*במים לא נטבע, באש לא נישרף*
שמחת תורה תש"ל.
הוא התבונן באדם שרוקד מולו כאילו אין שום דאגות בעולם. רגליו נוקשות בקצב שרק נפשו יכולה להפיק. הוא נראה כלהבה מפזזת בעולם עוד ועוד, שואפת למקום שמעבר למקום שאי פעם ידע. "וואו", חשב הנער לעצמו, "כיצד הוא מסוגל להיות כל כך שמח?"
"מי מסוגל?"
מופתע, בן הארבע עשרה לא הבחין שהוא שאל את השאלה בקול רם.
"מי?" חזר אביו על השאלה.
"היהודי הזה", הנער הצביע על הרקדן הנלהב. "הוא בוודאי האדם הכי שמח בעולם".
וכשאביו מפנה את ראשו לראות לאן בנו מצביע, הוא רואה את היהודי בעל הזקן השחור שחמישה ילדים נגררים אחריו, עיניו מתמלאות בדמעות והוא נאנח. "יהודי זה איבד את אשתו הצעירה (ראשא) רק לפני שישה ימים".
"אבל אם כן, איך הוא יכול להיות שמח כל כך ולרקוד כך?"
"משום שהיום שמחת תורה וזו מצווה לרקוד ולשמוח. זה מה שיהודי עושה; זה מה שחסיד אמיתי עושה".
השנה היתה תש"ל. ביום השני של חג הסוכות, אבי ע"ה, חסיד צעיר ותוסס בן 42 איבד את אשתו - אמי ע"ה ממחלת הלוקמיה רח"ל.
כפי שהונהג על ידי הרבי, בכל שנה בשמחת תורה, מאות חסידים צועדים למקומות קרובים ורחוקים, בכדי לחגוג עם יהודים בבתי כנסת במרחבי העיר ניו יורק. יהודי זה היה אחד מחסידים אלו. בכל שנה בשמחת תורה הוא נהג לקחת את ילדיו הרכים לבית כנסת קטן במזרח פלטבוש, מקום בו הם רקדו עם התורה, שמחו ושימחו ביחד עם בני הקהילה. באותה שנה, תש"ל, היהודי נהג אותו דבר. הסבתא של הילדים, אם-אשתו, הלבישה אותם בבגדים חגיגיים ושלחה אותם עם האב למזרח פלטבוש.
זה היה בבית כנסת זה, שהדיאלוג בין האב לבנו התרחש.
אחרי שהריקודים הסתיימו במזרח פלטבוש, האב הצעיר וילדיו צעדו חזרה לקראון הייטס. הוא הביא את הצעירים שבילדים הביתה, לסבתם, ומיהר ל-770, שם התוועד הרבי במשך מספר שעות, דן בצדדים המורכבים של שמחת תורה ו'הקפות'. הפארבריינגען כלל מספר שיחות שכל אחת מהן נחתמה בניגון. החסיד אשר אודותיו אנו מספרים, היה זה שהתחיל את הניגונים בהתוועדויות אצל הרבי.
בית המדרש ב-770 בשדרות איסטרן פארקוויי היה מלא עד התקרה; אנשים נתלו בספסלי היציע ובקורות שונים, כפי שהם נתלו בכל מילה של הרבי. כשהרבי סיים חלק אחד מהשיחה, אנשים בקהל הביטו לכיוונו של האלמן הצעיר שיתחיל ניגון. מה שקרה לאחר מכן היה אחת החוויות הדרמטיות ביותר בחייהם של אלו שהשתתפו בהתוועדות. דקה נדירה של אמת...
דרך הדממה של אלפי בני אדם, קול עדין, אם כי נחוש החל לשיר: "מי ואדיום ניע פאטונים, אי ואגניום ניע סגורים", מנגינה רוסית חסידית תוססת שמשמעה "במים לא נטבע, באש לא נישרף".
הרבי הביט אל החסיד במבט חודר, יודע, שאי אפשר לתארו.
לפתע, הרבי נעמד על רגליו, דוחף את הכיסא אחורנית בכזו עוצמה, עד שהכיסא כמעט נפל. ואז...
הרבי החל לרקוד במקומו, מתנועע מעלה ומטה, מתנדנד קדימה ואחור, בריכוז ועוצמה מדהימים. עדים מספרים שבכל השנים שהרבי רקד, הוא אף פעם – מעולם לא רקד בצורה כזו.
בעוד הרבי מניף בזרועותיו, מנצח על השירה, הקהל נהיה יותר ויותר משולהב, חוזר שוב ושוב על המילים "במים לא נטבע, באש לא נישרף; במים לא נטבע, באש לא נישרף". מהר יותר, מהר יותר הם חזרו על המילים, כמו בטראנס.
אנשים תיארו אחר כך את המראה הבלתי יאומן של אותו חסיד שברירי שלא מכבר חווה חורבן טראגי, מתנועע הלוך ושוב – מוקף בגלי אנשים המונהגים על ידי הרבי בעצמו – שרים: "במים לא נטבע, באש לא נישרף", שום דבר לא יוכל לכלות את רוחנו – כאילו שהקב"ה לא לקח את אשתו, כאילו שהוא האדם החי השמח ביותר.
כולם נמסו בשירה ובריקודים. השמחה והדמעות כולם התכנסו לתוך הריקוד; ריקוד שכבש את תמצית השמחה והכאב, ייסורים ואמונה - ליבת החיים בעצמם. באותו רגע כל דבר ושום דבר לא היה הגיוני. "במים לא נטבע ובאש לא נישרף"?
דקות אלו קפאו בזמן.
---
20 שנה מאוחר יותר:
הטלפון מצלצל במשרד ארגון הילדים "צבאות ה'" בקראון הייטס.
"הלו", אומר הקול בצידו השני של הקו. "קוראים לי כך וכך ואני מעוניין לממן תכנית לילדים לשמחת תורה".
"בוודאי", הוא נענה בשמחה. "אבל, אם יורשה לי לשאול, למה יש לך רצון לממן דווקא תכנית לילדים לשמחת תורה?"
"האמת היא שכאשר הייתי ילד, בכל שנה בשמחת תורה, אבי ואני נהגנו ללכת לחגוג בבית כנסת קטן במזרח פלטבוש. שנה אחת, כשהייתי כבן ארבע עשרה, צפיתי ברוקדים המועטים במעגל והבחנתי באדם אחד שנראה שמח במיוחד, כאילו שהכל בעולמו היה מושלם. עמדתי שם מרותק, תוהה כיצד הוא יכול לשדר כל כך הרבה שמחה.
"שאלתי את אבי והוא סיפר לי שחסיד זה איבד את אשתו באותו שבוע, ומשום שהוא חסיד אמיתי והתורה מצווה להיות שמח בשמחת תורה - הוא שמח. הדבר הרשים כל כך את מחשבתי, מחשבה של ילד בן ארבע עשרה, שיהודי מסוגל להדוף הצידה את כל הכאב והסבל ולהיות שמח, רק משום שזו מצווה – לא יאומן! – משום כך החלטתי לעזור לילדים לחגוג את שמחת החג הזה, שמחת תורה.
אשכול 24229