פרשנות | נתניהו העביר לאו''ם שעת מחנך, גם אם בלי הרבה בשר (יוסי ורטר)
פרשנות | נתניהו העביר לאו"ם שעת מחנך, גם אם בלי הרבה בשר
ראש הממשלה נתן באו"ם שיעור בדיפלומטיה לעבאס ועוד יצא מחויך נפתלי בנט שוב מוצא עצמו לכוד בין מצביעיו לגישתו הממלכתית ומה גרם ללבני וברק להתגבר על שנים של יריבות?
יוסי ורטר
נתניהו הבטיח הפתעה, וקיים: זו היתה הפעם הראשונה, ככל הזכור, שהוא סיים את נאומו השנתי בעצרת הכללית של האו"ם בחיוך. נכון, קל וטבעי יותר לצאת מחויך מן האולם כשאינך נושא בתיק המסמכים שלך איור של פצצת גרעין עם פתיל, או תצלומי אוויר של מחנות השמדה, או תמונות של טיל קסאם מוסתר בגן ילדים בעזה. ועדיין, עבור אדם שבשנים קודמות נראה כמי שהתאהב בתפקיד נביא הזעם, המתריע בשער ונושא בשורת האיוב, השינוי היה בהחלט מרענן. מפסימיסט מושבע ורואה שחורות כרוני הוא הפך לאופטימיסט בלתי נלאה, עד שנסחף קלות והשווה עצמו לשמעון פרס.
נתניהו אף הרחיק לכת: הוא פתח את נאומו במסר אופטימי, על ימים יפים, ורודים ומלבבים, שצופן העתיד לישראל בזירה הדיפלומטית העוינת, שמעולם לא נהגה כלפיה בהגינות. קטעים אלה בנאום היו מהולים במנה גדושה מדי, כמעט אפשר לומר "פולנית", של גילויי מסכנות, התקרבנות ובכיינות. הז'אנר הזה הגיע לשיאו כשהנואם הביע את הפתעתו המעושה משהו, לנוכח מחיאות כפיים שקטעו אותו: "וואו, תשואות לראש ממשלה ישראלי, באולם העצרת הכללית", התמרמר בחן.
ההאשמות שהטיח באו"ם, על התנהלותם של כמה מארגוניו, היו בהחלט במקום. הוא העביר להם שעת מחנך. הישראלים בבית מאוד אהבו לשמוע זאת. ההתעלקות שלו על נשיא הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס שנאם מעט לפניו, היתה מהמוצדקות; דרישתו של עבאס מבריטניה להתנצל לאלתר על הצהרת בלפור שהעניקה לעם היהודי מדינה, היתה הזויה ומגוחכת. הקונטרה שהוא חטף מנתניהו שהציע לו להגיש תביעה ייצוגית נגד אברהם, היתה מה שנקרא, ישר בפוני.
כמעט מיותר לומר שהנאום היה מצוין, שנתניהו נואם מעולה, שהמלים מתחלקות מפיו כמו אגלי טל מפחית בירה צוננת. המחזה הזה חוזר על עצמו מדי שנה, אפעס, בשר אין. גם השפן שנתניהו שלף אתמול משרוולו, כשפנה ישירות לעבאס והציע לו לבוא לדבר בפני הכנסת בירושלים (ואת עצמו הזמין לנאום בפרלמנט הפלסטיני ברמאללה), לא יתורגם לתבשיל.
מהלך יחצ"ני יפה, שסיכוייו, כמובן, שואפים לאפס. הוא הודיע כי ישראל מקבלת בברכה את "רוח יוזמת השלום הערבית" (מן הסתם את החלק שמדבר על שלום עם כל מדינות ערב) ודיבר בהתלהבות על השינוי העמוק ביחסן של מדינות ערב לישראל.
משחק ההאשמות בין מנהיגים ישראלים לפלסטינים היה לחם חוקם של הנאומים באו"ם בשבע השנים האחרונות, שנות נתניהו־עבאס. חלקו הצפוי כל כך לא נפקד גם אתמול. זה מעייף, זה מדכא, זה מתסכל, זולת הישראלים ששואבים עידוד מכך שגם בתום סבב הנאומים הזה הסדר בין ישראל לפלסטינים לא התקרב במילימטר, וסכנת העימות לא התרחקה באינץ'.
1. ''נתניהו נואם מעולה, שהמלים מתחלקות מפיו כמו אגלי טל מפחית בירה צוננת''בתגובה להודעה מספר 0
גם יוסי ורטר לא קוטל-קנים בכושר ביטוי...
אפשרויות ניהול
האינג'יניר
23.09.1616:26
2. כן, מכניס פה ושם בקטנה אבל בגדול די מפרגן על השינוי המרענןבתגובה להודעה מספר 1
שעתם העלובה של הכתבים הפוליטיים
התרגיל של נתניהו ומופז לקח מהכתבים והפרשנים הפוליטיים את הצעצוע הכי יקר - בחירות. את התסכול מזמן המסך שלא יקבלו בחודשים הקרובים הם הוציאו בזעם והעלבות, ושום מילה על נושאים מהותיים
מורן שריר, ביקורת טלוויזיה09.05.2012
הכתבים הפוליטיים התעוררו אתמול בבוקר בעצבים גבוהים - לקחו להם את הצעצוע היקר ביותר. מהרגע שהוחלט ללכת לבחירות 2012, המערכת הפוליטית גאתה, והכתבים, כמו רפסודות, גאו איתה. ככה זה - הכתבים משגשגים ומדשדשים על פי תנודות תחום הסיקור שלהם. כשיש מלחמה, הפרשנים הצבאיים חוגגים. כשהכלכלה ברצפה, הפרשנים הכלכליים בשמיים. במקרה הנוכחי, הכתבים הפוליטיים נערכו ל-4 בספטמבר. הם ביטלו חופשות בחו"ל, הזמינו, אולי, תיקוני בוטוקס, והתכוננו לתקופת עבודה קשה, אינטנסיבית, מערערת משפחות ובעלת פוטנציאל לתגמול, בניית קריירה והמון המון זמן מסך.
בערב יום ראשון, למשל, פתח עמית סגל את מהדורת חדשות ערוץ 2 עם ידיעה בהולה שיאיר שמיר צפוי להתמנות למקום השני ברשימת ישראל ביתנו. באותה שעה, בערוץ 10, דיווח נדב פרי ששלמה ינאי שוקל להצטרף לרשימתו של יאיר לפיד לכנסת. ככה זה היה אמור להימשך עד ספטמבר - גישה ישירה לזמן אוויר, נדל"ן פריים-טיימי יקר על כל שמועה פוליטית, אורגזמה ארוכה עד הסתיו שיביא אתו את הרפיון המדכדך של הקמת הממשלה החדשה והבלוז שאחרי. ופתאום מתקשרים בנימין נתניהו ושאול מופז ומודיעים לעיתונאים שהדייט בוטל, המשגל נסוג, האקסטזה נגוזה עוד לפני המשחק המקדים. אתמול בבוקר התעוררו הכתבים הפוליטיים עם כאב גדול בשיפולי הבטן. והם לא התכוונו להסתיר את התסכול.
"הופעה נלעגת", כינה עמית סגל את מסיבת העיתונאים של נתניהו ומופז, "הופעת הסיום של המועמדות (של מופז) לאיזשהו תפקיד ביצועי בכיר". גם רביב דרוקר לא חסך מההופעה המשותפת של ראש הממשלה ושותפו הבכיר: "זה היה לפעמים מגעיל ולפעמים מצחיק, הנימוקים שלהם היו מגוחכים...על מופז מיותר לדבר, הטיעונים שלו כמעט לא ניתנים להתייחסות". למה לא להתייחס לטיעונים של מופז? ואם כן, למה במונח "מגעיל"? האם המלה "מגעיל" היא מכשיר לגיטימי בארגז הכלים של פרשן פוליטי? הכתבים והפרשנים משוכנעים שהם זועמים את זעמו הצודק של הציבור, שהם מדווחים באופן אמין ונאמן על עוול גדול שנעשה לדמוקרטיה הישראלית ולאזרחים הבוחרים. אי אפשר שלא לראות את התסכול האישי שמבצבץ שם, תסכול על זמן המסך שנגוז, על החופשה לחו"ל שכבר בוטלה ועכשיו צריך להחליט אם להזמין מחדש.
השידור של ערוץ 2 - טבילת אש מוצלחת למגישה דוריה למפל - המשיך והעביר את נאום התגובה של שלי יחימוביץ'. באותו זמן ערוץ 10 כבר חזר לשגרה עם "זמן מיסטיקה". הנומרולוג אייל נחום חיפש במספרים את התשובה לשאלה שהוצבה בפניו: "מתי יחודש המשא ומתן עם הפלסטינים?". אם להאמין לראש הממשלה וידידו הנאמן, זה ממש אוטוטו.
פצצת האטום הפוליטית של החבר'ה מסיירת מטכ"ל
רה"מ שוב עשה לכולנו בית ספר. הוא קנה את קדימה בשתי לירות וחצי, והבטיח לעצמו עוד שנה וחצי בשלטון. מופז הוכיח כי הכינוי "טרמפיסט" הולם אותו היטב
יוסי ורטר08.05.2012
פעמיים בתוך עשרה ימים הותיר בנימין נתניהו את המערכת הפוליטית פעורת פה ושמוטת לסת; הפעם הראשונה הייתה לפני כעשרה ימים, כאשר התברר שנתניהו ואביגדור ליברמןקידמו במשותף ובחשאי מהלך לפיזור הכנסת והקדמת הבחירות. הפעם השנייה הייתה באחת ושלושים לפנות בוקר, כשלמגרש הפוליטי הוטלה פצצת אטום, לא פחות, בדמות ההסכם הדרמטי לצירוף קדימה לממשלה וביטולהבחירות המוקדמות.
בזמן שישנו, מתחת לאף של כולנו, פוליטיקאים ועיתונאים, נרקמה בשבוע האחרון מערכת יחסים קואליציונית וידידות פוליטית מופלאה, בין שני היריבים המרים, ראש הממשלה ויו"ר הליכוד, נתניהו, וראש האופוזיציה ויו"ר קדימה שאול מופז. הראשון, מתוך עוצמה רבה. השני, מתוך חולשה קשה. כל היתר היה תרגיל הסוואה, מסך עשן: המתקפות החריפות חדשות לבקרים של מופז, נאום הבחירות של נתניהו בוועידת הליכוד, ה"ההתייעצויות" של מופז עם חבריו לסיעה בסוגיית ביטול הפריימריז, ומעל לכול - ההליך הפרלמנטרי במליאת הכנסת להעברת חוק פיזור הכנסת, שהיה מיותר מתחילתו ועד סופו. בדיחה אחת גדולה.
במשך שעות ארוכות בית המחוקקים של ישראל, משכן הדמוקרטיה, הפך, שלא בטובתו ושלא בידיעתו, לתיאטרון. לפסאדה. על הבמה שיחקו הנערים את משחק הבחירות המוקדמות, ברברו וקשקשו וחירפו וגידפו זה את זה, מבלי להעלות בדעתם שמאחורי הקלעים יושבים נתניהו, מופז, אהוד ברק ואנשי האמון שלהם: ליאור חורב, מהצד של מופז,נתן אשל, מהצד של נתניהו, ורוקמים את ממשלת האחדות 2012-2013.
אחרי שמתגברים על תחושת הסלידה והקבס, צריך להודות שנתניהו שוב עשה לכולנו בית ספר. הוא הפוליטיקאי מספר 1, ללא ספק, במרחק גדול מכל היתר. הוא קנה את קדימה, על 28 חברי הכנסת שלה בנזיד עדשים, בשתי לירות וחצי, והבטיח לעצמו עוד שנה וחצי בשלטון, בראש קואליציה בת 94 ח"כים. אף מפלגה לא תוכל להפיל אותו. ממשלתו החדשה היא מאה טון בטון יצוק.
מה ייצא מזה למדינה? אישור חלופה (הולמת, יש לקוות) לחוק טל שתוקפו יפוג בסוף יולי, תקציב מרוסן, וחוק לשינוי שיטת הממשל. שתי שאלות גדולות עולות מתוך ההסכם הזה: שאלת איראן - האם הקמתה של הממשלה המאוד-רחבה מקדמת אופציה של תקיפת איראן (למרות שמופז הוא בין המתנגדים לתקיפה), ושאלת המו"מ עם הפלסטינים. האם אנו צפויים לפריצת דרך? ספק. לא לפני הבחירות לנשיאות ארה"ב בנובמבר.
אם שני הסעיפים העיקריים בהסכם - חוק לגיוס חרדים, וחוק לשינוי שיטת הממשל - יקרמו עור וגידים, נתניהו עוד יהפוך לנו למלך ישראל. בינתיים, הוא בוודאי ראוי לתואר מלך המערכת הפוליטית. ראינו זאת בינואר 2011, כאשר יחד עם אהוד ברק הוא ניצח על הפילוג במפלגת העבודה, שייצב את ממשלתו. אתמול בשלוש אחר הצהריים, כשפתח בהצהרה קצרה את ישיבת סיעת הליכוד, הוא אמר אמירה סתומה, שבדיעבד הובהרה: "עם ישראל רוצה יציבות, עם ישראל יקבל יציבות".
מופז, לעומתו, הוכיח כי התואר "טרמפיסט" שהעניק לו שר החינוך גדעון סער, בישיבת הכנסת שאישרה לפני כחמישה שבועות את מינויו לראש האופוזיציה, הולם אותו. לאחר בחירתו הוא נשבע שלא יצטרף לממשלה הזו "שמגלמת את כל מה שרע במדינת ישראל" (כפי שאמר לכותב שורות אלה). הוא הצהיר גם כי הוא זה שיוביל את המחאה החברתית בקיץ הקרוב. אז הוא הבטיח, אבל לא הבטיח לקיים. הסקרים שניבאו את מותה הקרב של קדימה ומועד הבחירות שנקבע - 4 בספטמבר - הובילו אותו הישר לזרועותיו של ה"שקרן", כפי שכינה את נתניהו זה לא מכבר במהלך התפרצות זעם בוועדת החוץ וביטחון. מחר ככל הנראה, לכשיושבע למשנה הבכיר לראש הממשלה, תסתיים כהונתו הקצרה, הכי קצרה אי פעם מן הסתם כראש האופוזיציה הפרלמנטארית.
שלי יחימוביץ', יו"ר מפלגת העבודה, צפויה להיכנס לנעליו. היא תזכה בחשיפה גדולה, בתקציב נדיב לפעילותה, במכונית משוריינת ובמאבטחים חסונים שיפלסו לה דרך ויתשאלו את באי ביתה. אבל היא גם המפסידה הגדולה מכל הקומבינה הזו: 18 המנדטים שניבאו לה הסקרים בבחירות שבוטלו, ייאלצו להמתין לנובמבר 2013, ועד אז אין לדעת. ליחימוביץ' לפחות יש את ראשות האופוזיציה, (גם אם מדובר באופוזיציה מצומקת, רזה, נטולת כוח, בת 26 ח"כים בלבד) אבל מה יש ליאיר לפיד? במה הוא יעסיק את עצמו עד למועד החוקי של הבחירות? איך הוא ידאג שהלפיד לא יכבה וימשיך להאיר? האם בכלל הוא יהיה רלוונטי בעוד שנה וחצי? ובכן, סביר להניח שלא. כאן מסתיימים שידורינו.
לפני ארבעה חודשים בדיוק, ב-8 בינואר, נטש לפיד את כס המגיש ב"אולפן שישי", לנוכח הבחירות שבשער. כוונתו הייתה טובה, גם אם בדרך הוא שגה ומעד ועשה שטויות, כשהאחרונה בהן הייתה אותו תקנון מגוחך ואנטי-דמוקרטי בסגנון צ'אושסקו שהכין לעצמו. בכל מקרה, הזמן של לפיד היה כעת. עוד שנה וחצי, זו כבר תהיה אופרה שונה לגמרי. בישיבת סיעת הליכוד שהחלה סמוך לשתיים אחר חצות במשכן הכנסת, קיבלו רוב הח"כים את נתניהו במחיאות כפיים. רווח להם. בדיון שהתקיים, הציעה מירי רגב כי בתגובה לפסיקת בג"צ אשר חייב את המדינה לפנות את חמשת הבתים בשכונת האולפנה בבית אל עד ל-1 ביולי, ישראל תחיל את ריבונותה על כל ההתנחלויות בשטחים.
נתניהו הביט בה בסלחנות מהולה בעייפות. "מירי", הוא אמר לה, "אבל דחינו את הבחירות".
אשכול 22893
