הפירוש נכתב בלשון פשוטה, תוך שמירה על מבנה המאמר, בהירות ודיוק, כדי להנגיש את הרעיונות ללא השמטת פרטים. הפירוש (המאמר המקורי בסוף):
בס"ד
פרשת שמות, י"ט בטבת, ה'תשמ"ח
הפסוק "הבאים ישרש יעקב..." (ישעיהו כ"ז, ו') מובא כהתחלת ההפטרה של שבת פרשת שמות. הצמח צדק במאמרו על פסוק זה (נדפס ב"אור התורה" לפרשתנו, כרך ז', עמוד תק"ל-ב ואילך) מביא את פירוש התרגום יונתן, שמפרש את המילים "הבאים" כך: "יתכנשון מביני גלוותהון ויתובון לארעהון" – כלומר, מדובר על קיבוץ הגלויות ושיבתם של בני ישראל לארצם. זהו המשך לייעוד שכתוב בדברים (ל', ה'): "והביאך ה' אלקיך אל הארץ".
לאחר מכן, הפסוק מתאר "ישרש יעקב", ופירוש התרגום הוא "תמן יתילידון דבית יעקב" – בני יעקב יוולדו מחדש. הצמח צדק מסביר ש"השרשה" מסמלת מצב של העלם, כמו שרשי עץ המוסתרים באדמה, ואילו "לידה" מסמלת גילוי, בדומה ללידת תינוק שהיה נסתר ברחם ויוצא לאוויר העולם.
בהקשר זה, פירוש התרגום "ישרש יעקב" כ"יתילידון" מציין ששרשי הנשמה, שהיו עד כה בהסתר, ייצאו אל הגילוי המלא בגאולה העתידה, כשהקב"ה יאסוף את בני ישראל ויחזירם לארץ הקודש.
ראוי לציין שהשנה (ה'תש"נ) חל יום הסתלקותו של אדמו"ר הזקן במוצאי שבת פרשת שמות, בדיוק כפי שהיה בשנה שבה הסתלק (כ"ג בטבת, אור לכ"ד בטבת). עניין זה מבואר בהרחבה ב"ליקוטי שיחות" חלק ט"ז (עמוד 33 ואילך) ובספר השיחות תשמ"ח חלק א' (עמוד 195 ואילך).
וממשיך במאמר (אור התורה, שם, עמ' תקל"ו) פירוש נוסף על "ישרש יעקב", שמדובר על קיום המצוות. כמו ששרשי האילן נטועים באדמה דווקא, כך גם בנשמה (יעקב) – השרשה שלה נעשית על ידי קיום מצוות מעשיות. הקשר בין שני הפירושים ב"ישרש יעקב" (גילוי שרש הנשמה לעתיד לבוא וקיום המצוות בהווה) הוא בכך שהגילוי של שרש הנשמה בעתיד יתקיים בזכות קיום המצוות עכשיו.
ההסבר לכך (אור התורה, שם, עמ' תקל"ד ואילך) הוא שבשרש הנשמה קיימות דרגות שונות, כאשר עיקר השרש הוא במקום העליון שמעל סדר ההשתלשלות. המשכה של אור זה, הגבוה מהשתלשלות, נעשית דווקא על ידי מעשה המצוות. לעומת זאת, המשכה הנעשית על ידי לימוד התורה מגיעה מבחינת החכמה, שהיא ראשית ההשתלשלות. ולכן, המשכת האור העליון תלויה במעשים.
זהו גם עומק דברי חז"ל (אבות ג', י"ז): "כל שמעשיו מרובין מחכמתו... דומה לאילן שענפיו מועטין ושרשיו מרובין" – כי קיום המצוות הוא שממשיך את שורש הנשמה ומחזק אותו. כך מתקשרים שני הפירושים ב"ישרש יעקב": קיום המצוות עכשיו (הפירוש השני) ממשיך את שורש הנשמה, והגילוי של ההמשכה הזו יתקיים בעתיד, כששרש הנשמה יאיר בגלוי – "יתילידון דבית יעקב" (הפירוש הראשון).
והנה, על פי הידוע שדברי רבותינו נשיאינו מדויקים לא רק בתוכנם אלא גם בסדר הצגתם (ראה ליקוטי שיחות חלק כ"ד, עמוד 629, הערה "סדר אין תורה"), עולה שאלה: כיצד ייתכן שהגילוי של שורש הנשמה, שעתיד להתרחש רק לעתיד לבוא ובזכות קיום המצוות בהווה, מופיע ראשון בסדר המאמר, בעוד הפירוש שמתייחס לקיום המצוות עכשיו מופיע רק לאחר מכן? הרי מבחינת סדר הזמנים, קיום המצוות בהווה הוא התנאי לגילוי שורש הנשמה בעתיד.
כמו כן, יש להבין את ההבדל בין שני הפירושים: בפירוש הראשון, שבו "ישרש יעקב" מתייחס לגאולה העתידה, מובא גם פירוש למילה "הבאים" – שמתארת את קיבוץ הגלויות. לעומת זאת, בפירוש השני, שבו "ישרש יעקב" מתייחס לקיום המצוות, אין כלל התייחסות למילה "הבאים".
ב) בפירוש "ישרש יעקב" המתייחס לקיום המצוות, ניתן להבין זאת בשני אופנים (ראה אור התורה, שם, עמוד ב'תקלו):
האופן הראשון הוא שהשרשת יעקב נעשית על ידי קיום המצוות, כלומר, עם ישראל, המכונה יעקב, נשרש ומתחזק בזכות קיום המצוות. האופן השני הוא שהמצוות עצמן נשרשות ונקבעות בישראל, כפי שמבאר אדמו"ר הזקן (תורה אור, פרשת שמות, נג, ד), שהזריעה – הן במובן הפשוט של זריעה באדמה והן במובן הרוחני של קיום המצוות, המכונה "אור זרוע לצדיק" (תהלים צז, יא) – צריכה להתבצע דווקא בישראל. על עם ישראל נאמר (מלאכי ג, יב): "כי תהיו אתם לי ארץ חפץ", כלומר, הם הקרקע הרוחנית המתאימה לזריעה זו.
זהו ההסבר בפסוק "ישרש יעקב יציץ ופרח": השרשת יעקב היא קיום המצוות בהווה, שבהן המצוות נזרעות ונקבעות בישראל. בזכות זריעה זו, תתקיים בעתיד הצמיחה והפריחה – "יציץ ופרח".
בתורה אור (שם, נד, סע"א) מבואר שפסוק "הבאים ישרש יעקב" מתאר את הקשר בין הביאה למצרים להשרשת תומ"צ (תורה ומצוות) בישראל. הביאה למצרים, כלומר גלות מצרים, הייתה הכנה לישרש יעקב – ההשרשה הרוחנית של התורה והמצוות בישראל. זאת על פי הידוע שגלות מצרים הייתה הכנה לקבלת התורה (ראה גם תורה אור ריש פרשת שמות, ובאור התורה פרשת שמות, עמוד ז ואילך).
בהמשך הדברים (שם), מוסיף אדמו"ר הזקן שהגלות האחרונה, שבה אנו נמצאים כעת, משמשת גם היא כהכנה, אך הפעם לקבלת פנימיות התורה שתתגלה לעתיד לבוא. ניתן להבין שמטרת ההוספה הזו היא להבהיר את השייכות בין "הבאים" ל"ישרש יעקב". על פי הדברים, ניתן להסיק שמשמעות הפסוק היא שההשרשה – חיזוק התורה והמצוות בישראל – מתבצעת כבר בגלות עצמה, ולא רק כתוצאה ממנה.
רעיון זה מתאים גם לפירוש רש"י על הפסוק (ישעיהו כז, ו), שמבאר כיצד דווקא הגלות תורמת לצמיחה הרוחנית שתגיע לאחריה.
בנוגע לגלות מצרים, מתבאר ש"הבאים" משמש כהקדמה ל"ישרש יעקב". בגלות מצרים, שהייתה בבחינת כור הברזל (ירמיהו יא, ד), נצרפו ישראל והוכנו להיות בבחינת "ארץ חפץ" (אור התורה פרשתנו כרך ח', עמוד ב'תתסא). בעקבות הכנה זו, קיום התורה והמצוות שלהם לאחר יציאת מצרים וקבלת התורה נעשה באופן של "ישרש יעקב", כלומר, השרשה עמוקה ורוחנית.
לכן מוסיף בתורה אור, שהגלות האחרונה, שבה אנו נמצאים, מהווה הכנה לגילויים שיתגלו לעתיד לבוא. על פי זה, "הבאים" מתייחס לא רק לגלות מצרים, אלא לכל הגלויות שבאו לאחריה, ועד לגלות האחרונה (ראה שבת קמה, סע"ב, ובפרש"י שם: "הבאים... שיבואו לבבל"). לפי הבנה זו, "הבאים" ו"ישרש יעקב" אינם שני עניינים נפרדים, אלא עניין אחד: ההשרשה של התורה והמצוות בישראל, שמכוחה תגיע הצמיחה הרוחנית הגדולה לעתיד לבוא.
רעיון זה מתאים למה שנכתב בתניא (פרק ל"ז), שכל הגילויים הרוחניים העתידיים תלויים במעשינו ועבודתנו בזמן הגלות. לפיכך, עיקר ההשרשה של המצוות מתרחש דווקא בזמן הגלות, ומהווה יסוד לגילויים הרוחניים שיתגלו לעתיד לבוא.
ניתן לומר, שהסיבה לכך שבדרוש הנ"ל של הצמח צדק לא מובא הפירוש ש"הבאים ישרש יעקב" מתייחס לקיום המצוות בזמן הגלות בלבד, היא משום שהגילויים שיתגלו לעתיד לבוא תלויים במעשינו ועבודתנו בכל הזמנים, ולא רק בגלות. כלומר, גם בזמן שבית המקדש היה קיים וגם בגלות, יש לכל אחד מהם מעלה ייחודית, כפי שיתבאר בהמשך. ולכן, לפי הביאור בדרוש זה, "ישרש יעקב" מתייחס לקיום המצוות בכל התקופות, ללא הגבלה לזמן הגלות בלבד.
ג) העניין הוא שבמעלה שיש בקיום המצוות לעומת לימוד התורה, ישנם שני עניינים מרכזיים. הראשון, שההשפעה הרוחנית שמתרחשת על ידי קיום המצוות היא נעלית יותר מזו שנוצרת על ידי לימוד התורה (כפי שהוסבר בסעיף א). השני, שבקיום המצוות יש את המעלה של "אתהפכא חשוכא לנהורא" – הפיכת החושך לאור, שכן בירור הגוף, הנפש הבהמית והחלק של האדם בעולם נעשה בעיקר על ידי מעשה המצוות (תניא, פרקים לה ולז).
עם זאת, יש הבדל משמעותי בין ההמשכה שנוצרת על ידי קיום המצוות בזמן שבית המקדש היה קיים לבין ההמשכה בזמן הגלות. ההמשכה בזמן הבית הייתה נעלית יותר, כי עיקר ההמשכה תלויה בביטול הפנימי של האדם בזמן קיום המצווה.
בזמן הבית, הביטול היה עמוק יותר, משום שהיה קשור ליכולת להשתחוות ולהתבטל מתוך ראייה והשגה באלוקות. בזמן הגלות, אין אפשרות לעלות ולראות את גילוי האלוקות, ולכן גם ההשתחוות והביטול הפנימי אינם באותו עומק (כפי שמוזכר בתפילת מוסף של יום טוב: "ואין אנו יכולים לעלות ולראות ולהשתחוות לפניך").
יתרה מזאת, אפילו הביטול החיצוני, שהוא ביטול מתוך השגת אלוקות, אינו שלם בזמן הגלות, כי גם ההשגה באלוקות בזמנים אלו אינה אמיתית ושלמה (ראו מקורות בליקוטי תורה ובדרושים נוספים).
מכאן שההשפעה הרוחנית שהייתה נובעת מקיום המצוות בזמן הבית, מתוך ביטול פנימי וחיצוני שלם, הייתה גבוהה יותר לעומת מה שמושג בזמן הגלות.
עיקר ההמשכה הרוחנית שתיווצר על ידי קיום המצוות תתגלה לעתיד לבוא, כי אז קיום המצוות יהיה בתכלית השלמות, כפי שנאמר: "כמצות רצונך" (תפילת מוסף לשבת ויום טוב). השלמות הזו תתבטא בהבאת רצון ה' לידי ביטוי מושלם במציאות.
בנוגע לעניין של "אתהפכא חשוכא לנהורא" (הפיכת החושך לאור) על ידי קיום המצוות, זה מתרחש בעיקר בזמן הגלות. הטעם לכך הוא שהחושך הקיים בגוף, בנפש הבהמית ובעולם כולו בזמן הגלות הוא עמוק וקשה יותר מהחושך שלהם כפי שהוא במצבם הרגיל. כלומר, בגלות יש חושך רוחני גדול יותר, ולכן גם האור שנוצר מתוך הפיכתו הוא עצום יותר.
כאשר יהודי מקיים מצוות בזמן הגלות, הוא מברר ומזכך את הגוף, הנפש הבהמית והעולם כפי שהם בתוך החושך העמוק של הגלות. על ידי כך, גם חושך זה נהפך לאור גדול, מה שמדגיש את המעלה הייחודית של קיום המצוות בזמנים אלו (ראו תו"א פרשת ויחי, תו"ח, אוה"ת ויחי, המשך "וככה תרל"ז", המשך "מצה זו תר"ם" ועוד).
ד) לעתיד לבוא יתגלה בצורה מלאה שני העניינים העיקריים הקיימים בקיום המצוות: הראשון, גילוי ההמשכה הרוחנית הנוצרת מעצם קיום המצוות; והשני, גילוי ההמשכה הנובעת מתהליך הבירור והאתהפכא – הפיכת החושך לאור, שנעשית על ידי קיום המצווה.
ניתן לומר שהדגש בתניא על כך שהגילויים שלעתיד תלויים במעשינו ועבודתינו בזמן הגלות, מתייחס בעיקר למעלה שבאתהפכא חשוכא לנהורא, כלומר ליתרון האור שמתגלה דווקא מתוך החושך (עפ"י קהלת ב, יג). גילוי אור זה לעתיד תלוי בעיקר בעבודתנו בזמן הגלות, כאשר אנו מתמודדים עם החושך הגדול בעולם ומביאים אותו לידי בירור וזיכוך.
עם זאת, הגילוי של האור האין-סוף (אוא"ס) הטמון בעצם המצוות עצמן, שאינו תלוי בחושך אלא בקיום המצווה בלבד, תלוי בעיקר בעבודתנו בזמן שבית המקדש קיים.
בזמן הבית, כאשר קיום המצוות נעשה בשלמות ומתוך ראיית אלוקות גלויה, ההמשכה הרוחנית הנוצרת מעצם המצווה היא ברמה גבוהה יותר.
בתניא (פל"ו) מוסבר שהמעלה המיוחדת בעולם הזה הגשמי, שבו מתרחשת האתהפכא, היא "יתרון האור מן החושך". דירה בתחתונים – תכלית הבריאה – נובעת מהיכולת להפוך את החושך של העולם הזה לאור. אמנם, זה ש"עלה ברצונו יתברך" שיהיה נחת רוח דווקא מהאתהפכא, מראה שיש מעלה מיוחדת בתהליך זה. אך יש להבחין בין הביאור בתניא לבין ההסבר שבמקורות אחרים (כמו המשך תרס"ו), שם מבואר שהעניין של "נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים" הוא למעלה מהטעם. לפי זה, הדירה בתחתונים אינה מעלה מצד עצמה, אלא כך הייתה תאוותו של הקב"ה.
מכאן עולה שלעתיד לבוא יתגלו גם המעלה שבאתהפכא – יתרון האור הבא מן החושך, וגם המעלה שבהמשכה העצמית של המצוות, וכל אחד מהגילויים תלוי בעבודתנו הייחודית בזמנים השונים – בגלות ובזמן הבית.
ניתן לומר שהסיבה לכך שגם הגילוי של מעלת המצוות עצמן תלוי במעשינו ועבודתנו כיום, אף שלעתיד לבוא יהיה קיום המצוות, ואדרבה – אז יתקיימו המצוות בצורה מושלמת לחלוטין (וכפועל יוצא מכך, גם ההמשכה הנובעת מהמצוות תהיה בשלמותה), היא מפני שהשלמות של ההמשכה שתתגלה לעתיד לבוא תלויה בכך שכבר עכשיו תהיה המשכה על ידי קיום המצוות. הדבר דומה למצוות שקיימו האבות, שהיו כהכנה למצוות שניתנו לאחר מתן תורה (ראה בארוכה בלקוטי שיחות חלק ה', עמודים 79 ואילך, ובייחוד עמוד 88).
ניתן לומר שגם עניין זה, שבו המצוות הנוכחיות משמשות כהכנה למצוות שלעתיד לבוא, מתבטא בעיקר בעבודה שנעשתה בזמן שבית המקדש קיים. זאת משום שבזמן הבית, האדם והעולם היו במדרגה רוחנית גבוהה יותר מזו שבזמן הגלות. לכן, קיום המצוות בזמן הבית – שבו האדם המקיים והדבר הגשמי שבו נעשתה המצווה היו במעלה רוחנית גבוהה – היה במעין שלמות המזכירה את השלמות של קיום המצוות שלעתיד לבוא. ולכן, ההכנה למצוות שלעתיד לבוא מתקיימת בעיקר על ידי המצוות שבוצעו בזמן הבית.
נראה שגם זה אחד הטעמים לכך שבזמן הגלות נוספו למצוות הידורים ומנהגים רבים, וכן חידושים בתורה – לא רק עניינים פרטיים אלא גם דברים כלליים. למשל, המשנה נערכה על ידי רבי יהודה הנשיא בזמן הגלות (אם כי באותה תקופה עדיין לא היו קשיי הגלות הקשים, כפי שמסופר שאנטונינוס היה מסייע לרבי, ע"ז י', סע"ב), ובוודאי שהברייתות והגמרא נערכו בתקופת הגלות. תוספות אלו נועדו להביא לשלמות גם בעבודת התורה והמצוות בזמן הגלות, וכך לאפשר שגם העבודה בזמן הגלות תביא לשלמות האמיתית של התורה והמצוות שתתגלה לעתיד לבוא.
ראה ב"תורה אור" (צו, ג-ד) והמשך "וככה" שם (ספ"כ ואילך), המבארים שהשלמות בקיום המצוות תלויה גם בשלמות האדם המקיימם.
ה) ניתן להסביר את ההבדל בין שני העניינים שבקיום המצוות – ההמשכה שנעשית על ידי המצווה עצמה והבירור שמתקיים דרכה – גם מבחינת הקשר בין העבודה כעת לבין הגילוי שיבוא מכך לעתיד לבוא. בעניין ההמשכה שנעשית על ידי המצוות, מכיוון שהשלמות של ההמשכה היא בכך שהיא תתגלה בבירור, הרי שגם בעבודת המצוות כיום יש את הכוונה וההכנה לכך שההמשכה הזו תתגלה בשלמותה לעתיד לבוא.
לעומת זאת, בבירור שנעשה על ידי המצוות, מכיוון שעיקר עניינה של עבודה זו הוא התמודדות ובירור עם החושך והפיכתו לאור – כלומר, שבה ניכרת מציאותו של החושך שצריך לתקנו – הרי שהעבודה כעת והגילוי שיתגלה לעתיד לבוא כתוצאה ממנה ("ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ" – זכריה י"ג, ב) הם שני שלבים שונים ונפרדים.
בהתאם לכך, ניתן להבין מדוע במאמר הנ"ל לא מובא הפירוש שהמילה "הבאים" מתייחסת לירידה בגלות, וגם את הסדר של שני הפירושים המובאים בו. מכיוון שהכתוב מתייחס לקיום המצוות כיום כאל "השרשה", ומשמעות השרשה (או זריעה) היא לצורך הבאת צמיחה, מובן שהדגש בפסוק זה הוא על ההמשכה שנעשית על ידי המצווה, ולא על הבירור שמתרחש דרכה.
לכן, הפירוש שהמילה "הבאים" מתייחסת לירידה בגלות אינו מובא כאן, שכן מעלת העבודה בגלות קשורה בעיקר לבירור שנעשה באמצעות המצוות. לעומת זאת, ההמשכה הנעשית על ידי המצוות קשורה יותר לעבודה שבזמן הבית, כפי שהוסבר בסעיפים ג'-ד'.
זאת גם הסיבה שהפירוש לפסוק "ישרש יעקב", המתייחס לקיום המצוות כעת, מופיע לאחר הפירוש שמתייחס לגילוי שרש הנשמה שיהיה לעתיד לבוא. ההמשכה הנעשית על ידי קיום המצוות כיום (המוזכרת בפסוק "ישרש יעקב") היא בעצם המשכת שרש הנשמה. עניינה של המשכה זו הוא שבסופו של דבר, לעתיד לבוא, היא תתגלה בשלמות ובבירור – "יתילידון".
ו) כעת יש להבין את הקשר בין קיום המצוות כיום לבין הגאולה, על פי ההסבר שהובא לעיל. לפי הפירוש השני, קיום המצוות בזמן הזה שייך לגאולה בכך שהמושג "ישרש יעקב" מתייחס להמשכת השרש על ידי המצוות כעת, מתוך כוונה שהמשכה זו תתגלה לעתיד לבוא. ומכיוון שהמאמר עצמו מציין בתחילתו (עוד לפני שהוא מצטט את תרגום יונתן) שתרגום יונתן מפרש את הפסוק כמתייחס לגאולה, מובן שהפירוש העיקרי מתמקד בגאולה.
מכך עולה שהסיבה לכך שהפירוש "ישרש יעקב" מתייחס לקיום המצוות כעת בא לאחר ובקשר לפירוש התרגום יונתן על הגאולה, היא משום שקיום המצוות בזמן הזה מהווה חלק מהתהליך הכולל של הגאולה. כלומר, המצוות שאנו מקיימים עכשיו הן שלב מקדים והכנה לגילוי הגדול והשלם שיתקיים בעת הגאולה.
ניתן לומר שהסיבה לכך שבמאמר מקדימים את הפירוש המתייחס לגאולה היא משום שכל ענייני העולם נובעים מהתורה, כפי שנאמר בזוהר (ח"ב קסא, א-ב) "אסתכל באורייתא וברא עלמא". ולכן, כאשר בתורה מקדימים את עניין הגאולה, זה משפיע גם בעולם, כך שהגאולה תתרחש במהרה ובקירוב יותר.
בנוסף, יש להדגיש שכאשר יהודי, ובוודאי נשיא בישראל, חושב על דבר טוב, מחשבתו פועלת להביא אותו לידי מימוש. כמו שאמר הצמח צדק את המשפט שהתפרסם על ידי כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ: "תחשוב טוב – יהיה טוב" (לקו"ד כרך א קנט, ב; אגרות-קודש אדמו"ר מוהריי"צ ח"ב ע' תקלז). כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ סיפר באריכות (לקו"ד שם קנט, א ואילך) שהצמח צדק אמר משפט זה לאחד מחסידיו, והמחשבה הטובה של החסיד אכן גרמה לכך שהמצב השתפר בפועל.
דבר זה מראה את הכוח הגדול שיש למחשבה, במיוחד כאשר היא נעשית מתוך אמונה ובטחון אמיתי.
ניתן לומר, שהסיבה לכך שכ"ק אדמו"ר מוהריי"צ הוסיף את הסיפור הנ"ל היא משום שכאשר דבר מתרחש בפועל בעולם הגשמי, הדבר יוצר המשכה והשפעה גם במציאות החומרית. זה דומה למה שמבואר בדרשות הר"ן (דרוש ב) וברמב"ן על הפסוק "לך לך" (בראשית יב, ו), שפעולות גשמיות שביצעו הנביאים בהתאם לנבואותיהם יצרו חיבור בין הנבואה לבין המציאות הגשמית.
בהתאם לכך, כאשר מחשבה מתבטאת גם בדיבור, ובמיוחד במעשה, השפעתה מתחזקת אף יותר. ועל אחת כמה וכמה בנידון זה, שבו המחשבה של הצמח צדק להקדים את הפירוש שהפסוק "הבאים ישרש יעקב" מתייחס לגאולה, לא נשארה רק במחשבה, אלא גם נכתבה ונעשתה חלק מתורה שבכתב. ומכיוון שהתורה היא מקור הכל, הדבר יוצר השפעה גדולה יותר על המציאות, ומקדם את הגאולה גם בעולם הגשמי.
ז) יהי רצון, שע"י הדיבור בנושאים אלו נוכל למהר ולזרז את כל הדברים עוד יותר. במיוחד הדבר מתרחש ע"י העיסוק בהפצת היהדות בכללה ובהפצת מעיינות החסידות בפרט (כפי שנכתב באגרת הידועה של הבעש"ט, שנדפסה גם בתחילת "כתר שם טוב"). הפצה זו מהווה הכנה קרובה להגשמת הייעוד "מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" (ישעיהו יא, ט), שהוא גם סיומו של ספר הרמב"ם, בעל ההילולא בכ"ף בטבת.
הקשר בין הסיום של ספר הרמב"ם "מלאה הארץ דעה את ה'" לתחילת ספרו "לידע שיש שם מצוי ראשון" מראה את שלמות הרעיון, כאשר הידיעה והאמונה בבורא העולם הם גם הבסיס וגם התכלית. זה מתקשר גם עם ספר התניא הקדוש, ספרו של אדמו"ר הזקן, בעל ההילולא בכ"ד בטבת. בתניא נתבארו לעומק העניינים של ידיעת ה' ויחודו, גם בחלק הראשון שעוסק בעיקרו בעצות בעבודת ה', ובפרט בחלק השני שבו מוסברים העניינים של יחוד ואמונה.
ויהי רצון שבזכותם של בעלי ההילולא, אשר קיבצו וליקטו בספריהם את עיקרי התורה, נזכה למהר את הגאולה. ספר "משנה תורה" של הרמב"ם, אשר ליקט את כל הלכות הנגלה שבתורה (כפי שכתב הרמב"ם בהקדמתו), וספר "לקוטי אמרים" (תניא) אשר ליקט את עיקרי פנימיות התורה, יחד עם הספרים "תורה אור" ו"לקוטי תורה" בהם לוקטו המאמרים המרכזיים של אדמו"ר הזקן, כפי שסידר אותם הצמח צדק (וכידוע שמאמרים אלו נלקטו מאלפיים מאמרים, כמו שנכתב ב"היום יום" י"ד אדר א').
זכותם של ספרים אלו תקרב ותמהר את קיום הייעוד המוזכר בהפטרה (ישעיהו כז, יב): "ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל," כאשר הקב"ה בכבודו ובעצמו יאסוף אותנו (כפי שמפרש רש"י על הפסוק "ושב וקבצך מכל העמים" בפרשת נצבים ל, ג). בקרוב ממש יאסוף אותנו כולנו, ונלך יחד לארץ הקודש, אשר תהיה אז בהרחבה רבה (כפי שנאמר: "ירחיב ה' אלקיך את גבולך" – ראה דברים יב, כ ובספרי שם).
ושם, בארץ הקודש, נזכה להגיע לירושלים, אל בית המקדש, שייבנה במהרה בימינו ממש.
-*-*-*-*-*-*-*-*-*-*-*-*-*-*-*-*-*-*-*-*-*-*-*
לשון מאמר הרבי כלשונו:
בס"ד. ש"פ שמות, י"ט טבת, ה'תשמ"ח*
הבאים ישרש יעקב גו'1, ומביא הצמח צדק במאמרו ד"ה זה2 פירוש התיב"ע עה"פ שזה קאי על הגאולה. שהתרגום דהבאים הוא יתכנשון מביני גלוותהון ויתובון לארעהון [דהבאים קאי על הביאה לארץ שתהי' בגאולה העתידה, והביאך3 ה' אלקיך אל הארץ4], ואז יהי' ישרש יעקב, תמן יתילידון דבית יעקב. ומבאר בהמאמר, דהשרשה (ישרש) הוא העלם (כמו השרשת אילן, ששרשי האילן שבארץ הם בהעלם) ולידה הוא גילוי (דקודם הלידה בהיותו בבטן אמו, הוא בהעלם, וכשנולד בא לגילוי), וזה שהתרגום דישרש הוא יתילידון, הוא, ששרש הנשמה (ישרש יעקב) יהי' בגילוי (יתילידון).
וממשיך בהמאמר5 עוד פירוש בישרש יעקב, שזה קאי על קיום המצוות. דכמו שהשרשה כפשוטה היא בארץ דוקא, עד"ז הוא בנשמה (יעקב), שההשרשה היא בקיום מצוות מעשיות. והקשר דשני הפירושים בישרש יעקב6 (גילוי שרש הנשמה וקיום המצוות) הוא, כי הגילוי דשרש הנשמה שיהי' לע"ל הוא ע"י קיום המצוות עכשיו. והענין הוא7, דבשרש הנשמה כמה דרגות. ועיקר שרש הנשמה הוא כמו שהיא מושרשת בהאור שלמעלה מהשתלשלות, ואור זה נמשך ע"י קיום המצוות. דההמשכה שע"י לימוד התורה היא מבחינת חכמה, ראשית ההשתלשלות, והמשכת האור שלמעלה מהשתלשלות, הוא ע"י מעשה המצוות8. וזהו שארז"ל9 כל שמעשיו מרובין מחכמתו כו' דומה לאילן שענפיו מועטין ושרשיו מרובין, כי המשכת שרש הנשמה היא ע"י מעשה המצוות. וזהו הקשר דשני הפירושים בישרש יעקב, שע"י קיום המצוות עכשיו (פירוש השני בישרש יעקב) נמשך שרש הנשמה, והגילוי דהמשכה זו יהי' לע"ל, יתילידון דבית יעקב, ששרש הנשמה יאיר בגילוי (פירוש הראשון בישרש יעקב).
והנה ע"פ הידוע הדיוק במאמרי רבותינו נשיאינו גם בסדר הענינים10, צריך להבין, הרי הגילוי דשרש הנשמה שיהי' לעתיד בא לאחרי וע"י קיום המצוות עכשיו, והסדר דשני הענינים (פירושים) בהמאמר הוא, שבתחלה בא הפירוש שישרש יעקב הוא גילוי שרש הנשמה שיהי' לעתיד, ולאח"ז בא הפירוש שישרש יעקב קאי על קיום המצוות עכשיו. גם צריך להבין, שבפירוש הראשון (שישרש יעקב קאי על הגאולה) מפרש (גם) תיבת הבאים, ובפירוש השני (שישרש יעקב קאי על קיום המצוות עכשיו) אין פי' תיבת הבאים.
ב) והנה בהפירוש שישרש יעקב קאי על קיום המצוות, שני אופנים11. שההשרשה דיעקב היא בקיום המצוות (כנ"ל), ושההשרשה דמצוות היא ביעקב. כמ"ש אדמו"ר הזקן (בעל ההילולא דכ"ד טבת) בתו"א ד"ה זה12, דכמו שהזריעה כפשוטה צריכה להיות בארץ דוקא, כמו"כ הוא בהזריעה דמצוות (אור13 זרוע לצדיק14), שצריכה להיות בישראל דוקא דכתיב בהו15 כי תהיו אתם [לי16] ארץ חפץ. וזהו ישרש יעקב יציץ ופרח גו', דישרש יעקב קאי על קיום המצוות עכשיו, שהמצוות נזרעים ונשרשים ביעקב, ועי"ז יהי' לע"ל הצמיחה, יציץ ופרח.
ומבאר בתו"א שם17, דפירוש הבאים ישרש יעקב הוא, שבכדי שיהי' ישרש יעקב, ההשרשה דתומ"צ בישראל, הוא ע"י הבאים, הביאה למצרים, וכידוע18 שגלות מצרים הי' הכנה לקבלת התורה. וממשיך שם18, דכמו שגלות מצרים היתה הכנה לקבלת התורה, עד"ז גלות זה האחרון הוא הכנה לקבל פנימיות התורה שיתגלה לעתיד. ויש לומר, דזה שמוסיף בתו"א שם ענין זה (שהגלות האחרון הוא הכנה לקבל פנימיות התורה שיתגלה לע"ל), הוא, כי עפ"ז יומתק השייכות דהבאים לישרש יעקב, דמשמעות הכתוב הוא שההשרשה היא בהגלות עצמו19. דבנוגע לגלות מצרים, הבאים הוא רק הקדמה לישרש יעקב. שע"י גלות מצרים, כור הברזל20, נצרפו ישראל להיות בחינת ארץ חפץ21, ועי"ז קיום התומ"צ שלהם שלאחרי היציאה ממצרים ולאחרי קבלת התורה היא באופן דישרש יעקב. ולכן מוסיף שגלות האחרון הוא הכנה להגילוי דלע"ל, שעפ"ז, הבאים קאי גם על הגלויות שלאחרי גלות מצרים22 ועד לגלות זה האחרון, דלפי פירוש זה, הבאים וישרש יעקב הם ענין אחד. שההשרשה דמצוות בישראל (שעי"ז תהי' הצמיחה לע"ל) היא בעיקר בהמצוות שישראל מקיימים בזמן הגלות. כמ"ש בתניא23, שכל הגילויים דלע"ל תלויים במעשינו ועבודתינו בזמן משך הגלות.
ויש לומר, דזה שבדרוש הנ"ל דהצ"צ אינו מעתיק פירוש זה בהבאים ישרש יעקב שזה קאי על קיום המצוות שבזמן הגלות, הוא, כי זה שהגילויים דלע"ל תלויים במעשינו ועבודתינו הוא במעשינו ועבודתינו שבכל הזמנים, הן בזמן הבית והן בזמן הגלות, שבכל אחד מהם יש מעלה (כדלקמן), וישרש יעקב (להביאור שבדרוש זה) קאי על קיום המצוות שבכל הזמנים.
ג) והענין הוא, דבהמעלה שבקיום המצוות על לימוד התורה, שני ענינים. שההמשכה שע"י קיום המצוות היא נעלית יותר מההמשכה שע"י לימוד התורה (כנ"ל סעיף א), וזה שבקיום המצוות ישנה המעלה דאתהפכא חשוכא לנהורא, כי בירור הגוף ונה"ב וחלקו בעולם הוא (בעיקר) ע"י מעשה המצוות24. ומהחילוקים שבין שני הענינים, דההמשכה שע"י קיום המצוות היא בזמן הבית יותר מבזמן הגלות. כי ההמשכה שע"י מעשה המצוות היא (בעיקר) כשהעשי' היא בביטול25, וכיון שענין הביטול הוא בעיקר בזמן הבית [דנוסף לזה שבזמן הגלות א"א להיות הביטול דהשתחוואה (ביטול פנימי) שבא דוקא מצד הראי' באלקות, וכמו שאומרים26 ואין אנו יכולים לעלות וליראות ולהשתחוות לפניך, דמכיון שאין אנו יכולים לעלות וליראות במילא אין אנו יכולים להשתחוות, להיות בבחי' ביטול פנימי27, הנה גם הביטול החיצוני (ביטול דכריעה28), שבא מצד השגת אלקות (שישנה, בכללות, גם בזמן הגלות), אינו כדבעי, כיון שגם ההשגה באלקות שבזמן הגלות אינה השגה אמיתית29], לכן, ההמשכה שע"י קיום המצוות בזמן הבית היתה המשכה נעלית יותר. ועיקר ההמשכה שע"י המצוות יהי' לע"ל, כי אז יהי' קיום המצוות בתכלית השלימות, כמצות רצונך30. והענין דאתהפכא חשוכא לנהורא שע"י קיום המצוות הוא בעיקר בזמן הגלות. כי החושך דהגוף ודנה"ב ודהעולם כמו שהם בגלות הוא חושך גדול יותר מהחושך שלהם כמו שהם מצד עצמם, וע"י קיום המצוות בזמן הגלות, שעי"ז נעשה הבירור דהגוף וכו' כמו שהם בגלות, גם חושך זה נהפך לאור.
ד) והנה לע"ל יהי' הגילוי דשני הענינים הנ"ל שבקיום המצוות, גילוי ההמשכה שע"י קיום המצוות עצמה, וגילוי ההמשכה שע"י הבירור והאתהפכא שנעשה ע"י המצוה. ויש לומר דזה שכתוב בתניא שהגילויים דלעתיד תלויים במעשינו ועבודתינו שבזמן הגלות, הוא, כי בתניא שם מדובר בהעילוי דאתהפכא חשוכא לנהורא, יתרון31 האור הבא מן החושך32. והגילוי דאור זה שיהי' לעתיד (יתרון האור הבא מן החושך) תלוי (בעיקר) במעשינו ועבודתינו שבזמן הגלות, וזה שלע"ל יהי' הגילוי דאוא"ס שבהמצוות עצמם תלוי (בעיקר) במעשינו ועבודתינו שבזמן הבית.
ויש לומר, דזה שגם הגילוי דהמצוות עצמם תלוי במעשינו ועבודתינו עכשיו, הגם שגם לעת"ל יהי' קיום המצוות, ואדרבה קיום המצוות אז יהי' בתכלית השלימות (ובמילא, גם ההמשכה שע"י המצוות אז תהי' בתכלית השלימות), הוא, כי בכדי שלע"ל תהי' שלימות ההמשכה דהמצוות הוא ע"י קדימת ההמשכה דהמצוות כמו שהוא עכשיו. [ולהעיר מהמצוות דהאבות שהיו הכנה להמצוות שלאחרי מ"ת33]. ויש לומר, שגם ענין זה הוא בעיקר ע"י העבודה שבזמן הבית. כי בזמן הבית, האדם והעולם היו בדרגא נעלית יותר מבזמן הגלות, ולכן34, בקיום המצוות שבזמן הבית [שהאדם שקיים המצוה, וכן הדבר הגשמי שבו נעשתה המצוה, היו בדרגא נעלית] הי' שלימות בדוגמת השלימות דקיום המצוות שיהי' לע"ל, ולכן זה שהמצוות דעכשיו הם הכנה להמצוות דלע"ל הוא בעיקר בהמצוות שבזמן הבית. [ויש לומר שזהו גם מהטעמים על זה שבזמן הגלות ניתוספו כו"כ ענינים במצוות (הידורים מנהגים וכו'), וגם בתורה, ולא רק ענינים פרטיים אלא גם ענינים כלליים [דהמשנה נסדרה ע"י רבינו הקדוש בזמן הגלות (אלא שאז לא הי' קושי הגלות35), ומכ"ש הברייתא והגמרא שנסדרו בזמן הגלות], בכדי שתהי' שלימות גם בהעבודה דתומ"צ שבזמן הגלות, ועי"ז, גם ע"י העבודה שבזמן הגלות יבואו להשלימות האמיתית דתומ"צ דלע"ל].
ה) והנה החילוק בין שני ענינים הנ"ל שבקיום המצוות (ההמשכה שע"י המצוה והבירור שנעשה על ידה) הוא גם בהשייכות דהעבודה עכשיו עם הגילוי שיהי' מזה לע"ל. דבענין ההמשכה שע"י המצוות, כיון שהשלימות דהמשכה היא שההמשכה תהי' בגילוי, הרי גם ענינה של (העבודה ו)ההמשכה עכשיו הוא שיהי' לע"ל הגילוי שלה. ובענין הבירור שע"י המצוות, כיון שענינה של העבודה הוא בירור החושך, היינו שבעבודה זו נרגש שישנו חושך שצריך לבררו, הרי העבודה עכשיו והגילוי דלעתיד שיהי' עי"ז (ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ36), הם שני ענינים.
ועפ"ז יובן זה שבמאמר הנ"ל אינו מביא הפירוש שהבאים קאי על הירידה בגלות, וגם הסדר דשני הפירושים שבהמאמר, כי מזה שקיום המצוות עכשיו נק' בכתוב בשם השרשה, דענינה של השרשה (זריעה) הוא בכדי להביא צמיחה, מוכח, שהענין דקיום המצוות שבפסוק זה הוא ההמשכה שע"י המצוה ולא הבירור שנעשה על ידה. ולכן אינו מביא כאן הפירוש שהבאים קאי על הירידה בגלות, כי מעלת העבודה שבזמן הגלות היא בנוגע להבירור שע"י המצוה, משא"כ ההמשכה שע"י המצוה היא יותר בהעבודה שבזמן הבית (כנ"ל סעיף ג-ד). וזהו גם מה שהפירוש שישרש יעקב קאי על קיום המצוות עכשיו בא לאחרי ובהמשך להפירוש שישרש יעקב קאי על גילוי שרש הנשמה שיהי' לע"ל, כי ההמשכה שע"י קיום המצוות עכשיו (שבפסוק ישרש יעקב) היא המשכת שרש הנשמה (כנ"ל סעיף א), וענינה של ההמשכה הוא שתהי' לע"ל בגילוי, יתילידון.
ו) וצריך להבין, דלפי ביאור הנ"ל, השייכות דקיום המצוות עכשיו (פירוש השני) להגאולה (פירוש הראשון) הוא בהענין דישרש יעקב, שענינה של המשכת השרש עכשיו הוא שההמשכה תהי' בגילוי, ומזה שאומר בהמאמר (בתחלתו, עוד לפני שמעתיק הת"י) שהת"י מפרש הפסוק על הגאולה, מובן שזהו עיקר הפירוש, ומזה משמע דזה שהפירוש שישרש יעקב קאי על קיום המצוות עכשיו בא לאחרי ובהמשך לפירוש הת"י, הוא, לפי שקיום המצוות עכשיו בא בהמשך לכללות ענין הגאולה.
ויש לומר, דזה שמקדים בהמאמר הפירוש שקאי על הגאולה, הוא, כי כל הענינים נמשכים מהתורה, אסתכל באורייתא וברא עלמא37, וע"י שבתורה מקדימים ענין הגאולה, נמשך כך גם בעולם שהגאולה תהי' בהקדם יותר. ולהוסיף, דכאשר יהודי (ומכ"ש נשיא38) חושב ע"ד ענין טוב, המחשבה שלו פועלת שכן יהי' בפועל. כמאמר הצ"צ שנתפרסם ע"י כ"ק מו"ח אדמו"ר39 טראַכט גוט וועט זיין גוט. וסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר40 שהצ"צ אמר מאמר זה לאחד החסידים, וע"י מחשבתו של החסיד איז געוואָרן גוט בפועל. ויש לומר, דזה שכ"ק מו"ח אדמו"ר הוסיף סיפור הנ"ל, הוא כי ע"י שאירע כן בפועל, נמשך זה גם בגשמיות. וע"ד הידוע41 דזה שהנביאים עשו גם פעולות (בגשמיות) בהתאם לנבואתם, הוא, כי עי"ז נעשה הקשר דהנבואה עם (גשמיות) העולם. ויש לומר, דכאשר המחשבה באה בדיבור ומכ"ש במעשה, היא פועלת עוד יותר. ועאכו"כ בנידון דידן, דנוסף לזה שהמחשבה דהצ"צ (להקדים הפירוש שהבאים ישרש יעקב קאי על הגאולה) באה בכתב (מעשה), הוא גם חלק בתורה.
ז) ויהי רצון, שע"י הדיבור בענינים אלו ימהרו ויזרזו כל זה עוד יותר, ובפרט ע"י העבודה דהפצת היהדות בכלל והפצת המעינות בפרט42, שזוהי הכנה קרובה לקיום היעוד43 מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים, סיום וחותם ספרו של הרמב"ם44 (בעל ההילולא דכ"ף טבת45), שענין זה קשור גם עם התחלת ספרו לידע שיש שם מצוי ראשון. וזה קשור גם עם הספר תניא קדישא ספרו של אדמו"ר הזקן (בעל ההילולא דכ"ד טבת46), בו47 נתבארו הענינים דידיעת השם. ויהי רצון שזכותם של בעלי ההילולא שקיבצו וליקטו בספריהם הנ"ל כל עניני התורה – ספר משנה תורה שמקבץ48 כל ההלכות דנגלה דתורה, וספר לקוטי אמרים (תניא) המלקט כל הענינים דפנימיות התורה, וגם הספרים תורה אור ולקוטי תורה שבהם נלקטו המאמרים העיקריים49 של אדמו"ר הזקן כפי שנסדרו ע"י הצ"צ – יקרב וימהר עוד יותר קיום היעוד שבההפטורה50 ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל, ע"י הקב"ה עצמו51, שבקרוב ממש ילקט את כולנו, ונלך כולנו יחד לארץ הקודש (כמו שתהי' בהרחבה, ירחיב ה' אלקיך את גבולך52) ושם גופא – לירושלים ולבית המקדש שיבנה במהרה בימינו ממש.
הערות שוליים
*. ) יצא לאור בקונטרס כ"ד טבת – תש"נ, "לקראת כ"ד טבת, יום הסתלקות-הילולא של אדמו"ר הזקן .. עש"ק פ' שמות, כ"ב טבת, שנת ה'תש"נ".
1. ישעי' כז, ו. – התחלת ההפטורה דש"ק פ' שמות.
ולהעיר, אשר בשנה זו (ה'תש"נ) הקביעות דיום ההסתלקות של אדמו"ר הזקן היא כבשנת ויום ההסתלקות: "במוצש"ק דשמות כ"ג אור לכ"ד טבת" – לשון הצ"צ, נדפס ב"מענה לשון" (ווילנא, תער"ב. קה"ת, ה'תש"י. ה'תשכ"ז. [תשנ"ה]. ועוד) בתחילתו. פסקי דינים שלו בסופו (קה"ת, ה'תשל"ב – קג, א [תמב, א]. בהוצאת קה"ת, תשנ"ב – עג, ב [תיא, ב]).
השייכות דכ"ד טבת לפ' שמות – ראה בארוכה לקו"ש חט"ז ע' 33 ואילך. שיחת שבת זו – ספר השיחות תשמ"ח ח"א ע' 195 ואילך. ועוד.
2. שנדפס באוה"ת פרשתנו (שמות) כרך ז ע' ב'תקלב ואילך.
3. נצבים ל, ה.
4. אוה"ת שם.
5. אוה"ת שם ע' ב'תקלו.
6. כמו כל הפירושים שבפסוק אחד ששייכים זה לזה, כידוע הראי' לזה מ"שעטנז" (נדה סא, ב) – ראה לקו"ש ח"ג ע' 782. ובכ"מ.
7. בהבא לקמן ראה אוה"ת שם ע' ב'תקלד ואילך.
8. תו"א מג"א ד"ה יביאו לבוש מלכות צ, א-ב (הובא באוה"ת שם).
9. אבות פ"ג מי"ז.
10. וכמו בתורה בכלל, שגם סדר בתורה הוא תורה – ראה לקו"ש חכ"ד ע' 629 הערה ד"ה סדר אין תורה.
11. וראה בארוכה אוה"ת שם ע' ב'תקלו התיווך דשני האופנים.
12. תו"א פרשתנו נג, ד.
13. תהלים צז, יא.
14. כ"ה בתו"א שם (נג, ג), וכן מובא באוה"ת שם. ובתו"א שם נג, ג כמה פסוקים שהמצוות נק' בשם זריעה.
15. מלאכי ג, יב.
16. כ"ה בתו"א שם. ובכ"מ (ראה בהנסמן במאמרי אדהאמ"צ ויקרא ח"א ע' רטז).
17. נד, סע"א.
18. וראה גם תו"א ריש פרשתנו (ועם הגהות וכו' – באוה"ת פרשתנו ע' ז ואילך). תו"ח ריש פרשתנו.
19. ראה פרש"י עה"פ ישעי' שם.
20. כמ"ש (ירמי' יא, ד) ביום הוציאי אותם מארץ מצרים מכור הברזל. וראה בהנסמן בהערה 18.
21. כ"ה הלשון באוה"ת פרשתנו כרך ח ע' ב'תתסא.
22. ראה שבת קמה, סע"ב ובפרש"י שם "הבאים .. שיבואו לבבל".
23. רפל"ז.
24. תניא פל"ה (מה, א) ופל"ז (מח, ב ואילך).
25. לקו"ת אחרי כו, ב. וראה גם תו"א פרשתנו ד"ה זה (נג, ד. נד, ב. נה, א). ובכ"מ.
26. בתפלת מוסף דיו"ט.
27. לקו"ת ברכה צח, ב. סידור (עם דא"ח) רעו, ב ואילך. ד"ה קול דודי תרס"ח (סה"מ תרס"ח ס"ע קנא ואילך), ה'תש"ט פ"ב (סה"מ ה'תש"ט ע' 108). ד"ה משכני תרפ"ד פ"ב (סה"מ תרפ"ד ע' רפ). ובכ"מ.
28. ד"ה קול דודי תרס"ח (סה"מ שם ע' קנב), ה'תש"ט פ"ג (סה"מ שם ע' 109). ד"ה הנ"ל תרפ"ד פ"ג (סה"מ שם ע' רפא). ובכ"מ.
29. ראה ד"ה ונחה עליו ה'תשכ"ה פ"ב (לקמן ח"ג ס"ע קפט ואילך). וש"נ.
30. נוסח תפלת מוסף דשבת ויו"ט. וראה תו"א ויחי מו, ד ואילך. תו"ח שם (צה, א. צו, ג-ד). אוה"ת ויחי כרך ו תתשכח, ב ואילך. שם כרך ז תתתסח, סע"ב ואילך. המשך וככה תרל"ז פי"ז ואילך. המשך מצה זו תר"ם פס"ג. ובכ"מ.
31. ע"פ קהלת ב, יג.
32. ראה תניא פל"ו (מה, סע"ב ואילך), דזה ש"התכלית הוא עוה"ז התחתון" הוא לפי שבעולם זה דוקא "אתהפך חשוכא לנהורא .. ויתרון האור מן החושך". וראה גם ספל"ז (מט, סע"א) "להיות לו ית' דירה בתחתונים דוקא לאהפכא חשוכא לנהורא".
ולכאורה צריך לומר, שהביאור שבכ"מ (המשך תרס"ו ס"ע ג. ועוד) דנתאוה הוא למעלה מטעם והביאור שבתניא שם, הם בשתי דרגות.
ולהעיר מהלשון בתניא פל"ו שם "שכך עלה ברצונו ית' להיות נחת רוח לפניו ית' כד אתכפיא סט"א ואתהפך חשוכא לנהורא", דזה שיש נח"ר לפניו באתכפיא ואתהפכא הוא רק מפני "שכך עלה ברצונו ית'". אבל אעפ"כ, זה שעלה ברצונו הוא שיהי' מעלה בהענין דאתכפיא ואתהפכא [וכהמשך הלשון בתניא שם "ויתרון האור מן החושך"]; משא"כ הענין ד"נתאוה" שלמעלה מהטעם (המבואר בכ"מ) – גם לאחרי שנתאוה להיות לו דירה בתחתונים, אין "מעלה" בהדירה, וענינה הוא רק שכך נתאוה.
33. ראה בארוכה לקו"ש ח"ה ע' 88 ואילך. שם ע' 79 ואילך. וש"נ.
34. ראה תו"ח שבהערה 30 (צו, ג-ד) והמשך וככה שם (ספ"כ ואילך), שהשלימות דקיום המצוות תלוי' (גם) בשלימות האדם המקיימם.
35. ועד שאנטנינוס שמשי' לרבי (ע"ז יו"ד, סע"ב).
36. זכרי' יג, ב.
37. זח"ב קסא, א-ב.
38. באגרות-קודש שבהערה הבאה: אמר החסיד, וואָס העלפט מיין טראַכטן, איר רבי זאָלט טראַכטן, אייער טראַכטן קען העלפן.
39. לקו"ד כרך א קנט, ב. אגרות-קודש אדמו"ר מוהריי"צ ח"ב ע' תקלז.
40. בארוכה בלקו"ד שם קנט, א ואילך.
41. דרשות הר"ן דרוש ב. וראה גם רמב"ן עה"פ לך לך יב, ו. לבוש על הרקנטי לך לך שם.
42. כמ"ש באגה"ק הידועה דהבעש"ט – נדפסה גם בכתר שם טוב בתחלתו.
43. ישעי' יא, ט.
44. שבשנת אמירת מאמר זה (תשמ"ח) סיום מחזור הרביעי דלימוד ספר הי"ד להרמב"ם (ג' פרקים ליום) הי' בכ"ד טבת, שמתברך משבת זה.
45. שם הגדולים להחיד"א מערכת גדולים ערך רמב"ם בסופו. וראה לקו"ש חכ"ו ע' 26 הע' 1. וש"נ. – שבשנת אמירת המאמר (תשמ"ח) חל למחרת ש"ק פ' שמות.
46. שמתברך משבת זה. ובפרט בשנה זו (תש"נ) שהוא במוצש"ק – ראה לעיל הערה 1.
47. גם בחלק הראשון, אף שבעיקרו הוא עצות בעבודת ה' (הקדמת התניא ד, א), ובפרט בחלק השני שבו נתבארו הענינים דיחוד ואמונה.
48. כמ"ש הרמב"ם בהקדמתו לספרו משנה תורה.
49. כידוע שהמאמרים דתו"א ולקו"ת נלקטו מאלפיים מאמרים ("היום יום" י"ד אדר א').
50. ישעי' כז, יב.
51. ראה רש"י עה"פ נצבים ל, ג.
52. ראה יב, כ ובספרי עה"פ. שופטים יט, ח ובפרש"י עה"פ.