הדברים נכתבים מתוך זעזוע ממקרה האונס בקפריסין.
נערים לקראת גיוס, חלקם ליחידות נבחרות, מוצאים עצמם בסיטואציה איומה בה חלקם איבדו צלם אנוש (לכאורה כמובן).
זה אינו מקרה ראשון, אבל אפשר לראות מגמה. קיץ, בני נוער, הרגשת חופש שמביאה לידי ביטוי יצרים נמוכים עד כדי הגררות לאיבוד שליטה.
זה לא קורה במקרה. זה לא קורה במנותק מהחברה שבנינו עבורם.
חברה שמקדשת את החופש לבטא את עצמך, החופש לעשות כעל העולה על רוחך כל עוד לא פגעת באחר. חברה שבא הליבליזם בשילוב קפיטליזם מוחקים ערכים חברתיים של משפחה, קהילה, חברה ולאום.
על הרקע זה החברה בכללה לוקחת צעד לאחור ומתירה את הרסן מבני הנוער. מי אני כאבא/אמא/מחנך/איש ציבור יכול לבוא לנער ולומר לו מה מותר ומה אסור.
איבדנו, כחברה, את האחריות הציבורית בכל הרמות.
תמיד ראינו כשליחות את הצורך בחינוך, בתמיכה ובאחריות לילדינו.
משהו השתנה, ולא מהיום.
אנחנו, הציבור ונציגי הציבור (לא המשטרה, שבאה בשם החוק כגוף קר ותוקפני ששומר על הסדר) צריכים לקחת אחריות ולשים גבולות לילדים ולבני הנוער. גבולות ברורים ומוחלטים. לא כאכיפת חוק, אלא כאבא/אמא/מחנך/איש ציבור. גבולות מוסריים שבאים לעזור ולשמור מכל משמר על היקר לנו מכל.
חייבים לברר לעצמנו כיצד הגענו למקום הנורא הזה בו בני נוער טובים יורדים לשפל המדרגה.
אשכול 19926