הייתי בדילמה רצינית, קשה, מייסרת ומטלטלת, עוד רגע קט חג שמחת תורה, עמדתי מול דוכן דגלוני שמחת תורה עם הנצנצים והילדים עם הכיפה המחויכים ולא ידעתי אם לקנות או שמא לחרוד, הרי זה כמעט הדתה, אמנם מדובר בקרטון עם נצנצים שנדבקים לך לפנים ולידיים, עם עמוד פלסטיק אבל אתם יודעים, יכול להיות שהילד ישאל חס ושלום, מה הזה הדגל הזה? מה זה הציור הזה מה זה ספר תורה? ומי יודע מה יכול עוד לקרות לנפשו התמימה והענוגה. חלילה ידע מה זה ספר תורה, מי נתן למי ומתי, ואז ידעו שיש אל וידעו שיש עם נבחר ובסוף נגיע לגזענות ולאפרטהייד. ויתרתי. על כיפה לבנה רקומה בחוטי זהב עם מגן דוד רקום בכסף ויתרתי מראש, אפילו לא העלתי על דעתי לקנות.
חזרתי הביתה בידיים ריקות, אך עדיין עם תחושה עילאית שלא נפלתי למלכודת ההדתה, הדתיים האלה, מסיונרים משובחים, יש להם טקטיקות איך להפיל את החילוניים בקסם, בחיוך ובנועם. שמחתי מוקדם, רעייתי שתחיה קטעה את מחשבותיי ואת רגעי השמחה הדלים, כששאלה אם השנה ניקח את הנכד לראשונה לריקודי שמחת תורה, בטח עניתי בחיוך ולאחר רגע הצטערתי, ממש רבי אמנון ממגנצה במהדורה העכשווית, (אתם שואלים מי זה האמנון הזה ואיפה מגנצה? כבר אז הייתה הדתה או סתם בורות?), רגע, האמנם ניכנס עם בננו נכנס לבית הכנסת, ומה יהיה אם חלילה יראה יהודים קטנים וגדולים רוקדים עם ספר תורה? השתגענו? ואולי גם לאשתי הסבתא הנפלאה יש תוכנית להעביר אותנו על דתנו החילונית. הנכד שיחק באפי עם סוכריית טופי, התעוררתי.
מקור: אני
אשכול 18919