החופשה הבאה שלך מתחילה כאן
כמה סמלי המעבר דרך עפרה במעלה הכביש הנפתל אל פיסגת הר עמונה, המעבר מספינת הדגל הוותיקה של ההתיישבות בשומרון ויהודה לפלוגת החוד הצעירה של חלוצי עמונה. העלייה בהר משאירה מאחור את ההנהגה הוותיקה וחושפת עילית חברתית חדשה בהתהוות. בגובה של כ־900 מטר מעל פני הים, התכסה הר הטרשים הקירח ב־20 השנים האחרונות בכרמי גפנים וזיתים, מטעי דובדבנים ועדרי כבשים ויקבים ובתים ומשפחות וצחוק ילדים משחקים.
פגשתי שם תקווה; אנשי אדמה וחזון, חלוצים השומרים ממרום גב ההר על אזורי השפלה ומישור החוף ואחוזים באדמת המולדת העתיקה. ציונות במיטבה. לא מצאתי יהירות, אלא פשטות וענווה והכרה בגודל התפקיד שהועידה להם ההיסטוריה. בשיח רווי הציניות השולט במחוזותינו, קשה להסתכן בכתיבה כזאת. אבל עוד בסוף שנות ה־30 קרא נתן אלתרמן להוציא את המילים הכבדות והחשובות הללו מכלא המירכאות הכפולות ולהתייחס אליהן בטבעיות, כי הן חיינו ואורך ימינו על האדמה הטובה הזאת.
ראיתי המוני בני ובנות נוער שעזבו הכל ובאו לתמוך במתיישבים. הם מנקים ומסדרים ומספקים רקע קליל לדרמה שבאוויר. חלק מהם כועס על הרס הבתים המיותר - תגובה טבעית, במיוחד מצד אלה שנולדו במקום. המבוגרים מכילים אותם. לפניהם תקופה לא קלה של נדודים ומעבר והינטעות מחדש.
במשך יום אתמול נשמעו טענות החרפה של השמאל, כאילו אנשי עמונה הם "סוחרי נדל"ן" שקיבלו מיליונים בעבור הרס בתיהם. רק כסף רוצים היהודים האלה, מה? ציונות מגשימה דורשת משאבים - בראש ובראשונה הון אנושי, וגם הון כספי. אולם בניגוד להשמצות, רוב מוחלט של הכסף לא מגיע למתיישבים. מתוך 150 מיליון שקלים, רק 20 מיליון מגיעים ישירות ל־42 המשפחות כפיצוי על מה שבנו והשקיעו בעמונה ב־20 השנים האחרונות. כ־20 מיליון הם פיצוי לתשעת הבתים בעפרה. ראיתי אותם; בתי אבן גדולים, בנויים ממסד עד טפחות. עלויות הפינוי הן כ־40 מיליון. שאר הכסף קשור לפיתוח מפעל ההתיישבות, ולא לאנשי עמונה.
הטחות הרפש במתיישבים נועדו לכסות את ערוות המשמיצים, שפעם נמנו עם המחנה המיישב, והיום נמנים עם המחנה המחריב את מה שבנו בני ובנות עמם. אגב, גורם בכיר חישב כמה עלו למדינה הבג"צים של ארגוני השמאל רק בעשור האחרון - החזיקו חזק: כמיליארד שקלים!
ואז פניתי לדרום היישוב וראיתי תשעה גלדי בטון מכוערים, שברזלים מעוקמים צומחים מרצפתם, מזכרת עוון מהרס הבתים בפברואר 2006. בתי עמונה הראשונים נותרו בחורבנם, אנדרטה לערלות הלב של ארגוני זכויות ההרס. איש לא יבוא לעבד את אדמות ההר הננטשות. הרס לשמו. המדינה הציעה פיצוי כספי נדיב לערבים שטענו לבעלות לא ברורה על האדמות - זה היה עולה הרבה הרבה פחות. הם לא יכלו לקבל את הפיצוי הכספי משום שהם רק כלי במאבק ארגוני השמאל והרשות הפלשתינית בהתיישבות.
כשירדתי מההר, פתחתי רדיו. הדבר הראשון ששמעתי היה שלמה ארצי(!) שר: "אל הבית שגרתי בו/ אל אותן ההתחלות. זה לא מקרה שעברתי פה,/ פה שקט, אצלי כבר לא". עוד אבנֵךְ ונבנֵית.
לדעות נוספות של דרור אידר
http://www.israelhayom.co.il/opinio...
אשכול 23315