הסיפור החסידי למוצ''ש  

רבי פנחס מקוריץ , תלמיד הבעל שם טוב,
היה ענק רוחני בדורו.
בתחילה כמעט ולא ידעו על גדולתו,
אך הוא לא הצר על כך,
ולמעשה, הדבר התאים לו לגמרי.
הוא העביר את ימיו ואת לילותיו בלימוד תורה,
בתפילות ובהגות,
ורק לעתים נדירות הופרעה שלוותו.
אך אט אט החלה השמועה על גדולתו של רבי פנחס להתפשט.
אנשים החלו לבקרו על בסיס הם בקשו ממנו הנחיה ותמיכה,
בקשו שיתפלל עליהם ויתן להם את ברכתו.
רבי פנחס חש כי משא כבד הוטל עליו.
הוא חש שהוא כבר לא משרת את ה' כיאות,
שכן אין לו מספיק זמן ללמוד,
להתפלל ולהגות בדברי תורה כפי שנהג לעשות.
הוא לא ידע מה לעשות.
הוא היה זקוק ליותר פרטיות ופחות הפרעות,
אך כיצד יוכל לשלח מעליו מאות של בני אדם שחשו באמת ובתמים כי הוא יכול לעזור להם?
כיצד יוכל לשכנעם ללכת לצדיקים לאחרים הניחנים ביותר נכונות ויכולת ממנו עצמו?
ואז עלה במוחו רעיון להתפלל בעניין הזה לעזרה משמים.
הוא יבקש מבורא העולם שאנשים לא יימשכו אליו
וירצו בעזרתו, ויהפך לבזוי ונתעב בעיני האחרים!
"צדיק גוזר והקב"ה מקיים""
התפלל רבי פנחס – וכך היה.
אנשים חדלו מלבקרו.
לא זו בלבד, אלא שבפעמים שבהם הלך העירה,
פגש בראשים מופנים הצידה וביחס צונן.
לרבי פנחס לא היה איכפת כלל.
למעשה, הוא שמח מאוד.
הדפוס הישן שב לקדמותו,
רק לעתים נדירות הפריעו את שלוותו.
ואז הגיעו הימים הנוראים של ראש השנה ויום כיפור,
ואחריהם נותרו רק ארבעה ימים קצרים ועמוסים כדי להתכונן לחג הסוכות.
בשנים הקודמות תמיד אנשים רבים שמחו לעזור לרב להתקין את הסוכה שלו.
אך הפעם לא הגיע איש.
איש לא אהב אותו,
ואיש לא חפץ עזור לו.
כיוון שלא היה מוכשר בעניינים כאלה,
לא ידע הרבי מה לעשות.
לבסוף, מחוסר ברירה,
נאלץ לשכור אדם לא-יהודי שיבנה את סוכתו.
אך לאיש לא היו את כל הכלים הדרושים,
ורבי פנחס לא הצליח אפילו להשאיל כלים מיהודי השכונה .
בסוף הוא נאלץ לבקש מאשתו ללכת ולשאול כלי עבודה מאחרים,
אפילו זה היה קשה בשל היחס העוין ששרר כלפי בעלה.
כיוון שהיו לפניהם רק כמה שעות עד תחילת החג,
הצליחו לבסוף להתקין סוכה רעועה ומינימלית ביותר.
מששקעה השמש בין עצי היער,
הרבנית הדליקה את נרות החג ורבי פנחס מיהר לבית הכנסת.
על אף מנהגו להתבודד,
תמיד הלך לתפילות הקהילה בחגים.
מלבד זאת, הוא לא רצה להחמיץ את ההזדמנות
להזמין אורח לסעודת החג,
דבר המהווה חלק בלתי נפרד ממהות החג.
באותם ימים באירופה,
אנשים שרצו להיות מוזמנים לסעודה עמדו בירכתי בית הכנסת בתום התפילות.
בעלי הבתים היו מזמינים אותם בדרכם החוצה
ושמחו להגשים בקלות שכזו את מצוות הכנסת אורחים.
למרבה הצער, לא עלה הדבר בנקל לרבי פנחס.
אפילו האנשים שלא היה להם מקום לאכול סירבו להיענות להזמנתו.
הוא עשה דרכו הביתה בלב כבד,
עצוב ומזועזע לנוכח ההבנה
שאולי לעולם לא יהיה לו עוד אורח,
אפילו לא לסעודת החג המיוחדת של ערב סוכות.
רבי פנחס עצר בכניסה לסוכתו והחל לשיר את ההזמנה המסורתית לאושפיזין,
אותם שבעה אורחים משמים המבקרים בכל סוכה יהודית.
אף שלא רבים זוכים לראות ממש את האורחים הנעלים הללו,
היה רבי פנחס ללא ספק אחד הצדיקים שראה אותם מדי שנה.
השנה הרים עיניו מעלה וראה את אברהם אבינו – האושפיז הראשון,
עומד מחוץ לדלת הסוכה ונשאר רחוק ממנה.
קרא אליו רבי פנחס במצוקה:
"אברהם אבינו! מדוע לא תיכנס לסוכתי? מהו חטאי?"
השיב לו אברהם אבינו:
"אני התגלמות החסד,
אני משרת את ה' באמצעות מעשים של טוב-לב ונדיבות.
הכנסת אורחים הייתה המומחיות שלי.
לא אצטרף לשולחן שאין בו אורחים".
רבי פנחס הבין את טעותו.
הוא התפלל שהכל ישוב לקדמותו,
ושהוא ימצא חן בעיני האנשים בדיוק כפי שהיה בעבר.
שוב נענתה תפילתו.
תוך זמן קצר צבאו שוב המוני אנשים אל דלתו
וביקשו אצלו הדרכה, תמיכה, תפילה וברכות.
הוא כבר לא יכול היה להקדיש את כל זמנו ללימוד תורה
אך הודות לדברי אורחו, אברהם אבינו בחג הסוכות,
התמלא שמחה לנוכח הזכות לסייע לעם ישראל.

שבוע טוב ומבורך 
מועדים לשמחה