה שטענו המרגלים: ארץ-ישראל, אמרו, "ארץ אוכלת יושביה היא''; היא תהפוך אותנו לאנשים חומריים, השקועים בבעיות-קיום קטנוניות. היא תגרום לנו לאבד את הדרגה הרוחנית העילאית שבה אנו עומדים בהיותנו במדבר.

כשאמרו המרגלים שאפילו הקב"ה כביכול אינו יכול לגבור על יושבי הארץ, התכוונו למשמעות הרוחנית של הדברים. לא ייתכן, טענו, לאחוז במקל בשני קצותיו - גם להישאר דבקים בה' וגם לחיות חיים גשמיים-חומריים בארץ-ישראל, ככל עם היושב על אדמתו. אמנם הקב"ה יכול לחולל ניסים מופלאים, אבל זה דבר שסותר את עצמו - אי-אפשר לחיות חיים טבעיים ועל-טבעיים בעת ובעונה אחת.

השילוב הוא המטרה

בכך חטאו המרגלים. הם לא הבינו את מטרתה המיוחדת של התורה ואת כוחה המיוחד. הדבר שממנו חששו כל-כך - השילוב בין החיים הארציים לבין האמונה ועבודת-ה' - זה מה שהתורה רוצה. זו תכלית כל הבריאה - להחדיר את אור הקדושה אל תוך החיים הגשמיים.

התורה לא ניתנה למלאכי-השרת, שאין להם כל דאגות ושיכולים לדבוק בקב"ה ללא כל הפרעות. התורה ניתנה לנו, לבני-האדם, כדי שנקיים אותה ונעבוד באמצעותה את הקב"ה דווקא תוך כדי החיים הטבעיים של העולם הזה. כל מטרת היציאה ממצרים ומתן-התורה הייתה הכניסה לארץ-ישראל, שבה נדרש העם היהודי לשלב חיים רוחניים של קדושה עם חיים גשמיים-ארציים.

את הלקח הזה מפרשת המרגלים צריכים גם אנו להפיק. אין בעולם שום דבר שיכול לעמוד בין היהודי ובין הקב"ה. כאשר ההשגחה העליונה מזמנת יהודי למצב שבו עליו להקדיש זמן וכוחות לענייני פרנסה וכדומה, זה עצמו מוכי שניתן לו הכוח להחדיר את אור היהדות דווקא בתוך המצב הזה ולשמש דוגמא חיה של יהודי החי בעולם הזה ועם זאת חזק ממנו.

פרשתנו מספרת על שנים-עשר המרגלים שנשלחו לרגל את ארץ-כנען. המרגלים שבו משם כשהם מוציאים את דיבת הארץ רעה ומכניסים מורך בלב בני-ישראל מפני הכניסה לארץ-ישראל.

כשמעמיקים מעט בסיפור זה, הוא מתגלה כבלתי-פשוט כלל וכלל. צריך לזכור מי היו המרגלים הללו. הם היו אנשים מורמים-מעם: "כולם אנשים, ראשי בני-ישראל המה". המועד היה זמן קצר לאחר יציאת-מצרים, כאשר הכול ראו את כוחו הגדול של הקב"ה ואת ניסיו, שהתבטאו במכות מצרים ובקריעת-ים-סוף. כיצד קרה אפוא, שאנשים נבחרים ומורמים מעם אלה באו מפוחדים ובלתי מאמינים בכוחו של הקב"ה להכניסם לארץ-ישראל?!

טוב במדבר

תורת החסידות מאירה את עומק פרשת המרגלים. טענתם של המרגלים לא נבעה מחוסר רצון לעבוד את ה', אלא להפך: דווקא משום שרצו לעבוד את ה' ולדבוק בו סברו, שהכניסה לארץ-ישראל תפריע לעבודת ה' ועל-כן מוטב להישאר במדבר.

החיים במדבר היו מושלמים לעבודת הבורא. את מזונם קיבלו בני-ישראל בצורת מן מהשמים; מים סיפקה להם בארה של מרים; ואפילו בגדיהם נשתמרו ולא נשחקו ככתוב: "שמלתך לא בלתה". יכלו אפוא בני-ישראל להתמסר בכל ליבם ובכל נפשם ללימוד תורה ולקיום מצוות ולדבקות בקב"ה, מבלי להיות מוטרדים מבעיות פרנסה וכיוצא באלה.

הסתירה היהודית

זה מה שטענו המרגלים: ארץ-ישראל, אמרו, "ארץ אוכלת יושביה היא''; היא תהפוך אותנו לאנשים חומריים, השקועים בבעיות-קיום קטנוניות. היא תגרום לנו לאבד את הדרגה הרוחנית העילאית שבה אנו עומדים בהיותנו במדבר.

כשאמרו המרגלים שאפילו הקב"ה כביכול אינו יכול לגבור על יושבי הארץ, התכוונו למשמעות הרוחנית של הדברים. לא ייתכן, טענו, לאחוז במקל בשני קצותיו - גם להישאר דבקים בה' וגם לחיות חיים גשמיים-חומריים בארץ-ישראל, ככל עם היושב על אדמתו. אמנם הקב"ה יכול לחולל ניסים מופלאים, אבל זה דבר שסותר את עצמו - אי-אפשר לחיות חיים טבעיים ועל-טבעיים בעת ובעונה אחת.

השילוב הוא המטרה

בכך חטאו המרגלים. הם לא הבינו את מטרתה המיוחדת של התורה ואת כוחה המיוחד. הדבר שממנו חששו כל-כך - השילוב בין החיים הארציים לבין האמונה ועבודת-ה' - זה מה שהתורה רוצה. זו תכלית כל הבריאה - להחדיר את אור הקדושה אל תוך החיים הגשמיים.

התורה לא ניתנה למלאכי-השרת, שאין להם כל דאגות ושיכולים לדבוק בקב"ה ללא כל הפרעות. התורה ניתנה לנו, לבני-האדם, כדי שנקיים אותה ונעבוד באמצעותה את הקב"ה דווקא תוך כדי החיים הטבעיים של העולם הזה. כל מטרת היציאה ממצרים ומתן-התורה הייתה הכניסה לארץ-ישראל, שבה נדרש העם היהודי לשלב חיים רוחניים של קדושה עם חיים גשמיים-ארציים.

את הלקח הזה מפרשת המרגלים צריכים גם אנו להפיק. אין בעולם שום דבר שיכול לעמוד בין היהודי ובין הקב"ה. כאשר ההשגחה העליונה מזמנת יהודי למצב שבו עליו להקדיש זמן וכוחות לענייני פרנסה וכדומה, זה עצמו מוכי שניתן לו הכוח להחדיר את אור היהדות דווקא בתוך המצב הזה ולשמש דוגמא חיה של יהודי החי בעולם הזה ועם זאת חזק ממנו.

מכאן למדים שכל אחד ודווקא הגדולים שבעם נדרשים לבדוק מיהו בחינת משה שבכל דור (כנודע מהזוהר) ולהמשיך להנהיג את קהל עדתו וצאן מרעיתו אך תוך התבטלות וציות להוראות משה שבכל דור ודור.
ובפרט בדור הגאולה בה אנו נדרשים להכנס לארץ המובטחת בגאולה האמיתית והשלמה בלי חיפוש נוחות אישית ללא צורך וגם אם זה נראה נגד האינטרס הפרטי של אדם או קהילה זו או אחרת.