השיעור היומי בספר התניא קדישא: המשך חלק לקוטי אמרים
באדיבות רדיו מבשר טוב
תניא ליום כ"א טבת ה'תשפ"א
פרק יד והנה מדת הבינוני היא מדת כל אדם ואחריה כל אדם ימשוך שכל אדם יכול להיות בינוני בכל עת ובכל שעה כי הבינוני אינו מואס ברע שזהו דבר המסור ללב ולא כל העתים שוות אלא סור מרע ועשה טוב דהיינו בפועל ממש במעשה דבור ומחשבה שבהם הבחירה והיכולת והרשות נתונה לכל אדם לעשות ולדבר ולחשוב גם מה שהוא נגד תאות לבו והפכה ממש כי גם בשעה שהלב חומד ומתאוה איזו תאוה גשמיית בהיתר או באיסור ח"ו יכול להתגבר ולהסיח דעתו ממנה לגמרי באמרו ללבו אינני רוצה להיות רשע אפי' שעה אחת כי אינני רוצה להיות מובדל ונפרד ח"ו מה' אחד בשום אופן כדכתיב עונותיכם מבדילים וגו' רק אני רוצה לדבקה בו נפשי רוחי ונשמתי בהתלבשן בשלשה לבושיו ית' שהם מעשה דבור ומחשבה בה' ותורתו ומצותיו מאהבה מסותרת שבלבי לה' כמו בלב כללו' ישראל שנקראו אוהבי שמך ואפי' קל שבקלים יכול למסור נפשו על קדושת ה' ולא נופל אנכי ממנו בודאי אלא שנכנס בו רוח שטות ונדמה לו שבעביר' זו עודנו ביהדותו ואין נשמתו מובדלת מאלהי ישראל וגם שוכח אהבתו לה' המסותרת בלבו אבל אני אינני רוצה להיות שוטה כמוהו לכפור האמת. משא"כ בדבר המסור ללב דהיינו שיהא הרע מאוס ממש בלב ושנאוי בתכלית שנאה או אפי' שלא בתכלית שנאה הנה זה אי אפשר שיהיה באמת לאמיתו אלא ע"י גודל ותוקף האהבה לה' בבחי' אהבה בתענוגים להתענג על ה' מעין עוה"ב. ועל זה אמרו רז"ל עולמך תראה בחייך כו' ואין כל אדם זוכה לזה כי זהו כעין קבול שכר וכדכתיב עבודת מתנה אתן את כהונתכם וגו' כמ"ש במ"א. ולכן אמר איוב בראת צדיקים וכו' וכדאיתא בתיקונים שיש בנשמות ישראל כמה מיני מדרגות ובחי'. חסידים גבורים המתגברים על יצרם מארי תורה נביאים כו' צדיקים כו' ע"ש:
שליטא
05.01.2111:59
1. ביאורים לתחילת פרק י''דבתגובה להודעה מספר 0
תניא לקוטי אמרים, תחילת פרק יד יום שלישי כ"א טבת ה׳תשפ"א
פרק יד. בפרקים הקודמים הסביר רבנו הזקן, שהתואר "בינוני" חל על יהודי הנזהר שלא להיכשל, במחשבה, דיבור ומעשה, בדבר של איסור; כל מחשבותיו, דיבוריו ומעשיו הם בתורה ובמצוות בלבד. הרע שבנפשו הבהמית אמנם עדיין די חזק להעלות בלבו תאוה לעניני העולם-הזה, אך אין תאוה זו באה לידי ביטוי באחד משלשת הלבושים האמורים. הנפש האלקית - ב''עזרת'' הקב''ה - אינה נותנת ל''רע'' להתפשט בגוף. רבנו הזקן ממשיך בפרק הבא:
והנה, מדת הבינוני היא מדת כל אדם, -
מותאמת לכל אדם, ואחרי' כל אדם ימשוך, -
כל מי שעדיין לא הגיע למדריגה זו, עליו להשתדל, על-ידי עבודה ויגיעה, להגיע למדת ה''בינוני'' - שאל נא יחשוב שזהו למעלה מכוחותיו, שכל אדם יכול להיות בינוני בכל עת ובכל שעה. -
יש ביכולתו תמיד להגיע לדרגת ה''בינוני'', כי הבינוני אינו מואס ברע, -
עד כדי כך שירגיש שנאה ומשטמה לתאוות גשמיות, שזהו -
המאיסה ב''רע'', דבר המסור ללב, -
כפי שכבר למדנו, אין ה''בינוני'' שולט עדיין ב''רע'' שבלב, ממילא אין הוא מואס ברע; ולא כל העתים שוות, -
לפעמים, כשלבו פתוח, כמו בשעת התפלה, כשלבו מתמלא אהבה גלויה להקב"ה - יכול להתעורר בו רגש של שנאה ל"רע"; ולפעמים הלב "אטום" ואין בכוחו של ה"בינוני" לעורר בלבו רגש של תיעוב ל"רע". מכאן מובן, שאין במיאוס הרע משום מדתו של ה"בינוני", שהיא מדריגתו התמידית, אלא -
ענינו של ה''בינוני'' הוא: סור מרע ועשה טוב, דהיינו בפועל ממש, במעשה דבור ומחשבה, -
ה''סור מרע ועשה טוב'' מתבטא ב"בינוני" בפועל ממש, בצורה פרקטית: שלא לחשוב, שלא לדבר ושלא לעשות מה שאסור, ולעומת זאת לחשוב, לדבר ולעשות מה שציווה הקב"ה, שבהם -
במעשה, דיבור ומחשבה, שלא כמו בדברים המסורים ללב, הבחירה והיכולת והרשות נתונה לכל אדם לעשות ולדבר ולחשוב גם מה שהוא נגד תאות לבו והפכה ממש, כי גם בשעה שהלב חומד ומתאוה איזו תאוה גשמיית בהיתר -
לדבר מותר שיש לעשותו לשם שמים, אלא שהוא חומד בו כדי למלא את תאותו, או באיסור חס ושלום - יכול להתגבר -
על התאוה, ולהסיח דעתו ממנה לגמרי, -
כיצד ביכלתו לעשות זאת? - באמרו ללבו: -
על-ידי שהוא מסביר ומוכיח לעצמו: אינני רוצה להיות רשע אפילו שעה אחת, -
כלומר, אינני רוצה למלא אחרי תאוותי ולעשות את האסור, ולהיקרא משום כך ''רשע''. מדוע אין אני רוצה בכך? - כי אינני רוצה להיות מובדל ונפרד חס ושלום מה' אחד בשום אופן, כדכתיב: "עוונותיכם מבדילים וגו'", -
בין יהודי לבין הקב"ה. הרי, שעל-ידי עבירה, נעשה היהודי נפרד ומובדל מה'. ועל-ידי התעמקותו בדברים אלה, ובואו להכרה, ש אין הוא רוצה להיות "רשע", מפני ש אינו רוצה להיות נפרד חלילה מהקב"ה - יש בכוחו, גם כשהלב מתאוה לתאוה, להיות "סור מרע" ולהימנע מעשיית עבירה בפועל. ואילו, כדי שיהא זהיר ב"עשה טוב", לעשות את מה שצריך לעשות, עליו להתבונן: רק, אני רוצה לדבקה בו -
כלומר, כפי שה"תניא" אומר מיד, במחשבה, דיבור ומעשה של תורה ומצוות, שהן רצונו וחכמתו שהם דבר אחד עם הקב"ה בעצמו - ולכן הם נקראים "שלשה לבושיו יתברך", שהם: מעשה דבור ומחשבה, בה' ותורתו ומצותיו, -
ומהיכן נובע רצוני זה, לרצות באמת להיות דבוק ומאוחד עם הקב''ה? - הרי זה: מאהבה מסותרת שבלבי לה', -
ולמרות שאין אני חש באותה אהבה, היא בודאי טמונה ומוסתרת בלבי, כמו בלב כללות ישראל, שנקראו "אוהבי שמך", -
שכן, לכל יהודי אהבה מסותרת בלבו להקב''ה, גם כשאין הוא חש בה בצורה גלויה. ואפילו קל שבקלים יכול למסור נפשו על קדושת השם, -
באם יכריחו אותו לכפור בהקב"ה. דבר זה נובע, כפי שיוסבר בפרקים הבאים, מאהבתו המסותרת להקב"ה, המתעוררת ומתגלה באותו רגע שהוא מרגיש שרוצים חלילה לנתק אותו מהקב"ה, הריהו מוסר נפשו כדי שלא להיעשות נפרד חלילה מהקב"ה. הרי, שגם "קל שבקלים" ישנה בו אותה אהבה מסותרת אל הקב"ה, ולא נופל אנכי ממנו בודאי, -
מאותו ''קל שבקלים''. אלא שנשאלת השאלה: אם אכן קיימת בו אהבה להקב''ה, מדוע הוא ''קל שבקלים''? - אלא שנכנס בו רוח שטות, -
כמו שאומרים חכמינו ז''ל: ''אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות'', ונדמה לו שבעבירה זו עודנו ביהדותו -
שאין עבירה זו מזיקה ופוגמת ב''יהדותו'', ואין נשמתו מובדלת מאלקי ישראל, -
ואילו האמת היא, כפי שיסביר בפרק כ"ד, שבשעה שיהודי נכשל בעבירה, הוא נפרד חלילה, בשעת מעשה, מהקב"ה; ואם גם ה"קל שבקלים" היה חש ומרגיש שאכן באותה עבירה הוא נפרד מהקב"ה - לא היה חוטא בשום פנים. אלא שאותה "רוח שטות" מדיחה אותו לחשוב, שאין הוא נפרד מהקב"ה גם בשעה שהוא חוטא. מדוע אין הוא מקיים מצוות, למרות שאהבתו להקב"ה מכתיבה לו שעליו לקיימן? - הרי זה מפני: וגם שוכח אהבתו להוי' המסותרת בלבו, -
ולכן אין הוא מקיים מצוות. אילו היתה אהבתו לה' בהכרתו המלאה, היה עושה ככל אשר ביכלתו, כדי להתאחד, באמצעותן, עם הקב"ה. כל האמור הוא ביחס ל"קל שבקלים", ואילו אותו יהודי ממשיך בחשבון נפשו: אבל אני אינני רוצה להיות שוטה כמוהו לכפור האמת. -
וה"אמת" היא הרי, שעל-ידי עבירה אכן נעשה האדם נפרד מהקב"ה, וה"אמת" היא הרי שקיימת ביהודי "אהבה מסותרת" להקב"ה, המכתיבה לו לקיים מצוות - ומשום כך, אין אני רוצה, לכפור את ה"אמת". "חשבון הנפש" האמור מתיחס לזהירות ממשית, שלא להיכשל במחשבה, דיבור ומעשה. באמצעות "חשבון" זה מסוגל כל יהודי להתגבר על יצרו הרע, גם ב"סור מרע", שלא להיכשל בעבירות, וגם ב"ועשה טוב" - להשתדל לקיים מצוות - וכך ביכלתו להגיע למדריגת "בינוני". מה שאין כן בדבר המסור ללב, דהיינו: שיהא הרע -
תאוות ותענוגות גשמיים, מאוס ממש בלב ושנאוי בתכלית שנאה, -
כפי שהדבר ב''צדיק גמור'', או אפילו שלא בתכלית שנאה -
כפי שהדבר ב''צדיק שאינו גמור'', הנה זה אי אפשר שיהי' באמת לאמיתו, אלא על ידי גודל ותוקף האהבה לה' בבחינת אהבה בתענוגים, להתענג על ה' מעין עולם הבא, -
שכן, בעולם-הבא, " נהנין - הנשמות - מזיו השכינה", הן נהנות ומתענגות מאלקות. אהבה זו להקב"ה, המכילה תענוג מאלקות - יוצרת שנאה ל"רע", לתאוות ולתענוגים גופניים, כפי שהדבר הוסבר בפרקים הקודמים. ועל זה -
על עבודה זו של ''אהבה בתענוגים'', אמרו רבותינו ז"ל: "עולמך תראה בחייך כו'"; -
מי שהגיע לעבודה זו, ''רואה'' בחייו חלק מהעולם-הבא, ואין כל אדם זוכה לזה, כי זהו -
מדריגת אהבה כזו בעבודת ה', היא כעין קבול שכר, -
ו''שכר'' אין אדם נוטל בעצמו, הוא מקבל אותו מלמעלה. וכדכתיב: "עבודת מתנה אתן את כהונתכם וגו'", -
אעשה את כהונתכם כמתנת-שכר לכם. במובן רוחני מוכתרת מדריגת "אהבה בתענוגים" (בכל מי שנמצא באותה דרגה, לא רק כהנים) בתואר " כהונה ". ועל כך אומר הכתוב, שעבודת ה"כהונה" היא מתנה מלמעלה, כמו שמבואר במקום אחר. -
הרי, שמדריגת "צדיק", שהיא עבודה שבלב, במיאוסו של ה"רע", הנובעת מ"אהבה בתענוגים" שהיא מתנה מלמעלה - אי אפשר לומר שכל אחד שייך לעבודה זו. ואילו למדריגת ה"בינוני" יכול כל אחד להגיע בעבודתו העצמית. בכך יתרץ רבנו הזקן את הקושיא על מאמר הגמרא (על דברי איוב להקב"ה "ריבונו של עולם, בראת צדיקים, בראת רשעים" - שאל על כך רבנו הזקן בפרק א: "והא צדיק ורשע לא קאמר?" - כשקובעים למעלה צורתו והרכבו של האדם העומד להיוולד, דנים אם יהיה חכם או טפש וכו' ואילו ביחס לצדיק או רשע, לא נאמר שם דבר, שכן הדבר מסור לבחירתו של האדם, כיצד, איפוא, אומר איוב " בראת צדיקים", שהקב"ה ברא צדיקים? אלא, בהתאם לאמור - הדבר מוסבר, שכן, לא כל אדם זוכה למדריגת "צדיק" והיא מתנה מלמעלה, וזו היתה טענתו של איוב " בראת צדיקים", שהקב"ה ברא נשמות שיהיה בידן לזכות לאותה מדריגה נעלה של "צדיק". וכך אומר רבנו הזקן: ולכן אמר איוב: בראת צדיקים וכו'; -
נשמות כאלו שיוכלו לזכות למדריגה זו של "צדיק", אכן ברא הקב"ה מלכתחילה (את הקושיא בקשר ל"בראת רשעים" - יתרץ רבנו הזקן להלן בפרק כ"ז). וכדאיתא בתיקונים, -
ב''תיקוני זהר'', שיש בנשמות ישראל כמה מיני מדרגות ובחינות: חסידים, גבורים המתגברים על יצרם, מארי תורה, -
''בעלי תורה'', נביאים כו', צדיקים כו', עיין שם: -
הרי שמבחינת הנשמות עצמן ישנן כאלו שהן במדריגת ''צדיקים''.
יום שלישי כ"א טבת ה׳תשפ"א
אפשרויות ניהול
שליטא
06.01.2112:31
2. השיעור היומי: סיום הפרקבתגובה להודעה מספר 0
תניא ליום כ"ב טבת ה'תשפ"א
ובזה יובן כפל לשון השבועה תהי צדיק ואל תהי רשע דלכאורה תמוה כי מאחר שמשביעים אותו תהי צדיק למה צריכים להשביעו עוד שלא יהיה רשע. אלא משום שאין כל אדם זוכה להיות צדיק ואין לאדם משפט הבחירה בזה כל כך להתענג על ה' באמת ושיהיה הרע מאוס ממש באמת ולכן משביעים שנית אל תהי רשע עכ"פ שבזה משפט הבחירה והרשות נתונה לכל אדם למשול ברוח תאותו שבלבו ולכבוש יצרו שלא יהיה רשע אפי' שעה אחת כל ימיו בין בבחי' סור מרע בין בבחי' ועשה טוב ואין טוב אלא תורה דהיינו תלמוד תורה שכנגד כולן. אך אעפ"כ צריך לקבוע לו עתים גם כן לשית עצות בנפשו להיות מואס ברע כגון בעצת חכמינו ז"ל אשה חמת מלאה צואה כו'. וכהאי גוונא. וכן כל מיני מטעמים ומעדנים נעשים כך חמת מלא כו'. וכן כל תענוגי עוה"ז החכם רואה הנולד מהן שסופן לרקוב ולהיות רמה ואשפה וההפך להתענג ולשמוח בה' ע"י התבוננות בגדולת א"ס ב"ה כפי יכולתו אף שיודע בנפשו שלא יגיע למדרגה זו באמת לאמיתו כי אם בדמיונות אעפ"כ הוא יעשה את שלו לקיים את השבועה שמשביעים תהי צדיק וה' יעשה הטוב בעיניו. ועוד שההרגל על כל דבר שלטון ונעשה טבע שני. וכשירגיל למאס את הרע יהיה נמאס קצת באמת וכשירגיל לשמח נפשו בה' ע"י התבוננות בגדולת ה' הרי באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא וכולי האי ואולי יערה עליו רוח ממרום ויזכה לבחי' רוח משרש איזה צדיק שתתעבר בו לעבוד ה' בשמחה אמיתית כדכתיב שמחו צדיקים בה' ותתקיים בו באמת השבועה שמשביעים תהי צדיק:
אפשרויות ניהול
שליטא
07.01.2113:43
3. השיעור היומי: תחילת פרק ט''ובתגובה להודעה מספר 0
תניא ליום כ"ג טבת ה'תשפ"א
פרק טו ובזה יובן מ"ש ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלהים לאשר לא עבדו שההפרש בין עובד אלהים לצדיק הוא שעובד הוא לשון הוה שהוא באמצע העבודה שהיא המלחמה עם היצה"ר להתגבר עליו ולגרשו מהעיר קטנה שלא יתלבש באברי הגוף שהוא באמת עבודה ועמל גדול להלחם בו תמיד והיינו הבינוני. אבל הצדיק נקרא עבד ה' בשם התואר כמו שם חכם או מלך שכבר נעשה חכם או מלך כך זה כבר עבד וגמר לגמרי עבודת המלחמה עם הרע עד כי ויגרשהו וילך לו ולבו חלל בקרבו. ובבינוני יש ג"כ שתי מדרגות עובד אלהים ואשר לא עבדו ואעפ"כ אינו רשע כי לא עבר מימיו שום עבירה קלה וגם קיים כל המצות שאפשר לו לקיימן ותלמוד תורה כנגד כולם ולא פסיק פומיה מגירסא אלא שאינו עושה שום מלחמה עם היצר לנצחו ע"י אור ה' המאיר על נפש האלהית שבמוח השליט על הלב כנ"ל מפני שאין יצרו עומד לנגדו כלל לבטלו מתורתו ועבודתו ואין צריך ללחום עמו כלל כגון שהוא מתמיד בלמודו בטבעו מתולדתו על ידי תגבורת המרה שחורה וכן אין לו מלחמה מתאות נשים מפני שהוא מצונן בטבעו וכן בשאר תענוגי עוה"ז הוא מחוסר הרגש הנאה בטבעו ולכן אין צריך להתבונן כל כך בגדולת ה' להוליד מבינתו רוח דעת ויראת ה' במוחו להשמר שלא לעבור על מצות ל"ת ואהבת ה' בלבו לדבקה בו בקיום המצות ות"ת כנגד כולן אלא די לו באהבה מסותרת אשר בלב כללות ישראל שנקראו אוהבי שמו ולכן אינו נקרא עובד כלל כי אהבה זו המסותרת אינה פעולתו ועבודתו כלל אלא היא ירושתנו מאבותינו לכלל ישראל וכמ"ש לקמן. וכן אף מי שאינו מתמיד בלמודו בטבעו רק שהרגיל עצמו ללמוד בהתמדה גדולה ונעשה ההרגל לו טבע שני די לו באהבה מסותרת זו אא"כ רוצה ללמוד יותר מרגילותו
אפשרויות ניהול
שליטא
08.01.2110:00
4. השיעור היומי: סיום הפרקבתגובה להודעה מספר 3
תניא ליום כ"ד טבת ה'תשפ"א
ובזה יובן מ"ש בגמרא דעובד אלהים היינו מי ששונה פרקו מאה פעמים ואחד ולא עבדו היינו מי ששונה פרקו מאה פעמים לבד והיינו משום שבימיהם היה הרגילות לשנות כל פרק מאה פעמים כדאיתא התם בגמרא משל משוק של חמרים שנשכרים לעשר פרסי בזוזא ולאחד עשר פרסי בתרי זוזי מפני שהוא יותר מרגילותם. ולכן זאת הפעם המאה ואחת היתרה על הרגילות שהורגל מנעוריו שקולה כנגד כולן ועולה על גביהן ביתר שאת ויתר עז להיות נקרא עובד אלהים מפני שכדי לשנות טבע הרגילות צריך לעורר את האהבה לה' ע"י שמתבונן בגדולת ה' במוחו לשלוט על הטבע שבחלל השמאלי המלא דם הנפש הבהמית שמהקליפה שממנה הוא הטבע וזו היא עבודה תמה לבינוני. או לעורר את האהבה המסותרת שבלבו למשול על ידה על הטבע שבחלל השמאלי שזו נקרא ג"כ עבודה להלחם עם הטבע והיצר ע"י שמעורר האהבה המסותרת בלבו משא"כ כשאין לו מלחמה כלל אין אהבה זו מצד עצמה נקראת עבודתו כלל:
אפשרויות ניהול
שליטא
09.01.2119:21
5. השיעור היומי: תחילת פרק ט''זבתגובה להודעה מספר 0
תניא ליום כ"ה טבת ה'תשפ"א
פרק טז וזה כלל גדול בעבודת ה' לבינונים העיקר הוא למשול ולשלוט על הטבע שבחלל השמאלי ע"י אור ה' המאיר לנפש האלהית שבמוחו לשלוט על הלב כשמתבונן במוחו בגדולת א"ס ב"ה להוליד מבינתו רוח דעת ויראת ה' במוחו להיות סור מרע דאורייתא ודרבנן ואפילו איסור קל של דבריהם ח"ו ואהבת ה' בלבו בחלל הימני בחשיקה וחפיצה לדבקה בו בקיום המצות דאורייתא ודרבנן ות"ת שכנגד כולן. ויתר על כן צריך לידע כלל גדול בעבודה לבינונים שגם אם אין יד שכלו ורוח בינתו משגת להוליד אהבת ה' בהתגלו' לבו שיהיה לבו בוער כרשפי אש וחפץ בחפיצה וחשיקה ותשוקה מורגשת בלב לדבקה בו רק האהבה מסותרת במוחו ותעלומות לבו:
הגהה (והסיבה לזה היא מפני היות המוחין שלו ונר"נ שלו מבחי' עיבור והעלם תוך התבונה ולא מבחי' לידה והתגלות כידוע לי"ח):
דהיינו שהלב מבין ברוח חכמה ובינ' שבמוחו גדולת א"ס ב"ה דכולא קמיה כלא חשיב ממש אשר על כן יאתה לו יתב' שתכלה אליו נפש כל חי לידבק ולהכלל באורו. וגם נפשו ורוחו אשר בקרבו כך יאתה להן להיות כלות אליו בחשיקה וחפיצה לצאת מנרתקן הוא הגוף לדבקה בו רק שבע"כ חיות הנה בתוך הגוף וצרורות בו כאלמנות חיות ולית מחשבה דילהון תפיסא ביה כלל כי אם כאשר תפיסא ומתלבשת בתורה ובמצותי' כמשל המחבק את המלך הנ"ל. ואי לזאת יאתה להן לחבקו בכל לב ונפש ומאד דהיינו קיום התרי"ג מצות במעשה ובדבור ובמחשבה שהיא השגת וידיעת התורה כנ"ל הנה כשמעמיק בענין זה בתעלומות תבונות לבו ומוחו ופיו ולבו שוין שמקיים כן בפיו כפי אשר נגמר בתבונת לבו ומוחו דהיינו להיות בתורת ה' חפצו ויהגה בה יומם ולילה בפיו וכן הידים ושאר אברים מקיימים המצות כפי מה שנגמר בתבונת לבו ומוחו הרי תבונה זו מתלבשת במעשה דבור ומחשבת התורה ומצותיה להיות להם בחי' מוחין וחיות וגדפין לפרחא לעילא כאלו עסק בהם בדחילו ורחימו ממש אשר בהתגלות לבו [בחפיצה וחשיקה ותשוקה מורגשת בלבו ונפשו הצמאה לה' מפני רשפי אש אהבתו שבלבו כנ"ל] הואיל ותבונה זו שבמוחו ותעלומות לבו היא המביאתו לעסוק בהם ולולי שהיה מתבונן בתבונה זו לא היה עוסק בהם כלל אלא בצרכי גופו לבד [וגם אם הוא מתמיד בלמודו בטבעו אעפ"כ אוהב את גופו יותר בטבעו]
אפשרויות ניהול
שליטא
10.01.2116:12
6. השיעור היומי: סיום הפרקבתגובה להודעה מספר 5
תניא ליום כ"ו טבת ה'תשפ"א
וזה רמזו רז"ל באמרם מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה והוה ליה למימר מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה. אלא הענין כי דחילו ורחימו שבהתגלות לבו הם המתלבשים במעשה המצות להחיותם לפרחא לעילא כי הלב הוא ג"כ חומרי כשאר אברים שהם כלי המעשה אלא שהוא פנימי וחיות להם ולכן יכול להתלבש בהם להיות להם גדפין להעלותם. אך הדחילו ורחימו שבתבונות מוחו ותעלומות לבו הנ"ל גבהו דרכיהם למעלה מעלה מבחי' המעשה ואי אפשר להם להתלבש בבחי' מעשה המצות להיות להם בחי' מוחין וחיות להעלותן לפרחא לעילא אם לא שהקב"ה מצרפן ומחברן לבחי' המעשה והן נקראות בשם מחשבה טובה כי אינן דחילו ורחימו ממש בהתגלות לבו כי אם בתבונת מוחו ותעלומות לבו כנ"ל:
הגהה (וכמ"ש בזוהר וע"ח דתבונה אותיות ב"ן וב"ת שהן דחילו ורחימו ולפעמים התבונה יורדת להיות מוחין בנוק' דזעיר אנפין שהן אותיות התורה והמצות והמשכיל יבין):
אך צירוף זה מצרף הקב"ה כדי להעלות מעשה המצות ועסק התורה הנעשים על ידי מחשבה טובה הנ"ל עד עולם הבריאה מקום עליית התורה והמצות הנעשים ע"י דחילו ורחימו שכליים אשר בהתגלו' לבו ממש אבל בלא"ה נמי עולים לעולם היציר' ע"י דחילו ורחימו טבעיים המסותרים בלב כל ישראל בתולדותם כמ"ש לקמן באריכות:
אפשרויות ניהול
שליטא
11.01.2115:35
7. השיעור היומי: תחילת פרק י''זבתגובה להודעה מספר 0
תניא ליום כ"ז טבת ה'תשפ"א
פרק יז ובזה יובן מ"ש כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו דלכאורה הוא בלבבך נגד החוש שלנו [והתורה היא נצחית] שאין קרוב מאד הדבר להפך לבו מתאוות עוה"ז לאהבת ה' באמת וכמ"ש בגמרא אטו יראה מילתא זוטרתי היא וכל שכן אהבה. וגם אמרו רז"ל דצדיקים דוקא לבם ברשותם. אלא דלעשותו ר"ל האהבה המביאה לידי עשיית המצות בלבד שהיא רעותא דלבא שבתעלומות לב גם כי אינה בהתגלות לבו כרשפי אש ודבר זה קרוב מאד ונקל לכל אדם אשר יש לו מוח בקדקדו כי מוחו ברשותו ויכול להתבונן בו ככל אשר יחפוץ וכשיתבונן בו בגדולת א"ס ב"ה ממילא יוליד במוחו על כל פנים האהבה לה' לדבקה בו בקיום מצותיו ותורתו וזה כל האדם כי היום לעשותם כתיב שהיום הוא עולם המעשה דוקא ולמחר כו' כמ"ש במ"א. והמוח שליט בטבעו ותולדתו על חלל השמאלי שבלב ועל פיו ועל כל האברים שהם כלי המעשה
אפשרויות ניהול
שליטא
12.01.2110:02
8. השיעור היומי: סיום הפרקבתגובה להודעה מספר 7
תניא ליום כ"ח טבת ה'תשפ"א
אם לא מי שהוא רשע באמת כמארז"ל שהרשעים הם ברשות לבם ואין לבם ברשותם כלל וזה עונש על גודל ועוצם עונם ולא דברה תורה במתים אלו שבחייהם קרוים מתים כי באמת אי אפשר לרשעים להתחיל לעבוד ה' בלי שיעשו תשובה על העבר תחלה לשבר הקליפו' שהם מסך מבדיל ומחיצה של ברזל המפסקת בינם לאביהם שבשמים ע"י שבירת לבו ומרירת נפשו על חטאיו כמ"ש בזהר על פסוק זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר וגו' שע"י לב נשבר נשברה רוח הטומאה דס"א [ע"ש פ' פינחס ד' ר"מ ופ' ויקרא ד' ח' וד' ה' ע"א ובפי' הרמ"ז שם] והיא בחי' תשובה תתאה להעלות ה' תתאה להקימה מנפילתה שנפלה אל החיצוני' שהוא סוד גלות השכינה כמארז"ל גלו לאדום שכינה עמהם דהיינו כשהאדם עושה מעשה אדום מוריד וממשיך לשם בחי' וניצוץ אלהות המחיה את נר"נ שלו המלובשים בו בנפש הבהמית מהקליפה שבלבו שבחלל השמאלי המולכת בו בעודו רשע ומושלת בעיר קטנה שלו ונר"נ כבושי' בגולה אצלה וכשנשבר לבו בקרבו ונשברה רוח הטומאה וס"א ויתפרדו כו' היא קמה מנפילתה וגם נצבה כמ"ש במ"א:
אפשרויות ניהול
שליטא
13.01.2110:17
9. השיעור היומי: תחילת פרק י''חבתגובה להודעה מספר 0
תניא לקוטי אמרים, תחילת פרק יח יום רביעי כ"ט טבת ה׳תשפ"א
פרק יח. בפרק הקודם הסביר רבנו הזקן את הפסוק: "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו", שקרוב הדבר לכל אחד מישראל, לקיים תורה ומצוות, "בלבבך" - באהבת ה' וביראת ה', על-ידי ענין "ההתבוננות", ההתעמקות בגדולת הקב"ה. שכן, ה"מוח" הוא ברשותו של כל אחד מישראל (גם כשלבו אינו ברשותו, כפי שזה ב"צדיקים" שלבם ברשותם), וביכולתו להתעמק במוחו בכל מה שהוא רוצה. וכשיתעמק במוחו בגדולת הקב"ה - "יוליד" בתוכו אהבה להקב"ה ויראה ממנו. גם אם מחמת סיבות שונות, אין באפשרותו "ליצור" אהבה ויראה גלויות ומורגשות בלבו, אך, הוא יכול "ליצור" אותן במוחו ובתעלומות לבו. אהבה ויראה אלו די בהן ל"לעשותו" - להביא אותו לקיום תורה ומצוות. הן גם מתלבשות בתורתו ובמצוותיו, להעלותן למעלה - כאילו למד תורה וקיים מצוות מתוך אהבה ויראה גלויות ומורגשות בלב.
ברם, מאחר שאלו הן אהבה ויראה שנוצרו על-ידי "התבוננות" - טעונה המלה "מאד" (שבפסוק: "כי קרוב אליך הדבר מאד ") הסבר, שכן, כדי להתבונן בגדולת הקב"ה, צריך שיהיה לאדם במה להתבונן, צריך שתהיה לו ידיעה בגדולת ה' ולהתבונן בידיעה זו. הוא גם צריך להיות בנוי ומתאים לענין ההתבוננות. כיצד, איפוא, אפשר לומר על כך שזה "קרוב מאד "? - יסביר רבנו הזקן, בפרק שאנו עומדים ללמוד, שגם מי שאין לו ידיעה בגדולת הקב"ה, ואינו שייך לענין ההתבוננות - בכל זאת יכול גם הוא לקיים תורה ומצוות "בלבבך", עם הלב, באהבת ה' וביראת ה'. וזאת, על-ידי ה"אהבה מסותרת" להקב"ה שבלב כל אחד מישראל, שהיא ירושה לכל אחד מישראל מאבותינו. לשם גילוי אהבה זו (הכוללת בתוכה גם יראה) אין האדם זקוק לענין ההתבוננות, אלא - כפי שיסביר להלן - די לו בענין ה"זכרון", שיזכור שקיימת בו אהבה זו. זכרון זה בלבד יביא אותו לקיום התורה והמצוות. על אהבה זו אפשר כבר לומר "קרוב מאד", שכן, גם מי שאינו שייך לענין ההתבוננות - אפשר לו, באהבה זו, לקיים תורה ומצוות.
ולתוספת ביאור, באר היטב, מלת "מאד" שבפסוק: "כי קרוב אליך הדבר מאד וגו'" -
משמעות המלה "מאד" היא, ש מאד קרוב וקל לקיים תורה ומצוות "בלבבך", באהבת ה' וביראת ה'. ברם, לפי מה שהסברנו, שמשמעות "קרוב אליך הדבר" היא, שעל-ידי התבוננות בגדלות הקב"ה, ביכולת האדם "ליצור" בתוכו אהבה ויראה, לפחות בבחינת "תבונה" - טעונים עדיין הדברים הסבר, שכן, אם דרושה לכך התבוננות והתעמקות, הרי שאין זה "קרוב מאד ", צריך לידע נאמנה, כי אף מי שדעתו קצרה בידיעת ה', -
חסרה לו ידיעה והבנה, להתבונן בהן, בגדולתו של הקב''ה, ואין לו לב להבין בגדולת אין סוף ברוך הוא, -
מוחו ולבו אינם מותאמים כפי שצריך לענין ההתבוננות, שיוכל להוליד ממנה -
מההתבוננות, דחילו ורחימו -
יראה ואהבה, אפילו במוחו ותבונתו לבד -
לא זו בלבד שאין באפשרותו לעורר בתוכו אהבה ויראה מורגשות בלב, אלא שאין גם באפשרותו לעורר אהבה ויראה שתבאנה לידי ביטוי במוחו ובתבונתו בלבד, אף על פי כן קרוב אליו הדבר מאד, לשמור -
להישמר מלעבור על איזו מצות-לא-תעשה, שכפי שהוסבר לעיל, זקוק האדם לשם כך, ל''מדה'' של יראת ה', ולעשות -
לקיים, כל מצות התורה, ותלמוד תורה כנגד כולן, -
שכן, לשלימות קיומן של מצוות- העשה ולימוד תורה, נדרשת אהבת ה' - הרי שבידו לקיים זאת, בפיו ובלבבו ממש, -
כלומר, לא רק לפי פירושה הגלוי של המלה ''בלבבך'' - מחשבה, כי אם גם לפי מושגה האמיתי של המלה בלבבך - ביראת ה' ובאהבת ה', בלב ממש, מעומקא דלבא, -
מעומק הלב, באמת לאמיתו, בדחילו ורחימו, -
ביראה ואהבה. לא באהבה שבבחינת "תבונה", שכשלעצמה אין היא במדריגת אהבה אמיתית, ונקראת בשם אהבה רק ביחס ל"לעשותו", לקיומן של המצוות. ואילו האהבה והיראה, עליהן מדובר כאן, הן אהבת ה' ויראת ה' הנחשבות לכאלו במדריגות של אהבה ויראה. אלא - כיצד אפשר לו ליהודי כזה, שאינו שייך להתבוננות, שתהיינה לו אהבת ה' ויראת ה' אמיתיות? - אומר על כך רבנו הזקן: שהיא אהבה מסותרת שבלב כללות ישראל, שהיא ירושה לנו מאבותינו. -
כל אחד מישראל יש לו בירושה אהבה זו, ואין הוא צריך "ליצור" אותה. אלא, כדי שנבין כיצד אפשר לו לקיים, באהבה זו, תורה ומצוות! במיוחד כשלקיום תורה ומצוות נדרשת גם יראת ה' - ואילו כאן מדובר על אהבה מסותרת בלבד - מסביר רבנו הזקן עניניה של אהבה זו, כדי שנדע איך לעורר אהבה זו ולהביאה לידי ביטוי בשמירת התורה והמצוות, ואיך כוללת אהבה זו גם יראת ה' - רק שצריך להקדים ולבאר תחלה באר היטב, שרש אהבה זו -
באיזו בחינה, ובאיזה כוח בנפש, מושרשת אהבה זו, וענינה, -
מה משמעותה של אהבה זו: ישנה אהבה המתבטאת ביצירת לחץ להתאחד עם הקב"ה, שהנשמה כפי שהיא מלובשת בגוף שלה תתאחד עם הקב"ה; וישנה אהבה הנושאת בתוכה כמיהה של "כלות הנפש", שהנפש מחפשת להיכלות ולהיכלל בהקב"ה, וכדומה. מהו, איפוא, ה"מבוקש" של האהבה המסותרת? ואיך היא ירושה לנו, -
כיצד יורשים אהבה? ואיך נכלל בה גם דחילו. -
כיצד נכללת באהבה זו גם יראה? שכן, כפי שלמדנו, כדי להישמר מעבירות, נדרשת הרי גם "יראה", ומאחר שבאהבה (מסותרת) זו אפשר לקיים את כל התורה והמצוות, הרי שהיא כוללת בתוכה גם יראה - ודבר זה עלינו להבין, איך וכיצד כוללת אהבה זו גם יראה? והענין, -
הוא, כי האבות הן הן המרכבה, -
האבות היו בטלים לגמרי, בכל עצמותם, להקב"ה, כמו "מרכבה" הבטלה ל"רוכב" בה, והיא מונהגת רק לפי רצונו - כך, לא היה לאבות שום רצון אחר מאשר רצונו של הקב"ה, ועל כן -
ולכן, זכו להמשיך נפש-רוח-נשמה לבניהם אחריהם עד עולם, מעשר ספירות דקדושה שבארבע עולמות אבי"ע, -
בגלל עבודתם, זכו האבות, אברהם יצחק ויעקב, שכל מי שהוא מזרעם תהיה לו נשמה קדושה, המורכבת משלש מדריגות: נפש, רוח ונשמה, הנובעות מעשר הספירות שבארבעת העולמות: אצילות, בריאה, יצירה, עשיה. אך, מאחר שלמעלה, בקדושה עצמה, ישנן כאמור, ארבעה מדריגות ועולמות כלליים, ובכל עולם - עשר ספירות, הרי מאיזו מדריגה ומאיזה עולם באות ליהודי הנפש, הרוח והנשמה? הרי זה: לכל אחד ואחד כפי מדריגתו וכפי מעשיו. -
"כפי מדריגתו" - כפי רום שורש נשמתו, "כפי מעשיו" - כפי שהוא "יעבד" ויזכך את עצמו לאחר מכן, כפי שכתוב ב"זוהר" כשאדם הופך את עצמו ל"טוב" - מעניקים לו מלמעלה מדריגה עליונה יותר של נשמה. ועל כל פנים, אפילו לקל שבקלים ופושעי ישראל - נמשך בזיווגם נפש דנפש דמלכות דעשי', -
"מלכות" של עולם העשיה. עולם העשיה הוא הרי העולם התחתון ביותר. ובעולם העשיה עצמו, "מלכות" היא הספירה האחרונה בעשר הספירות; וב"מלכות" עצמה, ישנן נפש, רוח ונשמה, והנפש היא האחרונה בין השלש; ול"קל שבקלים" או ל"פושעי ישראל", נמשכת "נפש" בלבד. כלומר, נפש הבאה מנפש של "מלכות" של עולם העשיה. היינו: אף ה"יחוד" (הזיווג) הנחות ביותר, מקבל, לפחות, נפש מהמדריגה התחתונה ביותר שבקדושה: שהיא מדריגה התחתונה שבקדושת העשי'. ואף על פי כן, -
למרות שנפש זו היא מהמדריגה התחתונה, מאחר שהיא -
הנפש, מעשר ספירות קדושות, -
קיים הרי ''כלל'', שכל דבר בקדושה הוא בהתכללות, שכל מדריגה כלולה מכל המדריגות, ולכן היא -
גם המדריגה התחתונה ביותר בקדושה של עולם העשיה, כלולה מכולן, -
מכל שאר המדריגות והספירות של ''עשיה'', גם מ"חכמה" דעשי', -
שהיא הספירה העליונה ביותר בעולם העשיה, שבתוכה -
ב''חכמה דעשיה'', מלובשת חכמה דמלכות דאצילות, -
שכן, כפי שיוסבר להלן, בפרק נ"ב, ספירת ה"מלכות" של עולם האצילות, מתלבשת ומאירה בעולם העשיה. ומאחר שב"מלכות" דאצילות כלולות כל עשר הספירות, הרי שעשר הספירות של "מלכות" דאצילות, מתלבשות בעשר הספירות של עולם העשיה: "חכמה" של מלכות דאצילות - ב"חכמה" של עולם העשיה, "בינה" של מלכות דאצילות - ב"בינה" של עולם העשיה, וכך הלאה. הרי - שב"חכמה" של עולם העשיה, מתלבשת "חכמה" של "מלכות" דאצילות: שבתוכה -
ב''חכמה'' של מלכות דאצילות, ישנה חכמה דאצילות, -
שכן, עשר הספירות של עולם האצילות, כלולות אחת מהשניה, ממילא כלולה ב''מלכות'' גם ''חכמה'' של עולם האצילות, שבה -
ב''חכמה'' של עולם האצילות, מאיר אור אין סוף ברוך הוא ממש, כדכתיב: "ה' בחכמה יסד ארץ", -
''ה' בחכמה'' - אור אין סוף מאיר ב''חכמה''; ''בחכמה יסד ארץ'' - ''חכמה'' מאירה ב''מלכות'' הנקראת ''ארץ'', שכן, ''מלכות'' כמו ''ארץ'', כל אחת בענינה, היא המדריגה התחתונה ביותר; ו"כולם בחכמה עשית". -
מכאן, ש''חכמה'' מאירה ב''עשיה''. ונמצא, כי אין סוף ברוך הוא, מלובש בבחינת חכמה שבנפש האדם, יהי' מי שיהי' מישראל,
- בנשמתו של כל אחד מישראל, מאיר אור מהאין-סוף ברוך הוא. מדוע הוא מאיר דוקא בבחינת ה''חכמה'' שבנשמה - יסביר ה''תניא'' להלן. ובחינת החכמה שבה, -
שבנפש, עם אור אין סוף ברוך הוא המלובש בה, -
ב''חכמה'', מתפשטת בכל בחינות הנפש כולה, להחיותה -
בחיות אלקית, מבחינת ראשה עד בחינת רגלה, -
מהמדריגה העליונה ביותר שבנפש, הנקראת ''ראש'' של הנפש, עד למדריגה התחתונה ביותר שבנפש, הנקראת ''רגל'' של הנפש. כדכתיב: "החכמה תחי' בעלי'" -
הנפש נקראת ''בעליה'', היא בעלת כוח החכמה. [ולפעמים ממשיכים פושעי ישראל -
לילדיהם, נשמות גבוהות מאד, שהיו בעמקי הקליפות, -
ומפני היות נשמות גבוהות אלו בשבי, ברשות "עמקי הקליפות" - והרי "כלל" בידינו, ש"אין הקב"ה בא בטרוני' עם בריותיו" - אין הקב"ה בא בדרישות מופרזות מבריותיו, לא מוציאים מידי הקליפות, שלא ברצונן, דבר שנפל ברשותן; הקליפות לא היו משחררות את הנשמות הגבוהות שנפלו ברשותן, אלא במקרה של זיווג "פושעי ישראל", כי אז, הן מקוות, שאותה נשמה גבוהה, בתור "ילוד" של "פושעי ישראל", תושפע מה"לבושים" הגסים של ההורים, ותהיה כמותם. ואז יינקו הקליפות חיות במדה מרובה יותר, מהנשמה הגבוהה. ברם, בהיותה נשמה גבוהה - היא "שוברת" ופורצת את הלבוש הגס בו הולבשה על-ידי ההורים, ומתעלה למדריגה של "צדיק". כמו שכתוב בספר גלגולים]: הרי, שבמדריגות השונות שבנשמות, קורה שדוקא בהורים "פושעי ישראל", נמשכת נשמה גבוהה כזו. על-כל-פנים, למדנו, שכל יהודי יש בו נשמה של קדושה, ושבבחינת ה"חכמה" של הנשמה "שורה" אור אין סוף ברוך הוא. להלן יוסבר טעמו של דבר, מדוע ההשראה מאור-אין-סוף היא דוקא בבחינת "חכמה" של הנפש - כי "חכמה" היא כוח שלמעלה מ"שכל" ומ"הבנה".
תניא ליום כ"ט טבת ה'תשפ"א
פרק יח ולתוספת ביאור באר היטב מלת מאד שבפסוק כי קרוב אליך הדבר מאד וגו' צריך לידע נאמנה כי אף מי שדעתו קצרה בידיעת ה' ואין לו לב להבין בגדולת א"ס ב"ה להוליד ממנה דחילו ורחימו אפי' במוחו ותבונתו לבד אעפ"כ קרוב אליו הדבר מאד לשמור ולעשות כל מצות התורה ות"ת כנגד כולן בפיו ובלבבו ממש מעומקא דלבא באמת לאמיתו בדחילו ורחימו שהיא אהבה מסותרת שבלב כללות ישראל שהיא ירושה לנו מאבותינו רק שצריך להקדי' ולבאר תחלה באר היטב שרש אהבה זו ועניינה ואיך היא ירושה לנו ואיך נכלל בה גם דחילו. והענין כי האבות הן הן המרכבה ועל כן זכו להמשיך נר"נ לבניהם אחריהם עד עולם מעשר ספירות דקדושה שבארבע עולמות אבי"ע לכל אחד ואחד כפי מדרגתו וכפי מעשיו ועל כל פנים אפי' לקל שבקלים ופושעי ישראל נמשך בזיווגם נפש דנפש דמלכות דעשיה שהיא מדרגה התחתונה שבקדושת העשיה ואעפ"כ מאחר שהיא מעשר ספירות קדושות היא כלולה מכולן גם מחכמה דעשי' שבתוכה מלובשת חכמה דמלכות דאצילות שבתוכה חכמה דאצילות שבה מאיר אור א"ס ב"ה ממש כדכתיב ה' בחכמה יסד ארץ וכולם בחכמה עשית ונמצא כי אין סוף ב"ה מלובש בבחי' חכמה שבנפש האדם יהיה מי שיהיה מישראל ובחי' החכמה שבה עם אור א"ס ב"ה המלובש בה מתפשטת בכל בחי' הנפש כולה להחיותה מבחי' ראשה עד בחי' רגלה כדכתיב החכמה תחיה בעליה [ולפעמים ממשיכים פושעי ישראל נשמות גבוהות מאד שהיו בעמקי הקליפות כמ"ש בספר גלגולים]:
אפשרויות ניהול
שליטא
14.01.2114:49
10. השיעור היומי: סיום הפרקבתגובה להודעה מספר 9
תניא ליום א' שבט ה'תשפ"א
הנה החכמה היא מקור השכל וההבנה והיא למעלה מהבינה שהוא הבנת השכל והשגתו והחכמה היא למעלה מההבנה וההשגה והיא מקור להן וזהו לשון חכמה כ"ח מ"ה שהוא מה שאינו מושג ומובן ואינו נתפס בהשגה עדיין ולכן מתלבש בה אור א"ס ב"ה דלית מחשבה תפיסא ביה כלל ולכן כל ישראל אפילו הנשים ועמי הארץ הם מאמינים בה' שהאמונה היא למעלה מן הדעת וההשג' כי פתי יאמין לכל דבר וערום יבין וגו' ולגבי הקב"ה שהוא למעלה מן השכל והדעת ולית מחשבה תפיסא ביה כלל הכל כפתיים אצלו ית' כדכתיב ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך ואני תמיד עמך וגו' כלומר שבזה שאני בער ובהמות אני תמיד עמך ולכן אפי' קל שבקלים ופושעי ישראל מוסרים נפשם על קדושת ה' על הרוב וסובלים עינוים קשים שלא לכפור בה' אחד ואף אם הם בורים ועמי הארץ ואין יודעים גדולת ה'. וגם במעט שיודעים אין מתבונני' כלל ואין מוסרי' נפשם מחמת דעת והתבוננות בה' כלל. אלא בלי שום דעת והתבוננות רק כאלו הוא דבר שאי אפשר כלל לכפור בה' אחד בלי שום טעם וטענה ומענה כלל והיינו משום שה' אחד מאיר ומחיה כל הנפש ע"י התלבשותו בבחי' חכמה שבה שהיא למעלה מן הדעת והשכל המושג ומובן:
אפשרויות ניהול
שליטא
15.01.2111:16
11. השיעור היומי: תחילת פרק י''טבתגובה להודעה מספר 0
תניא ליום ב' שבט ה'תשפ"א
פרק יט ולתוספת ביאור צריך לבאר היטב מ"ש נר ה' נשמת אדם פי' שישראל הקרוים אדם נשמתם היא למשל כאור הנר שמתנענע תמיד למעלה בטבעו מפני שאור האש חפץ בטבע ליפרד מהפתילה ולידבק בשרשו למעלה ביסוד האש הכללי שתחת גלגל הירח כמ"ש בע"ח ואף שע"י זה יכבה ולא יאיר כלום למטה וגם למעלה בשרשו יתבטל אורו במציאות בשרשו אעפ"כ בכך הוא חפץ בטבעו. כך נשמת האדם וכן בחי' רוח ונפש חפצה וחשקה בטבעה ליפרד ולצאת מן הגוף ולידבק בשרשה ומקורה בה' חיי החיים ב"ה הגם שתהיה אין ואפס ותתבטל שם במציאות לגמרי ולא ישאר ממנה מאומה ממהותה ועצמותה הראשון אעפ"כ זה רצונה וחפצה בטבעה וטבע זה הוא שם המושאל לכל דבר שאינו בבחי' טעם ודעת וגם כאן הכוונה שרצון וחפץ זה בנפש אינו בבחי' טעם ודעת ושכל מושג ומובן אלא למעלה מהדעת ושכל המושג והמובן והיא בחי' חכמה שבנפש שבה אור א"ס ב"ה.
אפשרויות ניהול
שליטא
16.01.2120:28
12. השיעור היומי: המשך הפרקבתגובה להודעה מספר 11
תקציר תניא : | ג׳ שבט - פרק י"ט.
עד כאן הוסבר על עניין הביטול לקב"ה, שהוא למעלה מהשכל ונמשך מכוח החוכמה שבנפש. כל דבר שבקדושה הוא בטל לקב"ה, וכל דבר שחסר בו ביטול הוא הפוך מהקדושה = קליפה. אצל יהודי שלא שומר תורה ומצוות, כוח החכמה (הביטול) הוא בבחינת גלות, והאהבה אינה מורגשת בלבו, ולכן היא נקראת ׳אהבה המסותרת׳, זאת מפני שהקליפה מכסה עליה ונותנת ל׳רוח שטות׳ להטעות את האדם ולגרום לו לחטוא (בכך שנדמה לו שהוא לא נפרד מהקב"ה בזמן החטא).
תניא ליום ג' שבט ה'תשפ"א
וזהו כלל בכל סטרא דקדושה שאינו אלא מה שנמשך מחכמה שנק' קודש העליון הבטל במציאות באור א"ס ב"ה המלובש בו ואינו דבר בפני עצמו כנ"ל ולכן נקרא כ"ח מ"ה והוא הפך ממש מבחי' הקליפה וס"א שממנה נפשות אומות העולם דעבדין לגרמייהו ואמרין הב הב והלעיטני להיות יש ודבר בפני עצמו כנ"ל הפך בחי' החכמה ולכן נקראים מתים כי החכמה תחיה וכתיב ימותו ולא בחכמה. וכן הרשעים ופושעי ישראל קודם שבאו לידי נסיון לקדש השם כי בחי' החכמה שבנפש האלהית עם ניצוץ אלהות מאור א"ס ב"ה המלובש בה הם בבחי' גלות בגופם בנפש הבהמית מצד הקליפה שבחלל השמאלי שבלב המולכת ומושלת בגופם בסוד גלות השכינה כנ"ל. ולכן נקראת אהבה זו בנפש האלהית שרצונה וחפצה לדבק בה' חיי החיים ברוך הוא בשם אהבה מסותרת כי היא מסותרת ומכוסה בלבוש שק דקליפה בפושעי ישראל וממנה נכנס בהם רוח שטות לחטוא כמאמר רז"ל אין אדם חוטא כו'
אפשרויות ניהול
שליטא
17.01.2111:52
13. השיעור היומי: סיום הפרקבתגובה להודעה מספר 12
תניא ליום ד' שבט ה'תשפ"א
אלא שגלות הזה לבחי' חכמה אינו אלא לבחי' המתפשטת ממנה בנפש כולה להחיותה אבל שרש ועיקר של בחי' חכמה שבנפש האלהית הוא במוחין ואינה מתלבשת בלבוש שק דקליפה שבלב בחלל השמאלי בבחי' גלות ממש. רק שהיא בבחי' שינה ברשעים ואינה פועלת פעולתה בהם כל זמן שעסוקים בדעתם ובינתם בתאות העולם. אך כשבאים לידי נסיון בדבר אמונה שהיא למעלה מהדעת ונגעה עד הנפש לבחי' חכמה שבה אזי היא ניעורה משנתה ופועלת פעולתה בכח ה' המלובש בה. וכמ"ש ויקץ כישן ה' לעמוד בנסיון באמונת ה' בלי שום טעם ודעת ושכל מושג לו להתגבר על הקליפות ותאוות עוה"ז בהיתר ובאיסור שהורגל בהם ולמאוס בהם ולבחור לו ה' לחלקו ולגורלו למסור לו נפשו על קדושת שמו ואף כי הקליפות גברו עליו כל ימיו ולא יכול להם כמארז"ל שהרשעים הם ברשות לבם מ"מ כשבא לידי נסיון בדבר אמונה בה' אחד שיסודתה בהררי קודש היא בחי' חכמה שבנפש האלהית שבה מלובש אור א"ס ב"ה הרי כל הקליפות בטלים ומבוטלים והיו כלא היו ממש לפני ה' כדכתיב כל הגוים כאין נגדו וגו' וכתיב כי הנה אויביך ה' כי הנה אויביך יאבדו יתפרדו וגו' וכתיב כהמס דונג מפני אש יאבדו וגו' וכתיב הרים כדונג נמסו. והנה אור ה' א"ס ב"ה המלובש בחכמה שבנפש גדול ועצום כל כך לגרש ולדחות הס"א והקליפות שלא יוכלו יגעו אפי' בלבושיו שהם מחשבה דבור ומעשה של אמונת ה' אחד דהיינו לעמוד בנסיון למסור נפשו אפי' שלא לעשות רק איזה מעשה לבד נגד אמונת ה' אחד כגון להשתחות לעבודה זרה אף שאינו מאמין בה כלל בלבו וכן שלא לדבר תועה ח"ו על אחדות ה' אף שאין פיו ולבו שוין רק לבו שלם באמונת ה' וזה נקרא דחילו הנכלל ברחימו שהיא אהבה הטבעית שבנפש האלהית שבכללות ישראל שחפצה ורצונה בטבעה לידבק בשרשה ומקורה אור א"ס ב"ה שמפני אהבה זו ורצון זה היא יראה ומפחדת בטבעה מנגוע בקצה טומאת ע"ז ח"ו שהיא נגד אמונת ה' אחד אפילו בלבושיה החיצונים שהם דבור או מעשה בלי אמונה בלב כלל:
ביאורים
תניא לקוטי אמרים, סיום פרק יט יום ראשון ד שבט ה׳תשפ"א / 17 ינואר '21 אלא שגלות הזה לבחינת חכמה, אינו אלא לבחינה המתפשטת ממנה בנפש כולה להחיותה, -
בחיות אלקית. התפשטות זו בלבד של "חכמה", אפשר שתהיה בגלות, ולא יתאפשר לה להתפשט בכל הנפש, וממנה בכל הגוף, להחיותם בחיות של קדושה ולשמור עליהם מלעבור עבירה. אבל, שרש ועיקר של בחינת חכמה שבנפש האלקית - הוא במוחין, ואינה -
אדם ישן קיימים בו כל הכוחות, כמו לאדם ער, אלא שבשעת השינה הכוחות רדומים ומוסתרים, ואינה פועלת פעולתה בהם -
שפעולתה צריכה הרי להיות, שהנפש כולה תהיה בטלה להקב''ה, כל זמן שעסוקים בדעתם ובינתם בתאות העולם. -
כל זמן שה''דעת'' וה''בינה'', שהן הכוחות הגלויים ולמטה מ''חכמה'', שקועות בתאוות - בחינת ה''חכמה'' היא כנרדמת ונתונה בשינה. אך, כשבאים -
הרשעים, לידי נסיון בדבר אמונה, שהיא למעלה מהדעת, ונגעה עד הנפש -
עד לבחינת חכמה שבה -
שורש האמונה הוא, כאמור, ב''חכמה'', אזי היא -
ה''חכמה'', ניעורה משנתה, -
כלומר, היא מתגלה, ופועלת פעולתה בכח ה' המלובש בה, -
השפעתה של ה''חכמה'' מתבטאת בכך, שאותו אדם מוכן למסור את נפשו על קידוש ה', וכמו שכתוב: "ויקץ כישן ה'", -
הרומז על בחינת ה''חכמה'' שבנפש ואור אין סוף המלובש בה, שהיתה קודם כרדומה, ולא פעלה פעולתה. אך, כשבא האדם לידי נסיון של קידוש ה' - היא מתעוררת ופועלת פעולתה - לעמוד בנסיון באמונת ה', בלי שום טעם ודעת ושכל מושג לו, -
מדוע עליו למסור את נפשו, להתגבר על הקליפות ותאוות עולם הזה בהיתר ובאיסור שהורגל בהם, ולמאוס בהם, -
כלומר, בעמדו עתה נכון למסור את נפשו על קידוש ה', לא רק שהוא מרסן את תאוותיו הפנימיות ומושל עליהן, אלא הן נעשות מאוסות בעיניו, ולבחור לו ה' לחלקו ולגורלו, -
גם כוחותיו הפנימיים, כ''שכל'' ו''מדות'', הנקראים ''חלק'', וגם הכוחות העליוניים יותר, ''רצון'' ו''תענוג'', הנקראים ''גורל'' - יהיו נתונים כולם להקב''ה - למסור לו נפשו על קדושת שמו. ואף כי הקליפות גברו עליו כל ימיו ולא יכול להם, -
שהרי, מדובר כאן ביחס ל''פושע ישראל'', שגם הוא מוסר נפשו על קידוש ה', והקליפות היו בו תמיד על העליונה, כמאמר רבותינו ז"ל שהרשעים הם ברשות לבם, -
ברשות החלל השמאלי שבלבם, מקומה של הנפש הבהמית והיצר-הרע שמצד הקליפה; מכל מקום, כשבא לידי נסיון בדבר אמונה בה' אחד, שיסודתה בהררי קדש, היא בחינת חכמה שבנפש האלקית,
- כפי שנזכר לעיל, נקראת ''חכמה'' בשם ''קדש'', שבה -
ב''חכמה'', מלובש אור אין סוף ברוך הוא -
אז, הרי כל הקליפות בטלים ומבוטלים, והיו כלא היו ממש לפני ה', כדכתיב: "כל הגוים -
כולל גם קליפות שהן ''אויבי ה'", כי הנה אויביך יאבדו, יתפרדו וגו'", וכתיב: "כהמס דונג מפני אש יאבדו וגו'", -
הרשעים והקליפות יימסו מפני השי''ת, וכתיב: "הרים -
הקליפות שהן בעיני עצמן כהרים, כדונג נמסו". -
הרי, שכלפי אור אין סוף ברוך הוא המלובש בבחינת "חכמה" שבנפש יהודי - בטלות ונעלמות כל הקליפות, וזאת - כשיהודי עומד לפני נסיון של קידוש ה' - מתעוררת ומתגלה בתוכו בחינת חכמה זו. לכן, למרות שלפני כן היתה לקליפות השליטה המלאה עליו, יש בו עתה הכוח להתגבר עליהן. זאת אומרת: יהודי יש בו תמיד הכוח (הנובע מ"חכמה" - אהבה מסותרת) לשלוט על התאוות, צריכים רק לעורר כוח זה. להלן, יסביר רבנו הזקן, איך כלולה באהבה זו גם יראה. שכן, כאמור, כדי לקיים תורה ומצוות נדרשת גם יראה; ומאחר שאנו אומרים, שלשמירת התורה והמצוות מספיקה האהבה המסותרת בלבד - הרי שהיא כוללת בתוכה גם יראה: והנה, אור ה' אין סוף ברוך הוא המלובש בחכמה שבנפש, גדול ועצום כחו כל כך, לגרש ולדחות הסטרא אחרא והקליפות שלא יוכלו יגעו אפילו בלבושיו, -
ה''לבושים'' שלהם שייכים לאור אין סוף ברוך הוא, שהם: מחשבה, דבור ומעשה, של אמונת ה' אחד; -
שלא יהיה בכוחן של הקליפות ''לנגוע'' לא רק באמונה עצמה, כי אם גם לא במחשבה, דיבור ומעשה, שעליהם להיות מושלטים מהאמונה ומאחדות ה'. דהיינו -
אור אין סוף המלובש בנפש היהודי, נותן לו הכוח, לעמוד בנסיון למסור נפשו, אפילו שלא לעשות רק איזה מעשה לבד נגד אמונת ה' אחד, כגון -
כשכופים עליו: להשתחות לעבודה זרה, אף שאינו מאמין בה כלל בלבו, -
ואין זה ''נוגע'' באמונה עצמה, שכן - בלבו הוא הרי מאמין בהקב''ה, יש בכך רק משום מעשה שבניגוד לאמונה - ואף על כך הוא מוסר את נפשו; וכן -
זה נותן לו הכוח למסור את נפשו, שלא לדבר תועה חס ושלום על אחדות ה', אף שאין פיו ולבו שוין, רק לבו שלם באמונת ה'. -
אף-על-פי-כן ימסור את נפשו, שלא לעשות אותו מעשה ושלא לדבר אותו דיבור. ברם, אין זו ההתבטאות של האהבה המסותרת עצמה. האהבה הטבעית והמשיכה להקב"ה, אינן נפגעות כאן ישירות, שכן, גם בשעת המעשה או הדיבור נשארת האמונה בתומתה, אלא, זו היא ההתבטאות של ה"יראה" הכלולה ב"אהבה" - הוא ירא מלהיות חס ושלום נפרד מהקב"ה -, יראה זו מונעת אותו מלעשות אותו מעשה או מלדבר אותו דיבור. וכל זה - מחמת שנתגלתה בו, בגלל הנסיון של קידוש ה', ה"חכמה" שבנפש. וזה נקרא דחילו הנכלל ברחימו, -
יראה הכלולה באהבה, שהיא אהבה הטבעית שבנפש האלקית שבכללות ישראל, שחפצה ורצונה בטבעה לידבק בשרשה ומקורה אור אין סוף ברוך הוא, שמפני אהבה זו ורצון זה -
להידבק בהקב''ה, היא -
הנפש האלקית, יראה ומפחדת בטבעה מנגוע בקצה טומאת עבודה זרה חס ושלום, שהיא נגד אמונת ה' אחד, אפילו בלבושי' החיצונים, שהם דבור או מעשה, -
הקשורים בעבודה זרה, בלי אמונה בלב כלל: -
בעבודה זרה זו. גם מכך יראה נשמתו של יהודי, ויראה זו, היא הכלולה באהבה המסותרת. הרי, שבאהבה מסותרת - הכוללת בתוכה גם יראה - יכול יהודי לקיים תורה ומצוות, כפי שיפורט להלן, על-ידי שעושה חשבון: מאחר שהיה גם מוסר את נפשו, ובלבד שלא להיות נפרד מהקב"ה, עליו בודאי להימנע מלעבור עבירה, כי על-ידי עבירה נפרדים חס ושלום מהקב"ה. עליו לקיים מצוות, כי על-ידן מתאחדים עם הקב"ה, וזה הרי רצונו האמיתי - להיות דבוק בהקב"ה. בהקשר למה שלמדנו בפרק זה ב"תניא", שגם פושע ישראל מוסר את נפשו כשרוצים לכפות עליו לכפור בהקב"ה, מן הראוי להביא סיפור שאירע בזמנו של הבעל-שם-טוב, המובא בספר "תולדות יעקב יוסף": בגלל סיבות שונות, גדל וחונך ילד יהודי אצל גוי "פריץ", ולא ידע שום דבר מיהדות. כשבגר קצת אותו ילד, החליט ה"פריץ" להמיר את דתו באופן רשמי, והכין לכבוד אותו מאורע סעודה גדולה. בהיותו בטוח שהילד לא יתנגד לכך, הודיע לו ה"פריץ" שביום מסויים ימירו את דתו. הילד החל לשאול למשמעות הדבר. וה"פריץ" ענה לו: כלום, עד עתה קוראים לך פייוויש - וכשימירו את דתך יקראו לך "איוואן". שאל הילד: מדוע - אני נקרא "פייוויש"? נאלץ ה"פריץ" לספר לו, שהוא ילד יהודי. מששמע הילד שהוא ילד יהודי לא רצה להסכים שימירו את דתו, בטענו: אני נקרא "פייוויש" - אשאר "פייוויש"! ולא הועילו היסורים הרבים שייסר אותו ה"פריץ" על כך. פייוויש מסר את נפשו על קידוש ה'. התבטאה על כך אשה יהודיה: ריבונו של עולם, אנחנו, אכן, לא טעינו בך, אך, גם אתה לא טעית בנו. פייוויש, ''פושע'' ישראל, מסר את נפשו על קידוש ה'.
אפשרויות ניהול
שליטא
18.01.2113:36
14. השיעור היומי: תחילת פרק כ'בתגובה להודעה מספר 0
תניא ליום ה' שבט ה'תשפ"א
פרק כ והנה מודעת זאת לכל כי מצות ואזהרת ע"ז שהם שני דברות הראשונים אנכי ולא יהיה לך הם כללות כל התורה כולה. כי דבור אנכי כולל כל רמ"ח מצות עשה. ולא יהיה לך כולל כל שס"ה מצות ל"ת ולכן שמענו אנכי ולא יהיה לך לבד מפי הגבורה כמארז"ל מפני שהם כללות התורה כולה. ולבאר היטב ענין זה צריך להזכיר תחלה בקצרה ענין ומהות אחדותו של הקב"ה שנקרא יחיד ומיוחד וכל מאמינים שהוא לבדו הוא כמו שהיה קודם שנברא העולם ממש שהיה הוא לבדו וכמ"ש אתה הוא עד שלא נברא העולם אתה הוא משנברא כו' פי' הוא ממש בלי שום שינוי כדכתיב אני ה' לא שניתי כי עוה"ז וכן כל העולמות העליונים אינן פועלים שום שינוי באחדותו ית' בהבראם מאין ליש שכמו שהיה הוא לבדו הוא יחיד ומיוחד קודם הבראם כן הוא לבדו הוא יחיד ומיוחד אחר שבראם משום דכולא קמיה כלא חשיב וכאין ואפס ממש כי התהוות כל העולמו' עליונים ותחתונים מאין ליש וחיותם וקיומם המקיימם שלא יחזרו להיות אין ואפס כשהיה אינו אלא דבר ה' ורוח פיו ית' המלובש בהם.
אפשרויות ניהול
שליטא
19.01.2111:06
15. השיעור היומי: סיום הפרקבתגובה להודעה מספר 14
תניא ליום ו' שבט ה'תשפ"א
ולמשל כמו בנפש האדם כשמדבר דבר אחד שדבור זה לבדו כלא ממש אפי' לגבי כללות נפשו המדברת שהוא בחי' לבוש האמצעי שלה שהוא כח הדבור שלה שיכול לדבר דבורי' לאין קץ ותכלית וכ"ש לגבי בחי' לבוש הפנימי שלה שהוא המחשבה שממנה נמשכו הדבורים והיא חיותם וא"צ לומר לגבי מהות ועצמות הנפש שהן עשר בחינותיה הנ"ל חב"ד כו' שמהן נמשכו אותיות מחשבה זו המלובשות בדבור זה כשמדבר כי המחשבה היא ג"כ בחי' אותיות כמו הדבור רק שהן רוחניות ודקות יותר אבל עשר בחי' חב"ד כו' הן שרש ומקור המחשבה ואין בהם בחי' אותיות עדיין קודם שמתלבשות בלבוש המחשבה. למשל כשנופלת איזו אהבה וחמדה בלבו של אדם קודם שעולה מהלב אל המוח לחשב ולהרהר בה אין בה בחי' אותיות עדיין רק חפץ פשוט וחשיקה בלב אל הדבר ההוא הנחמד אצלו וכ"ש קודם שנפלה התאוה והחמדה בלבו לאותו דבר רק היתה בכח חכמתו ושכלו וידיעתו שהיה נודע אצלו אותו דבר שהוא נחמד ונעים וטוב ויפה להשיגו ולידבק בו כגון ללמוד איזו חכמה או לאכול איזו מאכל ערב רק לאחר שכבר נפלה החמדה והתאוה בלבו בכח חכמתו ושכלו וידיעתו ואח"כ חזרה ועלתה מהלב למוח לחשב ולהרהר בה איך להוציא תאותו מכח אל הפועל להשיג המאכל או למידת החכמה בפועל הרי בכאן נולדה בחי' אותיות במוחו שהן אותיות כלשון עם ועם המדברים והמהרהרים בהם כל ענייני העולם:
אפשרויות ניהול
שליטא
20.01.2111:18
16. השיעור היומי: תחילת פרק כ''אבתגובה להודעה מספר 0
תניא ליום ז' שבט ה'תשפ"א
פרק כא והנה מדת הקב"ה שלא כמדת בשר ודם שהאדם כשמדבר דבור הרי הבל הדבור שבפיו הוא מורגש ונראה דבר בפני עצמו מובדל משרשו שהן עשר בחי' הנפש עצמה אבל הקב"ה אין דבורו מובדל ממנו ית' ח"ו כי אין דבר חוץ ממנו ולית אתר פנוי מיני' ולכן אין דבורו ית' כדבורינו ח"ו [כמו שאין מחשבתו כמחשבתינו כדכתיב כי לא מחשבותי מחשבותיכם וכתיב כן גבהו דרכי מדרכיכם וגו'] ולא נקרא דבורו ית' בשם דבור רק עד"מ כמו שדבור התחתון שבאדם הוא מגלה לשומעים מה שהיה צפון ונעלם במחשבתו כך למעלה בא"ס ב"ה יציאת האור והחיות ממנו ית' מההעלם אל הגילוי לברוא עולמות ולהחיותם נק' בשם דבור והן הן עשרה מאמרות שבהן נברא העולם וכן שאר כל התורה נביאים וכתובים שהשיגו הנביאים במראה נבואתם. והרי דבורו ומחשבתו כביכול מיוחדות עמו בתכלית היחוד ד"מ כמו דבורו ומחשבתו של אדם בעודן בכח חכמתו ושכלו או בתשוקה וחמדה שבלבו קודם שעלתה מהלב למוח להרהר בה בבחי' אותיות שאז היו אותיות המחשבה והדבור הזה הנמשכות מחמדה ותשוקה זו בכח בלב ומיוחדות שם בתכלית היחוד בשרשן שהן החכמה ושכל שבמוח וחמדה ותשוקה שבלב.
אפשרויות ניהול
שליטא
21.01.2110:02
17. השיעור היומי: סיום הפרקבתגובה להודעה מספר 16
תניא ליום ח' שבט ה'תשפ"א
וככה ממש ד"מ מיוחדות דבורו ומחשבתו של הקב"ה בתכלית היחוד במהותו ועצמותו ית' גם אחר שיצא דבורו ית' אל הפועל בבריאות העולמות כמו שהיה מיוחד עמו קודם בריאת העולמו' ואין שום שינוי כלל לפניו ית' אלא אל הברואים המקבלים חיותם מבחי' דבורו ית' בבחי' יציאתו כבר אל הפועל בבריאת העולמות שמתלבש בהם להחיותם ע"י השתלשלו' מעלה לעלול וירידת המדרגו' בצמצומים רבים ושונים עד שיוכלו הברואים לקבל חיותם והתהוותם ממנו ולא יתבטלו במציאות וכל הצמצומים הם בחי' הסתר פנים להסתיר ולהעלים האור והחיות הנמשך מדבורו ית' שלא יתגלה בבחי' גילוי רב שלא יוכלו התחתונים לקבל ולכן ג"כ נדמה להם אור וחיות הדבור של מקום ב"ה המלובש בהם כאלו הוא דבר מובדל ממהותו ועצמותו ית' רק שנמשך ממנו ית' כמו דבור של אדם מנפשו. אך לגבי הקב"ה אין שום צמצום והסתר והעלם מסתיר ומעלים לפניו וכחשכה כאורה כדכתיב גם חשך לא יחשיך ממך וגו' משום שאין הצמצומים והלבושי' דבר נפרד ממנו ית' ח"ו אלא כהדין קמצא דלבושי' מיניה וביה כמ"ש כי ה' הוא האלהים וכמ"ש במ"א ולכן קמיה כולא כלא חשיב ממש:
אפשרויות ניהול
שליטא
22.01.2114:02
18. השיעור היומי: תחילת פרק כ''בבתגובה להודעה מספר 0
תניא ליום ט' שבט ה'תשפ"א
פרק כב רק שהתורה דברה כלשון ב"א ונקרא בתורה דבורו של מקו' ב"ה בשם דבור ממש כדבורו של אדם לפי שבאמת כך הוא דרך ירידת והמשכת החיות לתחתונים בצמצומים רבים ועצומים מינים ממינים שונים להבראות מהם ברואים רבים מינים ממינים שונים וכ"כ גברו ועצמו הצמצומים והסתר פנים העליונים עד שיוכלו להתהוות ולהבראות גם דברים טמאים וקליפות וס"א ולקבל חיותם וקיומם מדבר ה' ורוח פיו ית' בהסתר פנים וירידת המדרגות ולכן נקרא אלהים אחרים מפני שיניקתם וחיותם אינה מבחי' פנים אלא מבחי' אחוריים דקדושה ופי' אחוריים כאדם הנותן דבר לשונאו שלא ברצונו שמשליכו לו כלאחר כתפו כי מחזיר פניו ממנו משנאתו אותו כך למעלה בחי' פנים הוא פנימית הרצון העליון וחפצו האמיתי אשר חפץ ה' להשפיע חיות לכל הקרוב אליו מסטרא דקדושה אבל הס"א והטומאה היא תועבת ה' אשר שנא ואינו משפיע לה חיות מפנימית הרצון וחפצו האמיתי אשר חפץ בה ח"ו כ"א כמאן דשדי בתר כתפוי לשונאו שלא ברצונו רק כדי להעניש את הרשעים וליתן שכר טוב לצדיקי' דאכפיין לס"א וזה נקרא בחי' אחוריים דרצון העליון ב"ה.
אפשרויות ניהול
שליטא
23.01.2120:22
19. השיעור היומי: סיום הפרקבתגובה להודעה מספר 18
תקציר תניא | י׳ שבט - פרק כ"ב.
צורת ההשפעה המבטאת את פנימיות רצון ה׳ נקראת בחינת "פנים", והיא מקור החיים לכל העולמות. אך בחינה זו נמצאת רק באופן מקיף בדברים הטמאים ובקליפות, המחשיבות את עצמן כדבר נפרד מהקב"ה. לכן קיים גם בדיבור שלמעלה ענין של פירוד, אלא שהוא רק בנוגע להרגשת הנבראים, אך לא לגבי הקב"ה עצמו, שאין דבר נפרד ממנו.
תניא ליום י' שבט ה'תשפ"א
והנה רצון העליון בבחי' פנים הוא מקור החיים המחיה את כל העולמות ולפי שאינו שורה כלל על הס"א וגם בחי' אחוריים של רצון העליון אינו מלובש בתוכה ממש אלא מקיף עליה מלמעלה לכך היא מקום המיתה והטומאה ה' ישמרנו כי מעט מזער אור וחיות שיונקת ומקבלת לתוכה מבחי' אחוריים דקדושה שלמעלה הוא בבחי' גלות ממש בתוכה בסוד גלות השכינה הנ"ל ולכן נקרא בשם אלהים אחרים שהיא ע"ז ממש וכפירה באחדותו של ממ"ה הקב"ה כי מאחר שאור וחיות דקדושה הוא בבחי' גלות בתוכה אינה בטילה כלל לגבי קדושת הקב"ה ואדרבה מגביה עצמה כנשר לומר אני ואפסי עוד וכמאמר יאור לי ואני עשיתני ולכן אמרו רז"ל שגסות הרוח שקולה כע"ז ממש כי עיקר ושרש ע"ז הוא מה שנחשב לדבר בפני עצמו נפרד מקדושתו של מקום ולא כפירה בה' לגמרי כדאיתא בגמ' דקרו ליה אלהא דאלהיא אלא שגם הם מחשיבים עצמם ליש ודבר בפני עצמו ובזה מפרידים את עצמם מקדושתו של מקום ב"ה מאחר שאין בטלים לו ית' כי אין קדושה עליונה שורה אלא על מה שבטל לו ית' כנ"ל ולכן נקראי' טורי דפרודא בזה"ק והרי זו כפירה באחדותו האמיתית דכולא קמיה כלא חשיב ובטל באמת לו ית' ולרצונו המחיה את כולם ומהוה אותם מאין ליש תמיד:
מה חדש ? "והנה זה תובעים מכאו"א מאתנו דור השביעי, דכל השביעין חביבין, דעם היות שזה שאנחנו בדור השביעי הוא לא עפ"י בחירתנו ולא ע"י עבודתנו, ובכמה ענינים אפשר שלא כפי רצוננו, מ"מ הנה כל השביעין חביבין, שנמצאים אנחנו בעיקבתא דמשיחא, בסיומא דעקבתא, והעבודה – לגמור המשכת השכינה, ולא רק שכינה כ"א עיקר שכינה, ובתחתונים דוקא". (מאמר הרבי, יו"ד שבט תשי''א)
אפשרויות ניהול
שליטא
24.01.2111:48
20. השיעור היומי: תחילת פרק כ''גבתגובה להודעה מספר 0
תניא ליום י"א שבט ה'תשפ"א
פרק כג ועם כל הנ"ל יובן ויבואר היטב בתוספ' ביאור מה שאמרו בזהר דאוריית' וקב"ה כולא חד ובתיקוני' פירשו דרמ"ח פיקודין אינון רמ"ח אברין דמלכא לפי שהמצות הן פנימיות רצון העליון וחפצו האמיתי המלובש בכל העולמו' העליוני' ותחתוני' להחיותם כי כל חיותם ושפעם תלוי במעשה המצות של התחתוני' כנודע. ונמצא שמעשה המצות וקיומן הוא לבוש הפנימי לפנימית רצון העליון שממעשה זה נמשך אור וחיות רצון העליון להתלבש בעולמות ולכן נקרא' אברי דמלכא ד"מ כמו שאברי גוף האדם הם לבוש לנפשו ובטלים לגמרי אליה מכל וכל כי מיד שעולה ברצונו של אדם לפשוט ידו או רגלו הן נשמעות לרצונו תכף ומיד בלי שום צווי ואמירה להן ובלי שום שהייה כלל אלא כרגע ממש כשעלה ברצונו. כך ד"מ החיות של מעשה המצות וקיומן הוא בטל לגמרי לגבי רצון העליון המלובש בו ונעשה לו ממש כגוף לנשמה. וכן הלבוש החיצון של נפש האלהית שבאדם המקיים ועושה המצוה שהוא כח ובחי' המעשה שלה הוא מתלבש בחיות של מעשה המצוה ונעשה ג"כ כגוף לנשמה לרצון העליון ובטל אליו לגמרי ועל כן גם אברי גוף האדם המקיימים המצוה שכח ובחי' המעשה של נפש האלהית מלובש בהם בשעת מעשה וקיום המצוה הם נעשו מרכבה ממש לרצון העליון כגון היד המחלקת צדקה לעניים או עושה מצוה אחרת. ורגלים המהלכות לדבר מצוה וכן הפה ולשון שמדברי' דברי תורה והמוח שמהרהר בד"ת וי"ש ובגדולת ה' ב"ה. וזהו שארז"ל האבות הן הן המרכבה שכל אבריהם כולם היו קדושים ומובדלים מענייני עוה"ז ולא נעשו מרכבה רק לרצון העליון לבדו כל ימיהם:
ביאורים
תניא לקוטי אמרים, תחילת פרק כג יום ראשון י"א שבט ה׳תשפ"א / פרק כג.למדנו בפרק הקודם, שלגבי הקב"ה אין דבר נפרד ממנו, כי דיבורו של הקב"ה, שבאמצעותו נוצרו הנבראים, אינו דומה לדיבורו של האדם: דיבורו של האדם נפרד משורשו; ואילו לגבי הקב"ה, הדיבור מאוחד תמיד אתו. אלא, מאחר שירידת ה"אור" וה"חיות" האלקי, המחיה את הנבראים, היא על-ידי צמצומים רבים והסתרת פנים, כך שפנימיות רצונו של הקב"ה מוסתרת מהנבראים - יכולים הם, בהרגש תם, להחשיב את עצמם ל"מציאות". ועם התרבות והתגברות הצמצומים - עלולות להיווצר גם "קליפות" ו"סטרא אחרא", המרגישות את עצמן כנפרדות לגמרי מהקדושה ומהקב"ה. הרי, שהרגשת הנבראים את עצמם ל"מציאות" נובעת מהעובדה שפנימיות רצונו של הקב"ה מכוסה ומוסתרת מהם.
מהאמור מובן שדבר שמאיר בו פנימיות רצונו של הקב"ה בהתגלות - קשור ומאוחד כולו עם הקב"ה, שכן, אין כאן הסתרת פנים, הגורמת שהנברא יוכל להרגיש את עצמו ל"מציאות".
ועם כל הנזכר לעיל, יובן ויבואר היטב בתוספת ביאור מה שאמרו בזהר ד"אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד", -
תורה והקב''ה הם דבר אחד, ובתיקונים פירשו ד"רמ"ח פיקודין -
שמאתים ארבעים ושמונה מצוות-העשה, אינון -
הן, רמ"ח אברין דמלכא". -
מאתים ארבעים ושמונה אברי המלך, הקב"ה מלך העולם. משמעות כינוי המצוות בשם "אברין דמלכא" (אברי המלך), היא: כשם שכל אבר הוא כלי לכוח מיוחד בנפש, המתלבש באותו אבר, למשל - העין היא אבר וכלי מיוחד לכוח הראיה, האוזן הוא כלי מיוחד לכוח השמיעה, וכך הלאה - כך כל מצוה, היא כלי מיוחד ל"המשכה" מיוחדת מרצון הקב"ה. המצוות בכללותן הן רצונו של הקב"ה - הקב"ה רוצה שבני ישראל יקיימו מצוות - וכל מצוה לכשעצמה, היא כלי מיוחד להמשכה מיוחדת של רצון הקב"ה, הנמשכת ומגיעה למטה על-ידי שיהודי מקיים אותה מצוה שציווה הקב"ה לעשותה. לכן, נקראות המצוות "אברין דמלכא" (אברי המלך). כאן מתבקש, איפוא, הסבר - שהרי מן הנאמר בתיקונים יוצא, שהמצוות (כל ענינה של התורה הוא פירוש והסברת המצוות) הן "אברים דמלכא" בלבד, היינו, אף שהאבר, אמנם, מאוחד עם הכוח המלובש בו, אך אין הוא דבר אחד ממש עם אותו כוח: האבר והכוח הם שני דברים נפרדים, ועל אף התאחדותם אין הם דבר אחד ממש. ואילו ביחס לתורה, נאמר ב"זוהר", שהתורה והקב"ה הם דבר אחד ממש - כלומר, יותר מאשר התאחדות האברים עם הכוחות. כן מסביר רבנו הזקן את ההבדל בין לימוד תורה לקיום מצוות - לפי שהמצות הן פנימיות רצון העליון וחפצו האמיתי, המלובש בכל העולמות העליונים ותחתונים להחיותם, -
כלומר: רצונו של הקב"ה בעולמות, שהוא רוצה בקיומם ומחיה אותם באותו רצון - הנה המצוות הן הפנימיות שב אותו רצון שיש להקב"ה בעולמות. שכן, מדוע רוצה הקב"ה בכל העולמות? - מפני שהוא רוצה במצוות, שבני ישראל יקיימו מצוות; הקב"ה מתענג, כביכול, ממה שבני ישראל מקיימים מצוות. ומחמת הרצון והתענוג שיש לו מקיום המצוות - הוא מחיה את כל העולמות (הרי זה למשל, כמי שנוסע בדרך רחוקה כדי להרוויח כסף, ברור שבעצם הנסיעה מתבטא רק חיצוניות הרצון - בשעה שהרצון הפנימי, הוא - להרוויח כסף; וגם הריווח איננו עדיין הרצון הפנימי האמיתי, שכן הוא מעוניין בריווח רק כדי לקנות בו את הדרוש לו לחיי נפשו - הרי, שרצונו הפנימי האמיתי הוא בדברים שהוא יקנה באותו כסף, ויתענג מהם. מרצון זה, נובע רצונו להרוויח כסף, וממילא גם רצונו לערוך את הנסיעה. כך נבין גם ביחס לעולמות ולמצוות, הקב"ה רוצה בקיום העולמות, מפני שהוא רוצה במצוות. הרי שהמצוות הן הן רצונו ותענוגו הפנימי של הקב"ה, ובגלל רצונו זה במצוות - הוא רוצה גם בעולמות ומחיה אותם). כי כל חיותם ושפעם -
של כל העולמות, תלוי במעשה המצות של התחתונים, כנודע, -
שעל-ידי שיהודי מקיים מצוה - הוא ''ממשיך'' חיות ושפע בכל העולמות. ונמצא -
הרי, שמעשה המצות וקיומן הוא לבוש הפנימי לפנימית רצון העליון, -
של הקב''ה, שממעשה זה -
של המצוות, נמשך אור וחיות רצון העליון להתלבש בעולמות. -
הקב''ה רוצה בעולמות, מפני שיש בהם מעשה המצוות, כפי שאמרנו במשל: הדברים אותם יקנה בכסף שירוויח - הם הלבוש הפנימי לרצונו החיצוני. ולכן נקראים -
ו המצוות, "אברי דמלכא", -
אברי המלך, דרך משל, כמו שאברי גוף האדם הם לבוש לנפשו ובטלים לגמרי אליה מכל וכל, -
כמו שאנו רואים כי מיד שעולה ברצונו של אדם לפשוט ידו או רגלו, הן נשמעות לרצונו תכף ומיד בלי שום צווי ואמירה להן, -
לידו או לרגלו, ובלי שום שהייה כלל, אלא כרגע ממש כשעלה ברצונו -
באותו רגע ידו ורגלו מבצעות את רצונו, האדם אינו זקוק לשום טיפול ומאמץ של רצונו כדי להפעיל את היד או הרגל ולהשפיע עליהן לבצע את רצונו - זו משמעות המלים "בלי שום ציווי ואמירה", שכן, טיפולו של ה"כוח" להפעלת השפעתו הוא כאילו בדרך של ציווי ומתן פקודה למושפע על ידו שיעשה משהו. כפי שאנו רואים באברים, הרי הם בטלים לחלוטין לנפש ומאוחדים אתה. כך דרך משל החיות של מעשה המצות וקיומן, -
לכאורה משמע, שהכוונה כאן ל"חיות" המחיה את העשיה ואת ביצוע המצוה, כלומר: רוח-החיים שבקיום המצוה; לא ה"חיות" שב"מציאות" האתרוג, למשל, אלא ה"חיות" של מצות האתרוג, כפי שה"חיות" שרויה בקיום ובמעשה המצוות, הוא -
חיות זו, בטל לגמרי לגבי רצון העליון המלובש בו, -
ב''חיות'' מעשה המצוות, ונעשה -
אותה ''חיות'' לו -
לרצון העליון, ממש כגוף לנשמה. (בשל תקלה טכנית, הטקסט של "שיעורים בספר התניא" לא מופיע כאן ובמקומו מופיע הטקסט של התניא בלבד.
וכן הלבוש החיצון של נפש האלהית שבאדם המקיים ועושה המצוה שהוא כח ובחי' המעשה שלה הוא מתלבש בחיות של מעשה המצוה ונעשה ג"כ כגוף לנשמה לרצון העליון ובטל אליו לגמרי ועל כן גם אברי גוף האדם המקיימים המצוה שכח ובחי' המעשה של נפש האלהית מלובש בהם בשעת מעשה וקיום המצוה הם נעשו מרכבה ממש לרצון העליון כגון היד המחלקת צדקה לעניים או עושה מצוה אחרת. ורגלים המהלכות לדבר מצוה וכן הפה ולשון שמדברי' דברי תורה והמוח שמהרהר בד"ת וי"ש ובגדולת ה' ב"ה. וזהו שארז"ל האבות הן הן המרכבה שכל אבריהם כולם היו קדושים ומובדלים מענייני עוה"ז ולא נעשו מרכבה רק לרצון העליון לבדו כל ימיהם:
אפשרויות ניהול
שליטא
25.01.2114:21
21. השיעור היומי: המשך הפרקבתגובה להודעה מספר 20
תניא ליום י"ב שבט ה'תשפ"א
אך המחשבה וההרהור בד"ת שבמוח וכח הדבור בד"ת שבפה שהם לבושי' הפנימים של נפש האלהית וכ"ש נפש האלהית עצמה המלובשת בהם כולם מיוחדים ממש ביחוד גמור ברצון העליון ולא מרכבה לבד כי רצון העליון הוא הוא הדבר הלכה עצמה שמהרהר ומדבר בה שכל ההלכות הן פרטי המשכות פנימיות רצון העליון עצמו שכך עלה ברצונו ית' שדבר זה מותר או כשר או פטור או זכאי או להפך וכן כל צרופי אותיות תנ"ך הן המשכת רצונו וחכמתו המיוחדו' בא"ס ב"ה בתכלית היחוד שהוא היודע והוא המדע כו' וז"ש דאורייתא וקב"ה כולא חד ולא אברין דמלכא לחוד כפיקודין. ומאחר שרצון העליון המיוחד בא"ס ב"ה בתכלית היחוד הוא בגילוי לגמרי ולא בהסתר פנים כלל וכלל בנפש האלהית ולבושיה הפנימים שהם מחשבתה ודבורה באותה שעה שהאדם עוסק בדברי תורה הרי גם הנפש ולבושיה אלו מיוחדים ממש בא"ס ב"ה באותה שעה בתכלית היחוד כיחוד דבורו ומחשבתו של הקב"ה במהותו ועצמותו כנ"ל כי אין שום דבר נפרד כי אם בהסתר פנים כנ"ל ולא עוד אלא שיחודם הוא ביתר שאת ויתר עז מיחוד אור א"ס ב"ה בעולמות עליונים מאחר שרצון העליון הוא בגילוי ממש בנפש ולבושיה העוסקים בתורה שהרי הוא הוא התורה עצמה וכל העולמות העליונים מקבלים חיותם מאור וחיות הנמשך מהתורה שהיא רצונו וחכמתו ית' כדכתיב כולם בחכמה עשית וא"כ החכמה שהיא התורה למעלה מכולם והיא היא רצונו ית' הנק' סובב כל עלמין שהיא בחי' מה שאינו יכול להתלבש בתוך עלמין רק מחיה ומאיר למעלה בבחי' מקיף והיא היא המתלבשת בנפש ולבושיה בבחי' גילוי ממש כשעוסקים בד"ת ואע"ג דאיהו לא חזי כו' [ומשו' הכי יכול לסבול משום דלא חזי משא"כ בעליונים].
אפשרויות ניהול
שליטא
26.01.2114:31
22. השיעור היומי: סיום הפרקבתגובה להודעה מספר 21
תניא ליום י"ג שבט ה'תשפ"א
ובזה יובן למה גדלה מאד מעלת העסק בתורה יותר מכל המצות ואפי' מתפלה שהיא יחוד עולמות עליונים [והא דמי שאין תורתו אומנתו צריך להפסיק היינו מאחר דמפסיק ומבטל בלא"ה]. ומזה יוכל המשכיל להמשיך עליו יראה גדולה בעסקו בתורה כשיתבונן איך שנפשו ולבושיה שבמוחו ובפיו הם מיוחדי' ממש בתכלית היחוד ברצון העליון ואור א"ס ב"ה ממש המתגלה בהם מה שכל העולמות עליונים ותחתונים כלא חשיבי קמיה וכאין ואפס ממש עד שאינו מתלבש בתוכם ממש אלא סובב כל עלמין בבחי' מקיף להחיות' עיקר חיותם רק איזו הארה מתלבשת בתוכם מה שיכולים לסבול שלא יתבטלו במציאות לגמרי. וז"ש ויצונו ה' את כל החוקים האלה ליראה את ה' וגו' [ועל יראה גדולה זו אמרו אם אין חכמה אין יראה והתורה נקראת אצלה תרעא לדרתא כמ"ש במ"א] אלא דלאו כל מוחא סביל דא יראה כזו. אך גם מאן דלא סביל מוחו כלל יראה זו לא מינה ולא מקצתה מפני פחיתות ערך נפשו בשרשה ומקורה במדרגות תחתונים דעשר ספירות דעשיה אין יראה זו מעכבת בו למעשה כמ"ש לקמן:
אפשרויות ניהול
שליטא
27.01.2112:38
23. השיעור היומי: תחילת פרק כ''דבתגובה להודעה מספר 0
תניא ליום י"ד שבט ה'תשפ"א
פרק כד וזה לעומת זה הן שס"ה מצות לא תעשה דאורייתא וכל איסורי דרבנן מאחר שהן נגד רצונו וחכמתו ית' והפכם ממש הם נפרדים מיחודו ואחדותו ית' בתכלית הפירוד ממש כמו הס"א והקליפה הנק' ע"ז ואלהים אחרים מחמת הסתר פנים של רצון העליון כנ"ל. וכן ג' לבושי הנפש שמקליפת נוגה שבישראל שהם מחשבה דבור ומעשה המלובשי' בשס"ה ל"ת דאורייתא ודרבנן וכן מהות הנפש עצמה המלובשת בלבושיה כולם מיוחדים ממש בס"א וקליפ' זו הנק' ע"ז ולא עוד אלא שבטלים וטפלים אליה וגרועים ופחותים ממנה מאד כי היא אינה מלובשת בגוף חומרי ויודעת את רבונה ואינה מורדת בו לפעול פעולתה במשלחת מלאכי רעים שלה שלא בשליחותו של מקום ב"ה ח"ו וכמאמר בלעם לא אוכל לעבור את פי ה' וגו' ואף שנקרא ע"ז הא קרו ליה אלהא דאלהיא ואינם יכולי' לעבור כלל על רצונו ית' כי יודעי' ומשיגים שהוא חיותם וקיומם שיונקים מבחי' אחוריים דאחוריי' של רצון העליון ב"ה המקיף עליהם אלא שיניקתם וחיותם שבתוכם היא בבחי' גלות בתוכם להחשיב עצמן אלהות והרי זו כפירה באחדותו אבל מ"מ אינן כופרים וכחשו בה' לגמרי ולומר לא הוא אלא דקרו ליה אלהא דאלהיא דהיינו חיותם וקיומם הנמשך ויורד עליהם מרצונו ית' ולכן אינן עוברין רצונו ית' לעולם. וא"כ האדם העובר על רצונו ית' הוא גרוע ופחות הרבה מאד מהס"א וקליפה הנקראת ע"ז ואלהים אחרים והוא בתכלי' הפירוד מיחודו ואחדותו של הקב"ה יותר ממנה וכאלו כופר באחדותו יותר ממנה ח"ו. וכמ"ש בע"ח שער מ"ב סוף פ"ד שהרע שבעוה"ז החומרי הוא שמרי הקליפות הגסות כו' והוא תכלית הבירור וכו' ולכן כל מעשה עוה"ז קשים ורעים והרשעים גוברים בו וכו':
אפשרויות ניהול
שליטא
28.01.2112:11
24. השיעור היומי: המשך הפרקבתגובה להודעה מספר 23
תניא ליום ט"ו שבט ה'תשפ"א
ולכן אמרו רז"ל על פסוק כי תשטה אשתו אין אדם עובר עבירה וכו' דאפי' אשה המנאפת שדעתה קלה היתה מושלת ברוח תאותה לולי רוח שטות שבה המכסה ומסתיר ומעלי' את האהבה מסותרת שבנפשה האלהית לדבקה באמונת ה' ויחודו ואחדותו ולא ליפרד ח"ו מאחדותו אפי' נוטלים את נפשה ממנה לעבוד ע"ז ח"ו ואפי' בהשתחואה לבדה בלי שום אמונה בלב כלל וכ"ש לכבוש היצר ותאות הניאוף שהם יסורים קלים ממיתה ה' ישמרנו וההפרש שאצלה בין איסור ניאוף לאיסור השתחואה לע"ז הוא ג"כ רוח שטות דקליפה המלבשת לנפש האלהית עד בחי' חכמה שבה ולא עד בכלל מפני אור ה' המלובש בחכמה כנ"ל. אבל באמת לאמיתו אפי' עבירה קלה הרי העוברה עובר על רצון העליון ב"ה והוא בתכלית הפירוד מיחודו ואחדותו ית' יותר מס"א וקליפה הנקרא' אלהים אחרי' וע"ז ממש ויותר מכל הדברים הנשפעים ממנה בעה"ז שהם בהמות טמאות וחיות ועופות טמאים ושקצים ורמשים וכמאמר יתוש קדמך פי' דאף יתוש שמכניס ואינו מוציא שהיא קליפ' היותר תחתונה ורחוקה מבחי' הקדושה המשפעת בתכלית הריחוק קודמת לאיש החוטא בהשתלשלות וירידת החיות מרצון העליון ב"ה וכ"ש שאר בעלי חיים הטמאים ואפי' חיות רעות שכולם אינם משנים תפקידם ופקודתו ית' שמרה רוחם ואע"ג דאיהו לא חזי כו'. וכמ"ש ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ וכפי' רז"ל שאין חיה רעה מושלת באדם אא"כ נדמה לה כבהמה. והצדיקים שאין צלם אלהים מסתלק מעל פניהם כל חיות רעות אתכפיין קמייהו כמ"ש בזהר גבי דניאל בגוב אריות. וא"כ החוטא ועובר רצונו ית' אפי' בעבירה קלה בשעת מעשה הוא בתכלית הריחוק מקדושה העליונה שהיא יחודו ואחדותו ית' יותר מכל בעלי חיים הטמאי' ושקצי' ורמשים המושפעים מס"א וקליפת ע"ז
אפשרויות ניהול
שליטא
29.01.2110:59
25. השיעור היומי: המשך הפרקבתגובה להודעה מספר 24
תניא ליום ט"ז שבט ה'תשפ"א
ומה שפיקוח נפש דוחה שאר עבירות וגם יעבור ואל יהרג היינו כפי' חז"ל אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה ולא משו' קלות העבירות וחומרן [תדע שהרי שבת חמורה ושקולה כע"ז לענין שחיטת מומר לדבר אחד בי"ד סי' ב' משא"כ במומר לגילוי עריות ואפי' הכי פיקוח נפש דוחה שבת ולא ג"ע אלא דגזירת הכתוב הוא] אלא שלאחר מעשה החטא אם היא מעבירות שאין בהן כרת ומיתה בידי שמים שאין נפשו האלהית מתה לגמרי ונכרתת משרשה באלהים חיים רק שנפגם קצת דביקותה ואחיזתה בשרשה בחטא זהי
הגהה (ולפי ערך וחלוקי בחי' הפגם בנפש ובשרשה בעליונים כך הם חלוקי בחי' המירוק והעונש בגיהנם או בעוה"ז לכל עון וחטא עונש מיוחד למרק ולהעביר הלכלוך והפגם וכן בחייבי מיתה וכרת אין פוגמין כולם בשוה):י
הרי גם נפשו החיוני' הבהמית המלובש' בגופו וכן גופו חוזרים ועולים מהס"א וקליפה זו ומתקרבים לקדושת נפש האלהית המלובשת בהם המאמינה בה' אחד וגם בשעת החטא היתה באמנה אתו ית' רק שהיתה בבחי' גלות ממש תוך נפש הבהמית מס"א המחטיאה את הגוף ומורידתו עמה בעמקי שאול למטה מטה תחת טומאת הס"א וקליפת ע"ז ה' ישמרנו ואין לך גלות גדול מזה מאיגרא רמה כו' וכמש"ל דשרש ומקור נפשו' כל בית ישראל הוא מחכמה עילאה והוא ית' וחכמתו אחד וכו' והוא כמשל האוחז בראשו של מלך ומורידו למטה וטומן פניו בתוך בית הכסא מלא צואה שאין לך עלבון גדול מזה אפי' עושה כן לפי שעה שהקליפות וס"א נקראים קיא צואה כנודע:
אשכול 25735
"ריבונו של עולם, בראת צדיקים, בראת רשעים" - שאל על כך רבנו הזקן בפרק א: "והא צדיק ורשע לא קאמר?" - כשקובעים למעלה צורתו והרכבו של האדם העומד להיוולד, דנים אם יהיה חכם או טפש וכו' ואילו ביחס לצדיק או רשע, לא נאמר שם דבר, שכן הדבר מסור לבחירתו של האדם, כיצד, איפוא, אומר איוב " בראת צדיקים", שהקב"ה ברא צדיקים? אלא, בהתאם לאמור - הדבר מוסבר, שכן, לא כל אדם זוכה למדריגת "צדיק" והיא מתנה מלמעלה, וזו היתה טענתו של איוב " בראת צדיקים", שהקב"ה ברא נשמות שיהיה בידן לזכות לאותה מדריגה נעלה של "צדיק". וכך אומר רבנו הזקן: ולכן אמר איוב: בראת צדיקים וכו'; -