ערכתי לאחרונה בתאריך 20.10.19 בשעה 15:58 בברכה, שלומצי
שלום למאיר שמגר.
1925-2019
סיפור חייו ופועלו של מאיר שמגר זכה, בצדק, לכל כך הרבה סיכומים ופירוטים, בכל מדיום אפשרי, שאינני מרגישה צורך או רצון להוסיף על כך.
רציתי רק להיפרד. לא מדמות המופת הענקית שלו בעולם המאבק למדינה והנחת היסודות למשפטה - שאני שותפה להערכה העצומה אליה. אלא אישית. זכיתי לעבוד לא מעט עם ומול מאיר שמגר, בעיקר בשנים שאחרי פרישתו מכס המשפט. לשוחח אתו שיחות ארוכות וקצרות. להתייעץ אתו בנושאים בהם עסקתי. ואני נושאת אתי את העבודה והמפגשים האלה, על כל פניהם, ציבוריים יותר או פחות, בחיבה ובהערכה עצומה לאיש ולדמותו. למרות שבעניינים לא מעטים אנחנו שונים מאוד בגישה הכללית ובעמדות ספציפיות. כי, כמו ביחסים עם כל אדם גדול ורב-פנים, כשיש אתו מחלוקת - היא יורדת לעומק גדול במיוחד.
גם אני מרגישה אבידה גדולה. הוא הביא לעולם המשפט והחברה והתרבות שלנו דברים שאיש אינו מייצג כמוהו. הם חסרים לנו מאוד בשנים האחרונות, והאובדן וההעדר רק גדלים כשהוא כבר לא איתנו.
אז רק כמה נקודות. בלי סדר חשיבות או משמעותיות. שכולן קשורות לעובדה שהממלכתיות והמסירות של האיש לישראל כמדינתו של העם היהודי אבל גם כמדינת חוק הוגנת, הגונה, מעוררת השראה, מתרחקת משחיתות, ושומרת על זכויות האדם לא ידעה גבולות. ובכל מעשיו והגותו הוא הציג גרסה משפיעה וייחודית לאפשרות ולחיוניות של השילוב הזה, על כל מרכיביו הלפעמים מנוגדים, ולמחירים הגדולים מאוד - אישיים ומערכתיים - שהוא היה מוכן לשלם לצורך קיומו ושגשוגו.
שמגר היה מפקד ומחנך ומעצב מערכות כי הבין שמערכות בריאות הן תנאי הכרחי לחינוך ולצמיחה של פרטים ושל חברה בריאה. כך לגבי מערכת המשפט וכך לגבי מערכת המנהל הציבורי. וכך גם בצבא. הכללים צריכים להיות נכונים וידועים. המערכת צריכה להיות ערוכה לתפקידיה. והמפקדים או המנהלים צריכים להבטיח הפנמה של הנורמות ועמידה בדרישותיהן. אישית ומקצועית. וזו האחריות העליונה של מי שמופקד על מערכת. הוא לא היה "סחבק". הוא היה מנהיג. וכמנהיג וכאחראי לא עסק רק בחזון גדול אלא גם בפרטים הקטנים ביותר. ובנושא הזה הוא הרגיש נסיגה בישראל. והוא הצר עליה מאוד.
אז הוא אכן היה האחראי לכך שבצה"ל היו מוכנים ארגזים עם התשתית המשפטית המדוייקת והמיידית לכיבוש יו"ש וסיני. וכפצ"ר וכשופט המשיך להיות מי שעיצב בצורה החוזקה ביותר את הנורמות שישראל מחילה על השטחים עד היום. גדעון לוי סבור כי בלעדיו הכיבוש לא היה שורד. https://www.haaretz.co.il/opinions/... אני לא בטוחה. נכון שהלגיטימציה של הכיבוש בסעיני הציבור בישראל היא תנאי הכרחי להמשך קיומו - אבל הכוחות הפועלים להנציחה גדולים מהכנה משפטית. לתיאור העוצמתי ביותר של תרומתו בשטח הזה ראו הסרט הדוקומנטרי והחזק "שלטון החוק". https://www.thelawfilm.com/heb/#!/t... הסרט חושף הן את המורכבות של המצב, והן את העוצמה האישית הנדירה של שמגר, שהמשיך גם שם לחשוב שהמידה החיונית ביותר לניהול כיבוש מתמשך היא תפיסה פורמלית למדיי של שלטון החוק, למרות שכלל לא ברור שהנחות היסוד של חוק פועל כהלכה קיימת במציאות של כיבוש מתמשך.
גם בנושא מערכות אכיפת החוק הוא ייצג שניות דומה. לא היה איש כמוהו שהיה מוכן להגן על המערכת מפני אבדן אמון בה. הוא רתם לתפקיד את כל יוקרתו האישית והמערכתית. גם אם המשמעות הייתה לצמצם מתן הזדמנות למשפט חוזר גם אם נראה היה שהיו בעיות משמעותיות בפעולת המשטרה והפרקליטות. או לאפשר חנינה לפני כתב אישום בפרשת אוטובוס 300. אבל הוא היה גם מקפיד כלפי פנים בניסיון להבטיח פעולה נכונה והוגנת של חברי המערכות לאכיפת חוק. בדומה, הוא היה ביקורתי כלפי חלק מהחלטות בית המשפט בזמנו ובעיקר לאחר פרישתו, ולעתים השמיע אותה בזהירות - אבל תמיד נרתם להגן על המערכת עצמה.
כך היה גם כאשר ישבנו יחד בוועדה שמונתה אחרי פרשת בר-און חברון להתמודד עם דרך המינוי והפעולה של מוסד היועץ המשפטי לממשלה. למדתי הרבה מאוד מהתהליך. שמגר היה נשוא פנים ומכבד ומקשיב - אבל היו לו דעות נחרצות. הדוח משקף אותן במידה רבה גם כי הוא היה איש עבודה וחרוץ ומיהר להגיש לאישורנו טיוטה מפורטת של הדו"ח. הוא ידע שתפקיד הוועדה הוא לתת לגיטימציה לתפקיד שהאמון בו נחלש. וכך הוא עשה. הוא לא קיבל חלק מההרחבות לגבי תפקיד היועץ המשפטי שנהגו בפסיקה ובספרות, ובמובן מסוים חזר לניסוחים ישנים יותר של וועדת אגרנט - אבל עמד על העקרון שהתפקיד לא יפוצל כדי לשמור על עוצמתו. כך הן לגבי ההצעה להפריד בין תפקריד הייעוץ לתפקיד התובע הכללי והן לגבי ההפרדה בין היועץ המשפטי לממשלה ולכנסת. פגשתי איתו על מנת לדון בכמה הסתייגויות שהיו לו. הוא הקשיב בנימוס ואף שינה ניסוחים אבל העיקר נשאר בעינו. הוא אף השכיל לנהל את עבודת הוועדה כך שהמלצותיה התקבלו פה אחד (למרות דעת יחיד שבה כללתי כמה הסתייגויות). היום אני חוששת שזו היתה הזדמנות לשינוי חשוב שהוחמצה. אבל אולי זו לא באמת היתה הזדמנות כזאת. שמגר היה יותר מדי איש המערכת. הוא לא היה נותן יד לשינויים מהסוג שנדרש בה.
כשיהיה רצון פוליטי (למשל בנושא היועץ המשפטי לכנסת) הדבר בוצע. לגבי היועץ המשפטי לממשלה - המלאכה עדיין מחכה. כולנו משלמים את המחיר של תפקיד שיש בו הרבה מאוד מתחים פנימיים מובנים. כולל מי שממלאים את התפקיד החיוני והחשוב הזה.
ישבתי בוועדה הראשונה שבחרה יועץ משפטי לממשלה על פי המלצות וועדת שמגר שאומצו בידי הממשלה. התייעצתי הרבה עם מאיר שמגר. כאחד היועצים המשפטיים המכוננים בהיסטוריה - היתה לו תפיסה מצויינת של התפקיד והנדרש ממנו. הוא הבין שלא די להיות משפטן מובהק אלא חייבים להיות גם מנהלי מערכות מורכבות ומגוונות כדי להצליח בו. אדם צריך כושר עבודה ענקי, ויכולת לראות הן חזון והן תמונה כוללת וגם את ההחלטות הקטנות. הוא נאה דרש וקיים - ורצה להבטיח שהתפקיד יוכל לשמר את העוצמה ואת היכולת. דומה שלא ברור אם המאמץ הזה יצלח.
התייעצתי איתו הרבה, בדיסקרטיות גמורה, כאשר ישבתי בוועדת וינוגרד. כאשר וועדת אדמוני התפרקה אף ניסיתי - ללא הצלחה - לשכנעו לשבת בראש הוועדה שהוקמה. עצותיו היו תמיד ענייניות והיה ברור שהוא מכיר היטב את הסוגיות שוועדות חקירה בנושאים כאלה מתמודדות איתן (הוא היה - כמו וינוגרד עצמו - יו"ר של כמה וכמה וועדות כאלה, כולל הוועדה שבחנה את רצח רבין ואת הטבח במערכת המכפלה).
בוועדת וינוגרד כללנו פרק על עסקאות להחלפת שבויים (בין השאר מפני שמלחמת לבנון השנייה התחילה מהתקפה וחטיפה של משתתפי סיור בגבול הצפון, אחרי איומים חוזרים כי זו אכן תכנית הפעולה של חזבאללה). כאשר וועדת שמגר בנושא מו"מ על חילופי שבויים ישבה על המדוכה, השופט וינוגרד ואני הופענו בפניה. זה היה דיון מטלטל, כצפוי. השופט וינוגרד שיתף בכמה מלקחיו מהוועדות בנושא רון ארד שהוא כיהן בהן כיו"ר. הדיון הרציני והנוקב שיקף שוב את השניות בין הרצון לשמור על נורמות של הוגנות ושלטון חוק - אבל גם לצמצם את החשש להיגררות פופוליסטית אחרי עסקות חליפין שנויות במחלוקת. ובעיקר את הקושי לתרגם את האיזון החומקני הזה לשפה של כללים מחייבים המנחים פעולתה של ממשלה כאשר היא מתמודת עם מצבים של שבויים או גוויות הנתונים בשביו של אויב נחוש. לא פלא שהממשלה איננה ממהרת לאמץ את ההמלצות: https://www.ynet.co.il/articles/0,7...
ואחרון וטיפוסי מאוד: הייתי שותפה בשלבים הראשונים של מפעל החוקה של המכון לדמוקרטיה בראשות שמגר. המשכתי לצפות בו מבחוץ גם לאחר שפרשתי ממנו. שמגר היה המנהיג המושלם למהלך הזה. הרצון שלו בחוקה למדינת ישראל היה ברור ונחוש. הוא רצה מסגרת חוקתית מחייבת שתגן על המערכות החיוניות מפני שינוי חפוז. הוא רצה מחוייבות מוצהרת לתפיסת השלטון כנאמנות כלפי הציבור והחברה. הוא רצה מערכת חזקה שלן בלמים ואיזונים על כוח השלטון. והוא רצה שאלה ישרתו את החזון המורכב של ישראל כ"יהודית ודמוקרטית" ברוח ההכרזה על הקמת המדינה. הוא שילב בין יכולת ורצון לתת למטרות החוקה ולחיוניות שלה בסיס עיוני השוואתי. וגם לרצון ציבורי-פוליטי לתרום ככל שיוכל לעיגון חוקתי הן של חזון המדינה והן של מערכת הבלמים והאיזונים שלה. יהודית, דמוקרטית, ליברלית. כולם יחד וכל אחד לחוד. https://www.idi.org.il/books/5011
אז אחסר אותו מאוד. אהבתי את המכלול שלו. את הסקרנות ושמחת החיים ואהבת הטיולים וחיי המשפחה הפעילים והחמים ואת החריצות ואת המשמעת. את ההשכלה הרחבה מאוד של תלמיד גימנסיה אירופית - לצד ההיסטוריה של מאבק, ושבי, ובריחות. את התרומה האדירה להקמת מערכת המשפט - ואת העיניים שגם צחקו. את אהבת התרבות והג'אז ואת העובדה שגם עכשיו הוא שמר סוד על פעולותיו מימי המחתרת. איש איש.
ויש לי גם הכרת טובה. על הנדיבות שהוא תמיד הפגין כלפיי וכלפי בקשות העצה שלי. ועל האוטנטיות הפשוטה של מי שהיו לו עקרונות אבל ידע גם איך לפעול על מנת לקדם אותם ושזה כולל לפעמים נכונות לוותר.
ועל זה שהוא היה גיבור. דמות שנושאים אליה עיניים. דמות של מנהיג שראוי לשמו. שנשא את האחריות של המנהיגות הזאת היטב ובצורה מכובדת. אין עוד הרבה אנשים כאלה. זכינו וזכיתי אני.