הוא נחשב לאחד מגדולי הקומפוזיטורים בעולם, הוא נחשב לוירטואוז שאין שני לו בנגינת פסנתר, הוא יהודי שסולד מעמו, מדתו, מאלוהיו, ומצהיר על אהבתו למדוכאים, לנבושים, למסכנים, לפלסטינאים. לפני עשור, בתום רסיטל לפסנתר של בטהובן ברמאללה זכה לקול תשואות הפלשתינאים באזרחות פלשתינאית, לפני 13 שנים סירב להתראיין אצל חיילת על מדים בגלי צה''ל ונזף בה על שאינה מתביישת במדים, הוא התעקש לנגן את יצירת המלחין האנטישמי וינארד ואגנר והיה אורח לא רצוי במדינת ישראל. האזרח הפלשתיני, היהודי החי בגרמניה, פרסם לאחרונה מאמר: ''היום אני מתבייש להיות ישראלי'', בשל חוק הלאום שחוקק בכנסת. בסיפורו של המנצח הבינלאומי לא מעניינת הבושה, גם לא הוירטואוזיות המיוחדת במינה, אלא בעיקר רצונו על אף שאינו חי בישראל עשרות שנים, להיחשב ישראלי. דניאל ברנבוים אם נרצה או לא נרצה או אחינו, יהודי, בעל עמדות, השקפות, תפיסות עולם ייחודיות לו, למרות הכל ואף על פי כן, אני, לו הייתה ניתנת לי יכולת ההתרעה לא הייתי מוותר עליו לעולם, ברנבוים בטוח שאת כל שעושה לא לכבודו הוא עושה כי אם לטובת עם ישראל, מדינת ישראל, השלום העולמי, ואם אחרי כל הקיתונות, הבוז, השנאה אליו הוא עדיין חש ישראלי, עדיין עוטה סומק בלחיו שמשמעו 'אכפת לי', 'חשוב לי', 'בוער לי', אני מבכר אותו על פני אלה שהתייאשו מהארץ הטובה הזו, גלו לרעות בשדות זרים וכשתפרוץ כאן חלילה מלחמה יישארו ללקט מפלורידה או מלונדון, גם אלה אחים שליל, אבל ברנבוים האכפתי, אח קרוב יותר גם אם תהום אידיאולוגית פעורה בינינו.
אשכול 24880
