הועבר בתאריך 26.08.18 בשעה 17:26 מפורום חדשות על-ידי מייקל דה סנטה, (מפקח)
מה ניתן ללמוד על אתיקה בתקשורת מהטעות המקצועית הכלל מערכתית שאפשרה את פרסום טורו האחרון של משגב כמות שהוא
חנן עמיאור | 26.08.18 |
https://t.co/EIzJcNQ8J6?amp=1
התנאי שלי: או בונקר 30 מטר עומק או תשכחו מהארכיון. בן ציון ובנימין נתניהו (צילום: לע"מ)
לפני כשמונה חודשים ננפחה בכאן 11 אחת מנפיחות הפייק ניוז היותר גדולות של הזמן האחרון. לפי טענת העיתונאים מוטי גילת ומשה שטיינמץ, עבור ארכיונו של אביו, ההיסטוריון בן ציון נתניהו, דרש רה"מ את בנייתו של בונקר תת קרקעי מיוחד בו יאוחסן, תנאי להעברת העיזבון.
סיפור אדיר, לא? מעבר לנפיחות העצמית המדהימה של נתניהו, שמשום מה חושב שהארכיון של אביו עד כדי כך חשוב, הרי מדובר כאן בהוצאה עצומה של כספי ציבור.
ואכן, כל כלי התקשורת, ללא יוצא מהכלל, עטו על ספרייה הלאומית בדרישה לקבלת פרטים נוספים על החשיפה המרעישה כדי להצטרף לגל דיווחי ההמשך, שבוודאי יוליד את פרשת השחיתות החמורה ביותר שבה הסתבך נתניהו.
אגב, בין הפונים לספרייה בעקבות הדיווח, היו גם שני עיתונאים מ'הארץ'. אלא שגם הם, כמו כל יתר העיתונאים הרבים האחרים, השתכנעו מיד שהסיפור חסר שחר ומוטב היה לו שלא היה בא לעולם. הסיפור המרעיש, שלא היה כמותו, שקע בדממה בתהום הנשייה, ללא שום פולו אפ, לא מצד כאן 11 ולא מצד אף כלי תקשורת אחר.
(האמת, אגב, היא שכאשר הציג יו"ר הספרייה, דוד בלומברג, את תוכניות הבניין החדש לראש הממשלה, שאל אותו רה"מ איפה הבונקר. בלומברג ענה שאין בונקר. נתניהו אמר לו "אתה רוצה להגיד לי שאת כל אוצרות הרוח של העם היהודי אתה מתכוון לשמור במבנה לא מוגן בגובה הקרקע? אתה יודע עד כמה הנקודה הזו – קריית הממשלה בגבעת רם – תטווח בארטילריה בזמן מלחמה?" בלומברג הבין את התקלה ומיהר לתקן אותה. זמן רב לאחר מכן, וללא שום קשר לנושא הבונקר, הבשיל מו"מ בין הספרייה לבין משפחת נתניהו, וארכיונו של האב נתרם.)
שום פולו אפ, עד השבוע. לבלוגר אורי משגב היתה טענה, לפיה ה"השתוללות" של משפחת נתניהו עולה למשלם המסים "מיליונים". וכדי להעמיד את טענתו על אדן מוצק, בחר לפתוח את מאמרו בפולו אפ הראשון אי פעם לאותה נפיחת פייק ניוז אומללה, שכל המעורבים בה משתוקקים לשכוח. אצל משגב הוצג הסיפור כעובדה. כאמת שאין עליה עוררין. בונקר פרטי לכתבי האב, מכספי הציבור! השתוללות או לא השתוללות?
כששאלתי השבוע את אורי משגב האם הוא עומד מאחורי הסיפור שהביא על הבונקר, ענה "אתה רשאי לכתוב כרצונך, תודה". הוא כמובן אינו עומד מאחורי טענתו, כיוון שגם הוא יודע שכתב דברי הבל שקריים. אבל מהסיפור הזה ניתן ללמוד כמה דברים מעניינים על אתיקה בתקשורת:
הראשון הוא על הבעייתיות ועל הסכנה שבהעסקת בלוגרים כדוגמת משגב. לו היה הסיפור עובר דרך המסננת של מערכת החדשות, היה צף הזיכרון המערכתי, לפיו הסיפור כבר נבדק על ידי העיתון ונמצא חסר שחר. במצב כזה, היה העורך מחזיר למשגב את טורו, ומבקש ממנו להשמיט את הפסקה. אבל משגב הוא בלוגר שפרסומיו אינם עוברים את מסננת העריכה שעוברים הפרסומים האחרים, אלא מתפרסמים כמות שהם, מה שגורר שרשרת תקלות מביכות.
הדבר השני שניתן ללמוד, הוא איך מגיבה מערכת עיתונאית כשמתברר לה שהדפיסה דבר שקר. מערכת 'הארץ' הבינה מיד שמשגב שוב הפיל אותה בפח. הרי היו אלה, כאמור, גם עיתונאים מטעמה שבדקו בזמנו את הסיפור, והגיעו למסקנה שאינו נכון ואין מקום להמשיך לדווח עליו. אחרי פרסום מאמרו של משגב, עמדו בפניה שלוש ברירות: להוריד את כל הפסקה, להוריד את כל הפסקה ולצרף בתחתית המאמר הערת מערכת שמדווחת לקוראים שממאמר זה הושמטה פסקה שהתבררה כלא נכונה (כפי שנהוג בעיתונים המחשיבים את עצמם, דוגמת ה'ניו יורק טיימס'), או להסתפק בצירוף מאוחר של תגובת הספרייה בירכתי המאמר, המכחישה כמובן את הטענה מכל וכל.
'הארץ' היו אמורים לבחור באפשרות השניה, לכל הפחות בראשונה, אבל הם המתינו שעות אחדות ואז בחרו בשלישית. מעשה פחדני, לא אתי, לא מקצועי.
הדבר השלישי שניתן ללמוד כבר נדוש וחבוט, אבל מתגלה בכל פעם מחדש. והוא עד כמה השנאה האישית חסרת התקנה לנתניהו מקלקלת את השורה, מנמיכה את הרף המקצועי של התקשורת, במקרה זה ממש לגובה בונקר, ועד כמה היא מעבירה את חלק מעיתונאיה על דעתם.
אשכול 16961
בתגובה להודעה מספר 0