החופשה הבאה שלך מתחילה כאן
סקירה ספרה של אסתר ויתקון – "בלעדייך איני שווה,, הוצאת ספרי ניב, 2020, 295 עמודים.
הרצל חקק
כיצד כותבים ביוגרפיה עצמית שלא בדרך כתיבה כרונולוגית ותיעוד היסטורי ממוסמך ושגרתי? אסתר ויתקון מלמדת אותנו פרק בהנחלת מורשת. ספרה החדש 'בלעדייך איני שווה' נראה ממבט ראשון כאוסף של פרקי חיים, שברי זיכרון. כשקוראים את הספר, וקוראים אותו בנשימה עצורה, נוכחים לדעת, שיש מכלול. שיש תורת חיים מעבר לכל ההיסטוריה המשפחתית. ולרגע אנו מבינים שאסתר ויתקון משדרת לנו – בלי ההיסטוריה – מה שווה המציאות שלנו?
זו דרכה של אסתר ויתקון המשוררת והמבקרת להעניק לנו תיעוד פואטי ספרותי. לפנינו סוד של היסטוריה כתובה, ספרותית. מִפֶרק לפרק, מזיכרון לזיכרון – אנו מקבלים מנות מעודנות של לקחים, של מוסר השכל, של מוטו לחיים – והכול עולה מן הסיפורים הקטנים. ההיסטוריה המיוחדת הזאת משדרת משהו, מעניקה לנו, תחושה, שרק להיסטוריה נושמת שכזאת יש כוח לתת לנו מצְפֵן רוחני. להעיר אותנו למצוא את עצמיותנו, את משמעות קיומנו.
על העטיפה הקדמית כתוב 'בלעדייך איני שווה - סיפורים וממוארים'. לפנינו דברי הימים של אסתר ויתקון ומשפחתה – והכול נמסך בכוסיות קטנות, היסטוריה שנפרשת טיפין טיפין: תיאור חתונה זו או אחרת, הלוויות עצובות, סיפורי ילדות, חוויות נעורים – צימוקים מושכי לב מתקופות שונות. אתה מוקסם מסיפורים מאובקים, שנשמעים כהיסטוריה רחוקה: פרקי משפחה מימי טרם מלחמת העולם השנייה. מימים של חלוציות, מעידן של סלילת כבישים בארץ ישראל. רעב גדול בתקופת המלחמה. התמונות מקסימות – הנה זיכרונות משדות התירס בגולה:
המשוררת ויתקון מספרת לנו גנבה משדה התירס ברוסיה. המשפחה הייתה רעבה ללחם, מחלת הטיפוס פגעה בבני הבית, היה מחסור קיצוני במזון. הזיכרון מאותם ימים שובה את הלב: הם נאלצים להיכנס לשדה בקולחוז הרוסי ולגנוב קלחי תירס, לבל ימותו מרעב.
ויש בהקבלה סיפורים מן השיבה לארץ, מימים של מאבק למען הקיום כאן. מי היה מדמיין שסיפורים משפחתיים כל כך פשוטים יש להם כוח להקרין עוצמה וחוכמת חיים ולקח לדורות?
אנו רגילים לכבישי אספלט, אבל כשצוללים במנהרת הזמן, תשמעו פה אנקדוטות ממימי ראשית היישוב - סיפורים על סלילת כבישים בדרך אחרת, "כבישים שעשויים מֵאבנים".
חלוצים באותם ימים מבקשים פרנסה – ואסתר נוברת בזיכרונות המשפחה ומגלה כיצד מנסים ללמוד מקצועות אחרים.
"בעידוד המשפחה החליט ללמוד את מלאכת הסנדלרות, והתחיל לייצר נעליים מעור,.
ריתקו אותי הסיפורים של אביה באותם ימים, שהעולם היה שרוי במלחמה ובשידוד מערכות. האב מספר על רכבות שלוקחות את היהודים מהעיר לבוב אל יערות הטייגה כדי לכרות עצים עבור הרוסים.
"היו תנורים שבהם שרפו גזרי עצים כדי לחמם את הצריפים". עמוד 64.
סיפור מרתק אחר מתאר את רבקה אמה של אסתר בהיותה בת שש עשרה: האם כנערה צעירה מנסה למצוא פרנסה 'כדי להשביע את רעבונה'. היא מגיעה לנהר ומקבלת הצעה כיצד להתפרנס.
"יש לי הצעה בשבילך, את חזקה, נכון?
'כן, אני חושבת', אמרה רבקה.
'את רואה את הרפסודה הזאת?'...
הוא הצביע לעבר רפסודה גדולה הקשורה בחבל לרציף הקטן.
'התוכלי להעביר את האנשים שעומדים פה אל עבר הגדה השנייה?'....
אנו כקוראים נסחפים עם הסיפור ועם הרפסודה. הנערה הצעירה מקבלת עליה תפקיד לא קל, לנווט רפסודה ועליה נוסעים, בנהר סוער:
"הרפסודה התנדנדה, ורבקה בכישרון מפתיע הצליחה לייצב אותה בהפעלת המשוטים בשני צדדיה. בעל הרפסודה שחרר את החבל והיא החלה לזרום עם זרם הנהר כדי למנוע מהרפסודה להיסחף בזרם....".
הקוראים שבים לתקופה אחרת, לאומץ לב של דור אחר. והמאבק במשברים הוא רק סמל לכל המאבק הציוני והחלוציות:
"לפתע החלה לנשוב רוח חזקה, המים נעשו סוערים, היה קשה לרבקה לייצב את הרפסודה, כדי שלא תיסחף בזרם המים" - עמוד 71.
סיפורי החיים ביישוב באותן שנים של חבלי הקמת מדינת ישראל נראים אולי פעוטים, אבל כל אפיזודה היא אלומת אור לתקופה מיוחדת. ההורים הולכים לבית הקולנוע, והילדים נשארים לבד, כשיללת תנים מקיפה את הבית עמוד 109.
סיפורי ילדות קסומים נוסכים בנו רוח אחרת, שביבי אור ערפיליים מאותה ילדות כל כך שונה: הקייטנות העשירות, ההכנות למדורת ל"ג בעומר. הדרך שבּה אביה מלמד אותה להכין חץ וקשת. והנה יש זיכרונות - שיש בהם ביטויים – שאולי שכחנו – אבל הנה ההיסטוריה לא שוכחת.
"לפתע שמעתי שני ילדים בוגרים מתקוטטים על מספר תפוחי הדמה האפויים שהוציאו מתוך אפר המדורה במאמץ לא קטן. אחד הילדים צעק על חברו בחרי אף, 'שתמות בקבר של היטלר השחור'!... – עמוד 115.
סיפורים על חוויות מן הבית, על שיחות עם האם, עם האב, על משפטי חוכמה, שסָבָה מנחיל לה. שיטוט במנהרת הזמן... ורק היום בחלוף שנים, מבינה הכותבת, כמה מוסר השכל יש בתורת הדור הקודם:
היא נזכרת בדברי הסב ממרחק שנים:
"כעת כותבי זאת אני בוכה...עיניו הזורחות אליי, ואז אני ילדה קטנה, באהבה – מלאות חיוך אושר, ובקול רם קורא אליי בשם החיבה שהמציא לי, פורש ידיו הארוכות לצדדים לרמוז לי, 'רוצי אליי'...,. עמוד 182.
שברים שמתחברים לשברים, חלקי דמעות, גזירי פסוקים, מילה ועוד משפט – והרי לנו הוכחה, כמה הביוגרפיה הספרותית היא התכתבות רוחנית, חיבור בין דורות.
אין זו היסטוריה שגרתית, ואנו חולפים בין תקופות, בין סיפורי חיים קטנים, שנראו אז שוליים – ולפתע ממרחק השנים מקבלים נפח אחר, צבע אחר. אסתר ויתקון נוסעת במעלית הזמן כדי לחשוף סיפורי מפתח שהשפיעו עליה, שעיצבו אותה. בו בזמן אנו כקוראים מבינים, שדרך סיפורים כה קטנים נחשפת אודיסיאה גדולה, נחשפים פרקי היסטוריה של משפחתה, של חייה, של ארץ ישראל.
אסתר ויתקון חושפת בפנינו את תבנית נוף הולדתה, את מקומה המרכזי של המשפחה, של הצופן החלוצי הישן, שדבק בהיסטוריה שלה. לכאורה מדובר בסיפורים קטנים טרם המלחמה, סיפורים מן המלחמה, קטעי חיים מן היישוב הישן, בית הקולנוע של אותם ימים, שדות התירס...דרכי פרנסה שונים – ודבר מצטרף לדבר. הכול הופך למגילת חיים – והסיפור שלה אסתר ויתקון הוא הסיפור הישראלי.
הסיפור שלה מעיד על תחנות וציוני דרך בהתגבשותה הרוחנית. אל נשכח, שכל זה לוקח אותנו לאותה תפיסה שמצאנו אצל ביאליק בדבר 'מראות השתייה' של הילדות, סיפורי המקום והזמן, החוויה הארצישראלית שמחלחלת לעומק כתיבתה.
הסופרת מספרת בצורה קולחת וכובשת לב, ובין הדברים היא משוחחת מרחוק עם הגיבורים, עם בני המשפחה. השיחה שכבש אותי, היה עם הסב.
"סבא, אני מדברת אליו בלִיבִי,...עמוד 183.
היא נזכרת לרגע בשיעורי הגמרא עם הסב, ומצטטת ממרחק שנים את המסר שהעביר לה:
"כל הפילוסופים דיברו שטויות. הם ניסו להבין את האדם בעולם ואת העולם באדם ולא הצליחו. רק הגמרא שווה, - עמוד 183.
היא מספרת על הקֶשֶר עם הסב האהוב ומביאה כהשלמה לכך – את הדרך שבה הסב חינך את אמה. כאן מעלה אסתר סיפורים, שאמה סיפרה לה על אביה:
המסר לכולנו דרך הסיפורים לאורך ההיסטוריה המשפחתית, הוא מסר רוחני. בדור שלנו שבו הכול חולף, הכול קליפּים, מבזקי חדשות, בריחה מדיון בלקחים היסטוריים. לרגע אנו נעצרים ומבינים – כמה חשוב החיבור בין הזמנים, בין הדורות.
הנה לנו אלומת אור, שעולה מפרקי הזמן האבודים של אסתר ויתקון: סיפורם של הדורות הקודמים שהיו עמודי תווך בסיפור הישראלי שלנו – אכן הופכים לגרגרי זהב יקרים ביצירת המחברת – ומעל הכול עולה המעטפת כולה - ההיסטוריה של המשפחה.
פרק מצטרף לפרק – והנה לפנינו מחרוזת של זהרורי תובנה: פרקי חיים ומורשת דורות אכן משפיעים על הכתיבה. פרקי הזיכרון היפים והממוארים הקסומים מדברים זה עם זה, מטילים אלומת אור על הביוגרפיה הרוחנית – לא רק של המחברת – אלא של כולנו. מן הסיפורים נמשכת ועולה הילה של אור, ארוֹמה של המקום, של הדור, ובין השורות אנו נחשפים להלכי הרוח של התקופה.
כשאנו מנסים לחבּר לעצמנו שברי תובנות אלה לאלה, אנו מבינים שבאמצעות סיפור המשפחה - קיבלנו הארה מיוחדת, אור יקרות על תמורות בחייהם של בודדים – ובעצם זה סיפור גדולה יותר, אנו חשים: זה סיפור שיש בו תמורות שקרו בדברי הימים שלנו.
לפנינו עדויות מרתקות, שעולות מסיפורה של התקופה – והמשקפת הספרותית חושפת אט אט, קרון אחרי קרון: הרי לנו העלאת זיכרונות של הסבים, של ההורים – ובכל אלה מעלים בפנינו פרקי מאבק, פרקי התמודדויות שונות. העולם שלנו נראה עולם אחר – והמורשת של הספר הזה מלמדת, כמה האור והכוח של אותם ימים נחוץ לכולנו:
הגבורה האנושית והתובנות, שאנו כיצורי אנוש מפיקים מחיינו הם התכלית, העם העיקר. החיים מלאים שינויים - ורוח האדם היא זו שיש לה כוח להפיק מכל זה צידה לדרך, תובנות.
כשאמה של אסתר מתה, חשה אסתר כמה המחסור יעיק עליה, כמה תהיה חסרה אותן תובנות של דור שלם. קשה לה, שאמה החכמה לא תשמע אותה, לא תוכל לענות לה ולמשאלותיה:
"ההכרה הלמה על ליבי באגרוף קפוץ. אמי לא תשמע אותי עוד לעולם. ואולי כן, מה אנו יודעים"...עמוד 269.
הפתקים והסיפורים והלקחים – כולם מתחברים. אסתר ויתקון צועדת במסלול חייה ומנסה ללקט שברים שיאירו לה את הדרך.
"על דלת בית הוריי, תלה אבי לפני חצי אה, פתק בכתב ידו, בעיפרון, ובו רשומה הספרה שלוש עשרה. הדירה העליונה האחרונה באותו בניין. כעת הפתק שמור אצלי. הוא גם הערך המספרי של המלה 'אחד'...האל האחד במהות האהבה, החולש על הבריאה כולה. הנה מתקיים מפגש בין הממצא המדעי לממצא האֱמוני", - עמוד 280.
ובסוף אותו פרק לקח לדורות:
"וכך האהבה. העולם מתקיים בזכות האהבה שאינה חדלה, בין איש לאשתו. בין אבות לבנים".
האמירות שהיו במשפחה, הלקחים שעברו מדור לדור, הדרך שבּה סבה התמודד עם חייו, האופן שבּו אמה למדה לנווט רפסודה – הכול מתחבּר.
אסתר ויתקון כמו אומרת לנו, הכול טמון במגרות הישנות שלי. הנה אני מעלָה פתקים וסיפורים ישנים. לא תוכלו להבין אותי, את שיריי, את סיפוריי. זה בלתי אפשרי להבין זאת בחלל ריק, בבחינת יש מאין. אי אפשר לראות כל דף לעצמו, כל שורה במנותק מן הרקע, הכול מתחבּר. ואנו מבינים, שזה לא רק סיפור חיים אישי.
כשאנו קוראים בכתבי קודש מזהירים אותנו חכמינו 'אין מוקדם ומאוחר בתורה'.
וכך נכתב ספר הזיכרונות של אסתר ויתקון – והסיפורים מחכּימים וקסומים. יד הסופרת נוגעת בחרדת קודש בכל המכמנים של חייה, וסיפורי התקופות משיקים זה לזה, משפיעים זה על זה.
לכאורה לפנינו תערובת של סיפורים ושל זמנים. ואנו שואלים את עצמנו – האִם אכן התכוונה המחַברת להפוך את כל החומר הספרותי לביוגרפיה ספרותית?
מה ההגדרה של ביוגרפיה? ננסה לרגע לקרוא, כיצד הגדירה נורית גוברין בספרה על אהרון מגד 'חסד החיים' את המונח הזה, מהי ביוגרפיה:
"האם הביוגרפיה היא 'סיפור חיים' שמספר הביוגרף וסביבו הוא טווה את מהלך חייו ויצירתו של מושא כתיבתו? אין ספק שעל מנת שהביוגרפיה תהיה מושכת, מגובשת ומאורגנת, יש צורך לארגן את העובדות בהתאם ל'סיפור' שמספר הביוגרף".
וכאן קיבלנו פנס אור לַהבנת הדרך, שבּה נשקפים לפנינו קורות החיים דרך הפילטר של הסִפְרות: גוברין קובעת עמדה ברורה לגבּי ההטיה שיש בכל ביוגרפיה:
"שני ביוגרפים של אותה אישיות יספרו 'סיפור חיים' שונה, וכל 'סיפור חיים' כזה מטבעו, שיש בו יותר משמץ של מלאכותיות. כל 'סיפור' מחייב התעלמות מעובדות מסוימות, שאינן עולות בקנה אחד עם 'הסיפור', ובאותה השעה מחייב הדגשת עובדות אחרות, המתאימות את עצמן 'לסיפור' ומדגישות אותו".
אסתר ויתקון בחרה ללכּוד את לבֵּנו בסיפורי מאבק והתמודדות – ובאמצעות ז'אנר מורכב זה, שבּו ספרות ופרקי חיים נוגעים זה בזה. לפנינו דרך כתיבה שונה מזו שאנו מקבלים בכתיבת אוטוביוגרפיה רגילה.
אין כאן ביוגרף המסַפר את חייה. היא זו המספרת סיפור אישי, והקליידוסקופ המשפחתי נחשף בין השיטין: סיפורי חיים של אחרים, ובדרך-לא-דרך מתוארים מצבים שונים, תקופות שונות, משבְּרי חיים. אין היא צריכה להרחיק לכת, היא מבינה תוך כדי כתיבה, שעלילת חייה וסיפור זמנם ומקומם – כל אלה רוקמים את מארגי הדור כולו, את המובן של הכול
פה אפיזודה, שם שדה תירס, והנה רפסודה בזרם – וכך פרק אחר פרק. קטעי חיים – וכל אלה חושפים בסימני מורס רוחניים צופן מיוחד - זו המשמעות, זו אותה תורת חיים, שחיפשה כל הזמן.
ליד שם הספר בעמוד הפתיחה כתבה אסתר: "סיפור משפחה רב דורית משואה לתקומה". את הערך המוסף של הדברים היא חושפת, כאשר בפרק הפתיחה, היא כותבת, שהיא מנחילה את הספר בנכס לילדים – "נכס משפחתי אֱנושי שראוי לשמרו לדורות הבאים, כפי שנהגו בני משפחתה של גליקל מהלין שבגרמניה, ביומן שכתבה במאה השמונה עשרה", עמוד 13.
גליקל מהמלין – זו דמות שהפכה לאגדה – והסיפור שלה נותן מבט היסטורי:
יש בדמות זו סוג של נר נשמה, נר זיכרון, סיפור של געגועים ותקווה לגאולה. כזה הוא גם סיפורה של אסתר ויתקון.
אשכול 20375