מסופר שהרמ"א ראה בבית הכנסת שהגבאי עובר כל בוקר ואומר "מזל טוב" שקט לכמה מתפללים. כשעה שזה קורה כלל יום לאנשים נוספים החליט לשאול את הגבאי לפשר העניין.
הגבאי ענה לו שאשתו היא הבלנית במקווה, וכשאשתו של מי מחברי הקהילה מגיעה לטבול, היא מודיעה לבעלה (הגבאי), ושהוא בבוקר רואה את בעלה (של הטובלת), הוא אומר לו מזל טוב. וזה מנהג קדום בקהילה...הרמ"א הזדעזע למשמע הדברים, שכן אין הדבר צנוע כלל, חיים הברכה שורה אלא בסמוי מן העין וכו', והורה לגבאי לבטל את המנהג לאלתר.
אלא הדברים האלה, אחד הגברים בעיירה הגיע להתפלל, וחיכה שהגבאי יגיד לו מזל"ט... שכן אשתו יציאה לטבול אמש...
משזה לא קרה, חשב שמא יש בליבו של הגבאי משהו עליו, והלך לשאול. הגבאי השיב לו שכך הנחה הרמ"א, ומעכשיו הנוהל בטל...
"אגב", אמר הגבאי, "אם כבר שאלת, לפי מה שאשתי אומרת, לא מגיע לך מזל טוב"....
משנודע לרמ"א, הוא הבין שמחמת שהמקווה רחוק מהעיירה, היו פעם נשים שהתקשו ללכת, ולא טבלו... ולכן תיקנו בחשאי דרך לוודא העניין... הרמ"א קיבל על עצמו להאדיר את מנהגי אשכנז וכו' וכו'....
גירסת הדפסה
סגן המנהל
מפקח
עיתונאי מקוון
צל"ש
"...כנפי יונה נחפה בכסף, ואברותיה בירקרק חרוץ"
