*לע"נ בתנו הטהורה חיה-מושקא ע"ה בת יבדלט"א חיים יהושע יהודה ובת-חן*בפרשתנו מסופר על רעב שפוקד את הארץ והקדוש-ברוך-הוא מצווה ליצחק אבינו "אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה" אלא "שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ". כי יצחק היה בבחינת "עוֹלָה תְּמִימָה" ולכן "אֵין חוּצָה לָאָרֶץ כְּדַאי לְךָ" (כו, ב וברש"י), כלומר, חוץ-לארץ אינה מתאימה וראויה ליצחק.
המדרש אומר: "כָּל מָה שֶׁאֵרַע לְאָבוֹת סִימָן לַבָּנִים" (רמב"ן לך יב, ו בשם תנחומא פ"ט). כלומר, סיפורי התורה אודות האבות הם 'סימנים' ורמזים למאורעות שיתרחשו בעתיד אצל בני-ישראל (ראה רמב"ן שם ובכ"מ). יתרה מזו: ה'אבות' מורישים ל'בניהם' את הכוחות הדרושים למאורעות העתיד.
ומהמאורע שבפרשתנו אנו למדים כיצד להתייחס לגלות:
עלינו לדעת, שהגלות אינה מקומנו האמיתי. מקומנו הוא מסביב ל'שולחן אבינו שבשמיים', בארץ-ישראל ולכן, איננו מרוצים ורגועים בגלות ואנחנו 'תובעים גאולה' בכל תפילה מחדש ("אֶת צֶמַח דָּוִד עַבְדְּךָ מְהֵרָה תַּצְמִיחַ", "וְתֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ בְּשׁוּבְךָ לְצִיּוֹן").
מקור: ע"פ לקוטי שיחות חכ"ה ע' 123 ואילך
גירסת הדפסה
סגן המנהל
מפקח
עיתונאי מקוון
צל"ש
