ממתק לשבת פרשת האזינו  

רבי נפתלי מרופשיץ היה תלמידו של רבי מרדכי מנשכיז, במשך שנה התארח ולמד אצל רבו, יום אחד פנה רבי מרדכי לתלמידו ואמר לו "סע הביתה" ר' נפתלי ניסה לבקש להשאר אך הרבי לא הסכים. בצר לו פנה אל אשתו של הרבי, וביקש ממנה שתבקש מבעלה להשאירו, היא פנתה אל בעלה והוא אמר לה את יודעת שדרכי תמיד לשמוע לדברייך וכך אעשה גם הפעם וארשה לו להישאר כאן, אבל הלוואי שלא נתחרט על כך."
כמה ימים אחר כך, בשעה שהיה הרבי הזקן בבית הכנסת, בא יהודי שהחזיק בית אחוזה שחכר מאדון העיר, ונכנס אל ביתו של הרבי, ר' נפתלי הבחין בו וראה עליו שהוא חוטא ומלא בעבֵרות. צעק עליו: "צא מכאן! איך אתה מעז להגיע לביתו של הרבי?" יצא האיש וברח מהבית.
כשחזר הרבי הביתה שאל את תלמידו: "מי היה כאן?" כשסיפר לו ר' נפתלי על החוטא שבא לבקר, אמר לו הרבי רוץ מיד ותביא אותו." מצא ר' נפתלי את האיש והביאו אל הרבי. מיד כשבא האיש אל הבית, בירכו הרבי בשלום ביד רחבה ובסבר פנים יפות, שאל לשלומו ומדוע לא היה כאן כל כך הרבה זמן, וגם ביקש ממנו שמעכשיו והלאה יחזור לבקר אותו לעתים קרובות יותר' היהודי מאוד התרגש ואכן החל לבוא לרבי לעתים קרובות.
אחר כך סיפר הרבי לרבי נפתלי:
"אדם זה היה חסיד מאנשיי, ואני הייתי עוזר לו ושומר עליו. אך קרה כמה פעמים שהתעכב האיש בנסיעות ארוכות, ונותק הקשר בינינו. כך ירד האיש עד שהתלכלך בעבֵרות. ועברה גוררת עברה עד שהגיע למצב נמוך."
לאחרונה ישב היהודי הזה עם עצמו ואמר אני לא כאן ולא שם, אצל היהודים רואים בי חוטא ואצל הגויים רואים בי יהודי אולי אני צריך לקחת כיוון, חשב ולבסוף החליט לעזוב את דתו ואת עמו' אבל אז עלתה לו מחשבה, "אולי אנסה עוד פעם אחת לבדוק את הדבר אנסה לבוא אל הרבי. אם יקבלו אותי בסבר פנים יפות סימן שיש לי תקנה, אז אשוב אל עמי, אתקן את מעשיי ואחזור אל הרבי ואל החסידים, אבל אם יגרשו אותי אעזוב את את הכל ואחיה עם כל חבריי הגויים.
סיים הרבי ואמר לר' נפתלי זו הסיבה שציוויתי עליך לחזור לביתך, כי חששתי שמא תדחה את האיש ותרחיקו והנה עזר לנו השם יתברך, והחזיר את האיש למוטב בכל לבו.'
פרשת האזינו היא אחת השירות שהיו הלויים שרים בבית-המקדש בזמן הקרבת קרבן המוסף של שבת, הרמב"ם מתאר שהיו מחלקים את השירה לששה פרקים ובכל שבת היו קורים פרק אחד ואז מתחילים שוב מחדש.
אבל יש כאן שאלה גדולה: בתוכן של השירה הזו יש לא רק דברי הלל ושבח לבורא-העולם. בעצם, רוב השירה מוקדש לדברי תוכחה, אזהרות על עונשים וכדומה. והרמב"ם אומר, שקוראים את הפרשה הזו "כדי שיחזרו העם בתשובה". אם-כן, איך אפשר לכנותה 'שירה', והלוא תוכחה ושירה הם מושגים מנוגדים זה לזה?!
אם נתבונן בשירת האזינו נוכל להבין, השירה נפתחת בחסדי ה' עם עמו ("ימצאהו בארץ מדבר... יצרנהו כאישון עינו"); עוברת להפניית העורף מצד העם ("וישמן ישורון ויבעט"); ממשיכה בתוצאות שמגיעים לעם ישראל בעקבות מעשיהם ("אסתירה פני מהם", "חיציי אכלה בם"); ומסתיימת בגאולה השלמה ("הרנינו גויים עמו כי דם עבדיו יקום).
המבנה השלם של השירה מלמד אותנו, שגם החלקים של התוכחה הם חלק ממסלול שעם-ישראל עובר, כפי שהוא מונהג על-ידי הקב"ה, לעבר שלמות הטוב שיתגלה לעתיד לבוא. לכן גם החלקים האלה מבטאים את חסדי ה' שמשגיח על עם ישראל ומוביל אותם אל הגאולה השלמה.
זה גם הקשר של פרשת האזינו לשבת שובה, ההבדל בין התשובה בימי חול של עשרת ימי תשובה לתשובה של שבת שובה היא בכך, שבימי החול התשובה היא על חטאים, חרטה על עוונות, והיא מכונה 'תשובה תחתונה', הבאה מתוך מרירות הנפש ולב נשבר; אבל התשובה בשבת היא בדרגה גבוהה יותר, תשובה מתוך שמחה, והיא נקראת 'תשובה עליונה'.
בשירת האזינו בא לידי ביטוי חיבור זה בין תשובה לשמחה. מצד אחד יש בה דברי תוכחה, שמטרתם לעורר את האדם לתשובה, ועם זאת היא מכונה שירה, בגלל שיש בה גם שמחה על השגחת ה' ועל חסדיו עם עמו, והיא מביאה לתשובה בדרגה הגבוהה יותר - 'תשובה עליונה'.
יהי רצון שנצליח לשוב ולהתקרב להשם מתוך שמחה, נעזור אחד לשני לתקן מתוך אהבה ובזכות זה נזכה ביחד עם כל עם ישראל לחתימה טובה ולשנה של גאולה וישועה.
אנחנו היום בימי השותפות שלנו ואני רוצה לבקש ממך להכנס ללינק ולתת פדיון כפרות או כל תרומה שתוכלו לפני יום הכיפורים.