האשכול ירכז חומר המציג את מעללי "הציונות האדומה" מאז תחילת שיבת ציון לפני יותר ממאה שנה.
התנכלות "הציונים האדומים" ליישוב היהודי וליהודים אינו דבר חדש, והחל עם הגעת הציונים האדומים לארץ ישראל.
העובדות המתגלות מפחידות ומוסתרות מהציבור עד היום.
בבתי הספר מלמד משרד החינוך היסטוריה מסולפת לחלוטין, שמטרתה הסתרה ועיוות האמת ההיסטורית, שממשיכה ומתקיימת ורוחשת מתחת לפני השטח ללא הרף.
היום, אחרי חשיפת מעשיהם המחרידים של הקרן החדשה - NIF , אנשיה, ואירגוניה הלא ממשלתיים, מן הראוי שהציבור יידע, שאנשים אלה הם חלק מאותו סדר יום של אנשי ה"ציונות האדומה", שעסקו, וממשיכים לעסוק, בחיסול זכותה של מדינה יהודית להתקיים בארץ ישראל, מאז עלייתם ארצה ועד לרגע זה.
עו"ד שפטל החל בסידרת תוכניות חושפניות ברדיו, בהן הוא מציג את הציונות האדומה, ואת ההשתלשלות העובדתית, המוסתרת מעיני הציבור באדיקות.
מדינת כל אזרחיה היה סדר היום של הציונות האדומה שהתנגדה למדינה יהודית ולדת היהודית כחלק ממשנתה הפוליטית.
ליה
17.09.1110:20
1. מהי בדיוק 'הציונות האדומה' ומה היו חטאיה העיקרייםבתגובה להודעה מספר 0
מתוך החיים על פי שפטל ( 15/09/2011 )
1.מהי בדיוק 'הציונות האדומה' ומה היו חטאיה העיקריים.
2.בצ"ג (93) השנים האחרונות.
עו"ד יורם שפטל בתוכנית על 'הציונות האדומה' וחטאיה - על מחתרת ניל"י, על רצח ארלוזורוב, ועל אנשי השומר "שהיו כולם אנשי שמאל מובהקים שהלשינו לטורקים".
16. תמליל דבריו של עו''ד יורם שפטל מתוך תכניתו - חלק א'בתגובה להודעה מספר 1
ערכתי לאחרונה בתאריך 31.10.11 בשעה 09:07 בברכה, פילוביץ שחף
תמליל דבריו של עו"ד יורם שפטל מתוך תכניתו בערוץ 103 מתאריך: 15/09/0211
מהי בדיוק 'הציונות האדומה' ומה היו חטאיה העיקריים בצ"ג (93) השנים האחרונות? (חלק א')
הנושא של התכנית הערב הוא צ"ג שנות חטאים של הציונות האדומה, צ"ג בגימטרייה זה 93 והמספר הוא לא מקרי כי אני מתחיל מתרע"ח שזה שלהי 1917. עכשיו ראשית הסבר קצרצר למה אני מתכוון שאני אומר הציונות האדומה, כשאני אומר הציונות האדומה אני מתכוון למפלגת השלטון המרכזית במדינת ישראל בין השנים תרצ"ג עוד לפני קום המדינה 1933 ותשל"ז 1977 השנה בה סולקה מפלגת השלטון המרכזית שקראו לה בתחילה מפא"י ולאחר מכן מפלגת העבודה, השנה בה סולקה מפלגת העבודה מן השלטון במהפך ההיסטורי. עניין שני, כאשר זהו הזרם המרכזי ואילו האגף השמאלי של הציונות האדומה תמיד הסתובב סביב השומר הצעיר שהוא במרכז האגף האדום הקיצוני ושני אלה יחדיו מההווים את הציונות האדומה. עניין נוסף שראוי להבהרה, חטאי הציונות האדומה במשך צ"ג השנים שאני הולך לדבר עליהם אינם, הם בהיקף כזה שתוכנית אחד וגם לא עשר תוכניות לא יספיקו להקיף אותה. אנחנו לכן כל הנושאים שניגע בהם זה אך ורק ממש על קצה קצהו של המזלג וגם כאן אנחנו נעסוק אך ורק בחטאים המדיניים ונעזוב לחלוטין את הפן החברתי כלכלי שהציונות האדומה יצרה, אותו משטר אימים נורא ששרר בארץ עד שנות התשעים אפילו, משטר שללא פנקס אדום חייך לא היו חיים, אבל אנו לא ניגע בעניין הזה ואנחנו נתרכז אך ורק במחדלים ובחטאים בעלי ההיבט המדיני של הציונות האדומה.
ואנחנו פותחים כמו שאמרתי בראשית תרע"ח שזה שלהי 1917 לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה.
באותה תקופה מחתרת ניל"י שהיא ראשי תיבות של 'נצח ישראל לא ישקר', מחתרת שנוסדה בתרע"ה 1915 במטרה מתוך ראייה מדינית מרחיקה לכת, לסייע לבריטים במלחמתם בטורקים שהיו, טורקיה הייתה אז המעצמה השלטת במזרח התיכון וכמובן בארץ ישראל. השלטון הטורקי בארץ ישראל ב- 1917 תרע"ז מלאו לו בדיוק 400 שנה החל מ- 1517. ואנשי ניל"י הבינו שהמפתח לקידום הציונות זה סילוק השלטון הטורקי מהארץ והם שמו עיניהם על בריטניה דבר שלפחות בראשיתו של תהליך השלטון של המנדט התברר כנכון. כתוצאה מכך וכתוצאה שבישוב העברי הקטן שמנה בקושי 60000 איש באותם שנים ידעו על אותה אסטרטגיה מרחיקת לכת ומוצלחת של ניל"י, הייתי אומר היוקרה של מחתרת ניל"י ואנשיה שהם בני הבילויים הראשונים במושבות הותיקות ובראש ובראשונה זיכרון יעקב, היוקרה של אותה קבוצת ניל"י הייתה בשיאה בקרב הישוב והם נראו כמנהיגים עתידיים של הישוב לאחר תום המלחמה וסילוק השלטון הטורקי. עוד יש להדגיש שאותם אנשי מחתרת ניל"י היו הדור הראשון אחרי 2000 שנה של צברים שמלידתם דיברו אך ורק את השפה העברית. אבל לציונות האדומה דווקא בגלל המועמדות הטבעית של אנשי ניל"י להיות הייתי אומר המנהיגים לא השליטים אלה המנהיגים של הישוב היהודי בארץ, דווקא משום כך אנשי הציונות האדומה לא ראו את הדברים עין בעין והחליטו לסלק אותם מן הדרך ובאמצעים חסרי מעצורים. אנשי השומר הידוע והמפורסם היו כולם אנשי שמאל מובהקים, והלשינו לטורקים בכסלו תרע"ח שזה אחד באוקטובר 1917, על כך שכל הנהגת ניל"י נמצאת באותו יום במושבה זיכרון יעקב. הצבא הטורקי בהדרכת אנשי השומר הקיפו את העיירה, הקיפו את המושבה, תפסו את מרבית הנהגת ניל"י, למעט יוסף לישנסקי שהצליח להימלט אבל לא לזמן רב, הוא נתפס ונורה ע"י אנשי השומר והוסגר פצוע לידי הקלגסים הטורקיים. יחד איתו נתפסה כמו שאמרתי כל הנהגת ניל"י, כשהבולט בין שאר האנשים שנתפסו הוא נחמן בלקין. לאחר שהם הוסגרו לידיהם של הטורקים הם נשלחו לדמשק ושם הועמדו למשפט במירכאות כפולות ומכופלות, לישנסקי ובלקין הוצאו להורג והשאר נידונו לתקופות מאסר ארוכות וכפי שנראה להלן, הפעולה השטנית הזאת הבוגדנית הזאת הרצחנית הזאת של הציונות האדומה כדי לסלק יריב הטוען לשלטון מן הדרך איננה מעשה אחד שלא חזרו עליו יותר אלא, זוהי ממש דרכה של הציונות האדומה בהתמודדות הפוליטית במטרה לכבוש את השלטון ולסלק באופן חסר מעצורים כל יריב שניצב בדרך, גם אם מדובר בבגידה ובשיתוף פעולה עם האויב.
כולנו, ועכשיו אני מגיע לחטא השני, כולנו למדנו במסגרת המשנה המסולפת שלימדו אתנו בביה"ס שאת העלייה לארץ ישראל הפסיקו הבריטים במסגרת הספר הלבן בשנת תרצ"ט 1939. זה נכון אבל זוהי רק מחצית האמת ולפעמים לומר וללמד רק את מחצית האמת זה אפילו גרוע מללמד דברי שקר. כי שערי ארץ ישראל נסגרו בפני מרביתו של העם היהודי ע"י הסוכנות היהודית כתוצאה מיוזמה של חיים ויצמן בין בריתה לאורך דור שלם של הציונות האדומה וסגירת שערי הארץ נעשתה בדרך הבאה: הסוכנות פנתה לשלטונות המנדט ואמרה שמן הראוי שרישיונות העלייה לא יוצאו ע"י ממשלת המנדט אלא ע"י הסוכנות היהודית שהיא זו שתוציא את שרישיונות העלייה שנקראו אז בשם 'סרטיפיקטים'. והסוכנות הוציאה רישיונות עלייה החל משנות העשרים אך ורק או לא נאמר אך ורק אלא בראש ובראשונה לבוגרי הכשרות החלוץ, שזה תנועת הכשרה של הציונות האדומה שהכשירה חלוצים עלייה לארץ ישראל ורק אלה או כמעט רק אלה קיבלו סרטיפיקטים לעלות לארץ וכך נוצר וזה היה בכוונת מכוון = רוב אדום מלאכותי בארץ ישראל משום שעם ישראל רובו ככולו הודר מן הארץ. הנימוק להדרתו של רוב רובו ומניינו של עם ישראל מן הארץ היה, הוא ניתן ביטוי מדויק בדבריו של חיים ויצמן: "אנחנו לא צריכים את 'רחוב נלסקי' מוורשה בארץ ישראל". נלבסקי זה הרובע היהודי בוורשה שבו התגוררו בעיקר יהודים שומרי מצוות וזה היה הדגל של סוג היהודים שהסוכנות לא רצתה שיעלו לארץ. אבל לא רק הם, כל מי שאיננו חלוץ וגם לא היה לו 1000 לירות שטרלינג מזומן בכיסו, 1000 לירות שטרלינג ב- 1922-3-4-5 ערך הקנייה שלהם הוא כמיליון דולר היום, כמיליון דולר היום וכמובן שלאף אחד כמעט לא היה את הכסף הזה ולכן עם ישראל הודר רובו ככולו מארץ ישראל כדי לאפשר ליצור כאן רוב אדום ומלאכותי בארץ. אני רוצה להביא לכם דוגמה מהוריי שכמובן הודרו מהאפשרות לעלות לארץ, אבל בכל אופן הם הגיעו הנה בשנות השלושים הכיצד?, אימא שלי הגיעה הנה במסווה של עיתונאית פולנייה של העיתון היהודי העולמי של היהודים הפולנים המתבוללים 'נוביני קורייר', ואילו אבא שלי עשה כל מני תרגילים פיננסיים רמאים כדי ליצור מצב שווא כוזב אצל שלטונות המנדט שיש לו 1000 לירות שטרלינג בכיסו, סכום שאפילו חלקו הקטן לא היה ברשותו באותה עת. כך הצליחו הוריי להגיע לארץ ואם לא כן היו כמובן הופכים מ- 'אבק אדם' בשפתו של ויצמן לאפר אדם באושוויץ כמה שנים לאחר מכן.
הפרשה השנייה, החטא השלישי הכבד וכמו שתיראו גם הרצחני של הציונות האדומה זה 'פרשת רצח דה האן'. ראשית כמה מילים מיהו דה האן: דה האן היה אנטי ציוני קיצוני, איש אגודת ישראל רווי משטמה ושנאה למפעל הציוני שהלך נבנה והתגבש בארץ ישראל של שנות ה- 20, וב- 1926 תרפ"ו החליטה הוועדה המרכזת של ההסתדרות בראשותו של בן גוריון שהיה אז מזכיר ההסתדרות, וכן מפקדת ההגנה שהייתה אז בראשית צעדיה ובחיתוליה לחסל פיזית, כן לרצוח את דה האן, המשימה הוטלה על אדם בשם עודד תהומי, לא עודד, בשם תהומי והוא ביצע אותה בהצלחה במירכאות כפולות ומכופלות ודה האן נרצח בדם קר בשל היותו יריב פוליטי של הציונות האדומה ושל הציונות בכלל , אבל איש בשום זרם אחר של הציונות לא העלה בדעתו לרצוח את דה האן בגלל השקפותיו ופעילותו האנטי ציונית הארסית יש לומר, המנוולת יש לומר, אבל היעלה על הדעת כי כך נטפל ביריבים פוליטיים?. אנחנו רואים כאן המשך ישיר לדרך האיומה והנוראה של חיסול צמרת ניל"י, אותו דבר ובצורה עוד יותר ברוטאלית הפעם לא נתנו לטורקים לרצוח או לאנגלים לרצוח אלא את הרצח ביצעה ההגנה עצמה וכך הלך לעולמו הפרופסור דה האן. אנקדוטה קטנה בעניין הזה, אני השתתפתי לפני קרוב לשנתיים בתכנית לקראת ציון יום ההתנקשות בחייו של רבין, והשתתף בתכנית ההיא פרופסור צחור, ואני אמרתי באותה תכנית שמי שהביא הנה אידיאולוגיה של רצח פוליטי זה הציונות האדומה, לא יגאל עמיר שפעל כאיש בודד, אלא תנועה פוליטית שלמה, שרצח פוליטי היא דרכה ומשנתה, זוהי הציונות האדומה, היא זו שהביאה לארצנו את הרצח הפוליטי. ופרופסור צחור איש השמאל המובהק שלא לומר השמאל הקיצוני, באופן ממש שקרי אמר את הדברים הבאים בתשובה: "תהומי שביצע את הרצח היה איש ימין", וזה שוב דוגמה מובהקת בצורת החצאי אמת שהם שקר יותר גרוע של דרך ההתנהלות בוויכוחים של אנשי השמאל. תהומי חמש שנים לאחר מכן היה מפורשי ההגנה אבל את הרצח של דה האן אמנם פיזית בידיים ביצע תהומי שהיה איש שמאל מובהק, אבל לא הוא החליט על הרצח, על הרצח של דה האן החליט בן גוריון אישית, החליט גולומב מפקד ההגנה אישית, הם החליטו על הרצח, הם שלחו את תהומי לרצוח את דה האן, ולכן הניסיון להדביק את הרצח הזה אישית על תהומי שגם היה איש שמאל מובהק כשביצע את הרצח, דוגמה מובהקת לרמייה שבה השמאל מנהל את הויכוחים ואת העמדות הפוליטיות שלו.
החטא הבא החמור מאין כמותו הוא ההתנגדות העיקשת לכל אורך שנות העשרים והשלושים של הציונות האדומה, להגדיר את מטרתה של הציונות כהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. הקונגרס הציוני הראשון חרט על דגלו את הקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל כמטרתה האחת ואין בילתה של הציונות, על כך חזרו כל הקונגרסים הציוניים עד מלחמת העולם הראשונה. לא זו אף זו, התנועה הציונית כולה נוסדה ע"י הרצל בעקבות ספרו המונומנטאלי 'אלטנויילד, ת"א – ארץ חדשה נושנה' כפיתרון לבעיה היהודית הבעיה האנטישמית ומהו הפיתרון? הקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל. זהו הלו"ז של הציונות ואין בציונות דבר למעט הקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל. והנה עם הופעתה של הציונות האדומה וחיים ויצמן על בימת נשיא ההסתדרות הציונות, חיים ויצמן בן בריתה המובהק של הציונות האדומה במשך דור שלם, כל תקופת המנדט מסיום מלחמת העולם הראשונה ועד לסיום המנדט, תקופה מדויקת של 30 שנה, תרע"ח – תש"ח. ובכן הציונות האדומה הזאת הסירה מעל סדר היום הציוני את הקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל. בקונגרס הציוני הי"ז שהתכנס בתרצ"א העלה ז'בוטינסקי את ההצעה שההסתדרות הציונית תשוב לעצמה ותכריז על הקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל כעל מטרתה האחת והיחידה של הציונות. עכשיו שימו לב לדברים שנשאו בעניין הזה באותו קונגרס הי"ז של ההסתדרות הציונית, שניים מהמנהיגים הבולטים של הציונות האדומה, מאיר יערי מטעם השומר הצעיר ודוד בן גוריון לא אחר שהיה אז מזכ"ל ההסתדרות לימים יושב ראש הסוכנות ולימים ראש ממשלת ישראל. אומר מאיר יערי: "אנו שוללים את הרעיון הבורגני ואת החלום של מדינה יהודית" והוא מוסיף ואומר: "השלכת הלוזונג של מדינת יהודים כלוזונג פוליטי אקטואלי, עם כל הסממנים של שלטון, מתכוונת להשליט בארץ ישראל משטר קולוניאלי, משטר של דיכוי מתמיד של הפועלים הערבים, של נישול האוכלוסין הערבים מזכויותיהם הפוליטיות האלמנטאריות". שימו לב זה בדיוק הלשון של כל שונאי ישראל היום, אחת לאחת, מילה במילה וכך מתבטא אחת הבולטים שבמנהיגי הציונות האדומה מאיר יערי. אבל אם אתם חושבים שלבן גוריון יש דעה יותר טובה על הקמת מדינת יהודים בארץ ישראל - אז אתם טועים. הנה מה שבן גוריון אומר בתשובה להצעתו של ז'בוטינסקי באותו קונגרס, ציטוט, בן גוריון: " לא נשלים עם שלטונה של קבוצה לאומית אחת על רעותה, לא עתה ולא בעתיד, אך אין אנו מקבלים את סיסמת המדינה היהודית שמשמעותה בסופו של דבר שלטון היהודים על תושבי הארץ הערבים, אנו שוללים שלטון שלנו על הערבים גם כאשר ישתנו יחסי הכוחות בארץ לטובתנו כתוצאה של ההתפתחות הדינמית הקשורה בעליה היהודית לארץ ישראל". בן גוריון שהשמאל באופן רמאי במשך דור שלם כינה אותו כמייסד מדינת היהודים היה אויב של הרעיון של הקמת מדינת היהודים ומדינת היהודים ונגיע לכך בהמשך, מדינת היהודים נכפתה על הציונות האדומה הר כגיגית ע"י הארגון הצבאי הלאומי במלחמתו נגד האימפריאליזם הבריטי וסילוקם של הבריטים מהארץ. וכמו כן כמובן השואה, עד אז, עד אז הציונות האדומה התנגדה בתוקף לאורך למעלה מדור שלם להקמתה של מדינה יהודים בארץ ישראל, ואם אתם חושבים שהדברים של בן גוריון הם חד פעמיים והם נאמרו רק בקונגרס הציוני הי"ז – אז אני רוצה להפנות אתכם לעדותו של בן גוריון בוועדת פיל, ועדת פיל היא ועדה שהבריטים הקימו בעקבות מאורעות תרצ"ו, הפרעות הערביות בארץ. הוועדה קמה בשנת 1937 ובאותה שנה העיד בפניה בן גוריון ואלה הם דבריו המדהימים: בן גוריון: "אנשי המדינה יכולים לסגור את שעריה לפני עולים חדשים ואפילו מאחיהם ואילו הבית הלאומי כל עוד הוא נשלט ע"י הבריטים שהכירו בשעתו בזכות העם כולו להיכנס לתוך בית זה – היא ערובה כנגד התאכזרות אפשרית של יהודים ביהודים, כל עוד ימצא בעולם יהודי הזקוק והמוכרח ורוצה לעלות לבוא ארצה – לא יוכלו גם יהודי ארץ ישראל למנוע את כניסתו, אילו נאמר מדינה היינו אומרים שהכוונה היא שרק יהודים יהיו בארץ ישראל, וגם משום בעיית המקומות הקדושים – איננו רוצים לקבל על עצמנו בלבד את האחריות עליהם, אנו מכירים שהם צריכים להיות ברשות כוחות בינלאומיים בעזרת המנדט". כלומר בן גוריון מבהיר לשליטים הבריטים מדוע הוא איננו רוצה, איננו חולם אפילו על הקמתה של מדינה יהודית, אותו בן גוריון שבעזות מצח הוגדר עשר שנים מאוחר יותר במשך דור שלם ועד היום שותים את דברי ההבל הללו - כמי שהקים את מדינת היהודים, לא פחות ולא יותר. אנחנו נעשה כאן אתנחתא.
חזרנו ואנחנו ממשיכים, ואנחנו מגיעים לחטא הבא של הציונות האדומה מהחמורים שבחטאיה, הלא היא עלילת הדם בעניין רצח ארלוזורוב, עלילת דם שלא הייתה אלא מכשיר של הציונות האדומה להשתלט באופן סופי על היישוב העברי בארץ ועל ההסתדרות הציונית. ביוני 1933 שזה סיוון תרצ"ג נורה חיים ארלוזורוב ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית בחולות ת"א במקום שהיום ניצב פחות או יותר באותו מקום 'גן העצמאות'. בו בערב בן גוריון שהיה באותו ערב בוורשה, שלח מברק להנהגת מפא"י ודרש בלי לדעת שום דבר שהרוויזיונסטים יואשמו ברצח של ארלוזורוב. אשתו של ארלוזורוב כאשר בתחנת המשטרה באותו ערב הראו לה תמונות של כל מני יהודים אנשי בית"ר, כחשודים שמא הם ביצעו את הרצח - גערה בשוטר היהודי דרך אגב שקוראים לו פרידמן, שהיה סמל במשטרת ת"א המנדטורית, גערה בו על כך שהוא מראה לה תמונות של יהודים כי היא אמרה "זה שירה בחיים היה ערבי". כל זה לא מנה מהשלטונות הבריטים בשיתוף פעולה הדוק עם אנשי מפא"י – להעלים את זיכרון הדברים הזה שכתב סמל פרידמן והדבר אפשר כמה חודשים לאחר מכן לגברת ארלוזורוב באופן ציני באולם בית המשפט לזהות את אחד משלושת הנאשמים, הנאשמים היו אבא אחימאיר, צבי רוזנבלט ואברש'ה סטבצקי אברהם סטבצקי, זה לא מנע האמירה הזאת של הגברת ארלוזורוב בליל הרצח שערבי הוא היורה, זה לא מנע מהגברת ארלוזורוב באולם בית המשפט להצביע על אברהם סטבצקי שממש לא נראה כמו ערבי, אבל ממש לא, להצביע עליו על כמי שירה על בעלה חיים ארלוזורוב. והתוצאה של המשפט שכמובן היו שני שופטים ערבים, שני שופטים אנגלים ושופט יהודי אחד אהרן ולרו, התוצאה של המשפט הייתה שאבא אחימאיר זוכה בלי להשיב על האשמה, צבי רוזנבלט זוכה גם כן, ואילו אברהם סטבצקי בעקבות הצבעתה של הגברת ארלוזורוב עליו כמי שירה בבעלה – הורשע ונידון למוות. פסק הדין המרשיע הזה, הפך לנושא יחיד במערכת הבחירות של קיץ תרצ"ג להסתדרות הציונית, בו הואשמו הרוויזיוניסטים תנועת ז'בוטינסקי בעלילת הדם הנוראה, על היותה החראית ואיש בית"ר כמי שביצע בשליחות התנועה את הרצח והתוצאה של מערכת הבחירות הייתה השתלטות ואך ורק בעקבות התעמולה השטנית והשקרית הזו, השתלטות של הציונות האדומה על ההסתדרות הציונית ועל כל מוסדות הישוב בארץ ללא יוצא מן הכלל, ומאז ועד למהפך תשל"ז 1977 במשך 44 שנים רצופות היה הישוב בארץ ולאחר מכן תושבי המדינה נתונים לשלטון הציונות האדומה. כמובן יש להזכיר שבית המשפט העליון המנדטורי זיכה את סטבצקי מכל אשמה ועוד יש להזכיר וזה הדבר הנורא ביותר, פרופסור דב סדן, שהיה לימים חבר כנסת מטעם מפא"י, ראה את אברש'ה סטבצקי בשעה שבע בערב, בירושלים, ארלוזורוב נורה בשעה שמונה בערב בת"א, באותם ימים לנסוע ברכבת בין יפו לירושלים לקח שלוש שעות וזהו בדיוק פרק הזמן שלקח במכונית להגיע מירושלים לת"א. זאת אומרת, אין כוח בעולם שאדם שהיה בירושלים בשבע בערב יכול לירות במישהו בת"א בשמונה בערב, דב סדן שתק, ראה כיצד סטבצקי נידון למוות על כך שהוא ירה בת"א בארלוזורוב והוא ראה אותו בשבע בערב, שעה קודם בירושלים והנבל שתק. לימים כאשר הוא הודה בכך בראיון למעריב בשנת תשמ"ב 1982 שהוא אכן ראה את סטבצקי בירושלים, הוא נשאל מדוע אם כן הוא שתק 49 שנים והוא השיב "טובת המפלגה". ואבוי לה למפלגה שזאת היא טובתה. זוהי הציונות האדומה במיטבה, פרשת עלילת הדם של רצח ארלוזורוב שבעקבותיה הציונות האדומה השתלטותה על ההסתדרות הציונית ועל הישוב בארץ – היא היא הבבואה הכי מוצלחת והכי מובהקת של הפרצוף של הציונות האדומה.
החטא הבא ושימו לב אני הולך בסדר כרונולוגי, החטא הבא של הציונות האדומה היא מדיניות ההבלגה בגל הטרור הערבי ששטף את הארץ בין תרצ"ו לתרצ"ט, 1936 עד 1939. אל מול גל הטרור הזה הציבה ההגנה על פי הוראת ההנהגה הפוליטית של מפא"י בראשות בן גוריון שאז כבר היה יושב ראש הסוכנות היהודית, למעשה ראש ממשלת ההסתדרות הציונית, על פי ההוראה ננקטה פעילות מדניות של הבלגה. מה פירוש הבלגה?, אסור לזום שום פעולה שתמנע התקפה ערבית, אפשר להתגונן מול הערבים רק כאשר הם באים ותוקפים, רק אז מותר לאחור בנשק ולהתגונן, לפני כן אי אפשר. כתוצאה מכך היוזמה כולה הייתה כל הזמן בידי הערבים. על המדיניות המופקרת הזאת נמתחה ביקורת גם ע"י חוגי הציונות האדומה. אני רוצה להביא למשל את דברי של זלמן ארן שנאמרו במרכז מפא"י בשנת 37 תרצ"ז וכך אומר זלמן ארן: "את שיטת ההבלגה, ההבלגה הפכה להיות שיטה בזויה ואני רואה בה אחד הכישלונות הגדולים של הישוב היהודי במאורעות אלה, עכשיו קל יותר לערבי להרוג יהודי מאשר כלב, לזה סייענו אנחנו בשיטת ההבלגה הבזויה שגזרנו על עצמנו". אבל בסופו של דבר ולא ניכנס לכל הפרטים, ממש בשלהי 38 תחילת 39, ההגנה במידה מסוימת בגלל אורד וינגייט ושוב לא ניכנס לשלל הפרטים, נסוגה מעט מהמדיניות הזאת ושוב בראש ובראשונה מסיבות של פוליטיקה פנימית של שימור השלטון, וביטוי לכך נתן ברל רפטור בדברים שהוא נשא במרכז מפא"י בקיץ 38, הוא אומר כך, ברל רפטור: "גם הכוחות הפנימיים שלנו יחלשו עקב ההבלגה הזאת, ואם אין אנו עושים מה שצריכים היינו לעשות יכולה לבוא התפרצות רוויזיוניסטית מסוכנת, אני מפקפק אם בהתנהלות כזאת של הבלגה נוכל לשמור על שלטוננו מבפנים בישוב". לא פחות ולא יותר, כלומר ההסתלקות המסוימת ממדיניות ההבלגה הארורה של הציונות האדומה נבעה לא משום שנשפך דמינו כמים ברחובות בערים בכפרים ובדרכים אלא – משום חשש שהמשך ההבלגה יביא לכך שרסן השלטון יישמט מידי הציונים האדומים, זה ורק זה הביא לשינוי מסוים מאוד יש לומר במדיניות ההבלגה.
כולנו למדנו בבתי הספר את ההיסטוריה השקרית לפיה ההגנה וההגנה בלבד כמו גם הפלמ"ח, ארגנו את מפעל העפלה, ובכן כשם שהציונות האדומה התנגדה עד 1946 תש"ו להקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל – כך היא התנגדה בתוקף רב עוד יותר למדיניות העפלה. מדיניות העפלה החלה בשנת תרצ"ח ע"י בית"ר ולמה היא החלה?, היא החלה משום שז'בוטינסקי הבין ששואה מתרחשת ובאה על יהדות אירופה, ואי אפשר שיגיעו לארץ רק אנשים שהציונים האדומים נתנו להם סרטיפיקטים להיכנס לארץ, יש עוד יהודים בעולם וגם אותם צריך להביא ארצה. ואז בית"ר החל לארגן אוניות מעפילים של אנשים שהציונים האדומים סרבו לתת להם סרטיפיקטים, והציונות האדומה תקפה במילים חריפות ביותר את מפעל העפלה הזה, שדרך אגב הצליח להביא לארץ כ- 15000 איש, בטענה שמציפים את ארץ ישראל "באלמנטים בלתי רצויים". אבל גם לאחר שהחלה מלחמת העולם השנייה כלומר, לאחר שהשואה החלה, עדיין מפא"י דגלה בסלקציה, ואני רוצה לצטט מדבריו של משה שרת מ- 8-6-1941 שזה סיוון תש"א וכך הוא אומר: משה שרת: "אין שליטה, הרוויזיוניסטים חידשו את פעילותם ועוד ידם נטויה, הם לקחו את כולם, עיוור, פיסח, אפילו מושב זקנים שלם, הם אינם מקפידים על חומר אנושי רצוי, יש להעלות את הטובים בלבד" - ושימו לב למשפט המחריד הבא - "ואת המנוולים לגרש מחופי הארץ". מי שלא מקבל סרטיפיקט מהציוני האדום הוא מנוול, לא פחות ולא יותר וגם במהלך השואה, ויש לגרש אותו מחופי הארץ. ומי אומר את זה? מי שלימים היה ראש הממשלה מטעם הציונות האדומה משה שרת.
במילים אחרות כדי לשמור על רוב אדום בארץ ישראל גם במהלך השואה, הציונות האדומה עושה סלקציה - איזה יהודי יעלה ואיזה יהודי לא יעלה, יהודי אדום – יעלה, יהודי שאיננו אדום יישאר למאכלת. אבל החטאים של הציונות האדומה בהקשר למלחמת העולם השנייה לא מתמצים רק בחטא הזה שעמדנו עליו זה עתה. אנשי השומר הצעיר הם כזכור האגף הקיצוני של הציונות האדומה הם סרבו להילחם בנאצים, סרבו להלחם בגרמניה בגלל הסכם האי לוחמה בין היטלר לסטלין יימח שמם וזכרם. אנחנו כאן למרבה הצער נאלצים לסיים, אבל לא נסיים עם הנושא הזה ונמשיך איתו בשבוע הבא, ערב טוב שבת שלום לכל המאזינים, ואנחנו נשתמע בתכנית הזאת באותו נושא בשבוע הבא באותו יום ובאותה שעה, תודה יורם שפטל באולפן.
ערכתי לאחרונה בתאריך 31.10.11 בשעה 21:50 בברכה, ליה
אפשרויות ניהול
haier_82
13.10.1522:09
55. פילוביץ ז''ל איזה תותחבתגובה להודעה מספר 17
אפשרויות ניהול
ליה
19.09.1108:38
2. הרב יוסף: השמלאנים הם ''מלאכי חבלה''בתגובה להודעה מספר 0
מנהיגה הרוחני של ש"ס, הרב עובדיה יוסף, התבטא אמש (שבת) בחריפות בדרשתו השבועית וכינה את האנשים המשתייכים לשמאל המפה הפוליטית "מלאכי חבלה". הרב מסר את שיעורו השבועי בבית הכנסת הסמוך לביתו בשכונת הר נוף בירושלים ואמר כי "הקדוש-ברוך-הוא דן את בני אדם, יש לאדם מלאכים מימין ומשמאל. הימניים תמיד מלמדים זכות, השמאלנים – חובה. גם פה יש לנו שמאלנים - אלה כולם מלאכי חבלה".
כמו כן, דיבר הרב בשבחם של הימנים ואמר כי "יש לנו ימנים, אנשים יראי שמים, הולכים על פי התורה. לכן כל אחד ואחד צריך לסגל לו מלאכים ימניים. ימין, כן. לא ליכוד - מלאכים ימניים, לתורה, אלה למעלה, והם ילמדו עליו זכות בראש השנה, ביום הדין. עומדים שם מלאכים שירחמו עליו, הקדוש-ברוך-הוא יבוא וימתיק את הדינים, יכתוב עליו לחיים טובים ולשלום".
2.מר שפטל היחיד בתשקורת שאומר את האמת ההיסטורית של עם ישראל בארצו. יישר כוח! כל מילה אמת צרופה. הציונות האדומה פשעה לעם היהודי ולארץ חמדת אבות יותר מכל אוייב וצר, וגם שיכתבה היסטוריה ומורשת של חצאי אמיתות ובדיות.
ולראייה הפלמ"חניק יורם קניוק על מורשת הפלמ"ח:
"אנחנו לא היינו פלמ"חניקים מותקים שכותבים שירים וגונבים מהלול. אנחנו היינו חורניים, והיתה לנו מורשת. בשביל המורשת היינו מוכנים להרוג לא רק ערבים. גם יהודים אם צריך".
וכל מי ששלמד מעט את ההיסטוריה הלא משוכתבת של מפא"י האדומה(ששלי יחימוביץ רוצה לחד"ש עלינו חלילה וחס!), יודע איזה יהודים היה "צריך להרוג". כל יהודי שהיווה סכנה לשלטון האדום של בן-גוריון וגרורותיו.
אפשרויות ניהול
ליה
29.09.1111:02
4. שובה של המפא''יניקית יחימוביץ' מן העתיד אל העבר!בתגובה להודעה מספר 0
אין צורך לבדוק לקרוא ולבחון כל הצעה ששלי יחימוביץ מצביעה בעדה. אפשר לדעת מראש שהיא שגויה ומזיקה. חלומה הוא כינון מחדש של שלטון מפא"י הישן: משק ריכוזי וסגור, נתון בצבת הדוקה של הממשלה, של וועדי העובדים ושל המונופולים הגדולים. בחזרה לעולם של פעם.
הקיץ ההפוך של האחוס"לים.../ הקפיטליסט היומי
הקיץ האחרון היה הקיץ ההפוך של האליטות - מן העתיד אל העבר.
הוא החל עם "מרד האליטות 2.0: דור הפייסבוק," והסתיים עם "גרסת הקלאסיק: שובה של המפא"יניקית." ממהפכת דור העתיד נותרו רק כרי דשא חרוכים בשדרות רוטשילד ואוהלים לחסרי בית. נותרה רק שאלת העתיד שמזמנת לנו מפלגת העבודה המתחדשת (כתב:אורי רדלר).
מחאת האוהלים הייתה מרד האחוס"לים. הסוציולוג המנוח ברוך קימרלינג טבע את ראשי-התיבות אחוס"ל - אשכנזי, חילוני, ותיק, סוציאליסט, לאומי - לתיאור האליטה השלטת בישראל בעשורים הראשונים לקיומה. אם נפריד לרגע בין קהל המזדהים הרחב וההטרוגני של מחאת הדיור, לקבוצה המצומצמת שהובילה את המחאה והכתיבה את יעדיה, נוכל להבחין על נקלה כי האחרונה מייצגת באופן מובהק את האליטה האחוס"לית הוותיקה.
האליטה האחוס"לית היא הקבוצה הלבנה (אשכנזים ומשתכנזים), החילונית והסוציאל-דמוקרטית שאיישה את עמדות המפתח בכלכלה הישראלית, בביורוקרטיה, באקדמיה, בעולם התרבות ובתקשורת בישראל. במובנים מסוימים, ניתן לומר כי שליטתה בחלק מהתחומים עדיין נמשכת. תמיכת הליבה של הקבוצה, בהתאמה, נמצאת במובלעות אחוס"ליות וביישובים אחוס"ליים. לדוגמה, ביישובים או שכונות המאוכלסים אשכנזים ותיקים ומבוססים, כמו כפר שמריהו, סביון, כרמי יוסף, או שכונת צהלה, או באזורים המאוכלסים בצעירי האליטה האחוס"לית, כמו באזורים מסוימים בתל-אביב, ניתן למצוא תמיכה רחבה, בשיעור של כשליש מכלל המצביעים, במשולש העבודה-מר"צ-חד"ש.
סדר היום האחוס"לי ניכר בבחירותיה ובגישתה של "השביעייה הסודית." כאשר פרצה מחאת הדיור היו דגליה העיקריים מחאה על מחירי הדירות והשכירות ועל יוקר המחיה באופן כללי. המסרים שהבליטו ליף ושות' - ההנהגה מטעם עצמה שכונתה "השביעיה הסודית" - היו שונים מאוד: ביבי הביתה, הקץ להפרטה והלאה הטייקונים. הבחירה הזו לא הייתה מקרית, כמובן. ההנעה הבסיסית לה הייתה העובדה שעבור האליטה האחוס"לית, אלו הרעות האמיתיות התובעות תיקון. המחאה על יוקר המחיה ומחירי השכירות הייתה לא יותר מאמתלא.
ההתמקדות בנתניהו, בהפרטה ובבעלי-ההון היא תוצר של משברי שנות השמונים, שהובילו להתמוטטות שלטון האחוס"לים. כוונת ראשי המחאה הייתה לסובב את הגלגל אחור, ולשנות את סדר היום האזרחי שהתעצב בישראל בעשרים וחמש השנים האחרונות.
השנים שבין 1977 ל-1985 היו הרות אסון עבור האחוס"לים. הניהול הכלכלי המופקר של המדינה, השחיתות שפשתה בכל, ומלחמת יום-הכיפורים הובילו בשנת 1977 למהפך שלטוני, שהעלה את "הליכוד" לשלטון. הממשלה החדשה ערכה כמה ניסיונות מהוססים לשנות את נתיבה הכלכלי של ישראל, אך לא העזה (ואולי אף לא רצתה) להתמודד עם המורשת הקשה שהותיר אחריו שלטון "המערך." הכלכלה בישראל של סוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים נותרה, לפיכך, על מסלול ההתרסקות האינפלציוני והגרעוני עליו עלתה כבר בסוף שנות השישים.
נפילת האליטה הישנה
המהפכה הכלכלית האמיתית בישראל התחוללה עם פשיטת הרגל המכונה גם "תוכנית הייצוב הכלכלית של 1985." תוכנית זו, שבאה אחרי התמוטטותם והלאמתם של הבנקים הגדולים, כללה שינויים רבים וחשובים, אך המרכזית בהם, מנקודת מבטם של האחוס"לים, הייתה ההגבלה על יכולתה של הממשלה להמשיך ולתמוך בחברות, בשירותים ובמערכות כלכליות כושלות.
המשק הישראלי שלפני שנת 1985 נשלט באופן ריכוזי - כספית, כלכלית ותעסוקתית - על-ידי מפעלי ההסתדרות והתעשייה הקיבוצית שבשליטת מפלגת העבודה, על-ידי מונופולים גדולים בניהול פוליטי, ועל ידי מערכת הבנקאות, שאף היא הייתה נתונה לשליטה פוליטית. איש לא דיבר אז על הפרדה בין הון לשלטון, שכן לא היה שום הבדל ביניהם. אנשים עברו, כעניין שביום-יום, מן הכנסת אל שולחן הממשלה ומשם לראש חברה הסתדרותית, וחוזר חלילה.
עיקר בעייתם של הקיבוצים, והחברות ההסתדרותיות הייתה הבסיס ההוני הצר שלהן. קיומם והוצאותיהם לא הסתמכו על הרווחים שהניבו כי אם על מימון וסבסוד שוטף על-ידי הממשלה (לדוגמה, באמצעות "ביטוח הצמדה" ובנק הפועלים). התמוטטות הבנקים ותוכנית הייצוב שמטו את הקרקע מתחת רגליהם, שכן עתה לא יכולה הייתה הממשלה להמשיך ולממן את הפסדיהם. התוצאה הייתה קריסה רבתי. ראשונה התמוטטה התנועה הקיבוצית. להלכה, נבעה קריסתה מהימור ספקולטיבי על גובה האינפלציה. בפועל, הקיבוצים מעולם לא ניצבו על רגליים משלהם מבחינה כלכלית. אחריה באו, ובמהירות, החברות ההסתדרותיות ועד תחילת שנות התשעים כבר התמוסס שלטונה של האליטה האחוס"לית בזירה הכלכלית.
השיחדש של השביעיה הסודית
הביקורת החריפה נגד בעלי-ההון וההפרטה לא הייתה מקרית. תהליכי ההפרטה בישראל - תוצאת הקריסה של יכולתה של ישראל לממן את משפחת הון-שלטון של ההסתדרות ושל המפעלים הממשלתיים - היו חלק מהשינוי שעברה ישראל. בעלי-ההון החדשים היו סמל לאובדן שליטה זה. כמעט כל אלו הנמנים עם "19 המשפחות" הם אנשים שעשו את הונם בעמל כפיהם. רובם לא צמחו מתוך האליטה הישנה - הם היו עניים או בני עניים, שעד שנות השמונים החזיקו בהון בסדר גודל קטן עד בינוני.
הפריצה הגדולה שלהם קדימה התחוללה במקביל לשקיעת הביורוקרטיה האחוס"לית הוותיקה ולפתיחה ההדרגתית של המשק הישראלי לתחרות ולעולם. בניגוד לתפישה הרווחת, כמעט אף אחד מהם לא עשה את הונו בקניית חברות מופרטות, אך ההפרטה - בהיותה ביזור (גם אם לא מספק) של הכוח השלטוני - והיותם של בעלי-ההון גורם חדש (ומתחרה) נתפשה כהפקרת הכוח בידיים לא נאמנות.
כך יש לקרוא את ה"שיחדש" של אחוס"לי רוטשילד. כשהם מדברים על "מלחמה בריכוזיות" הכוונה בפועל היא להגברת הריכוזיות השלטונית, והעברת השליטה במשק לידי הביורוקרטיה האחוס"לית. כשהם מדברים על "החזרת השלטון לידי העם" כוונתם, למעשה, לפגיעה בקניין הפרט של "העם" לטובת האליטה שהם מייצגים. כשהם מדברים נגד "ההפרטה" הם מדברים בעד השבת הכוח לידי הביורוקרטיה האחוס"לית בשירות המדינה ובאקדמיה. כשהם מדברים על "הטייקונים" הם חושבים במונחים פוליטיים של משחק סכום-אפס - כלומר, שהונו של אדם הוא בהכרח גזילה מאדם אחר. כשהם מדברים על "ביבי הביתה"... ובכן, כאן הם אכן מדברים על "ביבי הביתה."
אין כאן, כמובן, אקט מתוכנן ומודע. אין כאן עניין של מזימה, קשר, קנוניה או תוכנית ערוכה וסדורה. מנהיגי המחאה או כותבי דו"ח רוטשילד האלטרנטיבי לא חתרו במודע להשגת יעדים מסוימים. פעלה כאן, אם תרצו, "היד הנעלמה של הפוליטיקה" - כלומר, החתירה האינטואיטיבית של כל שדולה להעברת הכוח אליה, על חשבון אחרים.
הביורוקרטיה תומכת בהרחבת הביורוקרטיה
דוגמה טובה מספק דו"ח ועדת רוטשילד האלטרנטיבי, המכונה גם ועדת יונה-ספיבק. הדו"ח הוזמן על-ידי מנהיגי המחאה (האחוס"לים למשעי), כשכמעט כמעט כל כותביו - למעט יוסי יונה, משתכנז-המחמד - הם סטריאוטיפים אחוס"ליים. מסקנות הוועדה, בהתאם, אינן אלא קריאה ארוכה-ארוכה-ארוכה - מייגעת אף יותר משהיא מטופשת - לנטילת מושכות השליטה מידי הציבור והשבתן לידי ביורוקרטיית מומחים אחוס"לית. וועדת המשנה לענייני חינוך של הוועדה, למשל, מורכבת כמעט כולה מפונקציונרים בתחום החינוך, שמעמדם ופרנסתם יצאו נשכרים מהעצמת כוחה של הביורוקרטיה בתחום זה. המסקנות? להקים רשות ביורוקרטית חדשה, להגדיל את תקציביה ותפקידיה של הביורוקרטיה הקיימת, להרחיב ולהגדיל את מספר הכפופים לביורוקרטיה (איסור העסקת מורים שלא למדו במוסדות בהם חברים חברי הוועדה, הלאמת החינוך בגיל הרך), ולחסל את המתחרים (הכפפה לתוכנית הלימודים שיכתבו הפונקציונרים האלו ושכמותם, הגבלה השווה ערך לאיסור על קיום בתי-ספר פרטיים).
עדות נאמנה נוספת לאופיה האמיתי של מחאת האחוס"לים ניתן לשאוב מאופי פעולתה. להלכה, אחת התביעות שנישאו ברמה הייתה לדמוקרטיזציה של התהליכים ושל הדיון הציבורי בנושאי חברה ובכלכלה. אבל דיבורים אינם עולים כסף. מעשיה של "השביעייה הסודית" מעידים על ההפך הגמור: ניסיון לחולל שינוי רדיקלי בבסדר היום החברתי בישראל בכלל ובסדר העדיפויות התקציבי בפרט, בלי שההכרעה על טיב השינוי, עומקו ומהותו יונחו כלל בפני הציבור או בפני הבוחר הישראלי.
מתוקף העובדה שהצליחו להציב כמה מאות אוהלים ולקיים כמה הפגנות טענו אחוס"לי המחאה כי זכו במנדט מן העם המקנה להם סמכות וכוח לתבוע מראש הממשלה הנבחר לשבת עמם למשא ומתן, להכתיב החלטות לממשלה ולבטל חוקים שאושרו בבית הנבחרים. מי הסמיך את ליף ושות' - חבורת צעירים נטולי כישורים או הבנה בתחומים אלו - להציב תביעות? לא ברור. על מה התבססו הדרישות? ברור עוד פחות. כדי להבין את עומק היומרה והאנטי-דמוקרטיות, די להיזכר בכתב הדרישות שהציגה "השביעייה הסודית." לא די בכך שהדרישות עוררו גיחוך, הן אפילו לא נכתבו על-ידם. מי שכתב את דרישות השביעיה היה פעיל קומוניסטי אלמוני בתנועת "דרור ישראל." המעורבות של ליף ושות' בכתב הדרישות הסתכמה בלחיצה על כפתור "הדפס" בתוכנת מעבד-התמלילים. במלים אחרות, נתיבה העתידי של מדינת ישראל היה אמור להיות מותווה על-ידי גחמות היד הנעלמה והמקלידה של חבר עלום שם, יוצא קיבוץ מעלה אחוס"ל.
מפלגת העבודה של יחימוביץ'
שלי יחימוביץ', כך נדמה, הבינה היטב את מחאת רוטשילד. מנהיגתה הטרייה של מפלגת העבודה היא אולי הדוגמה הצרופה ביותר של אחוס"ליות בחזית ההנהגה הפוליטית של ישראל, והגישה הסמכותנית והמתנשאת בוודאי אינה זרה לה - אבל יחימוביץ' גם דבקה בדרך הפרלמנטרית. כלומר, בדמוקרטיה. כלומר, היא מבקשת לחולל שינוי רדיקלי - אבל חותרת להגשימו דרך הקלפי, הכנסת והממשלה - לא מעליהן או בעקיפה שלהן. היא מבקשת לבנות בית, לא להקים אוהל או לפלוש למבנה.
שתיקתה הכמעט מוחלטת והעקבית של יחימוביץ' בנוגע למחאה - אף שרבות מתביעות אחוס"לי רוטשילד דומות לתביעותיה - לא הייתה מקרית. היה כאן חישוב פוליטי מסוים ביחס לעומדים מאחורי המחאה, לשיטת הפעולה ולסיכויי ההצלחה שלה, אך בראש ובראשונה הייתה כאן הסתייגות מהמטרות המוצהרות של המחאה. כי כן, יחימוביץ' אכן חותרת לחקיקה 'חברתית', אך היא מסתייגת נמרצות מהמטרה המוכרזת של שיפור איכות החיים ורמת החיים של מעמד הביניים.
הממשל האחוס"לי שמבקשת יחימוביץ' לקדם שונה מאוד באופיו מהממשל האחוס"לי שביקשו ליף ושות' לקדם. מפלגת העבודה - בעברה מפלגת שלטון - היא היום מפלגת-שדולה למען מגזרי הליבה של הוועדים הגדולים, המושבים והקיבוצים. אם נתעלם לרגע מארגזים וממתפקדים פיקטיביים, זהו גם קהל הבוחרים המכריע מי יעמוד בראשה.
לשליטתם המוחלטת של האיגודים והמושבים-קיבוצים במפלגת העבודה כמה השלכות. הראשונה והבולטת ביותר היא כי העומד בראשה חייב לחתור לשבת בממשלה - כל ממשלה - שכן מן האופוזיציה אין לו יכולת אמיתית לקדם את עניני השדולה. זה ההסבר הבסיסי ל'חיתוך ימינה' של יחימוביץ'. ברור לה - עניין שלא הובן כלל על-ידי הנהגתה האגוצנטרית והגחמנית של מחאת רוטשילד - כי לא מפלגת העבודה היא שתעלה לשלטון אחרי הבחירות הקרובות ולכן, כדי להתקיים, היא חייבת לשבת בקואליציה עם נתניהו.
יחימוביץ' בעד בעלי-ההון
גזירה נוספת מהצורך לקדם את עניינם של הוועדים הגדולים, המושבים והקיבוצים היא החתירה ליצור בישראל משק סגור יותר, ריכוזי ורוויי מונופולים גדולים, עם הגנות יבוא, ומחירי מזון ומוצרי צריכה גבוהים יותר. לא לחינם חששה מפלגת העבודה ממחאת הקוטג' בגלל החשד (המוצדק) כי האוצר יבקש לפתוח את השוק ליבוא ולהוזיל את מחירי מוצרי החלב. לא סתם נאבקת יחימוביץ להעמיס עוד ועוד חוקים ותקנות בענייני עבודה, להעלות את שכר המינימום, להיאבק בעובדי קבלן, בתוכנית ויסקונסין וכדומה. כל אלו מסייעים ביד העובדים המאוגדים (הוועדים) בייקור עלות השכר של עובדים מתחרים - ככל שישתלם פחות לשכור את שירותיהם של עובדים לא מאוגדים, כך יתעצם כוחם ויגדל בטחונם התעסוקתי.
ההבדל בין יחימוביץ' למוחי רוטשילד מובהק במיוחד ביחס לבעלי-ההון. דגם היסוד אותו רואה יחימוביץ' לנגד עיניה (או, שמא, לנגד עיני) הוא ההסכם המשולש בין מעסיקים-עובדים-וממשלה, שהיה ביסוד ההסדר השלטוני בשוודיה ובמדינות אחרות. חברות גדולות, ובמיוחד מעסיקות גדולות, הן חלק חיוני בהסכם כזה. במשק כמו זה שאליו חותרת יחימוביץ', יש צורך בחברות גדולות וחזקות שיוכלו לשלם את השכר הגבוה יותר לעובדים המאוגדים. כדי לשמר את החברות האלו גדולות וחזקות יש צורך בצמצום התחרות, בדחיקתם החוצה מן השוק של מפעלים קטנים יותר, וביצירת שוק שמושלים בו כמה הממשלה וכמה בעלי מונופול גדולים. יחימוביץ' אינה רואה בבעלי-ההון אויבים אלא בני ברית חיוניים.
הסתירה הגדולה
יחימוביץ' לא ששה להזדהות עם התביעה לשיפור ברמת החיים, מהטעם הפשוט שהיא לא יכולה לספק את הסחורה. מצד טעמה האישי, דומה שהיא אף סולדת מהשאיפה לעליה ברמת החיים. המוסרנות הלותרנית הולמת אותה. חלומה הוא כינון מחדש של שלטון מפא"י הישן: משק ריכוזי וסגור, נתון בצבת הדוקה של הממשלה, של וועדי העובדים ושל המונופולים הגדולים. בחזרה לעולם של פעם: בלי מרכזי קניות פתוחים בשבת, בלי ספרים בהנחה, עם חנויות סגורות ביום ג' אחה"צ ופיצוציות שנסגרות לפי חוק בשעה שמונה; עולם של מסים גבוהים, עובדים מאוגדים, שכר נמוך, קידום לפי ותק, ובטחון תעסוקתי. אם המחיר הנדרש להגשמת החלום הוא אינטרנט בשחור-לבן, תסרוקות אבו-עגילה, שוקולד בקיצוב, בלי ברים, מועדונים ופאבים, חתונה של רבע עוף ובורקס, המתנה של שנתיים לקו טלפון, נסיעה בסוסיתא ומסעדות רומניות - היא יכולה לחיות עם זה. היא הייתה שמחה לחיות עם זה.
ההבדל בין האחוס"לים 2.0 והאחוס"לית המפא"יניקית הוא ההבדל בין קייטנת ילדים לעריצות כלכלית בשלה ובוגרת. כשבולסי הסושי ומלקקי התותות מרוטשילד מדברים על חזרה לעולם שלפני "ההפרטות" הם מפנטזים על כך שניתן יהיה ליצור משק מעין סוציאליסטי ולכונן את שלטון האחוס"לים מחדש - בלי ביבי, בלי מתנחלים, בלי חרדים ובלי אוהדי בית"ר - ועדיין לקיים את רמת החיים הגבוהה אליה התרגלו. יחימוביץ' מבינה היטב כי כדי להגשים את החלום השוודי יהיה צורך לוותר על אשליית רמת החיים הגבוהה. משק ריכוזי ובטחון תעסוקתי אינם עולים בקנה אחד הם רמת חיים גבוהה.
השוודים כבר התעוררו
מה שאירוני בכל הסיפור הוא שהשוודים כבר התעוררו מהחלום. לדוגמה, ניגע כאן בתחום התעסוקה. להלכה, לפי תפישת יחימוביץ', אמורה שוודיה לרבע את המעגל ולהצליח לספק תעסוקה מאוגדת ומוגנת, בלי "עובדי קבלן," עם רמת אבטלה מתקבלת על הדעת - ושכל הקפיטליסטים יתפוצצו.
אבל השוודים אינם מרבעים את המעגל. ראשית, ההתאגדות הולכת ומתמוססת. שוודיה הייתה בעבר אחת המדינות המאוגדות ביותר בעולם. בשנת 1999 השתייכו 80.6 אחוז מהעובדים השוודים לאיגודי עובדים. אבל השוודים הבינו היטב כי אין להם יכולת לקיים את הפנטזיה. לפי נתוני OECD בשנת 2010 כבר צנח שיעור העובדים המאוגדים בה ל-68.4 אחוז. תמונה דומה ניכרת גם ברוב המדינות ה'מאוגדות' האחרות.
ואצל השוודים יש גם "עובדי קבלן" - אם כי שם קוראים לזה בשם אחר. לא ניתן לקיים את איי העובדים המאוגדים, בלי שיהיה הכרח לשלם על-כך בים של עבודה חלקית ולא מוגנת. כך, אף שהשוודים ממשיכים להגן על העובדים המאוגדים, ההגנה על עובדים זמניים צנחה ב-78 אחוז בעשור האחרון, ושיעור הצעירים המועסקים בעבודה זמנית וחלקית זינק מעלה.
ועל כל זה, יש גם אבטלה. הרבה אבטלה. רשמית, שיעור האבטלה בשוודיה הוא 7.4 אחוז. אבל המספר הזה מטעה. כפי שהראה דוח של מקינזי (משנת 2006), מתחת לשטיח שיעור האבטלה הרשמי מסתתרת אבטלה סמויה בהיקף רחב. שיעור המועסקים בגילאי העבודה יורד במקום לעלות, וכל המשרות החדשות הנוספות למשק השוודי הן בתעסוקה ממשלתית או בתמיכה ממשלתית. נוסף על-כך, מובטלים רבים 'מאופסנים' מחוץ לנתוני האבטלה הרשמיים באוניברסיטאות מאופסן, לפי הלמ"ס השוודי, עודף תעסוקה של כחצי מיליון איש. מאות אלפים נוספים דחוקים בארונות נסתרים של תוכניות "הכשרה לעבודה," העסקה מסובסדת, תת-תעסוקה, וכן הלאה. האומדן של מקינזי לשנת 2006 היה של אבטלה "אמיתית" בשיעור של 17 אחוז. היום, הנתון הזה קרוב לעשרים אחוז, אם לא מעבר לו.
האחוס"לים בשיעור חדו"א
מחאת רוטשילד - אקורד הפתיחה של הקיץ של האחוס"לים - נהנתה מחן התמימות. קשה היה שלא לחוש אהדה ליושבי האוהלים התמימים ומשך תקופה לא מבוטלת היה נעים לבקר בבומבמלה של רוטשילד. חן לא מבוטל היה גם בהנהגת המחאה ובחוסר המודעות העצמית הנוגע ללב שלה. קשה היה שלא להיות משועשע מהמעמד הקומי בו צפו ליף ושות' בטרכטנברג המציג את מסקנות וועדתו, כשעל פניהם ארשת שממון של תלמידי הקבצה ג' במתמטיקה שנקלעו לשיעור חדו"א, משרבטים פרצופים על ניירות, עושים פרצוף של מקשיבים ומעבירים פתקים עם הערות על המורה ("הוא נותן הופעה גרועה!"). מייד אחרי דבריו של טרכטנברג הם הגיחו עם המסקנה הסופית: חשבון דיפרנציאלי זה שטויות. כאילו, פחחחח, "כל מי שצופה בזה נרדם." זותומרת, כמו שידענו שהמסקנות יהיו לא שוות עוד לפני הן נכתבו, ככה אנחנו יודעים שהן סתם מעפנות עוד לפני שקראנו אותן.
על מה שתניב בחירתה של יחימוביץ' לראשות מפלגת העבודה עוד מוקדם לקבוע מסמרות. יש הבדל גדול בין ניהול קמפיין לניהול מפלגה, ויש הבדל גדול בין מפלגה לקרקס המטורף המכונה "העבודה." אם יחימוביץ' תצליח בליטוש כישורי הג'יאו-ג'יטסו שלה, ותפגין את יכולתה בחניקת כמה לודרים מיוזעים בזירת הבוץ המפלגתית היא תוכיח בוודאות את בשלותה לכהן כשרת המסחר והתעשייה בממשלתו הבאה של נתניהו. כך או כך, סביר להניח שהיא תמשיך להוכיח את תועלתה המופלאה כמצפן חסכון בזמן: כל הצעה שהיא מצביעה בעדה, אין צורך לבדוק, לקרוא ולבחון: אפשר לדעת מראש שהיא שגויה ומזיקה.
ותועלת אחת נמצאה לנו מכל הסיפור: ועדת טרכטנברג. קשה לנחש מה הסיכוי הממשי ליישם את מסקנותיה - וחלק לא מבוטל ממסקנותיה גם שגוי, לדעתי - אך יש בה ניסיון רציני ראשון להתמודד עם בעיות כלכליות וחברתיות קשות על בסיס ידע הקשור למציאות ולמגבלות התקציביות הממשיות. מעבר לכך, האחוס"לים מרוטשילד התבעסו מהוועדה, אז הם מאיימים שאם לא יסכימו איתם אז הם יהיו ברוגז על באמת עם ביבי ויעשו הפגנה בסוף אוקטובר. קצת בידור קל לסיום עונת הסתיו אף פעם לא מזיק.
1. רצינו קפיטליזם, וקיבלנו שיטה פיאודלית נוסח ימי הביינים.
2.יש מחיר לכנופיות עובדים - ראו רכבת ישראל.
3.תמצית הקפיטליזם - בחירה חופשית.
4.קפיטליסטים יקרים תתעדכנו, האחוס"לים מזמן איבדו את ה-'ל' בשמם. לאומיים הם לא!
5.האחוס"לים הם עדיין לאומיים. עבור ה"לאום הפלשתיני". יש להחליף את ה 'ל' ב'פפ' - פיקציונרים פלשתינים.
6. בגדול, יופי של ניתוח. כל הכבוד על העבודה. הייתי מתקן פה ושם, אבל מצוין. מגיע לכם פרס על העבודה הזאת.
7. 3 הן החברות שהקימו הממשלות בעבר (כולן חברות המבוססות על משאבי טבע שהיו בבעלות הציבור), אחת הוקמה כאגודה שיתופית (תנובה), ואחת היא תע"ש. זו תעודת עניות למדינה ולהסתדרות שכל כך מעט מהמפעלים האדירים בהפסדיהם שהוקמו ,הם בעלי משמעות לאורך זמן.
8.סוציאליזם, מטבעו, כרוך בהפסד כספי, והוא אינו יכול להתקיים אלא כאשר יש מישהו שמממן אותו. את השוויון בקיבוצים אפשר היה לקיים, במלים אחרות, רק בזכות תמיכה רציפה מחנוונים בתל אביב, מהלוואות הבונדס וממפעלי תעשיה רווחיים.
אפשרויות ניהול
ליה
29.09.1111:58
5. ועדת טרכטנברג: המרצע יצא מהשק, הם רוצים קומוניזם!בתגובה להודעה מספר 0
ערכתי לאחרונה בתאריך 29.09.11 בשעה 12:05 בברכה, ליה
ועדת טרכטנברג עונה למבקרים: המרצע יצא מהשק, הם רוצים קומוניזם
"יש להודות שיש לא מעטים שעדיין אוחזים בנוסטלגיה למשטרים עברו", נכתב באתר הוועדה בתגובה לטענות צוות המומחים האלטרנטיבי.
ועדת טרכטנברג לשינוי חברתי-כלכלי העלתה היום (שלישי) לבלוג הוועדה את תגובתה לטענת צוות המומחים של המחאה בראשות פרופ' יוסי יונה ופרופ' אביה ספיבק. "תחושת חברי הועדה היא שצוות המומחים לא קרא את הדו"ח בעיון, ואם קרא בחר במכוון שלא להתייחס לתפיסת העולם הרחבה שהוא מציג ולאוסף הצעדים המשמעותיים שהוצעו על ידי הוועדה", נכתב באתר. "כך לדוגמה הוועדה קובעת כי יש לצאת למאבק מוגבר נגד כוח מונופוליסטי בכל שוק ושוק, לטפל מן השורש בכשלי היסוד עליהם היא מצביעה בתחום הרגולציה, בכשלי היסוד בסקטור הציבורי, בבעיות בתחום מיקור החוץ, להקצות סכומי עתק לחינוך ולהרחיב את אחריות הממשלה בעניין ועוד ועוד, הכל מפורט בדו"ח".
בפוסט שבבלוג התייחסה הוועדה לטענות שונות שהועלו על ידי הוועדה האלטרנטיבית. כך למשל התייחסה הוועדה לטענה שיוחסה לפרופ' ספיבק, לפיה "צריך להגדיל את הוצאות הממשלה בכ-20 מיליארד שקלים באמצעות העלאת מס חברות". עם זאת, ספיבק התייחס להעלאת מסים באופן כללי, ואמר כי "אפשר לגייס 20 מיליארד שקל במיסים. רוב המיסים האלה זה מיסים שמוטלים על בעלי ההכנסות הכי גבוהות במשק – אפשר לומר המאיון העליון. בעיקר מיסי חברות – 7 מיליארד שקל מס חברות ועוד 4.5 תוספת בגלל הורדה של פטורים. מדובר בהרבה כסף שאפשר לקבל אותו".
בתגובה לטענה בנוסח זה נכתב באתר הוועדה כי "כנראה שלא היה לפרופ’ ספיבק זמן לקרוא את הדו"ח. הוועדה ממליצה על מהלך חד של העלאת מסים שלא היה כמותו שנות דור, גם לעומת המצב כיום, וגם אל מול המתווה של המשך הורדת מסים אותו ביטלנו. העלינו את מס החברות ל-25%, זאת כאשר המס היה אמור לרדת ל- 18% עד שנת 2017. כל אחוז מס חברות מביא ברמות האלה של מיסוי תוספת של כ- 700 מיליון שקל. ספיבק-יונה טוענים שיש לגבות עוד 20 מיליארד שקל מעל לרמה הנוכחית, כדי להגיע לכך צריך להעלות את שיעור מס חברות לפחות ל-55%! אין מדינה בעולם שמתקרבת לשיעור כזה! לפחות את החישוב הפשוט הזה אפשר היה להציג לציבור.
"בנוסף, פרופ’ ספיבק טוען שאפשר גם להעלות את מס ההכנסה – שוב, כנראה שלא קרא את הדו"ח: אנו ממליצים להעלות את המדרגה העליונה הנוכחית ל-48%, ולגבות מס נוסף (חדש) להכנסות מהון ועבודה מעל למיליון שקל לשנה, בשיעור של 2%, כך שהמס השולי יגיע ל- 50%. כדי לגבות אפילו רק עוד 10 מיליארד ₪ היה צריך להעלות את המס השולי ל- 70%. באיזו מדינה זה קיים?".
פרופ’ יונה בעצם רוצה מסגרת כלכלית אחרת לגמרי, לא של כלכלת שוק מרוסנת והוגנת!
רצונו לגיטימי, הרי אכן ישנן עדיין 2 – 3 מדינות בעולם (מתוך 194) שמקיימות משטר כלכלי אחר לגמרי, ויש להודות שיש לא מעטים שעדיין אוחזים בנוסטלגיה למשטרים עברו. אבל אנא שיקום ויגיד זאת ביושר, מבלי להתחבא מאחורי מכבסת מלים".
1.לכל הדורשים מדינת רווחה כמו נורוגיה שיזכרו: לנורבגיה יש נפט בלי די, והיא היחידה שהיא באמת מדינת רווחה. בטלו את אוייבי ישראל ואת הוצאות הביטחון, ואנו כלכלית במספרים דומים לנורבגיה למרות שאין לנו נפט.
2.ה''חברתיים'' וחבריהם שמאחור הם פשוט אבטיחים - ירוק מבחוץ, אדום מבפנים.
3.חזרה לבולשביזם המפא"יניקי שאיפיין את שנות המדינה הראשונות. הסיסמא, כל אחד יעבוד לפי יכולתו ויקבל לפי צרכיו כפי שהיתה בימי הקיבוץ הראשונים פשטה כבר מזמן את הרגל. יעבוד לפי יכולתו = יעבוד אם בא לו, אם לא, יעבוד כמה ואיך שהוא רוצה, אבל לקבל מגיע לו הכל: דיור,חינוך חינם, ועוד ועוד, הטבות מלוא הטנא. התפיסה הזו הרסה את ברית המועצות של מסך הברזל. אפילו בסין הקומוניסטית, יש כבר כלכלה קפיטליסטית. אי אפשר ללכת אחרי חלומות הילדות והמגלומניה של דורשי הצדק החברתי. לא היה דבר כזה בשום מקום, ולא יהיה דבר כזה כפי שהם מפנטזים גם כאן. פשוט, אין כסף למדינה. אלא אם כן נהיה מדינה דו לאומית פלשתינית, ואז לא צריך צבא, החינוך יהיה מוסלמי, כולל חוקי השאריעה.
4.הם לא רצו בית לעצמם אלא לתת את הבית שלי לערבי.
5.פרופ יונה - קומוניסט טהור, שמנסה לגרור את כולנו לכלכלה שדומה לזו בקובה.
6.לועדה האלטרנטיבית: רוב המשתתפים במחאה סולדים מגישתכם הקומוניסטית/סוציליסטית. יש תמיכה רחבה הן בשיפור היעילות של הסקטור הציבורי, והן בהגברת התחרות ומלחמה במונופולים, כולל במונופולים הממשלתיים שחוסר יעילותם נובע בשל וועדי העובדים החזקים.
7.לראשונה קוראים לילד בשמו - סוציאליסטים סהרוריים. כלכלת שוק או לא להיות.
8.פרופ יונה הוא פוסט ציוני ורוצה הרס ללא קשר לשום דבר.
9.ולמה ציפיתם מקומוניסטים כמו "הועדה האלטרנטיבית"?... לו יכלו, היו מקימים את אמא רוסיה מחדש, עם הק.ג.ב. והנומנקולטורה והכל. נכון שטוב שאף אחד בארץ לא שם על קישקושיהם הנאלחים, שהם מקשקשים מתחת לדגל האדום מדם חפים מפשע?
10.כולה תכנית ויעד ברור של הקרן לחורבן ישראל וקבוצת מצפניסטים "לזרום" עם האביב הערבי, עלאק, וליצור מצב של דלגיטימיזציה של מדינת ישראל, "דרומאפריקניזציה" (זה לא הביטוי שלי אלא ביטויו של פרופסור איתמר רבינוביץ - בשיחה עם יצחק לבני ברשת ב' בקול ישראל) שיעדה הסופי היא הרס המדינה היהודית, הקמת "מדינת כל אזרחיה", כולל חמאס, ו"גזיזת מחלפות שמשון" וד"ל.
11.כולה תכנית ויעד ברור של הקרן לחורבן ישראל וקבוצת מצפ"ניסטים, "לזרום" עם האביב הערבי עלאק, וליצור מצב של דלגיטימיזציה של מדינת ישראל, "דרומאפריקניזציה" (זה לא הביטוי שלי אלא ביטויו של פרופסור איתמר רבינוביץ - בשיחה עם יצחק לבני ברשת ב' בקול ישראל) שיעדה הסופי היא הרס המדינה היהודית, הקמת "מדינת כל אזרחיה", כולל חמאס, ו"גזיזת מחלפות שמשון".
12.יוסי יונה? לאיש הזה אין שום ידע מינימלי בנושאי כלכלה, מיסוי, סחר, תעשיה. הוא בסך הכל ניאו קומוניסט שלא למד דבר מכל הכשלונות הנוראיים ומהתוצאות הרצחניות של המשטרים ה"חברתיים", רודפי ה"שלום", בקובה, צפון קוריאה ומזרח גרמניה, והוא חולם על דבר דומה בישראל. הוא מייצג כ-2% מהאוכלוסיה היהודית, מספר המצביעים היהודים שתומכים בחד"ש (הערבים שתומכים בחד"ש עושים זאת מטעמים לאומניים ימניים ולא בגלל סוציאליזם "חברתי").
13.שיוויון = סוציאליזם = חיי דלות לכל = תוחלת חיים 60-65 שנה (בריה"מ), במקום 80-85 שנה (ישראל). אז מי רוצה למות צעיר?
ערכתי לאחרונה בתאריך 29.09.11 בשעה 12:31 בברכה, ליה
קצת על המומחים של ועדת ספיבק / אמיר חצרוני
מיהם "ועדת המומחים האלטרנטיבית של מאהל רוטשילד"?
סוציולוגים ופילוסופים בגיל העמידה, שמאלנים ברובם, שיודעים מצוין איך לשלב דיקטטורה של הפרולטריון עם אחוות עמים.
כשאני נתקל במומחים נטולי הטיות וחסרי פניות לכאורה, שרק טובת הציבור לנגד עיניהם, אני שואל מה הם עשו עד עכשיו. במקרה של פרופ' אביה ספיבק מאוניברסיטת בן גוריון, יושב ראש "ועדת המומחים האלטרנטיבית של מאהל רוטשילד לקידום המהפכה הסוציאל דמוקרטית", התשובה קלה מאוד. בין שנת 2002 לשנת 2006 הוא כיהן כמשנה לנגיד בנק ישראל, תחת ממשלתו של שר האוצר נתניהו שכזכור הפריט כל מה שזז.
זה לא הפריע לפרופ' ספיבק ליהנות ממשכורת בשווי תשעים אחוזים משכרו של שר. לפני חודש, כאשר הקרטל של מועצת החלב שאחראי חלקית למחירים האסטרונומיים של גבינת הקוטג' (מאחר והם מוכרים חלב למחלבות במחיר אחיד וגבוה) נזקק לחוות דעת מלומדת, שתסייע לשמור על המחירים הגבוהים ועל המעמד המונופוליסטי ותימנע יבוא מוזל של גבינות מחו"ל – נרתם פרופסור ספיבק למשימה וחיבר ביחד עם קולגה נייר עמדה לטובת טייקון הרפתנים.
עיני אינן צרות בקריירה שעשה פרופ' ספיבק בשירות הציבורי וגם לא בחלטורות שהוא עושה לאחר סיום עבודתו. זכותו של אדם להתפרנס בכבוד, ואולם אני מתקשה להאמין למומחים שמסבירים כי מדינת רווחה היא צו השעה בשעה שהעבודות שביצעו בתשלום בעבר הקרוב סייעו לבעלי גישה כלכלית שונה בתכלית. בפרפראזה על אלכסנדר ינאי – אני מודאג מהצבועים.
יש גם נציגות ערבית
ואפילו יותר מכך, מטרידים אותי המומחים שהתקבצו ביחד עם ספיבק סביב מאהל רוטשילד. פרופ' יוסי יונה, למשל, שמרכז ביחד עם פרופ' ספיבק את הוועדה האלטרנטיבית, הקים בשעתו את הקשת המזרחית – ארגון ששם לו למטרה למנוע מקיבוצים ומושבים בעלות על אדמותיהם, מאחר ולטעמם זה לא צודק שאיכרים יהודים, ועוד ממוצא אשכנזי, יחזיקו בכל כך הרבה אדמות וירוויחו מהן כסף.
עמיתו של יונה, ד"ר דני פילק מהחוג לממשל באוניברסיטת בן גוריון, מרכז צוות הבריאות בוועדת ספיבק, כתב על הזכות שנפלה בחלקו לסרב לשרת בצה"ל. הוא גם חתם - יחד עם ד"ר דניאל דור ופרופ' עדי אופיר, חברים נוספים בוועדה - על עצומה הקוראת
לעשות כל מאמץ על מנת לסייע לסטודנטים שנאלצים להפסיד שיעורים עקב ישיבתם בבית סוהר צבאי בגין סירוב לשרת בצבא הכיבוש.
כדי שלא יתקבל רושם שוועדת ספיבק מורכבת רק מאנשי שמאל סופר-קיצוני – אפשר למצוא שם גם את פרופ' יצחק גלנור מהאוניברסיטה העברית, שהיה פעיל "רק" בשלום עכשיו ואת טליה ששון הזכורה מדוח המאחזים ורצה ללא הצלחה לכנסת ברשימת מרצ.
גם נציגות לציבור הערבי ישנה - בדמותה של הלה אספניולי מוועדת המעקב של ערביי ישראל (למי שלא מכיר את הגוף הזה – הם דורשים אוטונומיה לערביי ישראל בגבולות הקו הירוק, כך שאחרי שנחזיר את יהודה ושומרון נתבקש אולי להחתים דרכון גם בנצרת).
שלפו קלף מנצח
בשורה התחתונה - ועדת ספיבק היא השמאל הישראלי במיטבו: מפגיני שייח ג'ראח, מחרימי אריאל, אנשי העמותות הנתמכות על ידי הקרן החדשה לישראל, מי שמפצירים בנו במשך שנים לעשות עוד מאמץ טריטוריאלי קטן למען השלום, מבקשים שנקלוט לתוכנו חצי מיליון סודנים מסיבות הומאניות, ומציעים שנפנה חצי מהנגב לטובת הבדואים כמחווה של רצון טוב.
רק שלשם שינוי – אחרי שנים שהאנשים האלה אומרים בדיוק למה הם מתכוונים ומתכוונים בדיוק למה שהם אומרים, אבל זוכים לכתף קרה מציבור רחב שאינו מוכן להתאבד רק בשביל לשפר במקצת את הסיכוי לזכות בפרס נובל לשלום; אחרי כישלונות חוזרים ונשנים בבחירות - בסיבוב האחרון זה נגמר עם שלושה מנדטים למרצ ומנדט אחד פלוס מינוס של יהודים שהצביעו לחד"ש ולבל"ד - הפעם נראה שהפרופסורים היבשים למדעי השמאל הצליחו לשלוף קלף מנצח והתחפשו לשוחרי צדק חברתי מגניבים.
אחרי חודש של בומבמלה, חבורת הצעירים העילגת שלא יודעת לומר מה היא בדיוק רוצה לעשות חוץ מחיים משוגעים מפנה את הבמה לסוציולוגים ופילוסופים בגיל העמידה, שיודעים מצוין איך לשלב דיקטטורה של הפרולטריון עם אחוות עמים.
שאלה אחרת היא האם השילוב הזה הוא מה שאוכלוסיית ישראל רוצה, אבל בשביל לענות לשאלה הזו צריך לערוך בחירות או משאל עם ולא להקים מאהל עם הופעת אורח של ברי סחרוף. בבחירות – כבר למדנו – השמאל לא כל כך מצליח.
יורם קניוק: "איני מוכן ששמוק כמוך ידבר כך, אני אתבע אותך!"
שפטל: "בוא לבית משפט"!
לאחר שהביע עו"ד שפטל את דעתו על בקשתו של הסופר יורם קניוק להיות מוכר כחסר דת וכן מתח ביקורת על ספרו עולה קניוק לשידור ומגיב בחריפות על הדברים: "זו עילה לתביעת דיבה, אתה אידיוט!"
שפטל: "אשמח להיפגש איתך בבית המשפט ותקרא לילדים שלך אידיוטים".
שפטל: "חזרנו ולשמחתי הרבה נמצא איתנו הסופר יורם קניוק, בבקשה..."
קניוק: "עם מי אני מדבר עכשיו?"
שפטל: "אתה מדבר עם יורם שפטל"
קניוק: "אה. אני שמעתי על מה שאמרת. אני לא שמעתי את הדברים אבל ציטטו לי שני אנשים. עכשיו, אה...אני לא זוכר, אני מנסה לחשוב אם היית איתנו כשהקימו את המדינה אבל אני לא זוכר שהיית שם. ואני לא זוכר שהיית...עבדת איתי באונייה כשהעלנו עולים. עכשיו תשמע, מה שאתה אמרת זה עילה לדיבה. אבל אני צריך שהם ייתנו לי את התדפיס של מה שאתה אמרת..."
שפטל: "מה שאני אמרתי זה..."
קניוק: "ואני אתבע אותך...באבי אביך..."
שפטל: "מה שאני אמרתי זה...מה שאני אמרתי זה קודם כל את דבריך אתה. מה שאני אמרתי זה ציטטתי מהספר שלך שקיבלת עליו פרס של 150 אלף שקל. שהם דברים שכל קורא עברית יבין אותם שהם נכתבו על-ידי אדם שמצטער שהוא היה בין אלה שהקימו את המדינה ועל כך שהמדינה בכלל קמה. מה שאני אמרתי זה הדברים הבאים: 'יפי בלורית ותואר אמנם היינו אבל חכמים לא. חכמים אינם הולכים למות מתוך בחירה והם בני 17 או 18 או אפילו 20. חכמים מעדיפים מדינות קיימות על פני מדינות נחלמות. חכמים אינם מנסים להקים מדינות חדשות בחמסינים, בארץ מלאה ערבים בני המקום ומוקפת מדינות ערביות שרואות בהם זרים מזידים'. ואני אמרתי שהדברים הללו מראים שאתה מצטער על כך שהמדינה קמה. ואני אומר לך שכל קורא עברית שקורא את הדברים הללו יבין אותם בדיוק כמו שאני הבנתי אותם. ואני אמרתי שכל אדם שמצטער שמדינת ישראל קמה הוא נבל! ואם אתה מצטער שמדינת ישראל קמה, והדברים האלה שכתבת מוכיחים אתה זה, אז אתה נבל! זה יש לך את הטקסט המדויק - קדימה! בוא לבית משפט!"
קניוק: "אדוני היקר, קראו את הספר הזה שלי מלא...מהם אלופים, אנשי צבא, מי שאתה רק רוצה! והם לא ראו את זה ככה. אבל אני אומר לך שוב, אם אתה אומר את הדבר הזה אני אדאג, אדאג! להביא אותך לדין על דיבה על אדם שלחם ונפצע בהקמת המדינה וחי בה ולחם בה. אני לא מוכן שאידיוט כמוך , שמוק כמוך, יעשה לי את זה! זה לא היה דבר כזה...לא יישמע דבר כזה...
שפטל: "תמיד יש פעם ראשונה..."
קניוק: "לקחת שורה מספר...זה נבלות! תשמע, אני אגיד לך משהו מר שפטל, אני מכיר...לא מכיר, אני ראיתי אותך שנים. אין לי שום דבר נגדך, אתה יכול להיות בדיוק אידיוט כמו שתמיד היית. אבל אתה לא תגיד לי שאני מצטער שהקמתי את המדינה הזאת! אתה לא היית פה כשהקימו את המדינה הזאת...ואתה לא תהיה כש..."
שפטל: "זה לא אני אומר! זה לא אני או..."
קניוק: "אתה נאלח..."
שפטל: "זה לא אני אומר! זה אתה אומר!"
קניוק: "ואני אתבע אותך באבי אביך!"
שפטל: "זה לא אני אומר, זה אתה אומר ואני מצטט!"
קניוק: "זו פרשנות! הרי אתה מפרש פסוק מתוך ספר שבו אני מספר על מה שהיה ואיך זה היה וכמה נועז היה ואיזה לוחמים היינו...אתה באמת נבל!
שפטל: "אני לא נבל!"
קניוק: "זה כמו להגיד 'בראשית ברא אלוהים' - אז אתה אומר 'ברא'!"
שפטל: "יפה. אתה, אתה שוב אומר מה שאתה אומר, ואני אומר את מה שאתה אמרת. ומאמר ביקורת על הספר שלך של יוסף אורן כותב שלאור המשפט הזה עדיף היה שהספר לא נכתב היה מאשר נכתב. כך שיש 70 אלף קוראים ואתה לא יודע מה הם חושבים על מה שהם קראו. אני אומר לך...אני אומר לך..."
קניוק: "הוא רודף אותי כבר הרבה שנים וזה לא משנה לי מה יוסף אורן אומר, הוא לא שווה שבכלל נדבר עליו"
שפטל: "בסדר גמור, בסדר גמור. העיקר שאתה כולך מלא מעצמך. ואני רוצה לומר לך עוד דבר אחד: כמה מהאנשים שבימי זקנתם ביישו את בחרותם הם אנשים שנלחמו עבור מולדתם בחירוף נפש כאשר הם היו צעירים יותר. למשל מו ג'נרל פטן, הידוע כגיבור ורדן, אבל הסגיר את פריז להיטלר חרף מלחמתו בורדן 23 שנה לאחר מכן. העובדה שפלוני לחם כשהיה בן 16-17 לא מטהר את מעשיו כאשר הוא בן 77 ו-78. כשאתה היית בן 77-78 כתבת טקסט שכל קורא עברית מבין ממנו שאתה מצטער על זה שלחמת, אתה מצטער על זה שהמדינה קמה ואתה מצטער על זה שאתה בין אלו שהקימו את המדינה הזאת. אתה רוצה להיפגש בבית משפט? אשמח! האגרות בבית המשפט...בגזברות..."
קניוק: "אני אפגוש אותך בבית משפט, ואני אביא ציטטות ממאה מאמרים שנכתבו, ואני אביא אלופים מצה"ל שיעידו נגדך ואתה תאכל את זה בגדול! אתה תאכל את זה!"
שפטל: "בגזברות...בגזברות...עזוב. אתה יודע, הרבה פעמים אנשים מאכילים אותי בדמיון שלהם"
קניוק: "מכל המבקרים שכתבו שבחים על הספר, מהם אנשים שהיו במלחמה הזאת, מה אתה מדבר?! מי אתה בכלל?!"
שפטל: "אדוני, אני אצטט את דבריך, בספר. ואני אומר שדבריך מעידים על עצמם שאתה נמנָה על הרבה מאוד אנשים..."
קניוק: "נמנֶה על..."
שפטל: "על הרבה מאוד אנשים בשמאל הקיצוני שמצטערים על כך שהמדינה קמה. זה מה שאני אומר..."
קניוק: "אני לא כותב את זה, לא אומר את זה ולא חושב את זה. אבל אם אתה אומר את זה אז אני אתבע אותך בבית משפט ואני אראה קטעים אחרים בספר שבהם אני גאה שעשיתי את מה שעשיתי"
שפטל: "לשם האינפורמציה...זה הכול טוב ויפה ובקטע הזה אתה בא ואומר שאתה מצטער על הקמת המדינה"
קניוק: "אני רוצה להביא פעם עורך דין כמוך, נבל בן נבל, אני רוצה להביא אותך למשפט שאתה תוכל לאכול אותה בגדול. ואני אתבע אותך על מיליון שקל!"
שפטל: "בסדר גמור. ואני מוכרח להביא לתשומת לבך שהגזברות בבית המשפט המחוזי בתל אביב פתוחה בין 8:30 ל-12:00 לצורך תשלום אגרה. האגרה על מיליון שקל היא 2.5 אחוז, 25 אלף שקלים - אנא הכן את העניין הזה. בתאווה רבה ובשקיקה רבה אתמודד איתך!"
קניוק: "אתה תפסיד שפטל, אתה תפסיד"
שפטל: "אתה יודע מה, אל יתהלל זקן שוטה כמפתח!"
קניוק: "אל ידבר אידיוט...אידיוט...מי אתה בכלל?!"
שפטל: "אל תתהלל זקן שוטה כמפתח כי דרך אגב זאת תהיה גם תביעה נגדית. גם...גם תהיה תביעה נגדית"
קניוק: "תתבע אותי! הלוואי! זה יעלה לי פחות כסף!"
שפטל: "גם תהיה תביעה נגדית ואני אגיד לך למה"
קניוק: "כן, למה?"
שפטל: "משום שביידיש אומרים: ווס איך הוב פארגעסן, הוב איך נוך נישט געלערנט... מה שאני שכחתי אתה עוד לא למדת! בהרבה מאוד דברים..."
קניוק: "איזה חמוד אתה...איזה נחמד אתה..."
שפטל: "ואתה יכול לקרוא 'אידיוט'...אתה יכול לקרוא 'אידיוט'..."
קניוק: "אתה טינופת ואני רוצה שתתבע אותי. זה מה שאני אומר לך עכשיו: תתבע אותי בבקשה"
שפטל: "לילדים הגויים שלך אתה יכול לקרוא 'אידיוט'!
קניוק: "מה?"
שפטל: "לילדים הגויים שלך תקרא 'אידיוט' - להם אתה יכול לקרוא 'אידיוט'!" וכשאתה קורא לי 'אידיוט' אז תהיה תביעה שכנגד. אבל אני לא מתהלל..."
קניוק: "אתה יכול להוכיח שאתה לא אידיוט?"
שפטל: "עזוב, עזוב. תאמין לי הרבה יותר קל להוכיח שאני לא אידיוט מאשר לך להוכיח שאתה לא נבל. הרבה הרבה הרבה יותר קל ואתה יודע את זה"
קניוק: "אתה טועה, אתה טועה בגדול! ואני אומר לך שוב, עכשיו אני בשקט אומר: אני אדאג לזה שיוגש נגדך כתב אשמה על ציטוט משפט אחד מספר"
שפטל: "לא כתב אשמה...לא! לא! לא! לא כתב אשמה, כתב תביעה. לפחות תדע, כשאתה מדבר במטריה משפטית..."
קניוק: "טוב אני לא עורך דין כמוך...אבל אני אגמור אותך עם עורכי דין אחרים"
שפטל: "יפה. יש עוד הרבה מאוד דברים שאתה לא כמוני תאמין לי. ולא תהיה כמוני אף פעם בחיים!"
קניוק: "הלוואי! להיות כמוך?! זה בושה!"
שפטל: "אה, בסדר גמור"
קניוק: "זה בושה! אבל אני אנסה לראות מה אני יכול לעשות בעניין הזה. אני לא, לא מוכן לזה"
שפטל: "יפה. בסדר גמור. אני שמח מאוד. זה יהיה מאבק משפטי מעניין ומרתק שרבים יעקבו אחריו בעניין רב והוא יפרנס הרבה את התקשורת. תודה. שלום. שתהיה לך שנה טובה ומוצלחת בתור בלתי יהודי כמו שאתה מכריז על עצמך. זייט מיר געזינט... תשאל את החברים שלך מה הפירוש של זה".
אפשרויות ניהול
ליה
07.10.1111:01
8. הפרק השלישי והאחרון על הציונות האדומהבתגובה להודעה מספר 0
9. חרד משובו של הסוציאליזם / פרופ' אומןבתגובה להודעה מספר 0
אומן, ראש השנה
חרד משובו של הסוציאליזם
על מנהיגי המדינה: "כששידרנו חולשה, רימינו את הצד השני והבאנו על עצמנו מלחמה" על פתרון הסכסוך: " ליצור ביו"ש שתי ישויות, שישתמשו במערכות כבישים נפרדות" על צדק חברתי: "אם כשמדברים על זה רוצים סוציאליזם, יש לדעת שהשיטה הזו היא אסון" ועל השכול: "אני חי את הבן שלי שנפל, אבל לא רק אותו" פרופ' ישראל אומן בראיון מיוחד.
סיפור העקידה נוכח בחדר בכל זמן הראיון עם פרופ' ישראל אומן. נוכח כפי שהוא נוכח בחייו. נוכח כמו שתי תמונות העקידה העתיקות שאומן רכש בשנים האחרונות כדי לעטר את קירות ביתו, תמונות שכל אחת מהן מספרת סיפור עקידה שונה.
העקידה עולה כבר בראשית שיחתנו, כשאני שואלת את פרופ' אומן אם יש חוויה שצרובה בו במיוחד מתוך המכלול של ראש השנה. "בכל ראש השנה אני קורא בתורה בבית הכנסת שלי", הוא אומר. "רק בראש השנה, מפני שהקריאה עצמה, פרשת העקידה, משמעותית מאוד בחיים שלי".
מדוע?
"לא צריך להרחיב על הדבר הזה. מי שמכיר את קורות החיים שלי יבין את משמעות הדבר".
קורות החיים של אומן בן ה-81, זוכה פרס נובל לכלכלה על תרומתו לפיתוח תורת המשחקים, החלו בגרמניה, שם נולד. ב-38', כחודשיים לפני ליל הבדולח, היגרה משפחתו לארצות הברית, ובהמשך נשלח הבן-ישראל ללמוד בישיבה תיכונית במנהטן. לימוד התורה שספג בצעירותו, כך הוא מעיד, היווה בסיס איתן לרכישת השכלה בהמשך.
בתום שנות התיכון למד אומן לתואר ראשון במתמטיקה בניו-יורק סיטי קולג', ולתואר שני ודוקטורט במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT). ב-1955 עבר לאוניברסיטת פרינסטון, שם עסק בתורת המשחקים, תחום מחקר חדש באותה העת. בשנה הזו הוא גם נישא לאסתר שלזינגר, בתו של ד"ר אברהם שלזינגר, מנהל בית החולים 'שערי צדק'. כעבור שנה עלו בני הזוג ארצה והתיישבו בירושלים, כאן נולדו חמשת ילדיהם. הבכור שלמה, שנולד כשנה לאחר עלייתם ארצה, נפל במבצע שלום הגליל, מגן על הארץ שאליה הלך אביו. הווי אומר, עקידה.
איך אתה תופס את הניסיון שבו הועמד אברהם אבינו?
"זה באמת משהו קשה מאוד", מנתח פרופ' אומן. "אני מכיר שני פירושים מרכזיים, שלפי אחד מהם, אברהם אבינו דווקא נכשל בניסיון".
איפה הכישלון שלו?
"הוא צריך היה לסרב לקדוש ברוך הוא. העמידה בניסיון הייתה דווקא בסירוב, והוא נכשל כיוון שהסכים. זה פירוש אחד, וכעדות ותימוכין מביאים המצדדים בו את העובדה שהציווי לעקוד נאמר על-ידי הקדוש ברוך הוא בעצמו, וביטול הציווי הוא על-ידי מלאך. זאת אומרת שהקדוש ברוך הוא מתרחק קצת, וגם בהמשך הוא לא מדבר שוב אל אברהם. זה היה הדיבור האחרון של הקדוש ברוך הוא, ומאז לא היה קשר ישיר ביניהם לאורך כל חייו של אברהם.
"אני לא מתחבר לפירוש הזה, בעיקר מפני שאנחנו מציינים בראש השנה את העקידה כנקודת שיא. בנוסף לזה, לאורך ההיסטוריה של העם היהודי - בתורה, בכל התפילות שלנו ובכל הלכות חז"ל - מסתמכים מאוד על סיפור העקידה. אז גם אם אפשר להסביר כך ברמה התיאורטית, הפירוש הזה לא מסתדר עם הסיפור הגדול יותר של עם ישראל לדורותיו".
אז מה בעצם קרה בעקידה?
"כשהפירוש הראשון נדחה, עולה השאלה: איך הקדוש ברוך הוא יכול לבקש משהו כזה מבן אדם? ולמה באמת אברהם אבינו הסכים? איך אפשר להבין את כל הסיפור? גם לכך אני מכיר שני פירושים, והם קצת סותרים זה את זה, ועם זאת שניהם חשובים. דברי תורה הם כפטיש יפוצץ סלע, נחלקים לשבעים לשונות. פירוש אחד אומר ש'מעשה אבות סימן לבנים'; שהניסיון לא היה ניסיון סרק, אלא בעל חשיבות רבה, מפני שעם ישראל לאורך כל הדורות יהיה חייב להקריב את עצמו. לא העם כולו, אלא כיחידים שיהיו חייבים להקריב את עצמם, ומה שיותר קשה: להקריב את בניהם. ואם הם לא יהיו מוכנים לכך, אזי הם לא ראויים להיות העם הנבחר. לפי זה, הניסיון שבו עמד אברהם יהיה ניסיון שגם בניו לאורך הדורות יעמדו מולו".
הפירוש השני, אומר אומן, מציג כיוון אחר לחלוטין: "אם אתה מוכן לעמידה בניסיון, לא תצטרך לעמוד בו. אם אתה מוכן להילחם גם במובן הפיזי, אבל בעיקר במובן הנפשי; אם אתה מכריז 'אני מוכן להקריב! אני עומד על מה שקדוש וחשוב ויקר לי, ומוכן להילחם על זה!' - בזכות הנחישות שתקרין, לא תצטרך להילחם. בדיוק כפי שבעקידה הקדוש ברוך הוא רצה לראות איך אברהם אבינו מוכן ללכת את כל הדרך בשבילו, ואז הראה לו שאינו צריך לעשות זאת".
זה נשמע כמו עיקרון מתורת המשחקים.
"יש קשר לתורת המשחקים", מאשר אומן. "הפירוש הזה שם את הדגש על התוצאה הסופית, על כך שהעקידה בכל זאת לא יצאה אל הפועל, ואילו הפירוש הראשון שם את הדגש על האפשרות שהעקידה כן הייתה יוצאת לפועל. בשני הפירושים, שלכאורה סותרים זה את זה, יש אמת".
הפירוש השני קצת סותר את מציאות חייך, כי אתה ורבים אחרים כן נאלצו להקריב את בניהם בפועל.
"כן, נכון. אבל בראייה רחבה התפיסה הזאת חשובה מאוד, כי הפירוש הראשון מדבר על יחידים, והפירוש השני מתייחס לאומה כולה. במלחמת לבנון השנייה, למשל, הכישלון היה בגלל שלא היינו מוכנים נפשית ללכת את כל הדרך הקשה שמחויבת בעת מלחמה. אנחנו לא רצינו להרוג וגם לא להיהרג, וכדי לחסוך בחיי אדם רצו מלכתחילה להימנע משימוש בכוחות קרקע ולנהל מלחמה על-ידי מטוסים. זה שאתה לא מוכן להרוג ולא מוכן להיהרג, זה בלתי אפשרי בסיטואציה של מלחמה, כי במלחמה הורגים ונהרגים. אבל אם היו מוכנים יותר, גם נפשית, אז בסופו של דבר לא היו צריכים להיהרג כל כך הרבה, וגם לא להרוג".
פרופ' אומן קם ומסביר את ציורי העקידה התלויים בסלון ביתו. בתמונה העתיקה מבין השתיים, שצוירה במאה ה-16, ניכר מאבק וכעס גלוי בפניהם של אברהם ושל המלאך. בציור השני, שצויר ככל הנראה בראשית המאה ה-18, הבעות הפנים שונות לחלוטין. "כאן המלאך לא כועס", מסביר אומן, "הוא רק מפעיל כוח כדי לעצור את אברהם. אברהם אבינו מאוד מופתע; הוא כואב ואינו מבין מה קורה. הצבע של יצחק שונה מזה של אברהם, ודומה יותר לצבעו של המלאך. זה כאילו מבטא שיצחק כבר אינו בין החיים. תביטי על הרגל של אברהם: היא מבטאת נחישות, ואילו היד מבטאת אהבה. זאת תמונה פנטסטית. ראיתי הרבה תמונות של ציירים מפורסמים שלא היו כל כך חזקות כמו התמונה הזו.
"התחלתי להתעניין בציורי התנ"ך של רבי-אמנים עתיקים לפני כמה שנים", הוא מוסיף. "כשאנחנו מסיירים במוזיאונים בחו"ל אני מתעניין בתמונות מהתנ"ך, אבל לעקידת יצחק יש מקום מיוחד אצלי".
זו זכות לתת שירות
אסתר, רעייתו הראשונה של פרופ' אומן, נפטרה ב-1998. כעבור שבע שנים, מעט לפני שזכה בנובל, הוא נשא את אחותה בתיה. הם מתגוררים בבית ירושלמי צנוע למדי. בסלון ניצב פסנתר כנף בעל עיצוב מיוחד, ואומן מספר שהוריו רכשו אותו ערב הגירתם לארצות הברית. "זה פסנתר סטיינווי (אחד משלושת יצרני הפסנתרים הטובים בעולם - ח"ש). כשההורים שלי ברחו מגרמניה היה אסור להם לקחת כסף, אז הם השקיעו את כספם בחפצים שונים שאותם ניתן היה לקחת, כמו הפסנתר הזה. כשאימא שלי עלתה ארצה מארצות הברית, היא הביאה את הפסנתר איתה".
אתה מנגן בו?
"אני לא מנגן. חלק מהנכדים שלי מנגנים בו, וגם הבן שלי שלמה היה מנגן. הוא היה מוכשר מאוד".
כשחזר מלוויית בנו, מספר אומן, הראשון שהגיע לנחמו היה הרב גוסטמן. "הוא היה הדיין האחרון בווילנה, תלמיד חכם עצום ואדם גדול בכל המובנים. הכרתי אותו היטב עוד קודם והתפללתי בישיבה שלו. המנהג הוא שהאבל פותח בשיחה, מפני שהמבקר אינו יודע מה מצב רוחו של האבל ועל מה הוא רוצה לדבר, אבל אני הייתי קצת במבוכה ולא ידעתי איך להתחיל. זה לקח אולי שלושים שניות, עד שהרב גוסטמן הפר את המנהג והחל לדבר על השואה. הוא סיפר על הבן שלו, ילד בן חמש, שנרצח והושלך למשאית שעליה הוערמו ילדים בצורה אופקית, זה על זה, בשכבות. הוא דיבר ביידיש, בקול שקט, הרבה זמן. הדברים שלו היו מאוד חזקים. ואז הוא אמר שהבן שלו, מאיר, מקנא בשלמה משלוש סיבות: הראשונה היא שלמאיר לא הייתה ברירה, ואילו שלמה שלי בחר את הדרך שלו. בנוסף, מאיר לא יכול היה להתגונן, בעוד שלמה גונן על עצמו ועל עמו. ולבסוף, הוא אמר, 'תראה איזה חיים היו למאיר ואילו חיים היו לשלמה'. שלמה חי חיים מלאים, גם במובן הרוחני וגם במובן הגשמי".
הזמן מקהה את הכאב?
"כן, אני חושב כך".
יש משהו מאופק באופן שבו אומן נושא את האובדן. לדבריו, משפחות שכולות נגררות פעמים רבות לתחושת חידלון, אך הוא אינו שותף לה. "אני חושב על הבן, ואנחנו טרחנו והוצאנו ספר מכתבים שלו שהם יפים מאוד, ואני חי את הבן שלי שנפל. אבל אני לא חי רק את הבן שלי שנפל. זה...", הוא מכה שלוש פעמים על ידית הכיסא, " צריך להמשיך הלאה".
כמי שבנו היה עילוי בתורה ובכל זאת התגייס לצבא, מה אתה חושב על ההשתמטות של חרדים מזה ושל חילונים מזה מחובת השירות?
"אני רואה את השירות בצה"ל כזכות. אתמול הייתי בהשבעה של הנכד שלי דביר, לוחם ביחידת שריון, וגם שם בטקס השתמשו במונח 'זכות'. אמרו שזאת זכות לשרת בצה"ל בכלל, וביחידה קרבית בפרט, ואני שותף לזה. גם שלמה, לפני שהתגייס, כתב לי על הזכות הזאת".
אומן מביא את ספר אסופת המכתבים של בנו, וקורא מתוכו: "איני יודע אם אצליח לסיים את המכתב הזה היום, משום שאנחנו עשויים לצאת בכל רגע לבקו"ם. ראשית כול, אני רוצה לומר שהצלחתי לעורר בקרבי רגש מסוים של אושר וזכות" - אומן מדגיש את המילה - "ערב השירות הצבאי. אני שמח שניתן לי להגן על חיי ועל חיי משפחתי ועל קיום המדינה הזאת ולהפסיק להיות תלוי באחרים בלי לתרום. ברמה הגבוהה יותר, זכות היא לי ליטול חלק פעיל בתהליך הזה ששמו מדינת ישראל, אשר יש לו ללא ספק משמעות רוחנית. אמת, דרושים מחשבה והרהור כדי לרכוש את הנכונות לתרום את כל מה שיש לך, כולל חייך, אך אני מרגיש שאני מוכן, פחות או יותר, לעשות גם את זה. וכשאני אומר 'מוכן', כוונתי להכנה שהיא עמוקה יותר מסיסמאות כוללניות או הצהרות דרמטיות".
המכתב הזה מתקשר לפירוש שנתת לעקידת יצחק - הנכונות להקרבה.
"כן, אבל אני רוצה להגיד משהו מעבר לזה. לא קל לחיות בארץ. יותר קל לחיות בחו"ל ויש הרבה יהודים טובים שעושים זאת, חילונים וגם דתיים. אז למה לנו הצרות האלה, לחיות בארץ? אנשים שואלים אותי: 'אתה באת מארצות הברית לארץ? למה לך?' לא אנשים מחו"ל שואלים את זה, אלא כאלה שנולדו כאן. ואני אומר: זאת זכות לחיות כאן! יש לי זכות גדולה לחיות בארץ ישראל, במדינת ישראל. אני בוחר בזה.
"הנושא הזה דומה לכל עניין ההשתמטות מהצבא. כששואלים אותי מה היחס שלי ליורדים או לאלו שאינם מתגייסים, אני אומר: אין לי שום בעיה איתם. שיהיו חזקים ובריאים ואני מאחל להם הצלחה. זה שהם לא רוצים? זבש"ם! הם מפספסים, לדעתי. בהרגשה שלי, אני מרוויח מההימצאות כאן. חרדים או חילונים שאינם הולכים לצבא, הם המפסידים. לי אין בעיה עם זה".
בכל זאת, יש דבר אחד שמפריע לאומן בנושא ההשתמטות: "היה זמן שכל התקשורת החילונית צלבה את החרדים מפני שהם משתמטים, והרוח הייתה שעל כולם לשרת בצבא. עכשיו זה כבר לא במודה, ואם מישהו מעלה את העניין שאיזה זמר או פעיל במחאה החברתית השתמט מהשירות הצבאי, ישר משתיקים אותו בטענה שזה לא רלוונטי. זה היה מותר בזמנו, נגד החרדים. אבל כיום, כשרבים משתמטים, הס מלהזכיר. יש בכך הרבה צביעות".
השירות הצבאי, שאתה מגדיר אותו כזכות, גבה ממך את הקורבן הכבד ביותר.
"כמו שכתב הבן שלי, זאת זכות לשרת, ואפילו אם נידרש להקריב את הקורבן העליון, גם אז זאת זכות. אני לא חוזר בי מזה. אני ממשיך ולא מצטער על כך שאסתר ואני חינכנו את הילדים כפי שחינכנו אותם, ואני לא מצטער על כך שעלינו ארצה".
שהגברת הראשונה לא תיעלב הקשר של אומן עם צאצאיו - כולל 21 נכדים, שמונה נינים, וייתכן שעד ירידת שורות אלו לדפוס כבר נולד התשיעי - הוא הדוק וחזק. "אני אוהב לבלות איתם. עם חלק מהנכדים יש שיעורים, עם חלק אני יוצא לטיולים בארץ ובחו"ל. הם מבקרים כאן די הרבה ואני מבקר אצלם". כל בניו ונכדיו התגייסו לצה"ל, וכך גם חלק מהנכדות. השבט כולו המשיך בדרכו של פרופ' אומן, ונותר בתוך גבולות הגזרה של המחנה הדתי-לאומי ("נכון, זה נדיר"). כולם פנו ללימודי השכלה כללית, אבל לדברי אומן כולם גם תלמידי חכמים. "היה להם יסוד טוב מאוד, וכולם יודעים לפתוח דף גמרא, ללמוד ולהגיד דבר תורה יפה".
גם בראשית העשור התשיעי לחייו, אומן זקוף ונמרץ. על כושרו הגופני הטוב, הוא אומר, הוא שומר באמצעות סקי.
סקי?
"כן, אני עדיין עושה סקי. תחילה עשיתי סקי עם אשתי הראשונה ואני עדיין עושה זאת עם חלקים שונים של המשפחה. לפעמים אנחנו הולכים ביחד כולם - הילדים והנכדים עם בני זוגם, וגם הנינים, יותר מ-40 איש. כדי להצטרף למשפחה שלנו אתה חייב להבטיח ללמוד סקי".
זה כולל גם את בתיה?
"יש יוצאים מן הכלל", אומן אומר בחיוך.
גם לקבלת פרס נובל נסעה המשפחה המורחבת בשלמותה, אחרי שפרופ' אומן יישם כנראה טקטיקות הלקוחות מעבודתו המדעית. "נתנו לי מכסה של 16 אנשים שאני יכול להביא לחגיגות. אחרי משא-ומתן אישרו לי להביא כ-30, ולבסוף הבאתי 45. לא כולם היו משפחה: הבאתי גם תלמידים וקולגות. מכיוון שלא לכולם היה מקום, התחלקנו. חלק הלכו לטקס וחלק הלכו לארוחה החגיגית שלאחריו, ארוחה שבה השתתפו 1,300 אנשים".
מה אוכל יהודי דתי בארוחה כזאת?
"לא רק שהאוכל היה כשר, אפילו הביאו בשבילנו כלים חדשים מאותו סט כלים שבו ערכו את שאר השולחנות. גם האוכל שלנו היה עד כמה שאפשר דומה לזה שקיבלו שאר הסועדים. הייתה לי בעיה כשנכנסתי לאולם: לפי כללי הטקס הייתי אמור להושיט יד לאשת ראש הממשלה, שישבה לידי. בתיה ישבה במקום אחר, ליד איזה נסיך. בכל אופן, פתאום נזכרתי: מה יהיה עם נטילת ידיים? אם אצטרך לקום וליטול ידיים, זה יהיה מאוד לא נעים. אבל כשהתיישבתי, בא מלצר עם קערה גדולה, כמו ב'ורחץ' בליל הסדר, ויצא שעל המקום נוטלים כולם ידיים ולא רק אני. אגב, הרב של שטוקהולם בא לארץ קודם לכן במיוחד כדי להתייעץ איתי ולתכנן את הכול. הכול היה כשר ומאוד-מאוד מכובד".
הרגשת בעת קבלת הפרס שיש משמעות לכיפה שעל ראשך?
"בוודאי שהרגשתי, וטרחתי להבליט את הכיפה. זה היה מאוד חשוב לי. נבחרתי להגיד דברים קצרים לאחר הארוחה, בשמי ובשם העמית שלי שחלק איתי את הפרס, פרופ' תומס שלינג. התחלתי את דבריי בברכת 'הטוב והמיטיב' בשם ובמלכות, ומיד אחר כך תרגמתי את הברכה לאנגלית. אחרי שבירכתי בעברית, המשפחה שלי, שישבה ברובה בשולחן אחד ארוך, ענתה באופן ספונטאני 'אמן'. זה נשמע בכל האולם והיה מרשים מאוד".
ההפיכות לא משנות עבודתו של פרופ' אומן שזיכתה אותו בנובל חוקרת מצבי עימות ואסטרטגיות לקבלת החלטות. על-פי העקרונות מתורת המשחקים, הוא בוחן גם את מערכת היחסים בין ישראל לארצות ערב. במאמר שכתב בנושא הסביר אומן כי מתקיימים כאן עקרונות "פרדוקס הסחטן": אחד הצדדים משדר אמינות וביטחון בדרישותיו המוגזמות, ובכך הוא מצליח לשכנע את היריב הרציונלי להיכנע לסחטנות. הצד הערבי פועל לדברי אומן על-פי פרדוקס הסחטן, כאשר בכל משא-ומתן הוא מציג עמדות פתיחה נוקשות ובלתי סבירות - אך משדר ביטחון ואמונה בדרישותיו, ודואג להבהיר לישראל כי לעולם לא יוותר על הדרישות הללו. ישראל מצדה משוכנעת שאם לא תיכנע לסחטנות הזו, תפסיד.
איך ההפיכות האחרונות בעולם הערבי עתידות להשפיע על היחס לישראל? אולי עכשיו יגיע שיפור?
"בארצות ערב אין דמוקרטיה ולא תהיה דמוקרטיה, ואילו הפיכות תמיד היו, אם כי בחמישים השנים האחרונות היו פחות. אני לא חושב שזה משנה משהו לגבינו".
יכול להיות שכל חילופי המשטרים יובילו דווקא למלחמה כלל-אזורית?
"אני לא מאמין במלחמה של כולם נגדנו. אני לא יודע הרבה, אני תיאורטיקן, אבל לא נראה לי שלחוסר היציבות באזור יש השפעה עלינו. יש בעיה עם הערבים של ארץ ישראל, אבל איני רואה בעיה עם ערביי האזור, כי אנחנו לא מאיימים על סוריה, ירדן, מצרים או לבנון, אז אין סיבה שיפתחו במלחמה".
אולי הסיבה תהיה שיותר קל למשטרים שם להאשים ולתקוף את ישראל מאשר להתמודד עם האזרחים שלהם?
"אני לא חושב שהם אומרים עכשיו שישראל אשמה בכול. הם עסוקים במשטרים הקודמים שלהם".
אתה רואה פתרון לסכסוך עם הפלשתינים?
"קודם כול, אני לא אוהב את המונח 'פלשתינים' כשהוא מכוון רק לערבים. ברגע שאנחנו מאמצים את המונח 'פלשתינים' רק בעבורם, אנחנו בעצמנו גורמים להפסדנו במערכה. פלשתינה ניתנה כמנדט לבריטים בשנת 1922 והיא הוכרזה כבית הלאומי של העם היהודי. על המטבעות של הבריטים היה כתוב בצד אחד 'ארץ ישראל' ובצד השני 'פלשתינה'. זאת אומרת שפלשתינה היא ארץ ישראל. זה לא אומר שערבים לא יכולים לחיות כאן, וזה גם לא אומר שאי-אפשר לחַלק, להגיע לאיזשהו הסכם שבמסגרתו תהיה להם מדינה או ישות דומה - אבל להגדיר רק אותם כפלשתינים זה אומר מיד שהם הילידים, שכל חבל הארץ הזה שייך להם, ושאנחנו קולוניאליסטים שאין להם כאן מקום. הקולוניות הרי עברו מן העולם, ואם כך, כמו שאומרת הלן תומאס (עיתונאית אמריקנית שנאלצה להתפטר בעקבות דבריה - ח"ש), עלינו לארוז את החפצים שלנו ולחזור למקום שממנו באנו.
"כששואלים אותי אם אני מכיר באופן אישי פלשתינים, אני אומר: 'ודאי, אני נשוי לאחת!'. לבתיה אשתי יש עדיין ניירות פלשתינים, תעודת זהות של פלשתינה. צריך להסדיר את היחסים בין יהודים לערבים בחבל הארץ הזה, אבל שניהם יכולים להיקרא 'פלשתינים'. כששומעים בתדהמה שהערבים אומרים שתל אביב וחיפה הן חלק מפלשתינה, אני אומר שהם בהחלט צודקים. זאת אכן פלשתינה, אבל היא שייכת גם להם וגם לנו".
אז איך היית מכנה את מי שמוגדרים היום כ'פלשתינים'?
"אפשר 'ערבי פלשתיני' או 'ערבי ארצישראלי'".
לא מדובר רק בסמנטיקה?
"זאת לא רק סמנטיקה. זה חשוב מאוד, ותמיד טועים בכך. כל הזמן מדברים על גבולות 1967. מה קרה ב-67'? ששת ימי בראשית היו אז? הרי לפני 67' הייתה 48', ועוד לפני זה, ב-47', היה הגירוש מכפר-דרום. הגירוש מכפר-דרום לפני שש שנים לא היה הראשון. בפעם הראשונה המצרים גירשו משם את היהודים, ובפעם השנייה היהודים גירשו את היהודים. יש היסטוריה ולא צריך ללכת אחורה אלפי שנים. הייתה תקופה קצרה, של 19 שנים בסך הכול, שבה אסור היה ליהודים שכף רגלם תדרוך בשטחים, אבל זה נגמר ב-1967 וחזרנו לכל פלשתינה. אז זה בסדר לעשות איזשהו הסדר עם הערבים הפלשתינים, אבל צריך לזכור שגם אנחנו מפלשתינה". רקטה אחת - שתי פצצות ההנהגה שלנו יודעת איך להתנהל מול הערבים?
"יש לנו בעיה: אנחנו מגלים סימני חולשה למרות שאנחנו לא חלשים. זה הדבר הכי גרוע לעשות. כי אם אתה חלש ואתה משדר סימני חולשה, זה בסדר; אבל אם אתה חזק ומגלה סימני חולשה, אתה גורם בעצמך למלחמה. אחד הדברים הכי חשובים ביחסים בינלאומיים זה לתת אינפורמציה נכונה, כדי שהצד השני יידע למה לצפות. הסביר את זה נכון תלמיד שעושה אצלי דוקטורט: אתה גורם לצד השני להתקיף אותך, ואז אתה יורד עליו חזק, וזה נגמר במלחמה. אגב, מדובר בבחור שמאלני מאוד, אחד שתוקף את בג"ץ משמאל".
והוא בחר דווקא בך כמנחה?
"הוא בחר בי ואני בחרתי בו. הנחיה של דוקטורט זה כמו חתונה, צריך שניים לטנגו הזה. בחרנו כך למרות שהוא ער לדעות הפוליטיות שלי ואני הייתי ער לשלו".
התיאוריה הזו, של צד חזק ש'בטעות' גורם למלחמה, התממשה אצלנו?
"במידה מסוימת אנחנו גרמנו לעצמנו להגיע למצב של 'עופרת יצוקה'. בזה שלא הגבנו להתקפות של חמאס בדרום הארץ במשך שנתיים, הפגנו חולשה למרות שאנחנו לא חלשים. נכון שהמבצע נתן שקט לזמן מה, אבל ראוי היה שלא להגיע למצב הזה. במידה מסוימת רימינו אותם ועודדנו אותם לתקוף אותנו. צריך היה להגיב באופן מידתי, מיידי ומוכרז מראש: 'אם אתם תשלחו עכשיו רקטה אחת, תקבלו בתגובה שתי פצצות למקום שממנו יריתם. זה יקרה תוך חצי שעה ואתם תגרמו זאת לעצמכם. אתם רוצים לשים שם אזרחים? בבקשה! אתם תגרמו את הנזק לעצמכם, אבל זה יקרה ומיד'. כך נמנעים. כך היה גם עם נסראללה במלחמת לבנון השנייה. הוא אמר שאילו ידע שכך נגיב, לא היה מתחיל איתנו. בשביל זה צריך להיות מוכנים נפשית להיהרג ולהרוג וללכת למלחמה".
גם הגירוש מגוש קטיף, אומר אומן, היה סימן מהדהד של חולשה, ולכן רק הרחיק אותנו מפתרון של שלום. "את הרושם הזה, שאנחנו מוכנים לגרש ולהתגרש מפלשתינה, יהיה קשה מאוד למחוק. יש לנו זכויות חזקות על הארץ הזאת. זכויות מלפני אלפי שנים, זכויות מלפני מאות שנים, וגם זכויות מהעת החדשה. כבר בשנת 1885 היה רוב יהודי מוחלט, למעלה מ-50 אחוז מהתושבים בירושלים היו יהודים. ב-1948 היו יהודים בכל פלשתינה. גם לערבים יש זכויות. אני לא חולק על זה. אני חושב שאסור לגרש אף אדם מהבית שלו, יהודי או ערבי, אבל על גירוש ערבים לא מדברים היום. מדברים רק על גירוש יהודים מביתם".
מה יכול להיות הפתרון לסכסוך?
"צריך ליצור שתי ישויות. יש ריכוזי אוכלוסיה יהודיים וריכוזי אוכלוסיה ערביים. צריך לחבר את היישובים היהודיים במערכת כבישים אחת, ואת ריכוזי האוכלוסיה הערבית במערכת כבישים נפרדת, ללא מעבר בין השתיים חוץ מנקודות מסוימות. זה פתרון שהוצע כבר, ואין שום סיבה שהוא לא יעבוד. ייקח עוד הרבה זמן, אבל בסופו של דבר, בטווח של כמה עשרות שנים, אני מאמין שנוכל להגיע לאיזשהו הסדר".
ההסתה האנטי-דתית נחלשה המחאה החברתית שטלטלה את המדינה בחודשים האחרונים נוגעת ישירות לתחום מומחיותו של פרופ' אומן, הכלכלה, והוא לא נמנע מלהביע את דעתו השלילית על הדרישות שהעלו המוחים. הדברים יצאו מפרופורציה, הוא אומר. "וינסטון צ'רצ'יל אמר: 'הדמוקרטיה היא שיטה גרועה מאוד של ממשל, אבל מה לעשות - היא הכי טובה שיש לנו'. בפרפראזה על דבריו, אני מסכים שכלכלת שוק היא שיטה גרועה מאוד, אבל היא הכי טובה שיש לנו. יש בעיות עם כלכלת שוק, אבל הבעיות עם כלכלת רווחה, סוציאליזם למעשה, הן גדולות יותר. אם אנשים שמדברים על 'צדק חברתי' רוצים סוציאליזם, יש לדעת שהשיטה הזו היא אסון, גם בגדול וגם בקטן, גם בכל העולם וגם בארץ. ישראל לא התחילה להתפתח עד שלא נפטרנו מהסוציאליזם. הימים העליזים של פינחס ספיר היו הגרועים ביותר. הסוציאליזם תמיד נכשל, כי אנשים לא מוכנים לעבוד בשביל מישהו אחר".
הטענה היא שמערכת של חוקים מאפשרת לכמה משפחות בודדות לרכז בידיהן את ההון. האם זאת המציאות?
"זה קשור למערכת החקיקה, וצריך קצת לשנות אותה. למשל, את חוק ההגבלים העסקיים צריך לשנות כך שלא יגן על ההגבלים, אלא יפרק אותם. הבעיה היא שישראל זו מדינה קטנה שאנחנו גם לא רוצים שתהיה הרבה יותר גדולה, ומטבע הדברים במשק קטן יש ריכוזיות. אז נכון שהריכוזיות אינה טובה והיא גורמת לבעיה; מצד שני, חשוב שאנשים יבינו שאם יהיה שוויון, המשמעות היא שכולם, חוץ מכמה בודדים, יהיו בעלי הכנסה כמו של שני העשירונים התחתונים כיום".
אחד הנושאים שעלה בהקשר של חלוקת העושר הוא מס הירושה, ואומן מבקש להתייחס אליו באופן ספציפי: "המס הזה נחשב לפתרון חברתי מעולה, אבל האמת היא שמדובר בכלי מסובך. גם אם יטילו מס ירושה, העשירים לא ישלמו פרוטה. יהיה כדאי להם לקחת עורך דין ורואה חשבון ולעשות כל מיני שמיניות באוויר כדי לא לשלם. זה כך בכל מדינה. העשירים באמת אינם משלמים. מי שמשלם מס ירושה זה מעמד הביניים, כך שהמס הזה לא ישיג צדק חברתי".
איך כן אפשר לתת לעשירונים הנמוכים ולמעמד הביניים תחושה שיש להם עתיד?
"באמצעות שבירת הריכוזיות, באמצעות חינוך - שזה מאוד חשוב - ובאמצעות שוויון הזדמנויות".
החברה הישראלית תצליח לשרוד בעשורים הקרובים כחברה אחת, כמדינה אחת?
"אני מקווה שכן. אין הרבה סיבות לאופטימיות, אבל אני אופטימי", הוא מחייך ומוסיף: "יהיה בסדר".
אתה אומר את זה מתוך רציונליות או משום שאתה אדם אופטימי?
"אני מסתכל על העבר. עם ישראל בוודאי ישרוד. מדינת ישראל? אני מקווה. היו בתולדותינו ימים קשים. אפשר אולי לומר שקשים יותר מימינו. בתקופה של פרשת יוסל'ה שוחמכר עוד לא היה לי זקן, אבל כיפה הייתה לי ואנשים עצרו אותי ברחוב ושאלו 'איפה יוסל'ה?'. לבן שלי שלמה חטפו את הכיפה. בעיתון 'הארץ' כתבו על כך שבגבעת-שאול עומדת להיבנות שכונה חדשה, והיא 'חולשת על הכביש לירושלים'. אפשר היה להסיק מרוח הדברים כאילו חרדים הולכים להציב שם מכונות ירייה או משהו דומה. אחרי הכתבה הזאת ביטלתי את המנוי להארץ ומאז איני קורא אותו.
"אני זוכר שנכנסתי לתחנת בנזין שהיו בה משאבות עם שני צדדים, ורק בצד אחד היה תור ארוך. לא הבנתי למה, ופשוט נסעתי לצד השני שהיה חופשי והתחלתי לתדלק. אחד מאלו שעמדו בתור הארוך יצא מהאוטו ואמר: 'אתם הדתיים, כולכם אותו דבר'", אומן מחייך. "זאת הייתה האווירה. אני לא חושב שכיום יש אווירה כזאת. אני נוטה לחשוב שההסתה האנטי-דתית הפרועה שהייתה לפני שנים נחלשה".
אבל גם בלי הקרע בין דתיים לחילונים, יש כיום אווירה שאיש-איש לנפשו, ושהדבק המחבר כבר איננו.
"אני מקבל את האמירה הזאת. בעבר הייתה איזושהי הרגשה של 'ביחד' מול העולם החיצוני. כיום זה נחלש, והדבר נותן את אותותיו. אני חושב שזה התחיל במבצע שלום הגליל, אז התחילה להתפורר תחושת האחדות הזאת. ביום כיפור בהחלט עדיין הייתה אחדות, וגם במלחמות שלפניה. אבל אני מקווה שיהיה בסדר".
לא רק פרופ' אומן חרד. גם אני רועד בכל גופי למחשבה שנחזור לימי מפ"אי העליזים כאשר כולם היו שווים, בעיקר אם היה להם פנקס חבר אדום.
אפשרויות ניהול
ליה
13.10.1113:30
10. שוב הוירוס הקומוניסטי הרדיקלי מזדחל תחת כפות רגלינובתגובה להודעה מספר 0
ערכתי לאחרונה בתאריך 13.10.11 בשעה 13:51 בברכה, ליה
שוב חוזר הניגון, שוב המצגת השיקרית של הקריסה הלאומית מונפת בכיכרות, שוב קומץ שרלטנים תאבי פרסום וכיבודים מנהלים את חיינו ומדרדרים אותם לתהומות. שוב אנו, הרוב הדומם, משמשים קרדום לחפור בו לצורך מאוויים אישיים אנטי ישראלים ויהודים, שוב הוירוס הקומוניסטי הרדיקלי מזדחל במחילות עבשות תחת כפות רגלינו.
מארגני מחאת האוהלים, אלו שלפניה ואלו שמאחוריה הבינו כי על מנת להפיל את ממשלת נתניהו עליהם לפגוע במקום המוצלח ביותר שלה, הכלכלה הלאומית הישראלית היציבה והפורחת, וזאת לנוכח עולם מתדרדר כלכלית לתהום.
הרעיון היה להשתמש בהצלחה הכלכלית בבחינת "הפוך על הפוך" על מנת לקעקעה ולהעמידה ככישלון למעשה. כך נולדה מחאת הדיור. אלא שמי שמאמין כי המדובר במחאת דיור גרידא הינו תמים או אוויל.
הקול קול "העם דורש צדק חברתי" והידיים, ידי הפלת הממשלה והחלפתה בממשלת שמאל רדיקלי קומוניסטי, אשר תהפוך את מדינת ישראל בשלב ראשון למדינת כל אזרחיה, תתיר את זכות השיבה הפלשתינית ממערב לקו הירוק, תחלק את אדמות המדינה לפלשתינים, ובסופו של יום תדאג למשטים מרוכזים להובלת הבקר היהודי חזרה לארצות מוצאו, אשר מצידן כמובן יסרבו לקבלם בנוסח "הסט. לואיס".
לכל המעיין בעיתונים וצופה בתחנות הטלוויזיה, בעיקר בעיתון "הארץ", ב"ידיעות אחרונות" ובערוץ-2 , אשר לקחו על עצמם את המשימה המרכזית של הפלת הממשלה ויהי מה, ברור היה כי המחאה הזו תהפוך ללימון סחיט, אשר מארגניה ותומכיה בתקשורת ינסו להפיק את מירב הפרסום על מנת לשמר את המחאה וההתעניינות הציבורית בה.
כך חזינו ונחזה בכתבות לקקנות-תקשורתית נלעגות וסכריניות ללא קץ וגבול. וכאשר אלו כבר ייצאו לנו מכל החורים מחמת מיאוס, הרי תמצא התקשורת חורים אחרים לדחוף לנו את משנת הפוטש שלה. וכאשר ייתמו החורים הבאים הרי שתימצא כבר הסיבה הנוספת להתחיל את כל הסיפור מחדש במחאה נוספת בעניין שונה (הרופאים המתמחים אולי? התנהלותם הילדותית הדווקאית מאששת זהות) וכך, התזמורת תלך ותסוב ללא התחלה וללא סוף, והשאלה המתבקשת היא, האם אנו, הרוב הדומם, הרוב השפוי, מוכנים להניח להם לעשות בנו כחפצם?
הללו טוענים כי הטייקונים עושים בנו כחפצם באין מכהה. האם התקשורת, בית המשפט העליון והאירגונים הלא ממשלתיים שהם שלוחות המשרתות את ערב הסעודית, הרשות הפלשתינית וכל מצורע וזב חוטם אנטישמי בעולם, האם הללו לא עושים בנו בדיוק באותו אופן כחפצם, אך מהכיוון האחר, מביא החורבן? ומכאן נהפוך הוא, במה הם טובים מהטייקונים.
הטייקונים אכן מחפשים רווחים גדולים יותר על חשבוננו, אך בו בזמן גם מספקים לנו מקורות הכנסה ומשלמים את החלק הארי של מס ההכנסה המשמש בחלקו ממילא לרווחה חברתית.
התקשורת ועמותות ואירגוני "הקרן לישראל חדשה" מחפשים לנשלנו מארץ אבותנו ולהחזירנו לארצות המזרח ואירופה (אשרי המאמין כי נתקבל שם בפרחים) ומכאן? בחשבון קר ופרגמטי, אנו מעדיפים את הטייקונים בארץ אבותינו ( שבידנו הוא לתקן דרכיהם), מאשר אנו כולנו שטים בקליפת אגוז מתנדנדת בדרכה האובדנית לקרקעית הים התיכון, בהתאם למתווה ולשאיפות שוטמי ישראל בחו"ל ועוזריהם בינינו.
על פעולת השמאל הרדיקלי המנזקת את ישראל בכוונה תחילה ממש בימים אלה ראוי להזכיר את "משל הצב והעקרב". הצב נענה לבקשת העקרב להעבירו את הנהר על גבו. בעיצומה של הצליחה, עקץ העקרב והרעיל למוות את הצב. לפני שצללו שניהם במים תמה הצב "מדוע עשית זאת?" ענה העקרב: "מצטער, איני יכל להתגבר על ייצרי". נניח לקוראים להבין מיהו כאן בנמשל הצב ומיהו העקרב.
דחייתה המוחלטת של תוכנית נתניהו לפתרון בעיית הדיור אז וגם כעת לאחר דו"ח טרכטנברג, מלמדת יותר מכל כי לא הדיור או מצוקת העניים הוא עניינה של המחאה, אלא הפלת הממשלה והמלכת ממשלת שמאל רדיקלי קומוניסטי. והראיה - אך סיפק נתניהו תשובות ענייניות (אם כי לא מושלמות) לנושא הדיור, מיד דילגו המוחים מענייני פתרון בעיות דיור לענייני פיתרון בעיות חברה. ואם זה לא היה בידם היו קופצים על נושא "חיי המין העליזים של דבורת הדבש" כסיבה מספקת להמשך פעילות הפוטש נגד הממשלה.
המהות היא אחת, הפלת הממשלה. הטיעונים שאינם ממין העניין רבים ומגוונים.
כפי שהשמאל (נו, "קדימה", שהפכה שמאל רדיקלי אשר חבר לפלשתינים תושבי ישראל) טירפדה את שיחות השלום עם הפלשתינים בכך ששיכנעה את "האבו" לא להיכנס למשא ומתן עם שנוא נפשם נתניהו, ובכך למעשה נקט בפעולת בגידה בכולנו באשר הרחיק את הסיכוי (השביר ממילא) לשלום, כך בדיוק נוהג השמאל הקיצוני שוב ושוב בעניין מחאת הדיור.
אין כמו השמאל לטרפד פתרונות דיור.
ראו את התנגדויות "הירוקים" המתחסדים (רובם באים מהשמאל הרדיקלי האנרכיסטי), אשר מנעו באמצעות תלונות קנטרניות לעוזריהם בבג"צ, פרוייקטיי בנייה אדירים.
ראו את התנגדות השמאל הרדיקלי לבניית אלפי דירות בירושלים, התנגדות שגובתה כמובן (ואיך לא, ראה משל העקרב), על ידי הבג"צ.
ראו את המהומות בעולם שעושה השמאל בנוגע ל(אי)הקפאת הבנייה ביו"ש.
ראו את איכלוס דרום תל אביב, אלפי דירות צפופות בפליטים סודנים אשר השמאל ביפי-נפשו הנשגב עמל לשכנם בתנאים מחפירים תוך שמעצים את משבר הדיור עבור כולנו.
אפשר שכל האירועים הללו מקריים. אשרי המאמין.
אנו בהחלט רואים כאן יד מכוונת ליצירת משברי קריסה בנוסח משנתו של ארגון "אוטפור" האנרכיסטי (במימון המליארדר ג'ורג' סורוס האולטרא אוטו-אנטישמי, ממנהיגי "הסדר העולמי החדש" ומממן כבד של "הקרן לישראל חדשה", המממנת נכבדות את המחאה).
זה "אוטפור", המדריך האידיאולוגי למתווה המחאה אצלנו, ובכחמישים מדינות ברחבי הגלובוס (לפי עדות מנהיגי "אוטפור" עצמם), על מנת להעלות את השמאל הקומוניסטי-הרדיקלי לשלטון במדינת ישראל (כמו גם בשאר העולם המערבי) ולקעקע בכך את קיומה היהודי האותנטי של מדינת ישראל.
וכעת חוזר הניגון.
דו"ח טרכטנברג מעולם לא התיימר לפתור את כל בעיותיה האזרחיות-חברתיות של מדינת ישראל באיבחת קולמוס, אלא ליצור מסגרת אידיאולוגית עקרונית לתיקון, תוך שהוא מתווה את קצה החוט המעשי הדרוש על מנת להחל בתהליך.
הדו"ח עמל להסביר ובצדק, כי יידרשו צעדים ופרקי זמן נוספים משיעלה התיקון על נתיב מעשי תחילי.
לכל בר דעת אשר קיומה וחוסנה של מדינת ישראל כיום ובעתיד יקר, ולכל מי שעיין בדו"ח בעיניים ובמחשבה פתוחים, הרי ניכר כי הדו"ח הוא רציני, מעשי, אינו שובר את הכלים, אך בו בזמן מציע את האמצעים העכשוויים והעתידים לתיקונם. דומה וזה הינו הדו"ח הרציני, המעמיק והשפוי ביותר שיצרה איזו ממשלה בישראל מאז הקמתה לפני 62 שנים באשר לסדרי העדיפויות החברתיים.
והנה העקרב שבמשל, שוב עוקץ את הצב הנושאו על גבו. שוב שלילה מוחלטת של הדו"ח, שוב תוקעים את הסיכוי לתיקון לחודשים ואולי לשנים ארוכות נוספות, אם בכלל. שוב מונעים את הצעד הראשון במסע בן אלף המילין.
שוב עולה ומתעצם החשד שאינו עמום יותר, אלא עובדתי במבחן המעשה, כי כל המחאה הזו אורגנה לשם החלפת השלטון והשיטה הכלכלית הקפיטל-סוציאלית שלנו בשיטה קומוניסטית (ואולי גם טרוצקיסטית), בעודה רוכבת בציניות-נכלולית על גב העניים, המסכנים והדחויים בחברה.
הללו חפרו ומצאו פתרון קסם לכל מדווי התקציב והחברה, דהיינו -"פריצת מסגרת התקציב", שפירושה הדפסת כסף חסר כיסוי בלא יכולת להחזיר החוב, וקריסה כלכלית לאומית וודאית, בתוך זמן קצר להפליא. כפי שכה רבים מעימנו פורצים את מסגרת התקציב המשפחתי בחוסר אחריות משווע בנוסח - "אכול ושתה כי מחר נמות", כך אותם פורצי התקציב המשפחתי, אינם רואים פסול בפריצת התקציב הלאומי, שהרי " שולמן תמיד ישלם".
העולם סביבנו, בניגוד למתרחש במדינת ישראל, מתהפך כלכלית ובעקבותיו גם חברתית מסיבה אחת מרכזית אשר אין עליה עוררין - פריצת מסגרות התקציב במרבית אומות העולם המערבי על מנת לספק מאוויים מידיים, תקינים-פוליטית (פוליטיקלי קורקטיים) בידי פוליטיקאים דבקי-כיסאות, ואלה מדרדרים את כלכלת העולם למשבר הכלכלי המוגדר כחמור ביותר מאז החלה נמדדת הכלכלה העולמית, אפשר וחמור יותר ממשבר 1929 הנורא.
אין מנוס אם כן מהקביעה והקריאה לציבור השפוי וחפץ החיים לומר למובילי המחאה כי עליהם לדבוק כצעד ראשון במתווה טרכטנברג ולא, הרי שהם לנפשם. אזי שיצעדו הם לבדם בהפגנותיהם מלווים במסוממים, הנרגילנים, בולסי הסושי, רודפי המין הפרוע והשיכורים המועדים, הסובבים את נושא המחאה. אם יעמדו הללו במריים, הרי שאנו, הציבור השפוי, חלקנו לא עמם.
אנו רוצים בעתיד טוב לנו ולילדינו, היום, כמו גם בדורות הבאים עלינו לטובה.
אנו רובנו תומכים במטרות המחאה הצודקות, אך מסתייגים מכוונות מובילי המחאה, החתרניות, הלעומתיות וההרסניות.
אנו איננו מוכנים למשכן את עתיד ילדינו ונכדינו, את עתיד המדינה היהודית היחידה בחלד, על מנת לספק תמיכה ממשלתית עכשווית, יש מאין לתועלתנים ובטלנים הרוכבים על גבנו ומוצצים לשדנו.
אנו מוכנים וחפצים להפריש מהכנסותינו ממיסים, לאלה הזכאים באמת לעזרה.
ליף באולטימטום לממשלה: פריצת התקציב או הפגנות חדשות
האנרכיסטים והשמאל הקיצוני עברו לאיומים מפורשים על ממשלת ישראל. הם דורכים את פריצת התקציב כדי לחלק יותר מתנות, אחרת הם מאיימים ב... עוד הפגנות. אבל, כל המומחים תמימי דעים בכך שפריצת התקציב תחייב גביית מיסים נוספים, אז ליף בעצם דורשות עוד מיסים מהעובדים כדי לממן את החלשים.
מירב ארלוזורוב מסבירה
באותה נקודת זמן, סוף 2008, הממוצע של המדינות המפותחות היה 40% מהתוצר. אבל זהו ממוצע בלבד, ומנעד ההוצאה בין המדינות השונות היה רחב מאוד.
בקצה העליון עמדו מדינות סקנדינוויה - שוודיה עם הוצאה של 48.7% ופינלנד עם הוצאה של 48%. בקצה התחתון עמדו כמה מדינות בולטות לא פחות - שווייץ ואוסטרליה, עם הוצאה של 30.7%. ישראל וארה"ב מגיעות מיד לפני שווייץ ואוסטרליה, עם הוצאה של 31.8% מהתוצר.
הנתונים מלמדים כי בשאלת "עומק מדינת הרווחה" ישנם הבדלים דרמטיים בין המדינות המפותחות - הבדלים של 50% בהיקף ההוצאה ביחס לתוצר. הנתונים מלמדים גם כי ההבדלים ב"עומק מדינת הרווחה" לאו דווקא משפיעים על איכות המדינה.
שווייץ ואוסטרליה הן מדינות איכותיות לא פחות משוודיה ופינלנד, ואיכות החיים בשווייץ ובאוסטרליה אינה נחותה מזו של מדינות סקנדינוויה.
בקרוב: שבוע הזעם של האנרכיסטים וסרבני הגיוס בחסות חגיגות רבין
תאריך 6.11.11 מתוכננת השבתה כללית של המשק ע"י סרבני הגיוס והאנרכיסטים, בחסות שולחיהם מהקרן לישראל חדשה, השמאל הלאומי, חד"ש ושאר אנשי השמאל הקיצוני.
ערב לפני כן, במוצאי שבת 5.11.11, תתקיים ככל הנראה העצרת השנתית של השמאל הישראלי לציון הרצחו של נסיך השמאל - יצחק רבין.
ראשי מסע ההרס, שמכונה "מחאת הדיור", מאיימים לפתוח בהשבתה כללית של המשק, באם לא יצליחו לכופף את ממשלתה החוקית והנבחרת של מדינת היהודים להכנע לגחמות השמאל הקיצוני (ביניהן לפתוח את התקציב מחדש)
ב-29.10 יקיימו עצרת "ענק" - אליה יגיעו כרגיל כל השמאלנים הפעילים בארץ (מתוך למעלה ממיליון מצביעי הערבים, מרץ והעבודה וחלקים מקדימה).
בתאריכים 8 ו- לנובמבר (אותו שבוע) שאר טקסי האזכרה לרבין. בבית הנשיא, כנסת ישראל...
4.התוכנית של ג'ורג' סורוס להפלת נתניהו. מתורגם מאנגלית
חוק שקיפות המימון הזר לאירגונים מהווה הכרזת מלחמה של הליכוד והציבור הלאומי נגד אימפריית הצללים של ג'ורג' סורוס.
בסוף פברואר, כנסת ישראל העבירה את חוק השקיפות למימון זר לאירגונים לא ממשלתיים, כש - 40 הצביעו בעד מול 34 שהצביעו נגד.
הצעת החוק של הליכוד עברה מסע ארוך והכריזה מלחמת חורמה נגד האימפריה של ג'ורג סורוס.
ולמרות שהצעת החוק עברה דרך חתחתים שפגעה ביעילות החוק, היוותה הצעת החוק הכרזת מלחמה של הליכוד נגד אימפריית הצללים שהקים ג'ורג' סורוס.
למרות שהחוק לא הצליח לבטל את הפטור ממס על תרומות זרות, והוא התייחס רק לתרומות של ממשלות זרות לאירגונים לא ממשלתיים, הוא בכל זאת היווה צעד חשוב קדימה, בדרך לשקיפות בכל הנוגע למימון זר.
האימפריה של סורוס נבנתה על אי שקיפות, על רשימות תורמים חסויות, ועל קבוצות חזית שממומנות על ידי ציוותי חשיבה בעלי כסף המוזרם בצורת מענקים לעשרות אירגונים שונים.
הדרישה לשקיפות בנושא מימון האירגונים הלא ממשלתיים איימה על כלל אימפריית סורוס.
החוק למרות היותו מקוצץ, בעצם בישר שישראל נמצאית בתהליך של מודעות גוברת והולכת באשר לנזקי האירגונים הלא ממשלתיים, ושקמה דרישה ציבורית בלתי פוסקת לחיסול פרי הביאושים שמייצרים אירגוני "החברה האזרחית" באמצעות תרומות זרות שזורמות ללא פיקוח לכיסיהן.
החוק בגירסתו המרוככת הנוכחית עוסק רק באיסור מימון של ממשלות לאירגונים לא ממשלתיים, אך בהמשך היה ברור שיגיע גם איסור על תרומות ממממנים פרטיים, ואף סביר מאד שבעתיד הלא רחוק תוקמנה ועדות חקירה פרלמנטריות לחקירת נושא המימון הזר המוזרם לישראל, שיביא אף לביטול הפטור ממס על תרומות לאירגונים לא ממשלתיים שמאלניים המובילים למלחמת אזרחים.
התגובה לא איחרה להגיע.
פחות מחודשיים לאחר מכן, הציג סטנלי גרינברג, שמשרדו עשה עבודה עבור ה-OSI, תוכנית, שמהותה שימוש במחאות חברתיות על מנת ליצור רוב מסוג חדש נגד הממשלה. חלק מהמימון עבור המחאות הגיע מידידו המיליארדר דניאל אברהם.
דניאל אברהם היה בעבר חלק ממועצת המנהלים של "קבוצת המשבר הבינלאומי" של סורוס, וסיפק כוח אדם לג'יסטריט, בעוד שכספו של סורוס נותר סמוי בניירת שאיש לא היה אמור לראות. הנשיא של האירגון של אברהם הנקרא על שמו, הוא רוברט ווקסלר, חבר קונגרס לשעבר, מג'יסטריט, ויועץ למימשל אובמה בנושא המזרח התיכון.
חילופי הדברים הקשים בין נתניהו לאובמה במאי השנה, אילצו אפילו דמוקרטים (יהודים שמאלנים אמריקנים מכונים דמוקרטים על שם המפלגה בה הם בוחרים בקביעות) שלא היו בכיסו של סורוס, לחפש דרך להדיח את נתניהו מראשות הממשלה.
זה כבר לא היה רק הפחד לאבד את השמאל הישראלי המשמש כבובה על חוט בידיהם, אלא אפילו ההצבעה היהודית האמריקנית היתה בסכנה. החלפתו של נתניהו בשמאלן שיהיה להוט לרצות את המחבלים ירפא את הקרע בין אובמה ובוחריו היהודיים.
השמאל האמריקני והאירופי יוכל לספק את המימון לביצוע התוכנית האסטרטגית להפלת נתניהו, כאשר על השמאל הישראלי לבצע את העבודה השחורה, כדי להציל את מיליוני הדולרים שזורמים אליהם מכוחות הגיבוי הזרים בארה"ב ובאירופה.
בצד הישראלי של התוכנית עמדו לרשותם השמאלנים הותיקים שהצליחו בסיבוב הקודם בראשות ביל קלינטון להפיל את נתניהו.
גם אז היה גרינברג ממונה על הוצאתה לפועל של התוכנית להפלת נתניהו, והתוכנית הנוכחית היתה אמורה לחזור על ההצלחה ההיא פעם נוספת.
חודשיים לאחר בחירתו של גרינברג יצאה התוכנית לדרך.
אלדד יניב, שהיה שם כאשר תוכנית האב להשתלט על המדינה נחשפה, פעל לשדל מתנדבים למסע המחאות נגד מחירי הדיור בישראל. זמן קצר לאחר מכן, פעילת שמאל קיצונית בשם דפני ליף הקימה מאהל ופתחה דף פייסבוק במחאה על מחירי הדיור הגבוהים.
מי היא דפנה ליף?
היא היתה עורכת וידאו עבור הקרן החדשה לישראל.
הקרן החדשה לישראל NIF - היא ספינת הדגל של אירגונים לא ממשלתיים של השמאל הישראלי והיא נמצאית תחת איום חמור בעקבות חוק השקיפות למימון זר.
תקציבה השנתי של הקרן לישראל חדשה הוא 25 מיליון דולר, ומשמש למימון קבוצות קיצוניות ביותר, שחלקן אף קורא לחרם על ישראל ולחורבנה המוחלט של מדינת ישראל היהודית.
דו"ח שפירסם ויקיליקס לאחרונה מצטט את דבריה של חדווה רדנוביץ, בכירה בקרן החדשה לישראל בארץ, שאמרה בפברואר 2010, ליועץ הפוליטי של שגרירות ארה"ב בישראל, שאין לה ספק שמדינת ישראל היהודית תיעלם בעתיד, ואת מקומה תתפוס מדינה ערבית יותר דמוקרטית ממנה.
כדי לצאת לדרך השתמש ג'ורג' סורוס ב"מכון החברה הפתוחה" שלו לצורך הזרמת כסף לקרן החדשה לישראל, ואחת ממועסקות הקרן הפכה לראש החץ במחאה, כאשר גם הקרן החדשה מממנת את המחאה.
שתי"ל, זרוע הביצוע "להעצמה והכשרה " של הקרן החדשה לישראל , גייסה מוחי אוהלים, כתבה להם חוברת הדרכה, והזרימה את הכסף. כמותה עזר גם אירגון שומרי משפט - "רבנים למען זכויות אדם" המקבלים מענקים כספיים עצומים מ"המכון לחברה פתוחה" של סורוס, וקרן טיידס.
אירגון "רבנים למען זכויות אדם" אף הגדיל לעשות, והעניק בו זמנית בערב אחד שני פרסים. אחד לנשיאת הקרן החדשה לישראל ואחד לנשיא אירגון ה- OSI.
תוכניתו של גרינברג היא תוכנית ג'ורג' סורוסית אופיינית, שמטרתה פיזור מקסימלי של זרועות התמנון של האירגון לכמה שיותר קבוצות, על מנת ליצור רושם של גיוון וריבוי קולות בתוך גוש האירגונים הלא ממשלתיים הללו, ועל מנת להציגם כתנועות שורשיות אותנטיות ( תנועה שורשית הוא מושג במדעי המדינה המתאר יוזמה חברתית או פוליטית של אזרחים, אשר פעיליה מגיעים מן הקהילה. המונח המקורי באנגלית Grassroots Movement, מתאר יצירה של תנועה חברתית מן "שורשי העשב", בהנחה שצמיחה כזו היא ספונטנית וטבעית, שלא כמו תנועות חברתיות שמוקמות ומופעלות על ידי גורמי כוח מסורתיים), ולא כתוכנית מתוזמרת היטב ,הממומנת על ידי משקיעים בינלאומיים באירגוני השמאל, על מנת להפיל ממשלה שהפכה איום עליהם.
הניהול הכלכלי הטוב של נתניהו עזר למדינה לעבור את גלי המשבר הכלכלי העולמי בצורה די טובה, אך המדינה לא היתה חסינה בפני המחירים המאמירים שעוררו את המרד של האביב הערבי. גם בישראל התעוררו מחאות דומות עם כוונות זהות.
ישראל היא דמוקרטיה פרלמנטרית, וניתן להפיל את ממשלתה באמצעות הצבעת אי אמון בכנסת.
בשנת 1999 גרמה הצבעת אי אמון לסיום הקדנציה הראשונה של נתניהו כראש ממשלה. מחאות, אישומים משפטיים מפוברקים ובחישתו והתערבותו של ביל קלינטון, כל אלה איפשרו לקנוניה של טייקונים שמאלניים בשיתוף פעולה עם אירגונים לא ממשלתיים של השמאל להדיח את נתניהו ולהחליפו באהוד ברק.
עכשיו חוגג השמאל בתל אביב כאילו אנו שוב בשנת 1999.
השמאל עושה שימוש בתוכנית טקטית שיעילותה כבר נבחנה ברחבי העולם על ידי קבוצות החזית הממומנות של ג'ורג' סורוס.
שימוש ציני במחאות על מחיר הלחם במצרים איפשרה לו להפיל את מובראק. עכשיו הגיע תורה של ישראל.
הדרישה הציבורית ההולכת וגוברת לשקיפות בנושא מימון האירגונים הלא ממשלתיים בישראל מאיימת על המשך השפעתו ארוכת הטווח של סורוס בישראל, ונטישה של בוחרים יהודים את המפלגה הדמוקרטית בארה"ב מסכנת שם את השפעתו.
לבובות-על-חוט הישראליות של סורוס יש כסף גדול על המאזניים, שיכול לרדת לטמיון.
סורוס, המיליארדרים המשתייכים ל"מפלגת הצללים", והאיחוד האירופי, הוציאו הון עתק על מנת לקנות בכסף את השמאל הישראלי.
לבוגרי אוניברסיטה שמאלנים נטולי כל כשרון במקצועות הטכנולוגיים הנדרשים והמכניסים, יש אלטרנטיבה כספית משתלמת בפעילות אינטרנטית באירגונים הלא ממשלתיים, ואם ארגון המאפיה הלא ממשלתי שלהם יקרוס, זה יתן למנהיגי מחאת הדיור כמה בעיות כלכליות אמיתיות לבכות בגינן.
בינתיים הוקמה גיליוטינה בעיר האוהלים של מחאת הדיור במרכז תל אביב.
זהו מסר לנתניהו, מהאיש שהפיל ממשלות וכלכלות, על כך שימיו בשלטון ספורים.
1.תנועה שורשית - תנועה שורשית הוא מושג במדעי המדינה המתאר יוזמה חברתית או פוליטית של אזרחים, אשר פעיליה מגיעים מן הקהילה. המונח המקורי באנגלית Grassroots Movement, מתאר יצירה של תנועה חברתית מן "שורשי העשב", בהנחה שצמיחה כזו היא ספונטנית וטבעית, שלא כמו תנועות חברתיות שמוקמות ומופעלות על ידי גורמי כוח מסורתיים. לעתים, הפעילות המקומית יכולה לצבור כוח על-אזורי ולהפוך לפעילות פוליטית במישור הלאומי או אפילו הבינלאומי. תנועת ומפלגת הירוקים בגרמניה הם דוגמה לתנועה שורשית ש"התמסדה" והפכה לאחת מן המפלגות המובילות בארצה.
תנועות שורשיות רבות הן רשת רופפת, ויחסית חסרת היררכיה, של פעילים. במדינות שונות, כמו גרמניה, המונח מזוהה בעיקר עם פעילויות ותנועות של השמאל החדש ובעיקר עם עמדות של האנארכו-פצפיסטים. כיום, עם זאת, משמש המונח לא רק לתיאור יוזמות מסוג זה, אלא למעשה לתיאור כמעט כל יוזמה אזרחית, שבאה מ"למטה". חלק מן התנועות השורשיות פונות למאבק אלים - המונח אינו מתאר את דרך הפעולה של התנועה, אלא את הגורמים שהניעו להקמתה ושפעילים בה. האינטרנט מספק היום במה לתנועות שורשיות, המסייעת להן להפיץ את מסריהן ולגייס פעילים.
לצד פעילותן של "תנועות שורשיות" אותנטיות, קיימים ניסיונות של לוביסטים, מפלגות וכוחות פוליטיים וחברתיים ממוסדים אחרים, ליצור תנועות אשר תדמיתן הציבורית תהיה של תנועות אשר "צמחו מלמטה" ואשר מבטאות את רחשי הלב של הקהילה, אך הן למעשה "דשא מלאכותי" (באנגלית המונח ליצירת תנועות "שורשיות מדומות" כאלו הוא Astroturfing, על שם ה-AstroTurf, אחד מן המותגים הידועים לדשא מלאכותי). היועץ הפוליטי דייוויד אקסלרוד היה מעורב בהקמת מספר "תנועות שורשים מלאכותיים" כאלו.
A dot-com company, or simply a dot-com (alternatively rendered dot.com or dot com), is a company that most of -its business on the Internet, usually through a website that uses the popular top-level domain, ".com" (in turn derived from the word "commercial").
- ויקיליקס – בכירה (חדוה רדובניץ) ב- NIF: ישראל תעלם כמדינה יהודית (*)
וזו לא תהיה טרגדיה כמו שחוששים בישראל – היא תהיה הרבה יותר דמוקרטית. אלו דברים שאמרה חדוה רדובניץ, באותה עת סמנכ"לית ומנהלת מחלקת המענקים של הקרן הזרה – הקרן לישראל חדשה (הקרן החדשה לישראל), בפברואר 2010, ליועץ הפוליטי של שגרירות ארה"ב בישראל. (תרגום לעברית בהמשך).
In late February, the Israeli Knesset passed the NGO Funding Transparency Bill by 40 to 34. It had been a long journey for the bill which despite its neutered state was still a declaration of war by the conservative Likud Party against the shadow NGO empire that was the Soros way.
While the bill was no longer able to empower the lifting of tax exempt status for foreign funded NGO’s and it only addressed foreign funding of NGO’s by government entities, it was a major step for foreign funding transparency. The Soros empire had been built on non-transparency, on hidden donor lists and front groups funded by think tanks with money pipelined in grants through a dozen different organizations.
NGO transparency threatened the entire Soros empire and the passage of even a neutered bill meant that Israel might finally be ready to begin rolling back the peel on the rotten fruits of the Open Society Institute. First governments, then foreign funders, parliamentary inquiries into foreign funding and then the loss of tax exempt status for left wing NGO’s waging a civil war.
The response came quickly. Less than two months later, Stanley Greenberg, whose firm had done work for OSI, presented a plan to use social protests to create a new majority against the government. Some of the funding for the protests came from fellow Shadow Party billionaire, S. Daniel Abraham.
Abraham was a former board member of Soros’ International Crisis Group and had provided the manpower for J Street, while the Soros money stayed hidden in the paperwork that no one was supposed to see. The president of Abraham’s eponymous organization is Robert Wexler, the former congressman from J Street and an adviser on the Middle East to the Obama campaign.
Netanyahu’s sharp exchange with Obama in May motivated even Democrats who weren’t in Soros’ vest pocket to find a way to force him out of office. It was no longer just fear of losing the Israeli left as their hand puppet– the American Jewish vote was in play. Replacing Netanyahu with a lefty eager to appease the terrorists would heal the split with Obama and Jewish voters.
The American and European left could provide the money and the strategy, but the Israeli left would have to do the heavy lifting to save the millions of dollars flowing their way from their foreign backers. On the Israeli side were left wing veterans of Clinton’s successful effort to topple Netanyahu. Greenberg had been on that campaign and the plan was to do it all over again.
Two months after Greenberg’s presentation, the ball was rolling. Eldad Yaniv, who had been there when the master plan to take over the country was unveiled, was soliciting volunteers for a campaign against housing prices. And not long after that, Daphni Leef, a radical left-wing activist, set up an encampment and a Facebook page protesting against high real estate prices. Who was Leef? She was a video editor for the New Israel Fund.
The New Israel Fund is the mothership of Israeli left-wing NGO’s and it is the most threatened by donor transparency. The NIF’s 25 million dollar annual budget is used to fund even more radical groups some of which call for boycotting or outright destroying the State of Israel. A recent Wikileaks report quoted the local head of NIF, Hedva Radovanitz, as saying that she expected the country to disappear and be replaced by a more “democratic” Arab state.
Soros had used his Open Society Institute to feed money to the NIF, one of its employees had become the point woman for the protests– and the NIF was also funding the protests. Shatil, the NIF’s “empowerment and training” arm mobilized tent protesters, wrote up a guide for them and brought out the money. Also helping out was Rabbis for Human Rights, recipients of sizable grants from the Open Society Institute and the Tides Foundation. Rabbis for Human Rights had even given awards in one evening to both the presidents of the NIF and the OSI.
The Greenberg plan in typically Sorosian fashion aimed at dispersing the organization to as many groups as possible to make it seem as if there was a plurality of voices in a grass roots populist movement, rather than a well orchestrated plan by the left’s international backers to topple a government which had become a threat to them.
Netanyahu’s sound fiscal management had brought Israel through the global economic turmoil in fairly good shape, but the country was not immune to the rising prices that had stirred up the revolts of the Arab Spring. The social protests followed a similar template with a similar intent.
Israel is a parliamentary democracy and its elected officials can be forced out by no confidence votes. In 1999 a no confidence vote had ended Netanyahu’s first term in office. Protests, trumped up charges and Clinton’s meddling allowed a cabal of leftist tycoons and NGO’s oust Netanyahu and replace him with Barak. Now the left is partying in Tel Aviv like it’s 1999 all over again The left is utilizing a tactical blueprint tested around the world by Soros front groups or grantees. Hijacking protests over the price of bread allowed him to topple Mubarak. Now it’s Israel’s turn.
The campaign for Israeli NGO transparency threatens Soros’ long term influence in Israel and the defection of Jewish voters threatens his influence in America.
His Israeli puppets have big money at stake. Soros, the Shadow Party billionaires and the EU have spent fortunes to buy up the left. Israeli left-wing university grads with no talent for tech have a lucrative alternative to dot coms in the NGO and if their NGO mafia were to collapse, it would give the leaders of the housing protests some real economic problems to cry about.
Meanwhile a guillotine was set up at the center of Tel Aviv’s housing protest tent city. It’s a message for Netanyahu from the man who has toppled governments and currencies, that his days are numbered.
11. כיצד עזר השמאל לחמאס לנצח את ישראל?בתגובה להודעה מספר 0
שיחרור המחבלים הינו ניצחון החמאס. אבל הניצחון האמיתי שייך לחבריו מהשמאל הרדיקאלי.
כשישראל ניסתה לבודד את החמאס ע"י הסגר ימי, השמאל העולמי (תמיד כולל את השמאל הישראלי, ר.ק.פ.) עשה ככל יכולתו להסיר את המצור תוך כדי הפצת תעמולת החמאס על ילדים מורעבים.
כאשר ישראל נקטה בפעולה צבאית נגד החמאס, השמאל העולמי אירגן מחאות אנטי-מלחמתיות והישווה את ישראל לגרמניה הנאצית. מנהיגיו נפגשו עם החמאס, צמו בשבילו והשתתפו במשט לעזה.
למרות שהשמאל ניסה להימנע משימוש במילה "חמאס" בפעילותו למען עזה, בדיוק כמו שנמנע משימוש בשם "סאדאם" בפעילותו בעירק, השמאל עדיין פעל למען ארגון טרור חסר רחמים. חמאס העמיד פנים שהוא נותן שירותי רווחה ואילו חבריו מהשמאל העמידו פנים שהם דואגים לעזרה ההומניטארית, אך מטרתם המשותפת הייתה להרוס את ישראל.
השמאל שמר על חמאס מבידוד, נתן לו כסף ופעל כנציגו הדיפלומטי. בכך הוא המעיט ביכולת ישראל להשפיע וחיזק את החמאס. כאשר השמאל ואירגון האם המצרי שלו, האחים המוסלמים, עם תמיכה מאובמה, שילבו ידיים לסילוק מובארק, הם פתחו את הדלת לעזה. כך הם גם חסלו את מעט ההשפעה שנותרה לישראל.
נתניהו טען בסיפרו שאסור לחזור על הטעות של שיחרור מחבלים ולכן הוא מבין היטב את המבקרים אותו על העיסקה.
וחמאס כבר הצהיר שגלעד שליט לא יהיה החייל האחרון שייחטף.
מדוע אם כן עשה נתניהו את העיסקה? משום שהשמאל הגביל את האפשרויות שלו באופן קיצוני. בו בזמן שהשמאל העולמי וחלקים מהשמאל הישראלי ערכו את הקמפיין שלהם נגד בידוד עזה, אופוזיצית השמאל ערכה קמפיין אגרסיבי של "שחררו את גלעד שליט" שהאשים את נתניהו במצב ולא את החמאס.
גלעד שליט הפך שלא במכוון לסמל של התנועה שדרשה נסיגה מעזה כדי להציל חיי חיילים וכעת דורשת שחרור מחבלים להציל חיי חייל שנמצא בשבי משום שהחיילים נסוגו משם. אחרי חמש שנים, עוד חלק ממדיניות השמאל משולם בדם.
ישנם אמריקנים התוהים מדוע ישראל לא נכנסה לעזה להחזירו. כאן שוב התשובה קשורה לשמאל. כשישראל עזבה את עזה, היא איבדה את מרבית מקורות המודיעין שלה שם. פעילויות שטח קצרות וממוקדות נכשלו כתוצאה מכך. רק כיבוש מחדש של עזה היה מאפשר את מציאתו של גלעד שליט.
לראש הממשלה נתניהו אין את אותם כוחות שיש לאובמה. הוא תלוי בתמיכת חברי הקואליציה המאיימים להפיל את ממשלתו כשמשהוא לא מוצא חן בעיניהם.
למרות ששר הביטחון, אהוד ברק, כשלעצמו אינו שחקן ראשי,התשלובת שלו עם שחקנים דומיננטיים מהשמאל בעלי עבר עשיר בצבא ובמודיעין ויחד עם ממשל עוין בוושינגטון, יצרו מצב המונע כל פעילות ארוכת טווח.
התקפות קודמות על החמאס נכשלו משום שהן היו רק התקפות זמניות שלא ניסו לגרום לחמאס לעזוב ולא ניסו להחזיר את שלטון החוק לעזה. מנהיגי החמאס, כמו מנהיגי הטאליבן והחיזבאללה, ידעו שהם צריכים להישרד רק עד עד שתעמולת השמאל והאשמות של פשעי מלחמה ישפיעו דיים כדי שהפעילות תפסק.
האפשרות הבודדת להתנהלות מול החמאס והתקפות הטילים שלו הייתה לכבוש מחדש את עזה. אך הפוליטיקאים השמרנים (ימנים) בישראל, כמו מקביליהם האמריקנים לעיתים נדירות מנסים לתקן את מהלכי המדיניות ההרסניים של השמאל. במקום, הם מנסים לנהל את המצב הקיים.
נתניהו לא האמין שהסיכויים למצוא את שליט בפעילות קצרת טווח השתפרו והוא לא היה מוכן להתחייב לכיבוש מחדש של עזה וסילוק החמאס, פעולה שהיתה נמשכת חודשים ובליווי של טענות השמאל לפשעי מלחמה.
ישראל של תקופת אנטבה ואוסירק (עירק) הייתה נוקטת צעדים אלו, אך במקום ישראל של אז, ישנם פוליטיקאים מעודנים הדואגים לדימוי הציבורי של המדינה. וכך, חמש שנים אח"כ, נעשתה העיסקה. השמאל טען שניתן היה לעשות את העיסקה לפני שנים, והם צודקים. אך הסיבה היחידה שהיה צריך לעשות את העיסקה בכלל, זה השמאל.
השמאל חיזק את החמאס והחליש את ישראל. שיחרור המחבלים הינו השכר של החמאס, אך הניצחון הוא של השמאל.
Some Americans wonder why Israel didn’t just go into Gaza and bring him back. Again, the answer lies on the Left. When Israel withdrew from Gaza, it lost most of its intelligence assets on the ground. Short-term operations and hit and run strikes have failed as a result. Nothing short of a full-scale reclamation of Gaza would have sufficed to find and free Gilad Shalit.
Prime Minister Netanyahu does not have the same powers as the President of the United States. The Israeli Minister of Defense is Ehud Barak, a former left-wing rival, who is part of a coalition of parties that forms the Netanyahu government. Imagine if Bush had been forced to run military operations through Secretary of Defense John Kerry, who could at any time bring down the administration and force new elections if something displeased him, and you get some idea of the awkwardness of the arrangement.
While Barak isn’t the major player he used to be, in combination with a number of other prominent ex-military and ex-intelligence players on the Left, and a hostile administration in Washington, that was enough to checkmate any long-term military operation.
Previous attacks on Hamas had failed because they were only temporary strikes that did not make any serious effort to drive it out of Gaza and restore the rule of law to the area. Like the Taliban or Hezbollah, its leaders knew that all they had to do was hang on and wait till the Left’s propaganda and war crimes allegations took enough of a toll that the operation would end.
The only practical option for dealing with Hamas and its rocket attacks was to retake Gaza, but Israeli conservative politicians, like their American counterparts, rarely do much to reverse the destructive policies of the Left. Instead they try to make the status quo manageable
Netanyahu did not believe that the odds of a temporary military operation finding Shalit had gotten any better, and he was unwilling to commit to reclaiming Gaza and expelling Hamas, which would amount to months of conflict and outrageous claims of war crimes by the Left.
The Israel of Entebbe and Osirak would have gone for it, but that era has given way to nuanced politicians concerned with the country’s public image. And so five years later, the deal was finally made. The Left has pointed out that the deal could have been years ago, and they are correct. But they are the only reason that the deal had to be made at all.
The Left had strengthened Hamas and undermined Israel. The terrorist release is Hamas’ reward, but the Left’s victory.
Five years after the attack that captured Gilad Shalit, Hamas, the Islamic terrorist organization responsible, has finally won. The release of over a 1,000 terrorists in exchange for the captured Israeli soldier will turn experienced terrorists loose to participate in the next round of attack and train the next generation of terrorists.
However, the real victory belongs not to Hamas, but to its radical leftist partners. When Israel tried to isolate Hamas with a blockade, it was the international Left that did everything it could to break the blockade while spreading Hamas propaganda about starving children.
When Israel tried to take military action against Hamas, the Left threw together anti-war protests and compared the Jewish state to Nazi Germany. Code Pink met with Hamas leaders, and Viva Palestina brought money directly to Hamas. Left-wing clergy joined in a fast for Gaza and left-wing writers like Alice Walker and Henning Mankell boarded the Gaza flotilla.
While the Left tried to avoid using the word “Hamas” in their Gaza campaigns, just as they had avoided using “Saddam” in their Iraq campaigns, they were still working on behalf of a ruthless terrorist organization. Hamas pretended to be a social services agency and its leftist allies pretended they were concerned with humanitarian aid, but their true common goal was the destruction of Israel.
The Left kept Hamas from being isolated, gave it money and acted as its diplomatic corps, eroding Israel’s leverage and increasing Hamas’ standing. When the Left and its Egyptian mothership organization, the Muslim Brotherhood, joined forces to overthrow Mubarak, with Obama’s backing, that opened the door to Gaza. And it eliminated the remainder of Israel’s leverage.
In his book, “Fighting Terrorism: How Democracies Can Defeat Domestic and International Terrorists,” Netanyahu wrote, “Among the most important policies which must be adopted in the face of terrorism is the refusal to release convicted terrorists from prisons. This is a mistake that Israel, once the leader in anti-terror techniques, has made over and over again.”
Prime Minister Netanyahu is being rightly criticized for surrendering to Hamas, but he is well aware of the points that his critics are making. He has made them numerous times.
Release of convicted terrorists before they have served their full sentences seems like an easy and tempting way of defusing blackmail situations in which innocent people may lose their lives. But its utility is momentary at best. Prisoner releases only embolden terrorists by giving them the feeling that even if they are caught their punishment will be brief. Worse, by leading terrorists to think such demands are likely to be met, they encourage precisely the kind of terrorist blackmail which they are supposed to diffuse….only the most unrelenting refusal to ever give in to such blackmail can prevent most such situations from arising.
And Hamas has already stated that Gilad Shalit “will not be the last solider kidnapped.”
Why then did Netanyahu make the deal? Because the Left had drastically limited his options. Even while the international Left and portions of the Israeli Left were campaigning against any isolation of Gaza, his domestic left-wing opposition was running an aggressive Free Gilad Shalit campaign that accused Netanyahu, rather than Hamas, of keeping Shalit locked up.
Gilad Shalit became the unwitting symbol of a movement that had demanded a withdrawal from Gaza to save the lives of soldiers, and was now campaigning to release terrorists to save the life of a soldier who was only in captivity because of their withdrawal. After five years another installment of their policies is being paid for in blood
13. ב.גוריון היה מוטרד מאפשרות של בגידת חברי השומר הצעירבתגובה להודעה מספר 0
ב-1953 התנבא ראש הממשלה דוד בן-גוריון על האפשרות שקבוצה פוליטית יהודית תחצה את הקווים אל מחוזות הבגידה
בן גוריון היה מוטרד מאפשרות של בגידת חברי השומר הצעיר בצה"ל, בעם היהודי, במולדת הישראלית, ובציונות החלוצית למען הסוציאליזם המהפכני.
פישעה של מדינת ישראל באותה עת לא היה "הכיבוש", המצדיק בעיני סמי מיכאל, יו"ר האגודה לזכויות האזרח, רצח המוני של יהודים, אלא "האימפריאליזם".
יחסה של תנועת ´השומר הצעיר´ לכל פעולה של צה"ל היה כאל פעולה בשירות האימפריאליזם.
חברי השומר הצעיר חינכו את החברים "לראות בכל כביש לנגב, לאילת ולסדום, לא דרך ליישוב המולדת, אלא עורק תחבורה של האימפריאליזם".
כפי שכתב עליהם ישראל גלילי: "לשם עקירת הנוער ממסכת ההגשמה דרוש להשכיח מלבו וממחשבתו את הסולידריות היהודית לבניין המולדת"...
בן-גוריון, בספרון שכלל בתוכו את סידרת מאמריו בחתימת ס.ש. יריב, חידד את השאלה:
"ואם תזדמן שעת הכושר ויעלה הרצון מלפני שליטי מוסקבה "לשחרר" את המוני העובדים היהודים מהדיכוי של נשיאי ישראל, ולהסיר מעליהם את עול "ההשתעבדות לאימפריאליזם האמריקני", ויחליטו להשליט בישראל משטר של "דמוקרטיה עממית", כפי שעשה הצבא הסובייטי בארצות מזרח אירופה, מה תהיה עמדתם של "הציונים החלוצים" מהשומר הצעיר בהזדמנות כזו, ואיך יתנהגו חברי השומר הצעיר בצה"ל?
היעמדו עם מדינת ישראל "המשועבדת לאימפריאליזם האמריקני", ויגנו עליה, אף על פי שאין בה אלא דמוקרטיה פורמלית הנטולה "עצמאות אמת", ואין בה משטר של "דמוקרטיה עממית", או שהשומר הצעיר, על משקיו, מנהיגיו, וחייליו בצה"ל, יהיה נאמן למדיניות המוצהרת של מפ"ם – ויעמוד לימין "המשחררים" מטעם "עולם המהפכה" במלחמתו נגד אויביו בחוץ"?
אחר כך הלך בן-גוריון שלב נוסף, וחזה אפשרות שחזון ה"דמוקרטיה העממית" מתגשם בעיראק,ואח"כ ביתר ארצות ערב סביבנו.
"אין זה כלל וכלל מן הנמנע ש"נס" זה יתרחש גם בעיראק, ו"החלקים הבלתי נפרדים של עולם המהפכה" בתוכנו – ממק"י ועד השומר הצעיר, ישמחו וישישו ואף יצהלו לקראת "מהפכה" זו.
ונניח שבעקבות עיראק הולכות סוריה ועבר הירדן, וכל ה"דמוקרטיות העממיות" הללו, באות "לשחרר" את המוני העובדים המשועבדים בישראל, מה יעשו האבירים של "הציונות" החלוצית והסוציאליזם המהפכני?
היילחמו יחד עם "הרפורמיסטים והבורגנים" למען עצמאות ישראל כמו שהיא, או יתנו ידם לדמוקרטיות העממיות?
במילים אחרות במי יבגוד השומר הצעיר במקרה כזה? היבגוד "במולדת הסוציאליזם המתגשם", או יבגוד בעמו היהודי, ובמולדתו הישראלית"?
50 שנה אחרי שכתב בן גוריון את הספר: "השומר הצעיר והקומוניזם", נראה שנבואתו של בן-גוריון התגשמה, לאור התגייסותם של מנהיגים של השמאל הישראלי היום למערכה הפסיכולוגית פוליטית של הערבים.
15. הדרום שוב בעוצר. זו לא מכה משמים. יש אשמים!!!בתגובה להודעה מספר 0
ערכתי לאחרונה בתאריך 30.10.11 בשעה 11:39 בברכה, ליה
אני מאשים!
חוויתי מחדש את אימת המקלטים, חוויתי מחדש את ההרגשה של חיה ניצודה שאינה יודעת מתי היא או יקיריה יפגעו, חוויתי מחדש את מה שנגזר עלי לא משמים, כי הגזירה כל כולה מעשה אדם, ואני יודע בדיוק מי הביא עלי אותה.
אני מאשים!
אני מאשים את השמאל, את התקשורת, את בג"צ, את גל"צ, את הפרקליטות, את מה שנקרא "אומני ישראל" , את ח"כ שטרית שאמר "מי שאומר שהטענה שיהיו קטיושות מעזה מגוחך, את ח"כ רן כהן שאמר שרק אם נשאר בעזה יהיו טילים על אשקלון, את קרן הרשע שמנצחת על המקהלה בכספים שאת מקורם מונעים מאיתנו לבדוק, את מנהיגינו שלא ידעו לקחת את רסן השלטון מאלה שהשתלטו עלינו בלא צדק ובדרך לא דמוקרטית, ועוד הרשימה ארוכה...
הם ורק הם גרמו לי להרגיש כחיה נרדפת בביתי.
הם ורק הם מונעים ממני את העקרון הבסיסי של שקט ושלווה בביתי.
בגללם יותר ממליון אזרחים הפכו לבני ערובה, ופעילותם מחקה כל שביב ותקוה לשלום!
השמאל שהפריח סיסמאות שלום, ששר שירי שלום, שסיפר לנו שכשנצא מעזה ישב כל איש תחת גפנו ותאנתו, שהבטיח שהשלום בפתח, וכשהאמת טפחה על פניו, לא קם ואמר, טעיתי, הטעיתי, והוטעתי. לא הביע צער על "קורבנות השלום", אלא שינה כיוון והפך את קמפיין השלום לקמפיין של שינאה למתנחלים, חרדים, דתיים, ימניים וסתם ישראלים.
התקשורת שיכורת הכוח ותאבת הרייטינג והרצון ל"היות אין" ולהידמות לתקשורת הליברלית האמריקאית. תקשורת שאיבדה כל שביב של יושר והגינות עיתונאית, תקשורת שמנהלת מלחמה פסיכולוגית נגד בני עמה, תקשורת שבה ככל שתשמיץ את עם ישראל כן תקודם יותר.
עיתון "הארץ" שתרגום כתבותיו לאנגלית והפצתם בחו"ל פגעו בתדמית מדינת ישראל יותר מכל תעמולת האויב כולה.
גל"צ שהפך לכלי נגד החיילים, הנותן במה לכל רוצחי הישראלים ולכל מבקשי נפשם.
בג"צ שהמליך עצמו בדרך לא דמוקרטית, ושהפך סניף של מר"צ והקרן לישראל חדשה, ושמונע משפט צדק מיהודים רק בגלל שהם יהודים. בית משפט שכלא שוטרים כמו שחר מזרחי שניסו להגן עלינו.
הפרקליטות שהפכה לגוף שרודף את כל מי שמנסה לעמוד על דעותיו ולא נסחף בשטיפת המוח התקשורתית/ בגצ"ית.
אני מאשים את מאיר שטרית, רן כהן, ואחרים שטענו בקולניות שלא יהיו קטיושות מעזה, אך לא קמו ואמרו סליחה טעינו!
אני מאשים את אומני ישראל שכל סרט ישראלי הוא שקר תעמולתי גס, שאפילו במשטרים החשוכים ביותר, לא הצליחו להמציא שקרים שכאלה. ובנוסף אינם מתביישים לחיות טוב מכספינו, אך מטילים חרם על בני עמנו.
אני מאשים את הקרן הזרה שקוראת לעצמה "הקרן לישראל חדשה" שבאמצעות תקציבי עתק ממקורות מפוקפקים, חברה לשונאינו ומנהלת מלחמה נגדנו מבפנים.
אני מאשים חלק מאנשי האקדמיה שיושבים בתוכנו, אוכלים מידינו, תוך כדי שהם מנהלים מלחמת חורמה בישראל ובחו"ל נגד מדינת ישראל (ראה לדוגמא כתבה מצורפת בסוף).
אני מאשים את נשות מחסום WATCH שמציקות יום יום לחיילי צה"ל, ומונעות מהם לבצע את מלאכתם, וכשנרצחת משפחה, ופעוטה בת 4 חודשים נשחטת, יוצאות הן, המנוולות האלה, לעודד את משפחת הרוצח.
אני מאשים את ביבי שממשיך לנסות ולרקוד לצלילי התקשורת ולא מבין שהתקשורת, בג"צ, הפרקליטות וכל השאר, אינם עם ישראל, ומועל בתפקידו להגן עלינו, גם אם זה לא פופולרי.
ואני מאשים גם את עצמנו שאנו מאפשרים לכל זה לקרות!
יש אשמים במצבנו. זה לא נפל עלינו משמים. אנשים רעים תאבי-כוח ורייטינג הביאו עלינו את האסון.
מצורפות שתי פניות דוא"ל שקיבלתי:
1.רבין מבטיח לא היו ולא יהיו קטיושות מעזה! הליכוד פוחד פחד מוות מהשלום. סוף סוף אני מבין, אין שלום בגלל הליכוד.
"רק צריך לזכור שהכאב הוא משותף לא רק של צד אחד של הסכסוך. אנחנו קואליציה של כאב ואופוזיציה של חלומות...ודווקא ברגע אחד של שמחה כמו שהיה לנו השבוע, כדאי לזכור שראוי לזכור גם את כאבו של הזולת, גם את כאבם של מי שאינם יהודים, גם את כאבם של האסירים של הצד השני, שמבחינתם הם לא רק טרוריסטים, הם גם לוחמי חרות, הם גם. כשהם יוצאים לחופש גם על זה יש לנו לשמוח, עם כל הכאב והמורכבות שבדבר, כי יש כאן משהו שהוא דבר ארוך ומתמשך ומורכב מאד, ולא נכון לשמוח רק בצד אחד. ראוי לשמוח בשמחת כל המשתחררים וכל השבויים וכל פדויי השבי ולקוות שזה יסלול את הדרך לסוכת שלום".
18. המחאה ה'חברתית' לא הולכת לשום מקוםבתגובה להודעה מספר 0
המחאה המתמשכת ל'צדק ושיוויון חברתי' לא הולכת לשום מקום.
היא תישאר כאן עוד הרבה זמן, ותשפיע באופן ניכר על מקבלי ההחלטות.
למרות ההצהרות הנשנות שזוהי מחאה חברתית, המחאה הינה פוליטית לחלוטין כשהמטרה היא הפיכה פוליטית שלא בדרך דמוקרטית, להפוך את ישראל למדינה סוציאליסטית, לא בשם כי אם במעשה. ולכך כל האמצעים כשרים, ובמיוחד, שימוש בבעיות ומצוקות אמיתיות כעלה תאנה מוסרי.
המחאה תימשך עקב מספר סיבות שהבולטות בהן הן כדלקמן:
1.המחאה מבוססת על תורת שאול אלינסקי למהפכה: שינוי איטי המבוסס על חדירה רחבית לעמדות מפתח בחברה. (חלק א: תורת אלינסקי על קצה המזלג, יפורסם בהמשך).
2.יש לה תמיכה פינאנסית רחבה וקבועה (אלא אם כן תחליט הממשלה לחקור מקורות מימון). דבר המאפשר לה להוציא לפועל מגוון פעילויות יקרות (תחבורה, אוכל, אולמות, כינוסים). מקור פינאנסי חשוב זוהי הקרן החדשה לישראל שהקשר שלה למחאה הוא כדוגמת קורי עכביש - ידה בכל אך לא ניתן לפרום את כל הקורים ולבודד הפרטים.
3.יש לה תמיכה מוסדית רחבה. מגוון מוסדות שרבים מהם קשורים ישירות או בעקיפין לקרן החדשה לישראל.
4.תמיכה ושיתוף של אליטה אינטלקטואלית נרחבת של מומחים ממוסדות להשכלה גבוהה וכאלו הקשורים גם לארגוני הקרן החדשה, היושבים גם בעמדות מפתח ומעצבים מדיניות . (חלק ב: המחאה: קשר הדוק בין הקרן החדשה, מוסדות ומומחים/מעצבי דעות וחלק ג: המומחים: מי הם חברי הוועדות המובילים את המחאה, יפורסם בהמשך)
5.תמיכה נרחבת מכלי התקשורת הדומיננטיים, שהיא למעשה בגדר עיתונאות אקטיביסטית המזוהה לחלוטין עם מטרות המחאה המוצהרות, אך שזנחה לגמרי את תפקיד העיתונאות. אין שום מאמץ בקרב העיתונאים לאוביקטיביות, מגוון דעות, חקירה עובדתית לעומק של הפעילים והרקע שלהם או המקור הפינאנסי של המאבק. כל צרכן תקשורת ממוצע יכול היה להבחין שהסיקור היה אוהד עד כדי הזדהות וחסר כל שמץ של דיווח עיתונאי בסיסי.
בשנת 1977 התרחש המהפך הפוליטי החשוב בתולדות המדינה. לאחר שנים של שלטון מפא"י ניצח הימין בבחירות, ולראשונה הרכיב ממשלה בישראל.
מאז, למרות ניצחונות חוזרים ונשנים במערכות בחירות, הימין טרם הגיע לשלטון.
צומתי ההכרעה החשובים והמשפיעים על חיינו בארץ הזו - בביטחון, בכלכלה, במשפט, בתרבות, בחינוך ובתקשורת - נותרו בידי קבוצות מיעוט אליטיסטיות בעלות אידיאולוגיה שמאלנית, חילונית וליברלית.
רבים בימין נטו לחשוב שאם השרים המכהנים הם ממפלגות הימין, יש לשרים יכולת לנווט את המדינה כאשר מוקדי הכוח הכפופים להם עושים כרצונם - ולא היא.
כעבור יותר משנות דור, המהפך הפוליטי ההיסטורי מתחיל לקבל גם משמעות מעשית ולא רק טקסית.
הימין החל להשתחרר מהפטרונות היישובית ולגלות את מרחבי החופש והחירות של היכולת לקדם את האידיאולוגיה שלו.
שרים וחברי כנסת, בעיקר מהליכוד ומישראל ביתנו, הצליחו לסלק את רגש הנחיתות שהוטמע בימין, עוד מאז טבע בן-גוריון את הסיסמה "חוץ מחירות ומק"י".
לאחר שנים רבות של סבל וייסורים הבינו אזרחי מדינת ישראל כי הסיסמאות הסוציאליסטיות של מפא"י היו מסווה ליצירת אי-שוויון אדיר בחברה הישראלית, ודגלי השלום הלבנים של השמאל החתרני וההזוי האדימו לאחר פיגועים קשים ונוראים.
הרוח הגבית של הציבור יצרה את כן הזינוק לתיקון עיוותים רבים בחברה הישראלית. הזדמנות פז לתקן את אורחותיה של החברה הישראלית, ליישם מדיניות ורפורמות שייתנו ביטוי לתפיסת העולם החברתית של זאב ז'בוטינסקי ולתפיסת הביטחון היהודי מבית מדרשו של מנחם בגין; שתי תפיסות עולם המעוגנות היטב במורשת ישראל.
זו הסיבה שאנשי שמאל רבים מתקוממים וקופצים בהתנגדות למשמע הצעות חוק שלא מתאימות לתפיסת העולם שלהם.
אבל זו הדמוקרטיה, והעם מבקש לממש את דעותיו ועמדותיו בלי אפליה.
תרומות מחו"ל לארגונים ישראליים הפועלים נגד חיילי צה"ל הן התערבות בוטה ובלתי מתקבלת על הדעת. לכן ההתמודדות עם התופעה צריכה להיעשות במישור אכיפת חוק העונשין ולא באמצעים אדמיניסטרטיביים...
21. מסר לשמאל הנתעב: הימין נבחר על מנת לנהל את המדינהבתגובה להודעה מספר 0
מסר לשמאל הנתעב: כשהימין נבחר הוא נבחר על מנת לנהל את המדינה על פי דרכו!
חבר הכנסת גילאון השמאלן בכנסת: ''הימין רוצה לשלוט במדינת ישראל "!
כן גילאון!
הימין רוצה לשלוט וגם אמור לשלוט.
זה לחלוטין לגיטימי, חוקי וגם הגיוני.
הגיעה העת שחברי הכנסת מן הימין ימלאו סוף סוף את תפקידם בו מעלו הזקנים של הליכוד, ואותו לא מילאו כלל.
כאשר העם שם את פתק מחל בקלפי, ובחר במפלגות ימניות, ציוניות, לאומיות ודתיות, הוא לא חלם על מדיניות של מדינת כל אזרחיה או על התלהמות של שופטים נגד שלטון הממשלות.
חלומותיו התמצו ברצון עז לחסום מיידית את גבולות ישראל מפני פלישה מוסלמית נוצרית מופקרת, וללא התחשבות בפסיקתה של בייניש האוסרת עצירת ההסתננות.
חלומותיו התמקדו בחיזוק ההתיישבות היהודית וחיזוק ערכי היהדות במדינה, ולא בהעלאת גויים על ידי הסוכנות המחפשת להמשיך ולהתקיים ולממן את עובדיה!
חלומותיו השתוקקו לשופטים יהודים ציוניים שרק עתידה של מדינה יהודית יעמוד לנגד עיניהם, ולא לחבורת הזויים שמובילה לחיסול המדינה היהודית.
על הימין חלה חובה לשלוט ולממש את ערכיו, ואת רצונות הציבור הבוחר בו ברוב עצום כזה, אחד לאחד!
הגיע זמן שלטון הימין בישראל אחרי 100 שנות דיכוי וחרפה אל מול השמאל האלים, המדכא וגונב השלטון ברמייה!
המיעוטוקרטיה הגיעה לסוף דרכה בישראל!
עכשיו הגיע זמן הדמוקרטיה הקובעת שהרוב הוא זה שמחליט כיצד ייראו פני המדינה והחיים הציבוריים בה!
22. האם השב''כ שיחרר מפלצת עדכנית שתייצר פרובוקציות?בתגובה להודעה מספר 0
האם השב"כ שיחרר מפלצת עדכנית שתשתולל ותייצר פרובוקציות?
לפתע מופיעה במרחב הציבורי שלנו דמותו של ביבי בבגדי קצין SS, וניצן שי לא חושב שיש לחקור זאת, ובאינטרנט מופצות תמונות של גולגלות עם פאות ועם סכין וחרב, שמטרתן שקופה: ליצור ליהודים דתיים ולמתנחלים תדמית מפלצתית. האם גם הפעם יש גיבוי של בג"צ?
מי מפיץ תמונות של גולגלות עם פאות וחרבות ברשת האינטרנט,
מי מפיץ תמונות של גולגלות עם פאות וחרבות ברשת האינטרנט, תוך שיוך לכאורה לימין בישראל? האם ימי אבישי רביב חוזרים ברשת?
האם גורמים כאלה ואחרים מנסים לייצר הכפשה והשחרה של הימין בישראל במתווה פעילותו של אבישי רביב 'שמפניה', גם ברשת האינטרנט, ואולי גם מחוצה לה? בימאית הקולנוע שושי גרינפלד משוכנעת שכן, וביומן ערוץ 7 היא סיפרה על כך.
גרינפלד סיפרה כיצד גילתה בפייסבוק הטרדות שעל פניו נראות ככאלה המבקשות לייצר דימוי אלים למתנחלים. במקרה הראשון ראתה ציור של גולגולת עם פאות ועימה סכין וחרב, "סמל מזעזע שמעולם לא נתקלתי בו בביקורים שלי בגבעות", היא אומרת ומספרת שניסיונותיה למצוא ב'קיר' שבו הופיע הסמל תמונות אישיות ופרטים אישיים של הכותב עלו בתוהו. לא היה מאחורי הסמל לא תמונות ולא אלמנטים אישיים כתיאור חוויה אישית או פרטים של קרובי משפחה וכיוצא באלה, כמקובל בפייסבוק.
הפעם השנייה שבה פגשה בסמל הייתה בתמונות שהגיעו לידיה מכנס של 'כהנא', ולהערכתה המגמה הברורה מאחורי הפצת הסמל היא יצירת דימוי אלים למתנחלים, משהו שיערבב בתודעה הישראלית בין כת השטן לנוער הגבעות.
לדבריה של גרינפלד התגובות לסמל המדובר הגיעו אליה גם מנוער הגבעות עצמו, ובתגובות אלו הביעו רבים מהם זעזוע, ואחד מהם אף קבע באוזניה בוודאות שמדובר בסוכן שבכ המשתיל תמונות מעין אלה, ואין מדובר בהשערה אלא בקביעה וודאית.
לצד כל זאת מתריעה גרינפלד ומזכירה את הדיווח ב'הארץ' לפני ימים אחדים ולפיו את הגיבוי המשפטי למעשיו של אבישי רביב העניקה נשיאת בית המשפט העליון דהיום השופטת בייניש, עובדה המבטלת למעשה כל סיכוי למאבק בתופעה. "הבעיה היא שהעסק מגובה", היא אומרת ומביעה צער על כך ש"מדינה שקוראת לעצמה דמוקרטית משתמשת בצורות בלתי אנושיות ולא מוסריות לייצר דימוי אלים לאנשים כדי לבצע בהם פשעים מאוחר יותר, וכל זה מגובה על ידי בג"ץ..."
2.נא לתקן דחוף את הכתבה. שושי גרינפלד. בבקשה לתקן דחוף בכתבה לא אמרתי שבכנס של כהנא לא ניתן היה למצוא גוף מזוהה! אמרתי שהיה שם סוכן שהפיץ את זה. אמרתי שהסוכן נמצא באמצעי התקשורת וכולנו שומעים עליו. יש כאן סילוף של דברי, בבקשה לתקן.
3.צריך לפרסם את החשדות במהירות לפני שימי ארגון אייל השיקרי יחזרו.
4.אחרי אבישי רביב ברור שהם מפעילים סוכן כשיטה ומכפישים כשיטה. זו התממות לא לראות זאת.
5.אבוי לנו עם נשיאת בית משפט עליון שכזו. אם דורית בייניש אכן הכשירה את פעילותו של אבישי רביב שגרמה בעקיפין לרצח רבין -- יש להניח שתכשיר גם את הפרובוקטורים שמתארת גרינפלד. אבוי לנו עם נשיאת בית משפט עליון שכזו.
6.הסוכן הידוע, הסוכן א' שגורש מקרית ארבע. ייתכן והוא יודע מי בעל המודעה. הסוכן היה רועה צאן. שמו ההיפך מסתיו וההיפך מגן עדן. רועה הצאן גרוש 3 פעמים. סיבך רבים מאנשי קרית ארבע, והכניסם לכלא. הוא מחפש בפייסבוק אנשי ימין. נא להיזהר!
7.אם זה יקרה שוב יהיה צורך לעשות הפיכה בארץ עד שהשב"כ יפורק! זה שהפושע אבישי רביב מסתובב חופשי ולא יושב עם יגאל עמיר בכלא זה נון של הימין!
8.הפרקליטות שליחת האיחוד האירופי. ראו ניצן.
9."שמפניה" ברשת
"שמפניה" הופיע קרוב לרצח רבין בכל ההפגנות מטעם הימין כחפרפרת שכולנו מכירים את תוצאותיה. כנראה שיש חפרפרות כאלה בסביבה, ומלבד החולצות והכובעים עם הסמלים הפרובוקטיביים האלו, הופיעה תמונתו של ראש הממשלה נתניהו בבגדי s.s. וראש המשטרה החליט שלא לחקור משום מה...יש הרגשה של תעמולה שמאלנית זדונית שמתגבשת לקראת רצח נוסף.
24. מתקפה פוליטית על השר כחלוןבתגובה להודעה מספר 0
בפגישה סגורה של הליכוד אמר כחלון שטוב שברשות השידור ישנם אנשים שמזדהים עם הליכוד. קדימה: נחשף הפרצוף המכוער של ממשלת נתניהו.
מתקפה פוליטית של השמאל על שר התקשורת משה כחלון, בעקבות פירסום הקלטה של דברים שאמר בכנס סגור של הליכוד, בנושא המינויים ברשות השידור.
כחלון התייחס להנהלה החדשה של רשות השידור והביע שביעות-רצון מכך שמדובר באנשים שקרובים לממשלה מבחינה פוליטית או רעיונית. "ממש בימים אלו התחלפה ההנהלה ברשות השידור. אני מכיר את הוועד המנהל, אנשים מאוד ערכיים, הרבה יותר ממה שהיה קודם. הממשלה שלנו היא ממשלה לאומית", אמר כחלון
הוא הוסיף כי "אני לא מודאג מהמושג פוליטיזציה. אתם שלחתם אותי לעשות משהו מסוים, תנו לי את הכלים. כלים זה אנשים שאני חושב שיכולים ליישם את הדרך שאני מאמין בה ושאתם מאמינים בה. אני לא מודאג מהמילים האלו".
כחלון ציין כי "אם אני חושב שאני רוצה לסייע ליהודה ושומרון, מה אתה רוצה לשלוח לי מנכ"ל שמאלני עכשיו, שכל היום יטרפד לי? אתה רוצה להחליט מי ישב שם? שיהיה השמאל, שישים את מי שהוא רוצה. לכן צריך לשים אנשים עם אוריינטציה שלנו. אני באתי ממפלגה פוליטית, אני לא נבחרתי במכרז, נבחרתי בבחירות, נבחרתי על ידי אנשים שמצפים ממני למשהו, וצריך שאנשים שלנו, שחושבים כמונו, יעשו את זה".
מפלגת קדימה הגיבה לדברי כחלון: "יצא המרצע מהשק, ההשתלטות הפוליטית של נתניהו על רשות השידור היא עובדה מוגמרת. שר התקשורת חשף בהבל פה אחד את הפרצוף המכוער של ממשלת נתניהו. נתניהו רוצה ערוץ אחד עם שידור אחד ודעה אחת וכל היתר- שיחפשו להביע דעה במדינה אחרת".
"אחרי שמנסים לעשות סיכול ממוקד בבית המשפט העליון ובשופטיו, אחרי שסותמים את הפה ורודפים את כל מי שחושב אחרת,עכשיו ברור כי אין משימה חשובה יותר לנתניהו מלשטוף לציבור את המוח ולנקות את התקשורת...כשנתניהו אמר לשריו 'תהיו כחלונים' - ברור שלזה הוא התכוון".
25. יש לעקור מהשורש את המושג ''פינוי יישובים''בתגובה להודעה מספר 0
יש לעקור מן השורש את התפיסה שהתמקמה במוחנו שקיימת תופעה הנקראית "פינוי יישובים"
את המושג הזה יצר הכסיל מנחם בגין. דבר כזה לא היה קיים מעולם בשום מקום על פני הגלובוס, ואין לו שום מקום בלקסיקון של מדינת ישראל. טעות של טיפש אמנם מקשה על 100 חכמים, אך הפעם עלינו להתגבר על טפשותו בכל מחיר! אין דבר כזה הנקרא: פינוי יישוב! אין! המדינה הזאת אינה משחק בקוביות לגו!
בדיעבד יודעים רבים היום, שמנחם בגין ידע בעיקר לנאום יפה. לנאומיו לא היה שום קשר עם המציאות. כשהיה עליו לפעול בשטח הוא התגלה ככשלון מחפיר לאורך כל הקו.
החל מתרומתו להפיכת בתי המשפט ושופטיהם שאמורים לשפוט, למנהיגי המדינה באישורו. הוא ייסד את שלטון המשפטנים על העם האומלל הזה.
הוא פתח את הפתח לשופטים האשכנזים האדומים החילוניים, מתעבי היהדות והדת, שאיבדו את כוחם הפוליטי בכנסת ובבחירות, להפוך את כס המשפט של מדינת היהודים, למרכז מפלגתי שמאלני לפעילותם הפוליטית, לשם המשך הנהגת המדינה על פי דרכה של הציונות האדומה, הדוגלת במדינת כל אזרחיה וביטול המדינה היהודית.
מנחם בגין נבחר על מנת לשלוט. הוא ידע לדבר ולספר לעם כיצד ישנה את המדינה, כיצד ינהל אותה אחרת, ומיד אחרי הבחירות אץ רץ האוויל המשריש הזה וגייס את אהרון ברק ואת משה דיין האדומים כדם, על מנת ללוותו לקמפ דייוויד בשיחות השלום שלו עם מצרים!
האם עולה על דעתכם שמי מהציונות האדומה, שהיה נבחר אחרי עשרות שנות שלטון ימין בארץ, היה מזמן למשרדו אנשי ימין מהמחנה הלאומי לשמש לו כשר בטחון, או כיועץ משפטי להסכם כלשהו?
האיש המגוחך הזה הרס הכל!
לא די שלא שינה דבר עם היבחרו, עוד חיזק ושימן את מטחנת השמאל, בה נטחנים עד היום כל אנשי המחנה הלאומי. כל נקודות השליטה נמצאות בידי המחנה האדום, ומשם הם עושים כרצונם במחנה הלאומי.
ביבי רועד מפחד אהרון ברק ובייניש עד עצם היום הזה, ואינו מעז לשנות דבר וחצי דבר הנוגע לשלטון מפלגת בג"צ, ואף יוצא בהכרזות מבישות(אותו עצמו) על חשיבות שלטון החוק, כאשר הוא יודע היטב שלא מדובר בשלטון החוק, כי אם בשלטון האדום!
גדעון סער העביר חוק שסינדל את יכולת הימין בועדה לבחירת שופטים, להשפיע על בחירתם של שופטים, והנציח לעוד שנים את כוחם של האדומים לקבוע מי לא יהיה שופט בישראל. ומי לדעתכם לא יהיה שופט בישראל? כל מי שישראל כמדינה יהודית היא צו עליון בשבילו, וכל מי שמגן על זכויותיו של עם ישראל בארצו ובמדינתו הקטנה, כולל כל מי שדתי, או אוהב יהודים.
מיכאל איתן עובד עם אירגוני הקרן החדשה הזרה האמריקנית, שיש לה אג'נדה והיא לא בעד המדינה היהודית.
אלה אנשי המחנה הלאומי.
דן מרידור שמפלבל בעיניו תוך כדי פליטת אמירות המתאימות אך ורק לאדומים, תוך שהוא נאחז בקרנות המזבח הלאומי בכל הכוח, וזה מקומם את המתבונן שלא מבין מדוע?
האם יעלה על דעתכם שבמחנה הרפובליקני יתמקם לו מן אובמה כזה, ויכריז הכרזות הפוכות מעמדות המפלגה הזאת? נראה לכם שהוא היה שורד ולו דקה אחת שם? איך זה שבישראל הדבר הזה ממשיך ומתנהל על מי מנוחות, למרות שהוא הרסני לאמון הציבור בפוליטיקה הישראלית? מה זה בכלל? מה הם רוצים כל אלה שנלחמים על המשך שלטון האדומים בישראל, בעודם מקבלים מנעמי חיים מהמחנה הלאומי? דן מרידור למשל, האם פעילותו היא אידיאולוגית? האם הוא רוצה להפוך את הליכוד למפ"ם ההיסטורית? מה בדיוק מתרחש בארץ?
כל המחנה הלאומי ספוג כולו בחומרי שימור בכמות אדירה.
המחנה הלאומי אינו אלא מחנה הפועל לשימור שלטון האדומים בכל דרך.
אין פעולה כלשהי של המחנה הלאומי בישראל להקמת תחנת טלביזיה לאומית תואמת פוקס ניוז, וזאת כאשר עד היום זה מחנה שאין לו כלי תקשורת גדולים משלו, למרות שהוא המחנה הגדול ביותר בארץ, ואיש לא פוצה פה ומצפצף. הכל רק שמאל שמאל שמאל, ותלונות של הימין שנופלות על אוזניים ערלות.
אין פעולה לשינוי שיטת בחירת השופטים, ולחקיקה שתבטל את החוק של גדעון סער, שקבע שיש למצוא 7 תומכים מתוך 9 , לצורך בחירתו של שופט בישראל. בואו נחזיר את המצב לקדמותו, כפי שהיה בעת שלטון האדומים. חמישה מתוך ארבעה הם רוב מספיק, ועכשיו יש לימין את הרוב הזה. חמישה מתוך תשעה. ומדוע שינה סער את החוק הזה? האם ארבל ובייניש ביקשו, והוא ביצע? אז למה הוא בליכוד?
ובכלל, עלינו לעבור לשיטה של שימוע שופטים. העם רוצה לדעת מה קורה בבתי המשפט, מיהם הנבחרים, במה הם דוגלים, ולאן פניהם!
ובנושא ההסתננות תראו איזה אסון קרה לנו אתמול. על הכנסת לחוקק את כל החוקים הנדרשים לעצירת ההסתננות ולגירוש אלה שכבר חדרו שלא כחוק, והנה אנו מתבשרים אתמול על חוק נגד הסתננות שעבר בכנסת, וכל כולו תוצרת אנשי קו לעובד ואירגוני הקרן הזרה האמריקנית, במימון ה- CIA, שניסחו אותו בשיתוף עם משרד המשפטים, שכל כולו מוצף באנשי השמאל של תוכנית המשפטנים של הרמן שווארץ ושל הקרן החדשה לישראל לא יהודית. איפה שר המשפטים בכל העסק? איפה חברי הכנסת? מה, כולם עיוורים וחרשים לנעשה תחת עיניהם?
ומעתה יש לעקור מן השורש את המילים "פינוי יישובים" מהלקסיקון של העם בישראל.
אין דבר כזה לבנות על מנת להרוס. רק במוחו המעוות של מנחם בגין יכול היה להיות דבר כזה. יידע העולם שמעתה לא יקום ולא יהיה דבר כזה שנקרא פינוי יישוב בארץ ישראל.
רוצה אובמה שנפנה משהו, שיפנה את וושינגטון בעצמו וישיבה לאינדיאנים. הם באמת בעלי הבית המקוריים על אדמת ארה"ב, מה שלא כך הערבים על אדמת ארץ ישראל. העובדה שישבו פה ערבים, אינה מקנה להם זכות בעלות על הארץ. בדיוק כפי שאין ליהודים שישבו בארצות ערב אלפי שנים, שום זכות בעלות על הארצות הללו, למרות ישיבתם בהן.
רוצה אירופה להתערב בעינינינו, נשאל את עצמנו, איך אנחנו מרשים ליבשת שהתאחדה עם העולם הערבי כחלק מתוכנית אב להוות משקל נגד לארה"ב, (אירוערביה - ביוזמת צרפת), לפעול באלימות מילולית יומיומית כלפינו. איפה הכבוד הלאומי שלנו? איזו עוד מדינה נמצאית על הכוונת של מדינות אחרות, ומקבלת את התערבותן כדבר טבעי שיש להסכים עימו?
מצרים שולחת אזהרות ברורות ומילוליות חסרות פחד לכל התבטאות אמריקנית חצופה הדוחפת את אפה לעיניניה, למרות שהיא מקבלת מארה"ב מיליארדים.
אין יותר פינוי יישובים.
עצם המושג הזה נמחק אצל כולנו מאוצר המילים. והמעשה ההזוי הזה אינו בא בחשבון כלל - בדיוק כמו אצל אובמה, שלא יחלום לפנות את וושינגטון ולמסור אותה לאינדיאנים!
מחלימים ממחלת הציונות האדומה הממארת, ויוצאים לדרך חדשה לחלוטין בה לא צעדנו אפילו יום אחד עדיין!
1.בגין הרס את המדינה. את שלטון המשפטנים ייסד בגין שמעל בבוחריו והרס את הישגי מלחמת ששת הימים ויום הכיפורים, הרס את הציונות, הרס את הדמוקרטיה והפך את השופטים היועצים והפרקליטים לבעלי הבית. את הליכוד ממשיך דרכו צריך לפרק ומהר. לפני שיפרק את מה שעוד נשאר.
2.בגין נתן לשד הזה לצאת מהבקבוק ומאז הוא משתלט על המדינה. זוכרים את היועץ המשפטי לממשלה שהיה פעם פקיד ויועץ בלבד? מי נתן לו סמכויות וכוח? בגין. זוכרים את הפאתוס "יש שופטים בירושלים" ? שוב בגין. עכשיו אי אפשר למנות רמטכ"ל או מישהו לאיזה תפקיד אם העריצים האלה לא מסכימים. לפרק את הליכוד מיד, להחזיר את השד לבקבוק תיכף ומיד, כי אחרת - כולנו נשחה בים התיכון!!!
3.לאחר ניצחון הליכוד...דיין הצטרף לממשלתו של בגין בתפקיד שר החוץ. החלטה זו עוררה חמת זעם וסערה, ושמעון פרס דרש כי דיין יחזיר למפלגת העבודה את המנדט שלקח עמו. דיין לא הסכים לכך, והפך ל"סיעת יחיד". את נאום ההשבעה של דיין כשר החוץ ליוו צעקות בוז רמות וקריאות ביניים.
...בשיחות קמפ דייוויד היה תפקידו של דיין תפקיד של יועץ בכיר לבגין. בקמפ דייוויד הסכים בגין לניסוחים שלהם התנגד במשך שנים. לא רק הנסיגה עד למטר האחרון מחצי האי סיני תמורת שלום, שכנגדה התריע במהלך שנות ישיבתו באופוזיציה, אלא גם הסכמה לדיון ב"זכויות הלגיטימיות של העם הפלסטיני וצרכיו הצודקים". לדיין היה חלק ניכר בריכוך זה.
...הוא הרבה להתייעץ עם היועץ המשפטי לממשלה אהרון ברק, וגם לאחר שהלה מונה לבית המשפט העליון צירפוֹ בגין כיועץ משפטי במשא ומתן בקמפ דייוויד.
...בגין החזיק ביראת כבוד כלפי מערכת המשפט בישראל, ובכלל החשיב עד מאוד את "עליונות המשפט" ...כלומר מתן סמכות לחבר שופטים לבטל את תוקפו של חוק, הנוגד את חוק היסוד...
האם החוק שיזם השר גדעון סער לחייב רוב מיוחס בוועדה לבחירת שופטים הוא טוב ליהודים או לא? מאת גיל רונן באחרונה זכינו לנס קטן: הימין הגדיל את כוחו בוועדה למינוי שופטים. חמישה מתוך תשעה חברי הוועדה הם היום אנשים המזוהים עם קו ימני ו/או דתי.
פריצת הדרך הזו היתה יכולה להיות גדולה עוד יותר אילמלא העביר גדעון סער חוק בשלהי הכנסת הקודמת, על פיו יידרש רוב של שבעה מתוך תשעה בוועדה בכדי למנות שופטים לבית המשפט העליון, ולא רוב רגיל כפי שהיה קודם, במשך כ-60 שנות קיום המדינה.
אולם החוק נחקק, כך נראה, בכדי לאפשר גם ל"סיעה" קטנה של שלושה להטיל וטו על כל מינוי. הוא נחקק בדיוק בזמן, כאילו לפי הזמנה של מי שצפה כי הוא, או היא, עלול להימצא לאחר הבחירות במצב של מיעוט בוועדה.
אילמלא החוק הזה, אפשר היה להתחיל כבר בעתיד הקרוב למנות שופטים בעלי השקפה לאומית-ציונית.
גדעון סער, כך נחשף כבר מזמן אצל יואב יצחק ובמקומות אחרים, הוא מקורב-קרוב-מאוד של השופטות בייניש ועדנה ארבל, ושימש כעוזר של שתיהן.
הוא גם מקורב-קרוב-מאוד, מזה הרבה שנים, של ח"כ שלי יחימוביץ', שהיא חברתן-הקרובה-מאוד של שתי השופטות הנ"ל.
כבר כתבנו על הפגישה הלילית המסתורית שנערכה בביתו של סער לקראת ההתנתקות, בהשתתפות ארבל ויחימוביץ', ואשר מעולם לא קיבלנו אודותיה הסבר.
והנה, לגמרי במקרה, גדעון סער הוא זה שחוקק את החוק שמאפשר לטריאומוויראט הבלתי-נבחר הזה, בייניש-ארבל-יחימוביץ', לשלוט במדינה שלנו.
תגידו בבקשה את האמת: לא משונה? לא קצת מוזר? הגיע הזמן שאנשים בליכוד ובימין יתחילו להתפכח ולהבין שבכל הקשור לשר סער, משהו לא בסדר. משהו לא מסתדר.
5.השותפים של ממשלת ישראל - ארגון זר ועמותות שמאל קיצוני
השר מיכאל איתן, בשמה של ממשלת ישראל, משתף פעולה עם מספר עמותות שמאל קיצוני, חלקן סייעניות אוייב מוצהרות, וכן עם ארגון זר בשם שתי"ל - NIF, שרשום בארה"ב.
שיתוף הפעולה נעשה במסגרת פרויקט שיפור השירות הממשלתי עליו מופקד השר ללא תיק מיכאל איתן.
להוציא 2-3 עמותות ציוניות מובהקות, כל האחרות הנן עמותות שמאל קיצוני שניזונות מכספי שתי"ל - הקרן לישראל חדשה (הקרן החדשה לישראל) וכספים של גורמים זרים (ממשלות אירופה, ארה"ב, ארגונים איסלמיים שקשורים גם לחמאס).
איך הוקם מגדל בבל האירופי שמכונה האיחוד האירופי והוא לא מאוחד, יודעים? עונשו של האיחוד האירופי מתקדם יפה! מגדל בבל זה - שהקמתו נעשתה תוך דריכה פושעת ומכוונת על מדינת ישראל יתבלבל, יבולבל, ויחוסל! קיראו את ספרה של בת יאור אירוערביה, ותזדעזעו!
על כל מעשה רע מקבלים עונש בהתאם.
מי שקרא את הספר אירוערביה, על מעשי החתרנות המזעזעים והפושעים של צרפת, לצורך הקמת האיחוד הנוראי הזה, לא יכול שלא לשמוח לאידו של האיחוד שהוקם על בסיס פשעים נגד העם היהודי, ומדינת ישראל.
קיראו על מזימתה של צרפת לגבור על כוחה של ארה"ב באמצעות יצירת מפלצת של איחוד המבולבלים הבלבלים הבבלים האלה, ובאמצעות איחוד יזום עם העולם הערבי המוסלמי.
צרפת היא שהגתה ויזמה את הצפת אירופה בערבים לשם כך.
כך הצמיחה צרפת האנטישמית את האיחוד המלאכותי הזה שכל מטרתו היתה קיעקוע ארה"ב כמשקל כנגדה.
עכשיו הם מחפשים את החברים שלהם.
הם רצים לבקש עזרה מארה"ב אותה שאפו למוטט.
והם מקבלים אצבע משולשת.
וגם אם ישראל תסבול מהתרסקותו של מגדל בבל זה, מן הראוי שיתרסק! שכן כתוב אורריך אאור ומברכיך אברך. אין ספק שאת האיחוד האירופי יש לאור וחזק!
אירוערביה ספרה של בת יאור הוא ספר חובה מרתק, ומפחיד, המספר על מעשיה הלא יאומנו והחתרניים של צרפת נגד ישראל וקיומה.
השם אירוערביה מטרתו ללעוג לאירופה ולהציגה כיישות הכנועה לערבים.
אירוערביה: הציר האירופי-ערבי (אנגלית: The Euro-Arab Axis), ספר מאת בת יאור, היסטוריונית וסופרת בריטית, יהודיה ילידת מצרים, חלוצה בחקר המושגים ד'ימי (לא-מוסלמי שהוא בן חסות נסבל, בעל זכויות מופחתות) וג'יהאד (מלחמת קודש) בדת האסלאם.
הספר מתעד את יחסו של האסלאם ללא-מוסלמים ואת המגעים, ההנחיות וההסכמים החשאיים, שהתקיימו בין ראשי מדינות אירופים לבין מנהיגים של העולם הערבי, שהביאו, למה שבת יאור קוראת "אירוערביה" וליצירת מדיניות חוץ משותפת המבוססת על עוינות כלפי ישראל וגם כלפי ארצות הברית.
השם אירוערביה (Eurabia) הוא הלְחֵם בין Europe ל- Arabia ומטרתו ללעוג לאירופה ולהציגה כיישות הכנועה לערבים. השם רווח באתר הבלוג הפוליטי Little Green Footballs.
אירוערביה: הציר האירופי-ערבי, מאנגלית: אריה חשביה , ירושלים : שוקן, תשס"ח 2008.
2.אירוערבּיה הוכיח את קיומה של תופעת כניעה כללית של אירופה לאיסלאם. זקונט, הארץ.
בת יאור
ספר החושף לראשונה כיצד עלה האיסלאם באירופה, ומתאר את שלבי הפיכתה לנספח תרבותי ופוליטי של העולם הערבי־מוסלמי – אֵירוֹעַרַבְּיָה. בשנים האחרונות אנו עדים לעליית כוחו של האיסלאם ברבות ממדינות אירופה. תהליך זה לא קרה ביום אחד, אלא הוא תוצאה של שרשרת הסכמים שחתמו מדינות אירופה השונות עם מדינות מוסלמיות במשך עשרות שנים. מטרתן של מדינות אירופה הייתה להבטיח אספקת נפט לאירופה, ובתמורה הן התחייבו לקבל מהגרים מוסלמים כמתיישבים בארצותיהן במסגרת "חילופי תרבות". הסכמים אלה גרמו להאצת ההתיישבות המוסלמית באירופה, לבנייה של מסגדים ומדרסות בעריה השונות ולשגשוגו של האיסלאם המקומי ככוח פוליטי. באמצעות מסמכים, פרוטוקולים, הסכמים ועדויות מוכיחה המחברת כיצד התחייבה אירופה להשלים עם הנורמות הדתיות והפוליטיות של המהגרים המוסלמים, וכיצד היא משלימה עם דרישותיהם ההולכות וגוברות מתוך פחד מפני אי־שקט חברתי וטרור.
בת יאור, ילידת קהיר, היא חוקרת חלוצית בנושא השתלטות האיסלאם על המערב באמצעות ג'יהאד או על־ידי כפייה תרבותית, ופרסמה ספרים אחדים בנושא זה.
מן הביקורת
"הספר מסביר בעזרת הסכמים ומסמכים רבים, כיצד האיחוד האירופי הולך ונכנע לשנאה האיסלאמית ומוותר על הערכים של אירופה עצמה. קוראים המחפשים אחר פתרון הולם לסכסוך הישראלי־פלסטיני יזדעזעו לקרוא את העדויות המובאות בספר... הספר קורא תיגר על הדמוניזציה של ישראל המתפתחת באירופה, והוא ספר חובה לכל המעוניין בשלום מזרח התיכון. זוהי גם אזהרה לאירופה שלא להסכים ללחצים אנטי אמריקאיים ואנטי ישראליים, שנועדו לעוות את ערכיה הבסיסיים."
מרטין גילברט
"שום כותב לא הצליח יותר מבת יאור להסב את תשומת הלב של הציבור לאופייה המזיק של הקיצוניות המוסלמית. חוקרים בעתיד יקבעו כי המונח שנטבע על־ידי המחברת, 'אירוערביה' , הוא נבואי. מי שרוצה לחיות בחברה חופשית צריך להיות ער לכך. לערנותה של בת יאור אין מתחרים."
ניאל פרגוסון
"אנשים אשר עדיין שרויים באפלה בעניין השפעת הדיאלוג האירו־ערבי על חייהם, עשויים להתמרד נגדו בעתיד – במצב זה הם יכירו בספרה של בת יאור כספר נבואי. ייתכן גם שהם ישקעו בחוסר אונים לתהומות ה'ד'ימיות', ובמקרה זה יתעלמו מספרה של בת יאור והוא לא יהיה בר־השגה. בכל אחד משני המצבים – בת יאור היא קסנדרה הרואה למרחוק."
דיוויד פרייס-ג'ונס, נשיונל רוויו
"הספר אירוערביה רהוט ומכיל מידע בכמות מהממת על תרבות הג'יהאד ומבוסס כאמור ברובו על מסמכים וציטוטים מהחלטות מועצת האיחוד האירופי... השפה שבה כתוב הספר שוטפת, אינטלקטואלית, נעימה לקריאה."
מאיר עוזיאל, מקור ראשון
"ליטמן עשתה בספרה עבודת תחקירנות למופת והוכיחה את קיומה של תופעת כניעה כללית של אירופה לאיסלאם." אמנון זקונט, הארץ
"חשוב לקרוא את הספר כדי לעמוד מול המציאות ולא להתכחש לה." רבקה סנה, הזמן השלישי
4.How Europe Became Eurabia By: Bat Ye’or Monday, July 26, 2004
The EU is now the "Christian" arm of the Pan-Arab world.
Last Tuesday, the 25 nations of the European Union (EU) voted unanimously to supporta United Nations Resolution condemning Israel’s defensive fence (ignoring that this barrier was constructed to keep jihadist murderers from entering the nation via Judea and Samaria). The EU’s craven, morally bankrupt stance was sadly consistent with Eurabian policies evident now for three decades. In fact, the EU has been completing a slow metamorphasis into the "Christian" arm of the Pan-Arab world, different in religious observation (or lack of same) but united in its views of Israel and America.
The European Community (EC), and later the EU, has been aligned with Arab policy regarding Israel and the United States since its June 1977 declaration. Disruption of the Western alliance by separating Europe from America, and the piecemeal destruction of Israel were the pillars of the Euro-Arab alliance that gave birth to Eurabia. The formation of this tactical alliance can be traced clearly to a document issued 24 years ago. Prompted by fears of Khomeini's Shi’ite theocracy in Iran, international Arab terrorism and the rise of oil prices, the EC adopted the 1980 Venice Declaration. This declaration made clear that the EC, under French leadership, had adopted Pan-Arab conditions regarding Israel without qualification, including: the 1949 armistice as Israel’s legitimate borders;Arab sovereignty over East Jerusalem; an Arab Palestinian state; the recognition of the PLO as the sole representative of the Palestinians, as well as its participation in all negotiations, and the obligation of Israel to negotiate with Arafat, exclusively; and the refusal to recognize a separate peace between Israel and any Arab country, for the resolution of the "Palestinian problem." By adopting all those conditions (which contradicted UN Resolution 242) Europeans could in turn justify their ahistorical designation of Judea and Samaria as occupied Arab land. Ultimately, the entire European effort to delegitimize and vilify Israel hinges upon this inaccurate, disingenuous formulation. In the 1970s and 80s, the Communist bloc and the burgeoning Euro-Arab alliance granted international legitimacy to the denial of Israel’s rights by the PLO. France, and to a lesser extent Germany, directedthe entire European Community foreign policy in accord with Arab-Islamic sentiments. A careful reading of the Venice Declaration (1980), theFez Islamic Conference (1980), the Amman Arab Summit (1980), and the Taif-Mecca Islamic Summit (1981) reveals the similarities between the European and Arab positions in relation to Israel. Europe’s modified wording is just a fig-leaf.
This subterfuge allows the EU to pose as a “neutral” agent between Israel and the Arab world and to retain a role in the peace-for-terrorists-process. At the Durban circus in September 2001, European representatives tried in vain to conceal the anti-American and anti-Semitic animus that permeates Eurabian policies, most visibly through the collusion of Eurabian and Arab NGOs. And again, during the recently completed International Court of Justice proceedings in The Hague, Eurabian judges employed similar tactics but joined their colleagues from the Muslim world in finding Israel’s anti-terrorist barrier “illegal” (and thus denying the Jewish state its legal right to self-defense).
Beyond a fleeting awareness, the overwhelming majority of Europeans and Americans do not understand the new Eurabian entity, which only the first step in a steady progression toward its Arabization and Islamization. Europe has evolved from a Judeo-Christian civilization, with important post-Enlightenment/secular elements, to a "civilization of dhimmitude," i.e., Eurabia: a secular-Muslim transitional society with its traditional Judeo-Christian mores rapidly disappearing.
This evolution of Europe has been duplicated internally within every EU country. This deliberate, comprehensive process has taken place through several means: the control ofMiddle Eastern Studies departments at European universities, and the re-writing of historical textbooks;allowing Euro-Arab bodies to screen cultural exchanges and publications relating to Islam and the Arab Muslim world for unwelcome content; taboos imposed on issues related to immigration and Islam; disinformation campaigns demonizing Israel (and America), while fostering a comprehensive and “brotherly” alliance between EU and Arab League countries on the political, economic, cultural, and social levels; and the servile obedience of the EU's mainstream media to all these initiatives.
Most recently, this program of Euro-Arab symbiosis has been codified in a detailed report entitled, “Dialogue between Peoples and Cultures in the Euro-Mediterranean Area.” Released last October, this report (whose contributors included Umberto Eco and Tariq Ramadan) was to establish complete interdependence between Europe and the Arab-Muslim world. Romano Prodi, President of the European Commission, established the High-Level Advisory Group which stated the aims, policies, and routine functions of the foundation. The Advisory Group mandated that the foundation have complete financial and administrative independence in managing its budget and in choosing its partners. In support of this remarkable request, the Advisory Group argued that the foundation needed considerable resources to cover its activities that would be extraordinarily expensive, as they will encompass all the countries of the EU. The Advisory Group further justified such conditions by invoking its lofty aim, which “is nothing less than peace itself.” And this “peace” -- accomplished through “brotherly love” and “dialogue” between the North and the South of the Mediterranean -- will be achieved by a total economic, political, and cultural fusion.
This May (2004), the EU followed this report up by accepting the creation of the Euro-Mediterranean Foundation for the Dialogue of Cultures, named after Anna Lindh, the Swedish minister murdered by a deranged man. Lindh was a staunch defender of Arafat and advocated an economic boycott of Israel by the EU, a policy long desired by Eurabian politicians. Not surprisingly, the Anna Lindh Foundation draws inspiration from the spirit of Edward Said, the latedhimmi ideologue bent upon subverting Western culture, and values. The Anna LindhFoundation endeavors to fight what it dubs “Fortress Europe” on Arab immigration issues, and to establish a totalitarian academic structure which alone will be entitled to teach and publish material on the Euro-Arab Mediterranean. It will also monitor the texbooks and university curricula for all of the EU. Moreover, the Foundation promotesthe vision of a unified Euro-Mediterranean world where people are not even defined as being from the North or the South, (terms considered too provocative as they might evoke visions of a once-Christian North and a very Muslim South). The Euro-Arab continent will instead be populated by an amorphous mass called only “Us,” without acknowledged ethnic, national, or religious features. In reality, Europe is creating a gigantic Muslim community, or “umma,” which is also inhabited by an anonymous (and precipitously dying) European dhimmi population.
One can choose to ignore it, but Eurabia is a tangible entity. Eurabia has a discernible historical development, and its functionaries are now well entrenched in each European parliament, and at the head of the European Commission. Often Javier Solana merely parrots the Arab League's Amr Moussa, or the Palestinian Authority's Yasser Arafat. Hence Solana's parrots the pan-Arab refrain that no reforms can be achieved in any Muslim country before the settlement of the Arab-Israeli conflict, reiterating the same fatuous statements made by Amr Moussa. The EU continues to proclaim that all negotiations must be conducted with Arafat alone and that the Middle East conflict is at the center of world politics. Those two assertions were repeated endlessly at the Fez, Amman, and Taif Summits (1980-81). The EU’s unlimited funds finance anti-Israeli and anti-American campaigns, as well as the "dialogue" industry. Regarding Israel in particular, it appears as if the EU has become the obsequious mouthpiece of the Arab League.
This Eurabian ethos operates at all levels of European society. Its countless functionaries, like the Christian janissary slave-soldiers of past Islamic regimes, advance a jihadist world strategy. Eurabia cannot change direction; it can only use deception to mask its emergence, its bias and its inevitable trajectory. Eurabia’s destiny was sealed when it decided, willingly, to become a covert partner with the Arab globaljihad against America and Israel. Americans must discuss the tragic development of Eurabia, and its profound implications for the United States, particularly in terms of its resultant foreign policy realities. Americans should consider the despair and confusion of many Europeans, prisoners of a Eurabian totalitarianism that foments a culture of deadly lies about Western civilization. Americans should know that this self-destructive calamity did not just happen, rather it was the result of deliberate policies, executed and monitored by ostensibly responsible people. Finally, Americans should understand that Eurabia’s contemporary anti-Zionism and anti-Americanism are the spiritual heirs of 1930s Nazism and anti-Semitism, triumphally resurgent.
5.את האנטישמיות הכלל עולמית מולידה ומניקה אירוערביה כחלק מהפוליטיקה שלה, ומסתמכת על בוגדים ישראלים שיוציאו אותה אל הפועל!
6.הפרוטוקולים של זקני בריסל
עדי שורץ, הארץ, 19.6.06
המבוכה שאוחזת באירופה ביחס לאיסלאם היא כר פורה להתחזקות עמדות קיצוניות. בת יאור, למשל, אינטלקטואלית יהודייה שנויה במחלוקת שזוכה לעניין הולך וגובר, טוענת שאירופה משועבדת לעולם הערבי והמוסלמי - והכל באשמת ההנהגה
החטא הקדמון הוא של לשארל דה גול. מאוכזב מאובדן הקולוניות הצרפתיות באפריקה ובמזרח התיכון, כמו גם מהירידה בקרנה של פאריס בזירה הבינלאומית, החליט נשיא צרפת בשנות השישים ליצור ברית אסטרטגית עם העולם הערבי והמוסלמי כדי להתחרות בדומיננטיות של ארצות הברית וברית המועצות. הברית הזאת נהפכה לעמדת הקהילה האירופית, שמו הקודם של האיחוד האירופי, במהלך שנות השבעים, אז התפתח דיאלוג אירופי-ערבי ענף. אלא שהברית הזאת, שבמסגרתה התירה אירופה את הגירתם של מיליוני מוסלמים לתחומה ונקטה מדיניות אנטי-ישראלית ואנטי-אמריקאית, תביא בסופו של דבר, ולמעשה כבר הביאה, להפיכתה של אירופה ליבשת משועבדת לעולם הערבי והמוסלמי. אירופה מתה, ובמקומה קמה Eurabia.
התזה מעוררת המחלוקת הזאת שייכת לבת יאור, שם העט של אינטלקטואלית יהודייה אוטודידקטית, שנולדה במצרים וחיה כיום בשווייץ. את שמה האמיתי היא מסרבת לחשוף, מטעמי ביטחון לדבריה. אבל התזה שלה היא רק הפתיח למסקנות מרחיקות לכת ואמירות קיצוניות על חלקם של מנהיגי אירופה בכניעה לאיסלאם. אם בעבר התגובה לדבריה היתה התעלמות כמעט מוחלטת, הרי שכיום, במבוכה השוררת באירופה על רקע היחסים המורכבים עם העולם המוסלמי, היא זוכה לאוזן קשבת יותר, אך היא עדיין רחוקה מרחק רב מהזרם המרכזי האירופי. בשבוע שעבר הוזמנה לירושלים כדי להרצות בכנס של המרכז הבינלאומי לחקר האנטישמיות על שם וידאל ששון.
"מדובר בטרנספורמציה של יבשת אירופה, שהיא תוצאה של מדיניות מכוונת", אומרת בת יאור בראיון. "אנחנו הולכים כעת לקראת שינוי מוחלט של אירופה, שתהיה איסלאמית יותר ויותר, ותיהפך ללוויין פוליטי של העולם הערבי והמוסלמי. הרבה אירופים מתנגדים להתפתחות הזאת, אבל מכיוון שהם לא מודעים לאסטרטגיה הזאת ולמכניזם שלה, הם לא מבינים אותה. לעתים הם מפגינים את התנגדותם בדרכים נואשות. יש הרבה שנאת-זרים, יש גילויים של איסלאמופוביה, ולעתים מהגרים מוסלמים מותקפים כך סתם ברחוב. אבל המהגרים אינם אשמים. המנהיגים האירופים הם שהחליטו על הברית עם העולם הערבי, שבמסגרתה הם התחייבו לקבל את הגישה הערבית והמוסלמית כלפי ארצות הברית וישראל. מדובר לא רק במדיניות חוץ, אלא גם בסוגיות שמעסיקות את החברה האירופית מבפנים, כמו ההגירה, האינטגרציה של המהגרים והרעיון שהאיסלאם הוא חלק מאירופה".
ספרה האחרון של בת יאור, Euroabia - The Euro-Arab Axis, שיצא לאור באנגלית ב-2005, לא היה יכול להתפרסם בזמן טוב יותר מבחינתה, בדיוק כאשר שאלת השתלבותם של המהגרים המוסלמים ביבשת וצביונה התרבותי של אירופה עולה שוב ושוב לדיון. הפיגועים במדריד ובלונדון, פרשת הקריקטורות של הנביא מוחמד, רצח הבמאי ההולנדי תיאו ואן גוך והמהומות לפני כחצי שנה בפרברי פאריס הפכו את השאלות האלה לקריטיות יותר ויותר. אירופה, בעלת אתוס פלורליסטי ודמוקרטי, השתהתה בתגובה לתופעות אלה, אם כי כיום מסתמן שינוי במדיניות ההגירה ומתן האזרחות בחלק מהמדינות. שר הפנים של צרפת, ניקולא סרקוזי, זוכה בתשואות תודות ליחסו הקשוח למהגרים, וגרמניה מנסה להחמיר את הקריטריונים לקבלת אזרחות.
ההשתהות הזאת איפשרה את התחזקותן של גישות קיצוניות במיוחד כלפי ההגירה המוסלמית. באגף הפוליטי מדובר בתנועות הימין הקיצוני. בקרב חוגים אינטלקטואליים, מדובר בין השאר באישים כמו העיתונאית והסופרת האיטלקייה הפרובוקטיווית אוריאנה פלאצ'י, שחיברה באחרונה טרילוגיה בעניין האיסלאם ואירופה שנמכרה במילוני עותקים; חברת הפרלמנט ההולנדית ממוצא סומלי, איאן הירסי עלי; וגם בת יאור. כל אלה אמנם מתנגדים לימין הקיצוני ולביטויי האלימות שלו, אך מתריעים כי אירופה כציוויליזציה חילונית, נאורה ובעלת רקע יודאו-נוצרי, גוועת. במקומה, אומרת בת יאור, תבוא ציוויליזציה משועבדת לכוחות איסלאמיים ולאידיאולוגיית הג'יהאד שהם מקדמים.
דעותיה של בת יאור הפכו אותה לדמות מעוררת מחלוקת, אך גם העובדה שהיא אינה אקדמאית ושמעולם לא לימדה בשום אוניברסיטה. את מחקריה היא מנהלת באופן עצמאי. מאז שנות השבעים פירסמה בת יאור, כיום בת 71, כעשרה ספרים, שרובם עסקו בחיי המיעוטים הנוצריים והיהודיים בארצות האיסלאם. את מחקרה האחרון היא מבססת על התנהלות מוסדות באיחוד האירופי, ובעיקר על פרוטוקולים של "הדיאלוג האירופי-ערבי" (EAD), שמטרתו, לדבריה, לכונן ברית אסטרטגית באמצעות הידוק הקשרים הפוליטיים, הכלכליים, הדיפלומטיים והתרבותיים. תוצאותיו, לדבריה, הם התאבדות אירופית.
מה מניע את אירופה בברית הזאת?
בת יאור: "מה שהביא את אירופה לקבל את המדיניות הצרפתית היה משבר האנרגיה אחרי מלחמת יום הכיפורים. עניין נוסף הוא ביטחוני, משום שטרוריסטים פלשתינאים התחילו להכות באדמת אירופה בסוף שנות השישים. המדיניות הזאת נועדה להגן על אירופה מפני איום הטרור".
איך את מסבירה אם כך את הפיגוע בלוקרבי או את הפיגועים במדריד ובלונדון, שהתרחשו למרות הברית הזאת?
"טרור הוא דרך ללחוץ על אירופה, שמגלה חולשה, כאשר ארצות ערב מעוניינות להשיג ממנה משהו. במדריד אין הוכחה שהיתה מעורבת ממשלה ערבית מסוימת, אבל באופן כללי אפשר לומר שאירופה נמצאת תחת איום טרור מתמיד. הטרור הוא אמצעי להפעיל לחץ על מדינות אירופה להיכנע כל הזמן לדרישות הנציגים הערבים. לאירופים היו מטרות משלהם בדיאלוג הזה, ולערבים היו מטרות אחרות. לפעמים הערבים מאיימים על אירופה באמצעות סגירת ברז הנפט. הם דורשים, לדוגמה, שאירופה תתבטא כל הזמן בזכות הפלשתינאים ונגד ישראל".
אירופה החליטה במודע לקבל על עצמה את התרבות והפוליטיקה הערבית?
"קודם כל צריך להבחין בין מדיניות הממשלות לבין דעת הקהל. כאן מדובר בהחלטה של פקידים וראשי מדינות באיחוד. האירופים קיוו לפתוח באמצעות הדיאלוג האירופי-הערבי אופק חדש לשליטה בעולם הערבי. בסופו של דבר, אירופה היא זו שיצרה את יאסר ערפאת ואת ממשלת חמאס הנוכחית".
מה התסריט הגרוע ביותר? לאן אירופה הולכת?
"אם זה ימשיך ככה, נגיע למצב שבו אירופה תהפוך לווסאל, ללוויין של העולם הערבי, שהוא גדול יותר מבחינה מספרית. מבחינה דמוגרפית אנחנו כבר מפסידים. החלל שנוצר באירופה יתמלא על ידי ילדי מהגרים. כבר כיום אנחנו יודעים שבצרפת ילדי המהגרים מתנגדים לתוכנית הלימודים הצרפתית ולא רוצים ללמוד על השואה. הם רוצים היסטוריה ערבית-מוסלמית ומתנגדים להיסטוריה אירופית. זאת איסלאמיזציה של התרבות. אירופה תיהפך ליבשת שמקבלת הוראות מארגון המדינות האיסלאמיות. קח לדוגמה את שערוריית הקריקטורות. מיד התחילו כנסים נגד איסלאמופוביה, חאווייר סולאנה התנצל לפני מדינות ערב והעורך הדני שפירסם את הקריקטורות נאלץ להתפטר.
"הדיאלוג האירופי-הערבי כולל מדיניות של חיסול ישראל ושל דה-לגיטימציה שלה. יש באירופה ברית מוחלטת עם הפלשתינאים. אומרים, לדוגמה, שישראל היא הסכנה הגדולה ביותר לשלום העולם. או היוזמה בבריטניה לארגן חרם אקדמי כדי לבודד את ישראל. זאת דרך לעשות דה-לגיטימציה לישראל, ולמנוע את זכותה להתגונן".
"עד שנות השמונים היא לא היתה מקובלת בכלל", אומר פרופ' רוברט ויסטריך, ראש המרכז לחקר האנטישמיות על שם וידאל ששון. "זלזלו בפרסומים שלה בחוגים האקדמיים. רק כשברנרד לואיס פירסם את הספר Jews of Islam עם ציטוטים מבת יאור, התחילו להתייחס אליה. שינוי אמיתי כלפיה הסתמן בשנות התשעים, ובעיקר בשנים האחרונות. כיום יש יותר מודעות לפן הקנאי של האיסלאם".
ויסטריך, מארגן הכנס בירושלים בשבוע שעבר, אומר שהזמין את בת יאור כדי לדון בשאלה אם תופעת הרב-תרבותיות טובה ליהודים. מצד אחד, לדבריו, המוסלמים אינם רוצים להשתלב בחברה האירופית, ומצד שני, אירופה דוגלת באידיאולוגיה של רב-תרבותיות אך לא יודעת כיצד לקלוט אותם. הרב-תרבותיות נתפשה בעבר כמשרתת את היהודים, אך כעת, כשביבשת יש כמיליון יהודים וכ-20 מיליון מוסלמים, נוצר מצב חדש. לדבריו, המושב שבו נשאה דברים היה הסוער ביותר בכנס, כאשר אחד המשתתפים, מוסלמי מצרפת, התפרץ לעברה וטען שנפגע מדבריה.
בת יאור: "זכיתי להכרה קודם בארה"ב. באירופה הוזמנתי בהתחלה רק לכנסים קטנים. אפילו לא נהגו לצטט את שמי בפרסומים. בארה"ב אני בטוחה שפיגועי 11 בספטמבר העירו אנשים, כולל בקהילה היהודית שהתעלמה ממני קודם, משום שהיא שייכת יותר לשמאל. אחרי שהעבודה שלי התפרסמה בארה"ב, היא זכתה גם לחשיפה באירופה".
היא מציינת בגאווה שספרה האחרון, שיצא לפני כחודשיים בצרפתית, מוצע למכירה בשדה התעופה שארל דה גול, אבל אומרת שעם החשיפה גברו גם הניסיונות להכפישה. בשנה האחרונה נגררה פעמיים לבית המשפט בפאריס, לאחר פרסום ראיון עמה בשבועון הצרפתי "לה פואן". פעם אחת תבעה היא את השבועון, ולאחר מכן תבע הוא אותה.
"בת יאור עוסקת בהחלטות שהתקבלו לאורך זמן באמצעות הדיאלוג האירופי-הערבי", אומר ויסטריך. "אמרתי בכנס שאפשר לקרוא לזה 'הפרוטוקולים של זקני בריסל'. אבל בשונה מ'הפרוטוקולים של זקני ציון', שהיו זיוף מוחלט, כאן יש מסמכים והשאלה היא שאלה של פרשנות. אפשר בהחלט להתווכח על הפרשנות שהיא נותנת לפרוטוקולים. אני עצמי איני רואה זאת כך, אבל יש תהליכים מסוימים שהיא מתארת שהם נכונים ומדאיגים, למשל היחס הכפול לטרור והעניין הפלשתיני. מה שמעניין בהקשר האירופי הוא הפער, ואפילו התהום, שנוצר בין האליטות - הפקידות, התקשורת, האקדמיה והכנסייה - לבין דעת הקהל. בסקר שנערך באחרונה בגרמניה ענו 83% את התשובה 'קנאות' לשאלה 'מה זה איסלאם?' 60% אמרו שיש התנגשות בין ציוויליזציות. זאת הסיבה שבת יאור זוכה היום ליותר תשומת לב".
דעותיה בעניין סיכויי האינטגרציה של המוסלמים ועתידה העגום של אירופה מקנים לה תומכים רבים בחוגי הימין הקיצוני האירופי. "חלק מהרעיונות שכתבתי עליהם מקובלים היום מאוד", אומרת בת יאור, "לפעמים גם בימין הקיצוני ובתנועות גזעניות. לדעתי, זה רע. תקיפת מוסלמים, לפעמים גם פיסית, היא דבר טיפשי".
בכל זאת, קל היום יותר ליהודי צרפתי לזכות במשרה טובה מאשר למוסלמי צרפתי. איך זה מסתדר עם התיאוריה שלך?
בת יאור: "תלוי איפה. יש חרם מסוים על יהודים בזירה הפוליטית. יהודים לא יכולים להגיע לכל מקום. האוניברסיטאות, לדוגמה, נשלטות על ידי פלשתינאים. יש אמנם יהודים בפרלמנט, אבל הם חייבים לקבל על עצמם את המדיניות הפרו-ערבית, אחרת יחרימו אותם".
מדוע אם כך נתנה אירופה לרבבות מוסלמים להירצח במלחמה האחרונה ביבשת, בקוסובו ובבוסניה?
"אירופה לא רצתה להכעיס את רוסיה, שהיתה בעלת ברית של הסרבים. גם ארה"ב התערבה רק אחרי הטבח בסרברניצה, משום שקודם זה נראה כמו מלחמת אזרחים, שבה כולם הרגו את כולם".
ומדוע שיתפה אירופה פעולה במלחמה האמריקאית באפגניסטאן?
"באפגניסטאן אלה היו מוסלמים שהפילו את הטליבאן. הרעיון היה לעזור למוסלמים. עיראק היא מקרה מיוחד. לצרפת היו יחסים טובים מאוד עם סדאם חוסיין, והרבה חברות צרפתיות הרוויחו כסף מתוכנית 'נפט תמורת מזון'. עיראק היתה נקודת הציר של המאבק, משום שסדאם היה גיבור של אנטי-אמריקאיות ושל אנטי-ישראליות".
אם כך, אי אפשר לסמוך על אירופה שתסייע לפתור את משבר הגרעין עם איראן.
"לא. האירופים לא יעשו מאום כדי להגן על ישראל. אם כבר, הם יעשו משהו משום שאיראן מאיימת על מדינות מוסלמיות אחרות, שיש לאירופה יחסים טובים אתן. אירופה לא מתעניינת בכלל בעתיד ישראל".
נמלטה ממצרים, השתקעה בשווייץ
בת יאור נולדה בקהיר ב-1935 לאב איטלקי ולאם צרפתייה. אביה ויתר על אזרחותו האיטלקית ב-1938, עם חקיקת חוקי הגזע באיטליה, והחליף אותה באזרחות מצרית. ב-1957 נאלצה המשפחה לעזוב את מצרים, בגלל היותם יהודים. "אני אוהבת את מצרים ואת המצרים", היא אומרת, "ואין לי שום טינה אליהם. הרבה מוסלמים ונוצרים היו אדיבים מאוד אלינו. היתה אז מדיניות של נאצר של מעצר יהודים ופגיעה בהם. אחרי המלחמה ב-1956 גבר החשד כלפי היהודים, ורבים מהקהילה היגרו ממצרים. היה חרם כלכלי ומקצועי על יהודים בכל מיני תחומים. לא היה לנו שום עתיד שם. היו גם התקפות אלימות נגד יהודים. בסופו של דבר עזבנו בצורה מאוד דיסקרטית, תמורת ויתור על האזרחות המצרית והתחייבות שלעולם לא נחזור למצרים ושאנחנו מוותרים על כל תביעה מממשלתה".
בת יאור הגיעה עם משפחתה ללונדון כחסרת נתינות וחוותה חיים קשים של פליטות. היא נישאה לבריטי, וב-1960 עברו שניהם להתגורר בשווייץ. רוברט ויסטריך, שפירסם את אחד ממאמריה הראשונים בכתב עת מדעי בלונדון, אומר שבת יאור היתה הראשונה שדנה במושג Dhimmitude (בני חסות תחת שלטון האיסלאם) וניסתה ולהבין את מרקם היחסים בין יהודים, נוצרים ומוסלמים בעולם האיסלאמי. "היא שברה את המיתוס של הדו-קיום הנהדר בין יהודים למוסלמים. עד אז התזה המקובלת היתה שהאנטישמיות היא תופעה נוצרית, ובת יאור הראתה שהמצב בארצות האיסלאם לא היה שונה מאוד. היהודים קיבלו אמנם הגנה מסוימת מהשלטונות, אבל כל עוד הם, והנוצרים, קיבלו את מעמדם כאזרחים סוג ב'. העבודה שלה היתה תיקון הכרחי בהיסטוריוגרפיה, אבל לפעמים כשעושים תיקון - הוא יוצא חד מדי. יוצא מדבריה שהכל היה רע תחת האיסלאם".
המזרחן פרופ' שמעון שמיר אומר, כי "האמונה בחברה הערבית היא שהיהודים והנוצרים נהנו משוויון וחיו ללא שום בעיות תחת השלטון המוסלמי. המוסלמים טוענים שעד בוא הציונות האיסלאם היה מאוד סובלני כלפי היהודים. הטענה הנגדית של בת יאור היא שהמעמד שבו הם חיו היה מעמד משפיל. הבעיה היא שהיא הציגה רק צד אחד של המצב. אבל העבודה שלה היא עבודה מרשימה".
מאת בת יאור: האירופים חברו למוסלמים למלחמת ג'יהאד נגד ישראל!
An active ideology incompatible with universal standards of freedom and equality.
By Bat Ye’or
Human rights and the concept of jihad are two incompatible ideas. In Judeo-Christian societies, the concept of human rights is based on the biblical interdiction against killing, and the equality of all human beings. Though it has religious roots, this notion of human rights evolved mainly from the 19th century in a secular European and American framework. It then acquired a universal character, proclaiming the equality of all human beings and the inviolability of their natural human rights. But it was only after World War II that this concept became the core of an international legal system, as a tool to prevent political abuses and to protect civil populations from genocidal policies.
Other major civilizations — including the Chinese, Hindu, and Islamic — have also conceived legal systems which protect the rights of their citizens. However, in the Islamic case, specifically, the 54 Muslim countries of the Organization of the Islamic Conference have conceived their own human-rights charter, contained in the 1990 Cairo Declaration on Human Rights in Islam.
This document states in its preamble, and in articles 24 and 25, that all its provisions are in conformity with the sharia, the religious Islamic law, which has primacy. Moreover, it proclaims that God has made the Islamic community (umma) the best nation — and, hence, its role is to guide humanity. We can see here the differences between the Cairo Declaration and the Universal Declaration of Human Rights, which does not refer to any religion or to the superiority of any group over another, but stresses the absolute equality of all human beings.
The institution of jihad belongs to a religious, Islamic domain, outside the realm of Western universalism and secularism. These two domains do not meet. Secular laws can be changed, abrogated, or ameliorated, but jihad regulations are believed to express divine commands. By definition, human beings can neither discuss nor scrutinize the divine will, and so those jihad obligations — attributed by the theologians to Allah — place jihad in the domain of faith. I would like to emphasize strongly that jihad is a special domain of Islamic law. Not all Muslims know it, and many reject its ideology. It would be a great mistake to believe that each and every Muslim identifies with the jihad-war ideology.
The ideology of jihad was formulated by leading Muslim theologians and scholars from the 8th century onward. Their voluminous writings make clear the notion of jihad as a holy war of conquest. Ibn Abi Zayd al-Qayrawani (d. 966), for example, stated,
Jihad is a precept of Divine institution... We Malikis maintain it is preferable not to begin hostilities with the enemy before having invited the latter to embrace the religion of Allah, except where the enemy attacks first. They have the alternative of either converting to Islam or paying the poll tax (jizya), short of which war will be declared against them...
Jihad ideology separates humanity into two hostile blocs: the community of Muslims (Dar ul-Islam), and the infidel non-Muslims (Dar ul-Harb). Allah commands the Muslims to conquer the entire world in order to rule it according to Koranic law. Hence Muslims must wage a perpetual war against those infidels who refuse to submit. This is the motivation for jihad. It is based on the inequality between the community of Allah and the infidels, as was re-emphasized in the Cairo Declaration. The first is a superior group, which must rule the world; the second must submit. The current relevance of this ideology is apparent, and disturbing.
For example, Al-Muhajiroun, an Islamist newspaper in London, published an article on January 27, 2001, which declared:
Upon the establishment of the Islamic State, the whole world will potentially be Dar ul Harb since the foreign policy of the Islamic state is aimed at conquering the world... Once the Islamic State is established anyone in Dar ul Harb will have no sanctity for his life or wealth hence, a Muslim in such circumstances can then go into Dar ul Harb and take the wealth from the people unless there is a treaty with that state. If there is no treaty, individual Muslims can even go to Dar ul Harb and take women to keep as slaves.
Such an attitude assumes that the infidels have no rights and are totally dehumanized. It breeds hatred and contempt and has led to historical negationism, and the destruction of non-Muslim cultures. Moreover, such views are not confined to the most radical Islamists. They were confirmed in the Proceedings of the Fourth Conference of the Academy of Islamic Research, held in 1968 (General Organization for Government Printing Offices, Cairo, 1968), and regularly since then by eminent Islamic scholars. These authoritative pronouncements have recapitulated the theory of jihad in a manner completely consistent with the Al-Muhajiroun statements.
The theory of jihad against the infidels is composed of two parts: the ideology, and the military institutions aimed at implementing this ideology. According to these rules the infidels without a treaty have no rights at all: they can be deported, reduced to slavery, abducted for ransom, or killed. Women and children can be taken into slavery. Infidels can be spared by a temporary treaty which should not go beyond ten years. The treaty must conform to Islamic rule and serve Islamic interests, hence a ransom should be paid. The infidels who submit to Islamic rulers are given a pledge of security against the rules of jihad, so long as they accept a condition of humiliation, and of total inferiority to Muslims.
Jihad is therefore a genocidal war, according to the modern definition of genocide. It encourages terrorism against civilians and does not differentiate between innocent civilians and soldiers. All infidels without a treaty of protection can be killed. Jihad does not recognize universal human rights, for there is no equality between Muslims and infidels, and no reciprocity between Muslims and infidels in legal matters. Jihad warriors do not accept that either the Geneva Conventions or the conventional rules of war have any validity for them.
Jihadists have associated the notion of a reward in paradise with the practice of killing infidels. Killing at war was, and still is, practiced by all societies. In the Judeo-Christian tradition, wars, because they imply the acts of killing, are hateful and peace is praised. In the jihadist ideology, it is war that is praised, along with the killing of the infidels. Tragically, jihad ideology will not disappear soon. It is shaping the minds of a generation of young Muslims in many countries. Jihad ideology is a well-constructed system, created after the death of the prophet Mohammed. It has remained alive and well since then — except under secularized Muslim governments like that of Turkey, after the Kemalist revolution. It is delusional and dangerous to maintain that this ideology is rooted in social deprivation, backwardness, injustice, or despair. Moreover, paying subsidies to suspend global jihad terrorism is tantamount to paying a tribute to terrorist states, and buying one's own peace and security as temporarily ransomed privileges — instead of living by the principles of universal human rights, which proclaim the inviolability of every human being. Societies that pay a tribute to survive are destined to disappear.
— Bat Ye'or (www.dhimmi.org) is the author of three books on jihad and dhimmitude, The Dhimmi: Jews and Christians Under Islam (1985), The Decline of Eastern Christianity Under Islam: From Jihad to Dhimmitude (1996), and Islam and Dhimmitude: Where Civilizations Collide (2002). This essay was written in collaboration with Andrew G. Bostom, M.D., an associate professor of medicine at Brown University School of Medicine.
הבעיה היא שבישראל לא מבינים את הבעיה. זה מסוכן מאד משום שכפי שהתרשמתי בשיחותי.
בראיון ל"אנכי" מסכמת בת יאור את ביקורה בישראל: "מצאתי כי הארגומנטציה שבה נתקלתי חלשה מאד. הבעיה היא שבישראל לא מבינים את הבעיה. זה מסוכן מאד משום שכפי שהתרשמתי בשיחותי במשרד החוץ, הדיפלומטים שם אינם מבינים את האינטריגות בקהילה האירופאית וכיצד עובדת המערכת שם ומורכבויותיה, במיוחד בכל האמור בהגירה מוסלמית באירופה הנתמכת כעת על ידי המדיניות של האיחוד האירופאי. זאת בעיה שחשוב כי ישראל תבין כי ישראל יכולה להשיג תמיכה ובריתות בתוך אירופה שיכולות לשנות את מדיניות אירופה אם תשתמש היטב בקלפים שבידה".
"במקום להניח לדברים להתנהל בדרכם ההרסנית מאד" מסבירה בת יאור, "ישראל יכולה לשנות זאת על ידי פעולה באירופה עם קבוצות אירופאיות פרו-ישראליות, זאת הסיבה שאמרתי כי האירופאים אינם אנטישמים זאת התרבות שהיא אנטי שמית ואנו יכולים לעבוד עם הקבוצות האלו יחד עם אמריקה. אך עלינו לדעת היכן הבעיות לבצע את האנליזה הנכונה ועלינו לכרות את הבריתות הנכונות"...
על ישראל להיזהר שלא "תאבד את איזונה, ואת שיפוטה הנכון לגבי המדיניות", אומרת בת יאור, "כי היא ניצבת בפני אתגרים רבים והמצב בעייתי, אתם מוקפים מוקפת באויבים חזקים, האויבים הם לא רק המוסלמים אלא גם אירופה, שזה יותר גרוע מהמוסלמים, למרות שהם מעמידים פנים כחברים לכם. ואולי גם אמריקה תשתנה ולכן עליכם להיות מאד חזקים ומאד רציונליים ומאד זהירים בתקופה זאת. אך יחד עם זאת יש באירופה גם אנשים טובים פרו-ישראליים המביטים בישראל גם כמדריך..."
"אם אמריקה תלך בעקבות ההתפתחות באירופה אני חושבת שהציויליזציה שלנו, הנקראת יהודו-נוצרית, שפיתחה מושגים של זכויות אדם, דמוקרטיה, כבוד לחוק, הפרדת החוק מהפוליטיקה וכל הגורמים האחרים, שיש להם חשיבות רבה לממשל תקין, כל זה ייעלם".
"ישראל דומה לעמוד תמך בעולם"... "אני יודעת שזה לא התפקיד שבחרנו אך זאת המשימה שהוטלה עלינו, זאת משימה שנבחרה עבורנו, ואם ניפול, או אם נבגוד, העולם ייכבש על ידי האיסלם וישלט על ידי חליפות עולמית. זה יהיה העתיד, יש אנשים שנלחמים נגד זאת והם מביטים בישראל כמדריך. לכן היו חזקים, היו זהירים, מה עוד אוכל לומר"....
לשאלה אם היא אופטימית או פסימית ביחס לעתיד עונה בת יאור: "אני מחשיבה את עצמי כריאליסטית ואני חושבת שלמרות שעד לפני שנתיים-שלוש חשבתי שאירופה גמורה, משום שלא נשמעו דברים נגד המדיניות הזאת... אך מאז הקריקטורות של מוחמד ואירועים רבים אחרים כגון סרטו של חירט וילדר, והתגובה של האירופאים שבחרו ממשלות אחרות יש יותר דיונים בענייני הגירה וסירוב למדיניות השריעה והרבה יותר מודעות. וסוג הממשלות השתנה, מרקל ברלוסקוני וסרקוזי מכירים בטעות של המדיניות האנטי-ישראלית והם רוצים לשנות זאת. ועלינו להמשיך ולחזק מגמה זאת".
הספר הבא
בת יאור חוזרת לעבודה קדחתנית בשוויץ, הספר הבא שלה שהוזמן על ידי המוציא לאור האיטלקי כבר בהכנה; הספר יבחן את ההתפתחויות במדיניות האירופאית מאז הפרסום של "אירוערביה" בשנת 2005.
אנחנו כאן נותרים עם הדילמה – להיות או לא להיות, מודעים...
9."אם אמריקה תלך בעקבות ההתפתחות באירופה העולם שאנו מכירים ייעלם!
'בת יאור' - האישה עם האצבע בסכר
מאת בועז ארד | 11 ביוני 2008
ההיסטוריון מרטין גילברט אמר עליה: "ספרה – שהינו מדויק ב-100 אחוז – הינו קריאת אזעקה אשר בסופו של דבר תמנע את אשר היא מתריעה מפניו מלהתרחש..." על מצב העולם היא אומרת: "אם אמריקה תלך בעקבות ההתפתחות באירופה אני חושבת שהציויליזציה שלנו, הנקראת יהודו-נוצרית, שפיתחה מושגים של זכויות אדם, דמוקרטיה, כבוד לחוק, הפרדת החוק מהפוליטיקה וכל הגורמים האחרים, שיש להם חשיבות רבה לממשל תקין, כל זה ייעלם".
בסוף שבוע שעבר התארחה חוקרת התרבות וההיסטוריונית ג'יזל ליטמן, הנושאת את שם העט 'בת יאור', באולפני הטלוויזיה הישראלית. בראיון עם יעקב אחימאיר, הסבירה את מקור השם 'בת יאור': "נולדתי במצרים, אני מצרית ונאלצתי לעזוב את מצרים בצער וכאב גדול, נאלצתי לעזוב אותה בעקבות כמעט מליון פליטים יהודיים שגורשו ממדינות ערב". (לצפייה בראיון ביוטיוב). "הבנתי" הסבירה 'בת יאור', "כי כל חיי וכל מחקריי נקבעו על ידי הטרגדיה של היותי פליטה יהודייה ממדינה ערבית".
בת יאור נולדה בקהיר למשפחה יהודיה בת המעמד הבינוני, משפחתה נאלצה לעזוב את מצרים בשנת 1957 כתוצאה מהתעמרות שהופעלה על ידי המשטר המצרי בעקבות מבצע סואץ. "הייתי עדה להרס, בשנים ספורות, של קהילה יהודית חיונית שחייתה במצרים במשך יותר מ2600 שנה והתקיימה מאז ימי הנביא ירמיהו. ראיתי את ההרס והבריחה של משפחות, מנושלות ומושפלות, הרס בתי הכנסת שלהם, את הפצצות ברובע היהודי ואת הטרור שהוטל באוכלוסיה שוחרת שלום. חוויתי באופן אישי את קשיי הגלות, את האומללות של חיסרון המדינה – ורציתי לרדת לשורש כל זאת. רציתי להבין מדוע היהודים מארצות ערב, כמעט מליון איש, חלקו עימי את החוויה הזאת". במהלך שהותה בבריטניה כפליטה 'חסרת מדינה' הכירה את בעלה, ההיסטוריון דיוויד ליטמן, יליד בריטניה, עימו היא חולקת את חייה עד היום בשווצריה.
עבודתה המחקרית
בעשורים האחרונים פיתחה 'בת יאור' קריירה אינטלקטואלית חוץ ממסדית שהצטיינה במחקר קפדני ומקיף ובהצגת תפיסת עולם מובנית המארגנת את העולם המבולבל, לכאורה, של אירועים מפוזרים המתרחשים בממשק התרבויות שבין האיסלם למערב בקווי מתאר ברורים. קווי מתאר אלו מעוגנים בתחקיר מפורט מאין כמוהו המעמיק אל שורשי המחשבה התרבות והפוליטיקה האסלמית.
שמונה מספריה שפורסמו עוסקים בהיסטוריה של חיי הלא-מוסלמים במזרח התיכון, ובמיוחד בהיסטוריה של הנוצרים והיהודים החיים במעמד הד'ימיות. בין המסגרות הבינלאומיות הרבות בהן הרצתה, נכללות האומות המאוחדות, עדות בקונגרס האמריקאי ובסימפוזיונים באוניברסיטאות המובילות במערב.
השם 'בת יאור' אותו אימצה כשם העט שלה, הינו ילוד הברקתו הספרותית של אהרון אמיר אשר תירגם לעברית את ספרה "הד'ימים – בני חסות, יהודים ונוצרים בצל האיסלם" מצרפתית ומאז הוא משמש כשם עט שהכתיר את ספריה ומאמריה.
האינטלקטואלים במערב, כמו גם רוב אמצעי התקשורת שהחרו אחריהם, לא אהבו את התמונה אותה שרטטה בת יאור בספריה וביטלו אותה ביחס של לעג והתעלמות. מלבד דבקותה חסרת המורא, שני גורמים פעלו לשינוי היחס הזה; אירועי הטרור של העשור האחרון בארה"ב ובאירופה שהסבו את תשומת הלב לכך ש"משהו חולה בממלכה..." כמו גם התעוררות של ההתעניינות אקדמאית במחקריה שאותה הוביל פרופ' ברנרד לואיס שציטט אותה במחקרו "יהודי האיסלם" בשנות ה-80'.
ההיסטוריון הבריטי הנודע מרטין גילברט (אשר מוכר כביוגרף הרשמי של ווינסטון צרצ'יל וזוכה להכרה כאחד מענקי המחקר ההיסטורי בימינו) הגדיר את 'בת יאור' כמומחית מוכרת בנושא היהודים והנוצרים בארצות האיסלם ובהתייחסות לספרה האחרון "אירוערביה – הציר האירופאי ערבי" ציין: "קראתי את ספרה של בת יאור. אותה אני מכיר ומחזיק לה הערכה עמוקה עבור מאבקה... אני אומר כי ספרה – שהינו מדויק ב-100 אחוז – הינו קריאת אזעקה אשר בסופו של דבר תמנע את אשר היא מתריעה מפניו מלהתרחש".
ניאל פרגסון, פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, כתב עליה: "שום כותב לא הצליח יותר מבת יאור להסב את תשומת הלב של הציבור לאופייה המזיק של הקיצוניות המוסלמית. חוקרים בעתיד יקבעו כי המונח שנטבע על ידי המחברת 'אירוערביה' הוא נבואי. מי שרוצה לחיות בחברה חופשית צריך להיות ער לכך. לערנותה של בת יאור אין מתחרים".
אחד המושגים החשובים אותם הגדירה והסבירה בת יאור הינו מושג ה"ד'ימיות". "הד'ימיות" כך הסבירה: "הינה התוצאה הישירה של הג'יהאד. היא מגלמת את כל החוקים האיסלמיים שיושמו במשך האלף על האוכלוסיות הנכבשות, יהודים ונוצרים, שחיו בארצות שנכבשו על ידי הג'יהאד ואוסלמו. את החזרה של אידיאולוגית הג'יהאד מאז שנות השישים, ושל מנהגי ד'ימיות בארצות מוסלמיות המיישמות את חוק השריעה האיסלמית, או מושפעות ממנו. אני מדגישה... את אי ההתאמה בין מושגי הסובלנות המבוטאים באידיאולוגיית הד'ימיות הגיהדיסטית, ומושג זכויות האדם המבוסס על שויון כל בני האדם וזכויותיהם שאינן ניתנות להעברה"
רוברט ספנסר החוקר האמריקאי העוסק ביחסי האיסלם והמערב ראה בבת יאור "חלוצת ההשכלה בנושא הד'ימיות, האפליה הממוסדת וההתעמרות בלא-איסלמים תחת החוק האיסלמי", ספנסר טוען כי 'בת יאור' הפכה את התחום של "לימודי המזרח התיכון" שהאקדמאים שעסקו בו חששו מידי מכדי לטפל בו והעדיפו להתעלם ממנו לתחום לימוד אקדמאי.
את החשש הזה אפשר היה לחוש בשבוע שעבר גם בחוג ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת תל אביב בו התארחה 'בת יאור', לרגל צאת ספרה "אירוערביה" בעברית. בסיום הרצאתה ניתן היה לזהות את הדי הטיעונים הרגילים נגדה מצד אנשי הסגל האקדמאי (לצפייה בקטע ביוטיוב). בדרך כלל נוטה הביקורת האקדמאית נגדה לנוע בטווח שבין טענות ל"חד צדדיות" וחוסר הצגת המורכבות על ידה וכשביקורת זאת נתקלת בשפע הפירוט הקפדני אותו היא מציגה יש הנוטים להציגה כמעוררת פאניקה הרואה "קונספירציות" מנותקות מעובדות ומהמציאות.
דוברי השמאל בעיתונות הבריטית והאמריקאית מגדירים אותה "מן הקולות הקיצוניים ביותר בימין היהודי" וכ"מפיצת תיאורית קונספירציה הקרובה לגרסה מוסלמית של הפרוטוקולים של זקני מכה של המאה ה -21" .
בהרצאתה בתל אביב בשבוע שעבר סקרה בת יאור את עיקרי ספרה "אירוערביה" תוך שהיא מפרטת את תהליך עליית האיסלם באירופה ואת ההבטים הפוליטיים והתרבותיים של הכרסום האסלמי המתמיד בעצמאות התרבותית והפוליטית של אירופה.
בראיון לטלוויזיה הישראלית הסבירה: "בספר אני מציגה אידיאולוגיה ואסטרטגיה שמטרתה לאחד בין יבשת אירופה למדינות ערב המוסלמיות וליצור תרבות אירו-ערבית, אסטרטגיה אירו-ערבית וסימביוזה אירו-ערבית. זו מטרתן של אירופה והמדינות הערביות מוסלמיות - ליצור אחדות, מה שנקרא "חברה ים-תיכונית", שאותה תייצג האסטרטגיה הזאת שמאחדת את אירופה עם העולם המוסלמי. ברגע שהיא נולדה, מטרתה הייתה ליצור יחידה אסטרטגית גדולה כנגד אמריקה וכמובן גם נגד ישראל"...
התהליך שהונע על ידי הדיאלוג האירו-ערבי שימש בתחילה על מנת לבסס מדיניות אירופאית עצמאית מול ארה"ב ולהבטיח את האינטרסים הכלכליים של אירופה מול ספקיות הנפט הערביות, אך במהרה הפך באמצעות ועידות פרוטוקולים ומסמכים רבים למדיניות אנטי-אמריקאית ואנטי-ישראלית המסכנת גם את קיומה של ישראל וגם את החירות באירופה עצמה.
על מצבה של אירופה מסבירה בת יאור: "האירופאים לא רוצים יותר מלחמה. הם נאחזים בחוזקה ברעיון השלום וכיוון שהם אינם רוצים מלחמה, הם לא רוצים לראות את קיומה של המלחמה. הם מכחישים את מושג המלחמה וכשהם הותקפו בידי הטרור הם התכחשו לקיומו של טרור ג'יהאדי בכדי ליצור בסיס של שלום עם העולם המוסלמי"..."אנו כבר רואים, וזה חשוב, את הכנסת חוקי השריעה לאירופה בנושא רצח על כבוד המשפחה ובנוגע לאפליית נשים וגם לכך האירופאים מתכחשים... זו דחייה חזקה של חירויות האזרח וזכויות האדם, שהן בבסיס הציוויליזציה שלנו".
בישראל לא מבינים את המצב
בראיון ל"אנכי" מסכמת בת יאור את ביקורה בישראל: "מצאתי כי הארגומנטציה שבה נתקלתי חלשה מאד. הבעיה היא שבישראל לא מבינים את הבעיה. זה מסוכן מאד משום שכפי שהתרשמתי בשיחותי במשרד החוץ, הדיפלומטים שם אינם מבינים את האינטריגות בקהילה האירופאית וכיצד עובדת המערכת שם ומורכבויותיה, במיוחד בכל האמור בהגירה מוסלמית באירופה הנתמכת כעת על ידי המדיניות של האיחוד האירופאי. זאת בעיה שחשוב כי ישראל תבין כי ישראל יכולה להשיג תמיכה ובריתות בתוך אירופה שיכולות לשנות את מדיניות אירופה אם תשתמש היטב בקלפים שבידה".
"במקום להניח לדברים להתנהל בדרכם ההרסנית מאד" מסבירה בת יאור, "ישראל יכולה לשנות זאת על ידי פעולה באירופה עם קבוצות אירופאיות פרו-ישראליות, זאת הסיבה שאמרתי כי האירופאים אינם אנטישמים זאת התרבות שהיא אנטי שמית ואנו יכולים לעבוד עם הקבוצות האלו יחד עם אמריקה. אך עלינו לדעת היכן הבעיות לבצע את האנליזה הנכונה ועלינו לכרות את הבריתות הנכונות"...
על ישראל להיזהר שלא "תאבד את איזונה, ואת שיפוטה הנכון לגבי המדיניות", אומרת בת יאור, "כי היא ניצבת בפני אתגרים רבים והמצב בעייתי, אתם מוקפים מוקפת באויבים חזקים, האויבים הם לא רק המוסלמים אלא גם אירופה, שזה יותר גרוע מהמוסלמים, למרות שהם מעמידים פנים כחברים לכם. ואולי גם אמריקה תשתנה ולכן עליכם להיות מאד חזקים ומאד רציונליים ומאד זהירים בתקופה זאת. אך יחד עם זאת יש באירופה גם אנשים טובים פרו-ישראליים המביטים בישראל גם כמדריך..."
"אם אמריקה תלך בעקבות ההתפתחות באירופה אני חושבת שהציויליזציה שלנו, הנקראת יהודו-נוצרית, שפיתחה מושגים של זכויות אדם, דמוקרטיה, כבוד לחוק, הפרדת החוק מהפוליטיקה וכל הגורמים האחרים, שיש להם חשיבות רבה לממשל תקין, כל זה ייעלם".
"ישראל דומה לעמוד תמך בעולם"... "אני יודעת שזה לא התפקיד שבחרנו אך זאת המשימה שהוטלה עלינו, זאת משימה שנבחרה עבורנו, ואם ניפול, או אם נבגוד, העולם ייכבש על ידי האיסלם וישלט על ידי חליפות עולמית. זה יהיה העתיד, יש אנשים שנלחמים נגד זאת והם מביטים בישראל כמדריך. לכן היו חזקים, היו זהירים, מה עוד אוכל לומר"....
לשאלה אם היא אופטימית או פסימית ביחס לעתיד עונה בת יאור: "אני מחשיבה את עצמי כריאליסטית ואני חושבת שלמרות שעד לפני שנתיים-שלוש חשבתי שאירופה גמורה, משום שלא נשמעו דברים נגד המדיניות הזאת... אך מאז הקריקטורות של מוחמד ואירועים רבים אחרים כגון סרטו של חירט וילדר, והתגובה של האירופאים שבחרו ממשלות אחרות יש יותר דיונים בענייני הגירה וסירוב למדיניות השריעה והרבה יותר מודעות. וסוג הממשלות השתנה, מרקל ברלוסקוני וסרקוזי מכירים בטעות של המדיניות האנטי-ישראלית והם רוצים לשנות זאת. ועלינו להמשיך ולחזק מגמה זאת".
הספר הבא
בת יאור חוזרת לעבודה קדחתנית בשוויץ, הספר הבא שלה שהוזמן על ידי המוציא לאור האיטלקי כבר בהכנה; הספר יבחן את ההתפתחויות במדיניות האירופאית מאז הפרסום של "אירוערביה" בשנת 2005.
אנחנו כאן נותרים עם הדילמה – להיות או לא להיות, מודעים...
לרכישת הקלטת וידאו של הרצאת בת יאור בישראל הקישו כאן
מראי מקומות:
– הד'ימים – בני חסות, יהודים ונוצרים בצל האיסלם, תרגום אהרון אמיר, עריכה מדעית פרופ' משה שרון, הוצאת כנה, ירושלים 1986. המקור הצרפתי יצא לאור בפריס, שנת 1980.
- Sir Martin Gilbert A History of the Twentieth Century, Volume III: 1952-1999 P127 " Most of those who went elsewhere did so as ‘stateless refugees, among them Gisele Orebi (later Gisele Litrman), who was to become the acknowledged expert on the plight of Jews and Christians in Muslim lands, and their vigorous champion: her book The Dhimrni. Jews and Christians under Islam, written under the pen name Bat Ye’or, brought the issue of continuing discrimination to a wide public."
Ruthie Blum. One on One with Sir Martin Gilbert: Hindsight and aforethought. The Jerusalem Post. The Jerusalem Post.“I've read Bat Yeor's book. I know her and have a great respect for her sense of anguish. She has studied the way in which the European Parliament
and European institutions have become infiltrated by thoughts and legislation which are essentially seeking to appease fundamentalist Islamic activity – the ultimate dominance of the caliphate and Sharia law in Europe" "I'm saying that her book – which is 100 percent accurate – is an alarm call that will ultimately prevent what she's warning about from taking place."”
Review reproduced on the back cover of Eurabia: The Euro-Arab Axis.
Brian Lamb: Robert Spencer interview (transcript), C-SPAN, August 20, 2006
"אירוערביה", בתרגום אריה חשביה, הוצאת שוקן.
Adi Schwartz from Haretz.com 'The protocols of the elders of Brussels' "Bat Ye'or's opinions have made her a controversial figure, as has the fact that she is not an academic and has never taught at any university. She conducts her research independently. Since the 1970s, Bat Ye'or, who is now 71, has published about 10 books, most of which deal with the life of the Christian and Jewish minorities in Muslim countries. "
Smith, Craig R.The World; Europe's Jews Seek Solace on the Right, February 20, 2005
Rod Dreher: Damned If You Do, National Review Online, October 29, 2002
מגאזין רואים עולם בטלוויזיה הישראלית – מוצאי שבת 31 במאי.
השמאל מציג את עצמו כבעל תכונות ותפיסות חיוביות, משכיל, בעל יושר, מוסרי, וכדומה.
אעבור כל תכונה ותפיסה שהשמאל מנכס לעצמו, ואוכיח כי השמאל אינו עומד באף אחת מהן ואוכיח כי השמאל הוא ההיפך הגמור מכל מה שהוא מתיימר להיות.
שאלות עליהן השמאל איננו מסוגל להשיב, טענות חמורות אותן איננו מסוגל לסתור, ודרישות בסיסיות אותן איננו מסוגל למלא.
שאלות:
א. מהו עם, מהי ההגדרה הקובעת שציבור מסוים של בני אדם הוא עם?
ב. מהו שלום, כיצד תדע שיש שלום?
ג. כיצד נוכל להבדיל בין תגובה של שמאלני לתגובה של ערבי על פי תוכן התגובה בלבד?
ד. מהן דרישותיך המעשיות מהערבים? ואל תהרגו אותנו איננה דרישה.
דרישות:
א. ציין את זכויותיו של העם היהודי על ארץ ישראל, זכויות היסטוריות, דתיות, וחוקיות.
ב. תקוף את המרצחים הערבים ואת תומכיהם באופן ברור, מפורט, ומדוייק. כאשר גינויים או ביטויים כוללניים ועמומים, אינם נחשבים.
טענות:
(מספר מצומצם של טענות, טענה אחת בלבד בכל תחום בו מתהדר השמאלני):
א. זכויות אדם - מעולם לא הפגין השמאל ולא פעל למען זכויות של יהודים.
ב. חיי אדם - השמאל מעולם לא הפגין, לא כתב, ולא פעל נגד הרוצחים הערבים וסייעניהם.
ג. חוק - השמאל מעולם לא דיבר ולא פעל כנגד הפרות החוק השיטתיות של המגזר הערבי.
ד. נשים - השמאל מעולם לא דיבר ולא פעל נגד פגיעות מיניות בנשים ונערות יהודיות.
ה. ילדים - השמאל מעולם לא דיבר ולא פעל נגד פעולות בלתי חוקיות כנגד ילדים יהודים, אלימות חמורה כנגד ילדים יהודים, ואפילו התעללות בעולל יונק!
ו. איכות הסביבה - השמאל מעולם לא דיבר ולא פעל כנגד פגיעות של ערבים באיכות הסביבה ואינו מנסה לעצור פגיעות נוספות שלהם באמצעות הפגנות ועתירות, כפי שהוא עושה בסיטונות כאשר מדובר במפעלים או בישובים יהודיים.
רוב יהודי, דמוגרפיה:
השמאלני טוען כי הוא רוצה לעזוב את שטחי יש"ע על מנת לא להפוך את ישראל למדינה דו-לאומית, על מנת לשמור על רוב יהודי. האמנם?
השמאלני מסכים לזכות השיבה בצורות שונות, חלק בבירור וחלק מדברים על מניעים "הומניטריים".
אף שמאלני איננו שולל את זכות השיבה לחלוטין, אף שמאלני איננו פוסל אותה על הסף, השמאלני מגרש יהודים בשל כביכול הדמוגרפיה אך איננו נותן מענה לבעיית ערביי מדינת ישראל שהם חלק מהבעיה.
השמאלני מוכן למסור את רמת הגולן שבה אין שום בעיה דמוגרפית, לרודן הסורי.
מסקנה: עוד טיעון שמאלני דמגוגי שמטרתו להונות את הציבור.
חיי אדם קודמים לאדמה: נאמר רק כאשר מדובר ביהודים. השמאלני הוא מאמין גדול בקדושת האדמה כאשר מדובר בערבים, הוא אף מבין היטב את הערבים הרוצחים ונהרגים עבור אדמה. לא חיי אדם חשובים לשמאלני, ולא קדושת אדמה מרתיעה אותו.
גבולות 67:
גבולות 67 הם שקר מוחלט. אין דבר כזה גבולות 67. הקווים המכונים "גבולות 67" הם קווי הפסקת אש בלבד, כלומר הקווים בהם נעצרו הצבאות עם סיומה של מלחמת העצמאות. קווים אלה נקבעו בהסכמי הפסקת אש שנעשו עם ירדן, סוריה, מצרים, ולבנון, בתיווך האו"ם, ברודוס בשנת 1949. בהסכמים נאמר שקווים אלה אינם גבול מוסכם, אף על פי שאין צורך באמירה זו כדי להבין את משמעות קווי הפסקת האש. גבול בין מדינות נחשב גבול שהוסכם ע"י המדינות הגובלות, כל קו אחר איננו גבול. עובדה: למדינת ישראל אין גבולות בכלל!!!!
"גבולות 67" הם מושג שיקרי שנועד לקדש קו חסר כל משמעות חוקית ומעשית. מושג שנועד לקשור את ידיה של מדינת ישראל ולמנוע ממנה לדרוש את המגיע לה בדין ובצדק.
לדוגמה יהודה ושומרון: שטח זה היה כבוש ע"י ממלכת ירדן. משטח זה נפתחה מלחמה נגד ישראל. שטח זה היה חלק מהבית הלאומי היהודי על פי המנדט שנתן חבר הלאומים (שקדם לאו"ם) לבריטים. כל אלה הן טענות חוקיות התומכות בזכותה של ישראל לבעלות על יהודה ושומרון.
פשרנות:
פשרנותו של השמאל כלפי אויבי ישראל ידועה לכל, אך אדם פשרן באמת, מחפש פשרות עם כולם. השמאל הפשרן נעלם לחלוטין כאשר מדובר בחרדים ובמתנחלים, כאן יש רק מלחמה. מי שמוכן להתפשר עם רוצחים ואיננו מוכן להתפשר עם בני עמו, איננו פשרן.
שלי יחימוביץ': "אני סולדת מהשיח האנטישמי שיש בציבור החילוני על החרדים. יש פה מוטיביים אנטישמיים. הציבור החרדי הוא מיעוט נרדף ולא רוב רודף כמו ששינוי מנסה להציג אותו. חלק גדול מדי של הישראלים מגדירים את הזהות היהודית שלהם באמצעות שנאת החרדי. אני לא חטאתי בזה".
אמנון אברמוביץ: "בוש טיפל באל-קאעידה, אחר כך בסאדם חוסיין ואחריהם יבואו מועצת יש"ע וההתנחלויות".
זאב שטרנהל: "בשעת הצורך נצטרך להתמודד בכוח עם המתנחלים בעופרה או באלון-מורה. רק מי שיהיה מוכן לעלות על עפרה עם טנקים, יוכל לבלום את הסף הפאשיסטי המאיים להטביע את הדמוקרטיה הישראלית"
ערך חיי אדם:
השמאל טוען כי עבורו חיי אדם יקרים יותר מכל דבר אחר, הוא יעשה הכל על מנת למנוע מוות של אדם כלשהו.
טענת השמאל ניתנת להפרכה בקלות. אדם המעריך חיי אדם איננו נפגש ואיננו עושה הסכמים עם רוצחים !
גם אם ניתן לשמאל הנחה כאילו הם רק עשו ניסיון על מנת לתת סיכוי לשלום ולמחוק את העבר, עדיין השמאל לא יעמוד בהצהרתו על ערך חיי אדם עבורו. אם השמאלני נותן צ'אנס לרוצח, הרי שאין יותר מצ'אנס אחד בנושא בלתי הפיך כמו רצח. ומה קורה במציאות? אנשיו של עראפת רצחו אלפי משתפי פעולה עם ישראל. שרפו אותם, ירו בהם, התעללו בהם, ובגויותיהם. האם רצח המוני וברברי כזה מספיק עבור השמאלני המעריך חיי אדם, להודיע כי הניסוי נכשל? לא!!! המסקנה אם כך פשוטה וברורה, השמאלני איננו מעריך חיי אדם!!! ומסקנה זו מתחזקת עם רציחתם של אלפי יהודים שאינה משפיעה כהוא זה על דרכו של השמאל, הממשיך לשאוף להסכמים עם אותם הרוצחים שידיהם מגואלות בדם נשים ועוללים.
ותרנות:
השמאל טוען כי הוא מוותר על ה"שטחים" על מנת להשיג שלום.
השמאל כנראה אינו טוב בעברית. אדם מוותר על מה ששייך לו, על מה שהוא מכיר בו כשלו. אינך יכול לוותר על דבר שאינו שלך. השמאל טוען שהשטחים אינם שלנו, שאנו כובשים. השמאל אומר שהשטחים אינם שלו. המסקנה, השמאל משקר גם כאן, הוא איננו ותרן.
זכויות אדם:
השמאל טוען כי זכויות האדם הם ערך עליון עבורו, והוא מדגים זאת באופן שוטף בדאגתו לזכויות הערבים, גם אלו הנפגעים עקב צרכינו הבטחוניים. כלומר, השמאלני מעריך שגם צרכינו הבטחוניים, חיים ומוות, נחותים מזכויותיו של הערבי. אם השמאלני אדם כל כך דגול שאפילו חיי אדם נחותים בעיניו מזכויות, הרי שאתה מצפה לשמוע ממנו בכל פעם שגם זכויות של אדם שאיננו ערבי, מופרות.
הפרות בוטות של זכויות אדם שנעשות כלפי יהודים באופן שיטתי:
א. חיילים או שוטרים, גברים, נוגעים בילדות ונשים יהודיות.
ב. מעצר של נשים שלהן עוללים יונקים.
ג. אלימות פיזית קשה כלפי יהודים המזכירה את הפוגרומים באירופה.
ד. מעצרי שוא ותלונות שוא בסיטונות. יש יהודים שהם אלופי עולם בזיכויים!
ה. חקירות על התבטאויות.
זהו רק קמצוץ כמובן.
האם מישהו ראה או שמע שמאלני הזועק על הפרות זכויות האדם הללו? בודאי שאף אחד לא שמע. אי אפשר לשמוע זעקה שלא נזעקה מעולם.
מסקנה: השמאלני לא דואג לזכויות האדם! הוא אולי דואג לזכויות הערבי, לזכויות האויב, אך לא לזכויות האדם.
משא ומתן:
משא ומתן נערך בין בני אדם או גופים שלכל אחד יש משהו שהשני רוצה. כל מי שמגיע למשא מתן משתדל לשלם הכי מעט ולקבל הכי הרבה. כל אחד דואג לאינטרסים שלו. האם השמאל באמת מקיים משא ומתן?
א. השמאל מודיע מראש כי הוא מוכן למסור כל שטח יהודי הנמצא מעבר לקו הירוק, כלומר השמאל אינו עומד בתנאי בסיסי במשא ומתן, ומוותר על הקלף היחידי הנמצא בידו, עוד לפני שהחל המו"מ.
ב. מה דורש השמאל בזמן המשא ומתן? השמאל דורש הצהרות ומצד שני הוא דורש "אל תהרגו אותנו". דרישות השמאל מסתכמות במילים, ובדרישה משפילה ומגוחכת המתאימה ליהודי בגטו. החזק מבקש מהחלש "אל תהרוג אותי". זה עולם הפוך.
מסקנה: השמאל אינו מנהל משא ומתן, השמאל מנהל מתן ומתן, ולכן כל הסכם מסתיים באותה דרך - ישראל מוסרת אדמה, והערבים מילים חסרות ערך.
חלון הזדמנויות:
מושג המגיע תמיד בצמוד ל"שלום". מטרת השימוש במושג היא ליצור דחיפות מלאכותית, למנוע מחשבה, קח עכשיו או שתפסיד. נוכלים נוהגים להשתמש בשיטה הזו כדי ללחוץ על לקוח לרכוש מוצר "בהזדמנות", "אם לא תשלם מיד תפסיד", "מחר המחיר יעלה", "מישהו אחר יקנה", רכישה המסתיימת תמיד במפח נפש ובהפסד.
בניגוד למוצר פיזי שאותו באמת ניתן לפספס, איך ניתן לפספס דבר כזה מושלם כמו שלום? אדם שמטבעו רוצה בשלום אינו זקוק לחלונות או לויטרינות, אדם כזה תמיד מוכן לנוע לכיון של שלום וכל רגע מתאים לכך.
האם אדם זקוק לחלונות על מנת להסכים לקבל מיליון דולר? ברור שלא! אם כן מדוע צריך חלונות לשלום, ששווה הרבה יותר?
מסקנה: השמאלנים יודעים שהערבים אינם רוצים בשלום. גם השמאלנים אינם רוצים בשלום. האינטרס המשותף לשמאלנים ולערבים הוא שטחי יש"ע והפגיעה ביהודים היושבים שם.
כיבוש, שטחים כבושים:
כיבוש הוא מושג ניטרלי, המצביע על תפיסת שטח שלא היה בשליטתך קודם לכן, ע"י צבא בדרך כלל. ההונאה של השמאל מתמקדת בהפיכת המושג "כיבוש" למושג שלילי, ע"י שימוש בתעמולה ובשקרים.
התעמולה עובדת על שטיפת מוח באמצעות סיסמאות ומנטרות חוזרות ונשנות שבכולן מופיע המושג "כיבוש" בצמוד לאירוע או מושג שלילי אליו מדביקים את צמד המילים:"הכיבוש משחית" / בגלל הכיבוש"- (השלם כל אירוע שלילי שיעלה על דעתך).
שכן אם כיבוש הוא דבר שלילי, מה ההבדל בין הכיבוש של 1948 לזה של 1967?
השקרים מתמקדים בהסתרת עובדות חשובות ההופכות את הכיבוש לחיובי.
א. התעלמות מוחלטת מהעובדה ששטחי יש"ע, חצי האי סיני, והגולן, נכבשו בעקבות תוקפנות נגד ישראל. תוקפנות זו מאפשרת לישראל להחזיק בשטחים אלו בדין, על פי החוק הבנלאומי!!!
ב. התעלמות מהעובדה ששטחי יש"ע, וחצי האי סיני לא היו מעולם בריבונות מצרית או ירדנית!!! שטחים אלה היו למעשה שטחי הפקר. הירדנים והמצרים היו למעשה כובשים בלתי חוקיים בשטחים אלה. חצי האי סיני הוכר כשטח בריבונות מצרית רק בעקבות הסכמי קמפ דייויד 1988, פשע שבוצע ע"י ישראל תמורת נייר.
מסקנה: עבור השמאל, המטרה מקדשת את האמצעים. המטרה: מסירת חלקי ארץ ישראל לאויב. האמצעים: תעמולה ושקרים.
מעגל דמים:
השמאל משתמש במושג הזה באופן שיטתי. מטרתו לעשות גזירה שווה בין הרוצחים הערבים למתגוננים היהודים, להמעיט בחומרת הפשעים השיטתיים והזוועתיים של הערבים.
מטרת העל היא מטרה תעמולתית. ליצור אוירה של שיוויון בין היהודים לערבים, כאילו אין עבר של פרעות ביהודים, אין עובדות של אלפי יהודים נרצחים, אין היסטוריה של קריאה להשמדה של מדינת ישראל ונסיונות השמדה.
זאת על מנת לייצר אוירה שתאפשר כניעה וויתורים לאויב הערבי, כאילו פותחים דף חדש.
המצב ברור ובהיר כבר למעלה מ-100 שנה, יש ערבים רוצחים ויהודים מתגוננים. תנועה חד סיטרית של רצח, מערב ליהודה.
*ברל כצנלסון: "אל נגיע לכך שמדינת ישראל תתפוס את מקומה של ארץ ישראל,בואו נקרא את הילד בשמו, הסכמנו מתוך הכרח – אבל מה השמחה? חברון יותר ארץ ישראל מתל-אביב"!
אפשרויות ניהול
ליה
12.01.1210:05
28. שקרים הסתרה וצביעות במסע לשחרור שליטבתגובה להודעה מספר 0
לכל אחד יש ילד והקוד הגנטי/קמאי מצווה עלינו לפעול לטובתו של הילד בלא שים לב לשיקולים אחרים,שכלתניים ומוסריים ככל שיהיו.
בשעה שיהודי נמק בשבי ממן העניין לומר תחילה את המובן מאליו –אחינו אתה וראוי לעשות כל מה שמוסרי ,נכון ואפשרי על מנת לפדות אותך משביך ולהשיבך לחיק משפחתך ועמך
לצד אמירה זו שללא ספק מאחדת את רוב היהודים בארץ ובעולם אי אפשי להתחמק מלדון במסע המתנהל לשחרור החייל החטוף, מסע שרבים מדי ממאפייניו נגועים בשקרים, הסתרה וצביעות. אמנה כמה מאלה לשם הדגמת האמור
השקרים
שקר אחד –"להחזיר את הילד". אמירה האמורה לפרוט על הרגשות המשותפים לכל ההורים באשר הם. לכל אחד יש ילד והקוד הגנטי/קמאי מצווה עלינו לפעול לטובתו של הילד בלא שים לב לשיקולים אחרים,שכלתניים ומוסריים ככל שיהיו.
האמת היא כמובן שונה. בצד היותו של גלעד ילד להוריו, הוא בראש ובראשונה חייל בצבא ההגנה לישראל.חייל המתגייס לשירות יודע כי הוא ומשפחתו עלולים חלילה "לשלם" את המחיר העליון – חייו. נפילה בשבי גם היא סיכון ידוע מראש אותו נוטלים על עצמם חיילינו.
לאסוננו ולצערנו מציאות חיינו במדינת היהודים מוכיחה ומאששת במקרים רבים מדי את האמת האכזרית הנ"ל.
שקר נוסף-"הפקרת החייל השבוי תפגע קשות במוטיבציה של חיילים לשרת ולהתגייס" .גלעד שליט מוחזק בשבי החמס כחמש שנים. במהלך שנים אלה אחוז המתגייסים המתנדבים ליחידות הקרביות והחפצים לשרת בהן עולה משנה לשנה בהתמדה מעוררת תקווה וסיפוק, בניגוד מוחלט למסע ההפחדה השקרי בעליל.
ועוד שקר צורם במיוחד –" המאבק של המשפחה האצילית". בעוד נועם ואביבה מוצגים כמשפחה אצילית המנהלת מאבק מכובד וראוי האמת שונה בתכלית. אצילות איננה מראית עין, מבע או צורת התבטאות. אצילות נמדדת במבחנים מהותיים ולא חיצוניים. נכונות להקרבה היא אצילות ,מסירות נפש היא אצילות , העדפת טובת הכלל על פני טובת הפרט-היא אצילות. הדוגמאות לאצילות מצויות בדברי ימינו בשפע ולשם דוגמא אזכיר את רועי קליין הי"ד אשר באצילות ובמסירות נפש נכון היה להקריב חייו עבור חבריו לנשק. יפה גם הדוגמא של בניה ריין הי"ד אשר כעדות אימו ציווה שאם ייפול בשבי איננו מוכן שישוחרר ולו רוצח /מחבל אחד בתמורה לשחרורו.
במישור זה , המהותי, מתברר שמשפחת שליט מנהלת מאבק אגואיסטי לשחרור בנם בראותה רק את טובתו/טובתם ותוך נכונות לאפשר שפיכת דם יהודי רב ויקר במחיר הצלת חייו. אמת מרה זו אינה צריכה דיון עומק שכן יהודים רבים מאד נרצחו על ידי מחבלים שהיו אסורים בבתי הכלא שלנו ,שוחררו בעסקאות חילופי שבויים/גופות בעבר וחזרו לטבוח ביהודים בהותירם שכול, יתמות וסבל מחודשים במאות ואלפי משפחות הקרבנות. משפחת שליט ה"אצילית" יודעת כל זאת אך ממשיכה בקריאה לשחרור סיטונאי של רוצחים מתועבים שהתואר מפלצות אדם הוא מחמאה עבורם.
ההסתרה
מקורות המימון -המסע המנוהל בשקדנות ראויה לציון נעדר מינימום שקיפות עד כי הינו מעלה תהיות קשות . כזכור במהלך המסע המתנהל מזה כמה שנים השתתפו בפעילויות במצטבר עשרות אלפי אנשים, הוקמו עשרות במות בעשרות עצרות, היו נסיעות אינספור לחוץ לארץ של בני המשפחה , חולקו חולצות, סרטים, שלטים ומה לא בכמויות משמעותיות, הושמעו תשדירים, הופקו סרטים, היו מסיבות עיתונאים והתקיימו כמה וכמה מצגים ראוותניים.מכוניות אינספור נסעו בכבישים, מיצגים עם ובלי צינוק, טלפונים וציוד רב ומגוון.מאות ואולי אלפי פעילים (כולם בהתנדבות ?...) קבלו חולצות,מזון ושתיה.
משפחת שליט שלא בטובתה עזבה את ביתה ומתגוררת במקום לא נודע (אכסניה,מלון,דירה שכורה.?..) ממנו היא מגיחה אל אוהל המחאה בירושלים.
תהא זו הערכה סבירה לומר שעסקינן במיליוני שקלים לא מעטים, אולי הרבה למעלה מכך. היו שניסו בעבר וללא הצלחה להתחקות אחר מקורות המימון למסע הארוך והיקר. אלה העלו חרס ולמעט עמותה הפועלת עבור גלעד שליט ותרומות הציבור, זהות התורמים ה"כבדים" למימון פעילות העמותה ומקור סכומי העתק אינם בידיעת כלל הציבור .
זהות הרוצחים ("המחיר הנקוב"..)-לא במקרה אין דיון תקשורתי נרחב בזהות הרוצחים ששחרורם כרוך בעסקה. אי פה אי שם הבליחה כתבה עם אזכור מקצת האסונות אותם המיטו עלינו הפושעים המתועבים אותם מבקשת ה"משפחה האצילית" לשחרר לרחובה של עיר.אין בלבי כל ספק שלו הובא פירוט הפיגועים ומעשי הטבח והרצח המזוויעים להם גרמו "משוחררי העסקה" הפוטנציאליים כי אז הייתה האדמה רועדת. עשרות מסובים בליל הסדר, עשרות בני נוער בדולפינריום,ילדים נמים בשנתם,משפחות חוזרות מבילוי משפחתי בשולי כבישי השומרון, נוסעים תמימים באוטובוסים שהתפוצצו לרסיסים ביחד עם חזון המזרח התיכון החדש –זה הפסיפס היהודי,אנושי של קרבנות "המחיר הנקוב" אותו מפצירים בנו ללא הרף לשלם.
שאלתי עצמי מה הייתה ההשפעה על הציבור לו נדרש ב"מחיר הנקוב" גם שחרור טובחי משפחת פוגל מאיתמר, המתועבים מעווארתא. מן הסתם הייתה התנגדות גורפת לשחרור כזה.
ובכן- אין הבדל בין הרוצחים האחרים לבין אלה. ההבדל היחיד הוא הזיכרון הטרי....
הצביעות
את המסע מובילים התקשורת הישראלית וגורמי שמאל ובעשותם כן הם מבחינים בין דם לדם. חילוץ שבוי בכל מחיר, החזרת ה"ילד", ערבות הדדית ...כל הסיסמאות כולן מושמעות תדיר מעל כל במה-ככל שהדבר נוגע לגלעד שליט. שבוי אחר, אף הוא חייל בשירות האומה, יונתן פולארד נמק בכלא האמריקאי תקופה הארוכה פי חמישה מזו בה מצוי גלעד בשבי ( מעל תשעה אלפים ומאתיים ימים -9200). איש איננו סופר את הימים,אין שעונים ומונים בכיכר העיר, אין "לוגו" כזה בראש אתרים ברשת האינטרנט ומערכות העיתונים אינן סופרות....
הנסיבות שונות כידוע אולם העיקרון זהה.
והצביעות חוגגת....
ובפארסה משתתפים שלובי ידיים וחמורי סבר ראשי שב"כ לשעבר עם ידוענים ומצחיקנים בהווה, אמהות בוכיות ופוליטיקאים ציניים, שדרנים נוגים ולהבדיל המשפחה המתייסרת.
רק קול האמת נפקד .
סיכומו של דבר
נותרה תמיהה גדולה לגבי העובדה שבעוד רוב העם מתנגד בחריפות לעסקה המופקרת ול"מחיר הנקוב" הרי שהשמאל הקיצוני והתקשורת הישראלית בראשו חותרים ללא לאות לביצוע העסקה ומטיפים לכך במרץ לא נדלה. לאחר מחשבה מרובה הגעתי למסקנות העצובות דלקמן:
-השמאל/תקשורת אדישים לגורלו של החייל שליט והוא כלי משחק בידיהם.
-השמאל/תקשורת מזדהים עם "סבלם" של אויבי ישראל ומבקשים להביא להקלת סבל זה, בין היתר על ידי שחרור רוצחים.
-השמאל/תקשורת מעריכים שהרוצחים שישוחררו חלילה ירצחו בעיקר מתנחלים וזהו "סיכון" אותו הם מוכנים לקחת (ראו לעניין זה המלצות זאב שטרנהל כפי שנתנו בעבר...)
-השמאל/תקשורת מעוניינים להמשיך ולהתפרנס מ"תהליך השלום" ולשם כך מוכנים להקריב למולך (שונאי ישראל בקרב אומות העולם) דם יהודי
ומשפחת שליט הדואבת שאיש (כולל עבדכם) אינו יכול אף לדמיין עצמו במצבה מוצאת עצמה בעין הסערה . סערה לה לא ייחלה ובה לא חפצה. אין בלבי ספק ששמחה עד למאוד הייתה המשפחה לו הייתה נותרת באלמוניותה אלא שגורלה הוא אחר. רבות ניתן היה ועוד ניתן לעשות עבורה ועבור בנה אולם שגויה היא ורעה הדרך בה הולכת המשפחה.
29. השמאל האנטי ציוני החתרני השתלט על המשפט והתקשורתבתגובה להודעה מספר 0
1.מאמר זה הוא הראשון בסדרה: שלטון השמאל דרך ארגוני הנשים
האם יש קשר בין ההתגייסות לכאורה של שמני לטובת דורית בייניש והמאפיה הפמיניסטית שלה במערכת המשפט והמשטרה, לבין התנהגותו, במקרה סגן מלול?
בעת האחרונה אנו עומדים משתאים, המומים וכואבים מול סדרה של פיגועים המתבצעים נגדנו מתוך מערכת המשפט של עצמנו: כל יום שמאיר מביא איתו בשורה מזעזעת חדשה, שמערערת את ביטחוננו במערכת שאמורה להגן עלינו מאי-צדק ופגיעת אויבים מבית ומחוץ. יום אחד מחליט בית משפט לגזור עונש של תשע שנים בלבד על ערבי שנכנס במתכוון לכפר תבור בערב יום כיפור כדי לבצע פיגוע רצח לאומני-דתי סמלי ורצח ילדה יפהפיה ומתוקה בת תשע, טל זינו. השותף לפשע משתחרר אחרי שנתיים (כלומר, ייתכן שכבר יצא לחופשי). אחר כך מתברר שבני משפחות הרוצחים מאיימים על משפחת זינו וכי הוצבה שמירה על ילדי כפר תבור. למחרת אנו קוראים שבני משפחותיהם של פורעים ערבים שהשתתפו במרי אלים נגד המדינה בשנת 2000 יפוצו בסכומי ענק. בינתיים מתנהל משפטם של חיילים כמו סגן אדם מלול, שבסך הכל "ליטף" ערבי במהלך פעילות ביטחון שוטפת.
בו בזמן אנו רואים שהמערכות העיתונאיות מעבירות לנו את המידע על נושאים אלה באופן חלקי, נותנות במה לאויב ונוטות לקחת את הצד הערבי.
לא רק במה שקשור ליהודים וערבים ישנה תחושה שמשהו מרושע, אפל ואיום השתלט על מערכות המשפט והתקשורת. אשה שככל הידוע רצחה את בתה בת הארבע עומדת לדין, ואנחנו כבר חשים לפי הטון של הדיווחים ולפי מהלך המשפט שהמערכות מתכננות לזכות אותה, או להטיל עליה עונש מזערי, ולסייע לה “להפיל את התיק” על השותף שלה לרצח.
במקביל עומד למשפט נשיא לשעבר, שגם אם חטא ואפילו אם פשע, קשה להעלות על הדעת שאנס. כולם יודעים שהמשפט נגדו אינו תקין. תחילה אפשרה העיתונות לנשים שטוענות כי נפגעו ממנו לחשוף את ערוותו ברבים בצורה האכזרית והפורנוגרפית ביותר, ללא צנזורה ובשידור חי, תוך טשטוש פניהן. וכעת, משפטו מתנהל מאחורי דלתיים סגורות, בניגוד לבקשת ההגנה, בכדי "לא לפגוע במתלוננות" הזכות.
לפעמים העיוות מתרחש במקום שבו נפגשים שני הנושאים האלה: הסכסוך היהודי-ערבי, וענייני נשים וגברים. המקרים המתרבים והולכים של ערבים שמטרידים ותוקפים יהודיות כמעט ואינן מדווחים כלל. רק כאשר מתרחשת תקיפה קשה במיוחד, היא מקבלת מקום בעיתון – אבל אז, עד כמה שהדבר מזעזע, העיתון נוטה לקחת את הצד של התוקפים.
נוצר רושם כאילו השמאל האנטי-ציוני החתרני, שהיה פעם בשוליים ונרדף על ידי השב”כ והמשטרה, השתלט על מוסדות המשפט והתקשורת שלנו ומשחק בהן להנאתו במטרה לשבור אותנו. ונדמה שהשמאל הזה קשור איכשהו גם לתפיסה מוסרית מעוותת וחולה, שבה מותר לנשים לרצוח ילדות קטנות ומותר לערבים לפגוע בנערות יהודיות.
מערכות המשטרה והצבא מיישרות קו עם המצב המשפטי הזה. כשערבים פוגעים ביהודים, עוצרים את היהודים. החיילים, השוטרים, האזרחים – כולם אחוזי פחד מפני כוח שהם אינם מצליחים להבין אותו, אך הם חשים שהוא מצוי בכל מקום כמעט. אחדים, כמו אל"מ איתי וירוב שהעיד לטובת סגן מלול, מגלים עמוד שדרה, ואחרים נראים משתפים פעולה ברצון עם הרשעות הזו: אלוף גד שמני, למשל.
גם במקרה של שמני נפגשים שני הנושאים שלכאורה אין ביניהם שום קשר: הסכסוך בין יהודים לערבים, וקו התפר בין שני המינים. מעשה שהיה כך היה:
שמני היה מזכירו הצבאי של ראש הממשלה אהוד אולמרט כאשר חיים רמון היה שר משפטים.
דורית בייניש מאוד לא אהבה את העובדה שרמון מתכוון להנהיג רפורמות שעלולות לצמצם את שליטתה במערכת, וחיפשה דרך להפיל אותו. יום אחד סיפק לה רמון את העילה לכך כאשר נישק חיילת שכנראה לא היתה מעוניינת בנשיקה רומנטית.
החיילת לא רצתה בכלל להגיש תלונה נגד רמון. אבל אז גויסו שני אנשים כדי ללחוץ עליה.
האחת היתה ראש יאח"ה תנ"צ מירי גולן – עוד אחת מהפמיניסטיות עם השיער הקוצני והמבט מזרה האימה שכה מרבים להיתקל בהן במערכת אכיפת החוק – והשני היה שמני.
השניים האלה לקחו את החיילת לשיחה, וטענו באוזניה בין השאר כי אם לא תתלונן נגד רמון, הוא עלול לתבוע אותה תביעת דיבה (טיעון שהוא בגדר קשקוש מוחלט כמובן).
החיילת התחילה להישבר מול הלחץ, ויצאה לטיול בחו”ל. המשטרה לא הרפתה ושלחה חוקרים לאמריקה כדי לגבות ממנה עדות. בהמשך התנהל המשפט נגד רמון תוך שימוש בהאזנות סתר והעלמת עדויות מההגנה, והתוצאות ידועות: רמון נאלץ להתפטר, רק שאז אולמרט עשה לבייניש תרגיל והביא את פרידמן, ואז חבורת בייניש נכנסה לפאניקה והחליטה לזרז את החקירה נגד אולמרט, כדי לאלץ אותו להתפטר ולקחת איתו את פרידמן.
אז מה קורה פה?
האם יש קשר בין ההתגייסות לכאורה של שמני לטובת דורית בייניש והמאפיה הפמיניסטית שלה במערכת המשפט והמשטרה, לבין התנהגותו במקרה סגן מלול? התשובה חיובית.
אבל כדי להבין את הקשר צריך לדעת הרבה דברים.
צריך, למשל, לדעת מה כתב פרידריך אנגלס ב"מוצא המשפחה", מה היא "אסכולת פרנקפורט” המרקסיסטית, וכיצד התפתח מתוכה הניאו-מרקסיזם.
צריך לדעת מי עומד מאחורי תכתיבי המחשבה הקרויים "תקינות פוליטית" ומה הם "מדעי המגדר".
צריך לעקוב אחרי תולדות התנועה הפמיניסטית בישראל ולדעת כיצד התנועה הזו השתלטה בהדרגה ובשיטתיות על מערכות המדינה, החל משנות ה-1970.
צריך להכיר את ההתפתחות של שדולת הנשים והוועדה לקידום מעמד האשה.
צריך להתחקות אחר הקשר האידיאולוגי והפרקטי בין עיתונאיות כמו אילנה דיין ושלי יחימוביץ' לבין קבוצת בייניש-ארבל, וצריך גם להכיר שמות פחות ידועים של עיתונאיות הפועלות מאחורי הקלעים, כמו יעל גולן, העורכת הראשית של חדשות Ynet, הבת של שדר "קול ישראל" אריה גולן.
2.מאמר זה הוא השני בסדרה: שלטון השמאל דרך ארגוני הנשים
הרקע המרקסיסטי של הפמיניזם
אוכלוסיית הפועלים היתה זו שהוגי הקומוניזם בנו עליה יותר מכל אוכלוסייה אחרת, אך כבר אצל מרקס ואנגלס מוזכרת אוכלוסיה נוספת עם פוטנציאל חתרני עמוק: הנשים.
שני הנביאים הגדולים של השמאל המודרני הם האב-המייסד קארל מרקס, בן להורים יהודים-מומרים, ופרידריך אנגלס, יד ימינו הגרמני, שפעלו במאה ה-19. השניים גיבשו יחדיו תורה חברתית אשר הסתמכה על הנחת יסוד לפיה בשחר האנושות, בני אדם חיו בתנאים של קומונה שיתופית, שיוויונית, שלווה ונטולת מעמדות כלכליים.
מרקס ואנגלס גרסו כי רק בתקופת הברונזה, עם התפתחות המחרשה והרחבת היקף החקלאות, נכנס לתמונה הרכוש הפרטי, והכל התקלקל: העשירים התחילו לדכא את העניים ומלכים תאבי בצע החלו להילחם אלה באלה. תולדות האנושות כפי שהם הציגו אותם לא הסתמכו על ממצאים ארכיאולוגיים או היסטוריים של ממש אלא בעיקר על ניתוח אינטלקטואלי, דמיון עשיר וכישרון נדיר בייצור תילי תילים של מלל. בכלים אלה, בשילוב עם הרבה מאוד ביטחון עצמי, שכנעו השניים המוני בני אדם, כי הדרך לבנות עולם טוב יותר היא על ידי מחיקת הרכוש הפרטי וביטול המעמדות החברתיים.
בתקופה שבה פעלו מרקס ואנגלס עבר העולם תהפוכות רבות, כולל מהפיכת התיעוש, המיכון, המדע והעיוּר (אורבניזציה). נוצרו שכבות שלמות של פועלים מנוכרים ומנוצלים, החיים חיים אפרוריים בשכונות ירודות, מנותקים מקהילה וממשפחה, והתיאוריות של מרקס ואנגלס נפלו על אוזניים קשובות. היה הרבה תסכול ובלבול באוויר, היו הרבה מאוד עוני, דיכוי ואי-צדק, וכל אלה שימשו דלק לתבערה הקומוניסטית. בנוסף, עוצמתן המרהיבה של התגליות המדעיות, הרפואיות והטכנולוגיות גרמו לנסיגה במעמדם של אנשי הדת כמי שמופקדים בלעדית על הבנת פלאי העולם, ולעליית קרנם של אנשי האוניברסיטה.
על בסיס הניתוח המרקסיסטי של ההיסטוריה הוקמה ופעלה התנועה המהפכנית הקרוייה קומוניזם.
ב-1917 השתלטו הקומוניסטים על רוסיה והקימו תחתיה את ברית המועצות (בריה”מ). הם שלטו שם 70 שנה והקימו משטרים קומוניסטיים גם במזרח אירופה.
העולם הקומוניסטי הצטמצם מאוד עם קריסת בריה"מ אך הוא עדיין שולט בסין, קובה, לאוס, וייטנאם וצפון קוריאה.
הקומוניסטים ראו בארצות המערב, בחברה המערבית ובכל סוגי הדת – אך במיוחד בדת היהודית והנוצרית – אויבים, ושמו לעצמם למטרה להכניע אותם, כאשר כל האמצעים כשרים.
הם הקימו את "האינטרנציונל הסוציאליסטי" – ארגון על-לאומי שאמור היה לאגד תחתיו את כל פועלי העולם ולהפוך לממשלה גלובלית ששולטת בכדור הארץ, במקום המדינות הלאומיות.
המרקסיזם דגל בפירוק מבנה הכוח הקיים והשלטת מבנה חלופי, מלאכותי.
לצורך כך הוא ניתח בסבלנות וביסודיות את מבנה החברה המערבית ואת הנקודות שיש לתקוף בכדי למוטט אותה.
כיאה למהפכה שנערכה ביוזמתם של אינטלקטואלים, המהפכה המרקסיסטית שלטה קודם כל באמצעות תרגילים מחשבתיים ותעמולה, רק אחר כך ברובים ופצצות. ומכיוון שאין מהפכה בלי חיילים, השמאל המרקסיסטי גם תר כל העת אחר אוכלוסיות שיוכל לגייס לשורותיו. האוכלוסייה המועדפת עליו היתה שכבת הפועלים, מה שכונה "הפרולטריון". ואכן, ברוסיה ובמקומות אחרים המהלך הזה הצליח. רבים מהפועלים גויסו למהפכה והצטרפו למחתרת הקומוניסטית, עד לניצחונה הגדול.
התנועה הקומוניסטית קנתה לעצמה אחיזה איתנה בשכבות אינטלקטואליות בארצות המערב במחצית הראשונה של המאה ה-20, ורבים מהאינטלקטואלים האלה הפכו לסוכני חרש ואנשי תעמולה של ברית המועצות.
אולם מהפכת הפועלים בוששה לבוא: המוני הפועלים מיאנו להצטרף לתנועה והעדיפו את השוק החופשי המערבי, למרות כל חולייו.
בניגוד לתחזיות של מרקס ויורשיו, עובדי המפעלים באנגליה, ארה"ב ושאר מדינות המערב לא חברו למהפכה הקומוניסטית אלא נשארו נאמנים למדינות הלאום שלהם, גם במלחמת העולם הראשונה וגם בשניה.
לאחר מכן פרצה "המלחמה הקרה", וחיילי המערב אף נלחמו בחיילי הקומוניסטים בנקודות שונות בעולם.
כאשר התבררו הזוועות שמבצע השלטון בבריה"מ כנגד אזרחיו-הוא, וכאשר התבררו מימדי העוני בארצות הקומוניסטיות לעומת השפע העצום שנוצר במערב, איבד הקומוניזם את כל קסמו עבור רוב מכריע של אזרחי ארצות המערב מכל המעמדות.
המהפכה העולמית נכשלה, אך אינטלקטואלים מרקסיסטיים רבים נותרו באקדמיה ובעמדות השפעה אחרות אליהן הוחדרו, והם לא הסכימו לוותר כל כך מהר על חלומות ההשתלטות שלהם.
הם לא נואשו, אלא שבו אל כתביהם של מרקס ואנגלס בחיפוש אחר הכיוונים הנכונים להמשך פעילותם.
את מה שמצאו פיתחו בעבודת שקדנית של עשרות שנים, ונתנו לפיתוחיהם שמות חדשים.
הם המשיכו לקדש מלחמה נגד המערב – נגד אותן חברות שהם חיו בהן ופעלו מתוכן – אך ברובם הפסיקו לקרוא לעצמם מרקסיסטים או קומוניסטים.
אוכלוסיית הפועלים היתה כאמור זו שהוגי הקומוניזם בנו עליה יותר מכל אוכלוסייה אחרת, אך כבר אצל מרקס ואנגלס מוזכרת אוכלוסיה נוספת עם פוטנציאל חתרני עמוק: הנשים.
גם את מצבן של הנשים בחברה המערבית ניתחו השניים בעזרת האינטלקט, הדמיון והמלל ולא על סמך ממצאים ארכיאולוגיים או היסטוריים כלשהם.
גם במקרה של יחסי גברים ונשים, כמו ביחסי בעלי-הון ופועלים, הם טענו שבשחר ההיסטוריה שררו תנאי קומונה שיוויוניים ושלווים, עד שבא הרכוש הפרטי וקילקל את האידיליה.
בניגוד מוחלט לגישה של תורת משה וישראל לקדושת הזוגיות והאהבה בין גבר ואישה, גישה שמקובלת בעיקרה גם על הנוצרים, אנגלס הסביר שהמונוגמיה – קרי, הזוגיות של גבר עם אשה אחת לאורך שנים ארוכות – אינה תולדה הכרחית של הטבע האנושי, כפי שעולה בין היתר מהפסוקים "וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת. עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" (בראשית ב, כ"ג-כ"ד).
בחיבורו "מוצא המשפחה, הקניין הפרטי והמדינה" (1884) הציע אנגלס היסטוריה חלופית לתולדות יחסי המינים.
גם ההיסטוריה הזו, כמו זו של יחסי המעמדות, מבוססת על תחרות כלכלית ומאבקי כוח בלבד.
האהבה לבן או בת זוג, על פי אנגלס, כלל אינה צורך אנושי קדום ובסיסי.
אין נאמנות משותפת טבעית של גברים ונשים זה לזה, למשפחה ולשבט.
יחסי גברים ונשים, כך טען בעיקשות, מושתתים רק על עקרונות של כסף וכוח:
"המונוגמיה לא קמה בשום פנים כתולדה מאהבה מינית אינדיבידואלית, אלא בשל תנאים כלכליים – נצחון הקניין הפרטי על הקניין המשותף הקדום. התכלית היחידה לנישואי הזוג היתה שלטון הגבר במשפחה והולדת ילדים, שיהיו צאצאיו הוודאיים והמיועדים לרשת את רכושו. נישואי-הזוג הופיעו על במת ההיסטוריה כשיעבודו של המין האחד לשני, כהכרזה על מאבק בין המינים.”
בהמשך ממשיל אנגלס במפורש את הגברים ל"בורגנים", כפי שכינו הקומוניסטים את המעמדות השבעים של החברה, ואת הנשים למעמד העני:
"במשק הבית הקומוניסטי הקדום, היתה האישה אחראית על ניהול משק הבית והדבר נחשב למלאכה ציבורית, הכרחית מבחינה חברתית, ממש כמו השגת אמצעי המחייה ע"י הגברים. המצב נשתנה עם התהוות המשפחה הפטריארכלית, ובמיוחד עם התהוות משפחת הזוג המונוגמית. הנהלת משק הבית הפכה מעניין ציבורי לשירות פרטי, והאישה הפכה למשרתת. משפחת-הזוג בת זמננו מבוססת על עבודת הבית, הגלויה או הסמויה של האישה, והבעל הוא המפרנס ולכן מרוויח מעמד של שררה ואינו זקוק להעדפה מיוחדת ע"פ חוק. הוא הבורגני שבמשפחה, ואשתו מייצגת את הפרולטריון".
זהו היסוד הרעיוני שממנו צמחה התנועה הפמיניסטית, כפי שאנו מכירים אותה היום. תנועה זו זכתה להצלחה מרובה דווקא במערב, שם נכשל לפני כן הקומוניזם. אולם מסיבות שונות, עליהן נעמוד בהמשך, עברו כשמונים שנה עד שהתנועה הבשילה והפכה לתנועת המונים.
המאמר הוא פרק שלישי בסדרה "שלטון השמאל דרך ארגוני הנשים"
יש קשר בין התנועה הקומוניסטית, התנועה הפמיניסטית והתנועה הלאומנית הערבית בישראל וחשוב שנבין את מטרותיהן המשותפות.
התנועה הפמיניסטית ציינה בחודש מרץ האחרון את יום האישה הבינלאומי במצעדים ברחובות תל אביב ונצרת. האירועים תועדו בגאווה באתר "הטלוויזיה החברתית". מי שצופה בכתבות האלה מתחילתן ועד סופן – עם הפמיניסטיות בחולצות האדומות, חברי הכנסת הקומוניסטים והלאומנים הערבים אוחזי הדגלים האדומים, לא יכול שלא לראות שהתנועה הקומוניסטית, התנועה הפמיניסטית והתנועה הלאומנית הערבית בישראל הן בגדר כלים שלובים שאי אפשר להפריד ביניהם.
מה אנחנו יודעים על ההיסטוריה של המאה ה-20? במידה רבה, מה שאנחנו יודעים זה מה שמכרו לנו אנשי האקדמיה והתקשורת. הדברים נכונים במיוחד כשמדובר בהיסטוריה של מדינות אחרות. לגבי מדינת ישראל יש לנו לפחות את הידע האישי שלנו, את הדברים ששמענו מהורים, חברים, ומאמצעי תקשורת פחות ממוסדים (כמו ערוץ 7). לגבי מדינה כמו ארצות הברית, רובו הגדול של העם בישראל מקבל דיווחים לעוסים ומעוכלים, שעברו הרבה מסננים לפני שהגיעו אל עיניו.
רבים מאיתנו מכירים את המושג "מקרתיזם". חלק גם יודעים שהכוונה היא לסוג של ציד מכשפות פומבי, הקרוי על שמו של הסנאטור האמריקאי ג'וסף מקארתי, אשר רדף כביכול אנשים חפים מפשע משום שחשד בהם כי השתייכו למפלגה הקומוניסטית. ברם, בשנים האחרונות יצאו בארה"ב ספרים (ביניהם Blacklisted by History מאת M. Stanton Evans, ו-Guilty מאת אן קולטר) שמציגים את ג'וסף מקארתי באור אחר מכפי שהכרנו. מקארתי עשה כנראה טעויות בסגנון התנהלותו, אך בדיקה פרטנית ומעמיקה מראה כי האנשים שלגביהם העלה חשדות ודרש נקיטת צעדים אכן היו, רובם ככולם, קומוניסטים או משתפי פעולה עם הקומוניסטים, וחלק לא מבוטל אף היו מרגלים פעילים בשירות ברית המועצות.
חלק מהשמות שלגביהם נטען לאורך שנים כי היו חפים מפשע הופיעו במסמכים סובייטיים הידועים בשם הצופן "ניירות ונונה" (Venona), אשר היו חסויים בתקופת מקארתי. אלה הם תכתובות מוצפנות שניהל הקרמלין עם סוכניו בארצות הברית ואשר הגיעו לידי הביון האמריקאי בסוף מלחמת העולם השניה אך הותרו לפירסום רק ב-1995. בין שמות הסוכנים הכלולים בתכתובות האלה נמצא גם ג'וליוס רוזנברג הידוע, שהוצא להורג ביחד עם אשתו אתל בעוון ריגול ושאנשי שמאל טענו במשך יותר מארבעים שנה כי היה קורבן תמים של "ציד המכשפות" שניהל הימין נגד הקומוניסטים.
הקומוניסטים לא הובסו
האמת כפי שהיא עולה מספרים כמו אלה שהוזכרו כאן היא שהקומוניזם אולי נוצח במערב, אבל הקומוניסטים לא הובסו כליל, ויכלו לפיכך להתארגן מחדש ולצאת למתקפה נוספת. כוחות רבי-עוצמה בארה"ב, אם במפלגה הדמוקרטית, אם במוסדות השלטון ואם בתקשורת ובעולם הקולנוע והתרבות, התנגדו למסע הטיהור שנוהל נגד הקומוניסטים, ורבים מהקומוניסטים שפעלו מתוך הממשל האמריקאי ונחשפו ע"י מקארתי, ניקסון ואחרים לא נענשו כלל, אלא רק נאלצו להתפטר. במקרים רבים ההתפטרות לוותה במינוי חדש לסוכנות שלטונית אחרת, או במעבר לגופים בינלאומיים כמו האו"ם או קרן המטבע הבינלאומית.
הגילויים על עומק החדירה הקומוניסטית לאליטות בארה"ב היכו את האומה בתדהמה אחרי מלחמת העולם השניה, ומאמציהם הכבירים של הסנאטורים מקארתי, ריצ'רד ניקסון ואחרים הצילו את ארה"ב מתבוסה במלחמה הקרה – ואת העולם כולו משלטון קומוניסטי. ברם, מה שהעולם המערבי לא ידע זה שממש באותו הזמן שהיה עסוק בלחימה בקומוניזם ובברית המועצות, האינטלקטואלים המרקסיסטים במערב מבשלים עבורו תבשיל רעיל חדש.
הפמיניזם כפי שאנו מכירים אותו הוא תוצאה של יותר ממאה שנות חשיבה של חכמי וחכמות המרקסיזם. אלה פועלים בשיטה הדומה לשיטת חכמי היהדות (להבדיל), וזה לא מפתיע מכיוון שרבים מהם יהודים. כל חכם לוקח את תורת רבו ומפתח אותה הלאה, כך שמה שהתחיל עם "רב" מסוים יכול בהחלט ללבוש – בסופו של תהליך רב-דורי – צורה שונה מאוד מהתורה המקורית.
הבסיס, כפי שציינו במאמר קודם, הונח על ידי פרידריך אנגלס, שטען בחיבורו "תולדות המשפחה" כי היחסים בין המינים מבוססים על שליטה גברית שהתפתחה כאשר האנושות נטשה את חיי הקומונה הקדומים ששררו (לגירסתו) לפני התפתחותו של הרכוש הפרטי. אחרי אנגלס פעלה שורה ארוכה של הוגים מרקסיסטיים לפיתוח התאוריה שלו. הוגים והוגות האלה לקחו את הרעיונות שלו, בסופו של תהליך, לכיוונים שייתכן שהוא עצמו לא היה חותם עליהם. אנגלס היה "נעול" על הסברים היסטוריים שהתאימו לתפישה הקומוניסטית. לפיכך, מבחינתו, הרכוש הפרטי ודיכוי העניים בידי העשירים היה ההסבר לכל עוולות החברה, כולל דיכוי האישה. אולם זרם חשוב בקרב חכמי המרקסיזם בדורות הבאים נטש את ההסבר המעמדי ופיתח במקומו מודלים אחרים של מרקסיזם, שיש המכנים אותם “ניאו-מרקסיזם” או "מרקסיזם תרבותי”. לתכתיבי ההתנהגות והחשיבה שפותחו על סמך המרקסיזם הזה ניתנו השמות המפתים והמטעים "פמיניזם" ו“תקינות פוליטית”.
ההסבר הזה חשוב משום שרוב הפמיניסטיות של ימינו לא מחשיבות את עצמן כמרקסיסטיות. גם מנהיגות התנועה השכילו ליצור ארגונים שהם עצמאיים מהמפלגה הקומוניסטית ומהמרקסיזם הקלאסי. אולם גם אם רוב הפמיניסטיות מהדרג הנמוך לא יודעות את זה, תפיסת העולם של הפמיניזם פותחה בתוך התנועה המרקסיסטית והניאו-מרקסיסטית, וההנהגה שמכתיבה עבורן את מחשבותיהן היא ענף בעץ המרקסיסטי והניאו-מרקסיסטי.
המרצע יצא מהשק
באירועים כמו צעדות "יום האשה הבינלאומי" המרצע הזה יוצא לרגע מן השק כאשר הקומוניסטים והפמינינסטיות מאחדים שורות בכדי ליצור נפח כמה שיותר גדול ברחובות.
התקשורת מצידה לא מראה את הדגלים האדומים המתנופפים בגאון בצעדות האלה, אבל גם אם היתה מראה אותם ספק אם התנועה הפמיניסטית היתה ניזוקה.
הציבור הרי קנה את הסחורה הפמיניסטית כפי ששווקה, ואפילו ציבור נאור ושמרן יחסית כמו קוראי "ערוץ 7” מגלה התנגדות עזה לעצם הרעיון שיש קשר בין הקומוניזם לבין הפמיניזם, גם כאשר מראים לו הוכחות ברורות לכך, ומעדיף לגדף את מי שמביא בפניו את ההוכחות מאשר להתמודד עם השלכותיהן.
בשנות ה-20 של המאה ה-20 מימן יהודי מרקסיסט בשם פליקס וייל את הקמתו של מכון מחקר מרקסיסטי שחבריו נודעו ברבות השנים כאנשי "אסכולת פרנקפורט", על שם העיר הגרמנית בה שכן.
כל החוקרים הבולטים במכון היו יהודים, וכאשר הנאצים עלו לשלטון, העתיקה "אסכולת פרנקפורט" את מקום מושבה לניו יורק, שם אירחה אותו אוניברסיטת קולומביה.
השמות הבולטים בקרב חוקרי המכון לא מוכרים למרבית הקוראים בני ימינו אולם הם נחשבים לדמויות מפתח ביצירת מה שקרוי "השמאל החדש" – אותו גלגול של המרקסיזם שהשתלט על הקמפוסים בארה"ב בשנות ה-1960 וממשיך לשלוט בהם, וגם בקמפוסים שלנו בישראל, עד עצם היום הזה.
הם כוללים את תיאודור אדורנו, הרברט מרקוזה, מקס הורקהיימר, ולטר בנימין, גאורג לוקץ' ואריך פרום.
התפיסות הניאו-מרקסיסטיות מתמקדות בתודעה של בני החברה המערבית ומנתחות את הדרכים לשבש אותה.
"מערכת החינוך כמו גם אמצעי תקשורת ומוסדות דתיים מטפחים ומפיצים רעיונות התומכים בסדר הקיים ולכן מסייעים לגורמים הדומיננטיים לשמר את מעמדם”, מסביר הערך בוויקיפדיה אודות “אסכולת פרנקפורט”.
אחד המחקרים החשובים ורבי ההשפעה של אנשי "אסכולת פרנקפורט", אם לא החשוב שבהם, הוא מחקרו של אדורנו אודות "האישיות הסמכותית" (“The Authoritative Personality”).
מחקר זה מנתח את קווי האישיות של אנשים העלולים לתמוך, לדעת החוקרים, במשטרים פשיסטיים.
על סמך המחקר אף פותח מבחן פסיכולוגי הממקם אנשים על מה שקרוי "Fascism scale" (סולם פשיזם) או "F-scale".
אדם הוא בעל פוטנציאל פשיזם גבוה יותר ככל שהוא נוטה יותר לדעות קדומות, מציית לסמכות, מאמין בכוח ובעוצמה, מגלה חוסר סבלנות כלפי חולשה, דוגל בענישה, מכבד את הוריו יתר על המידה ומתנגד לסטיות ממיניות נורמלית.
חוקרי "אסכולת פרנקפורט" היו כאמור יהודים, והם פיתחו את טכניקות המאבק בפשיזם בגרמניה, שם ליהודים היתה סיבה טובה להיאבק בממסד ובלאומנות המקומית. אולם כאשר המאבק הזה מועתק למדינת היהודים, הוא פועל נגד האינטרס היהודי.
מהסיבה הזו, אנחנו, במדינת היהודים צריכים ללמוד היטב את מבנהו של וירוס השמאל ולהתחסן מפניו.
30. היועץ המשפטי בודק את התלונות נגד פואדבתגובה להודעה מספר 0
היועץ המשפטי לממשלה, יהודה ויינשטיין, כותב כי הוחלט לבדוק את הטענות לפיהן זכה השר לשעבר פואד בן אליעזר למשכורת ממובארק.
במכתב ששוגר היום למנכ"ל ארץ ישראל שלנו, שי גפן, כותב היועץ המשפטי לממשלה, יהודה ויינשטיין, כי הוחלט לבדוק את התלונות נגד השר לשעבר פואד בן אליעזר. היועץ כתב כי התלונה הועברה לגורמים המוסמכים לטיפול בתלונה זו במשרד היועץ.
כזכור, תנועת ארץ ישראל שלנו פנתה היום (ד') ליועץ המשפטי לממשלה בדרישה לפתוח בחקירה נגד בן אליעזר.
"דיווח זה, אינו בעל דמיון מזרחי פרוע, לאחר שלכולנו ידוע וגם השר לשעבר פואד מתרברב בקשרים הקרובים מאד עם נשיא מצריים לשעבר. אי לכך חושבים אנו שמהראוי לבדוק מידע זה", כתב אז מנכ"ל התנועה שי גפן.
"אנו מבקשים מכב' להורות למשטרה לפתוח בחקירת השר לשעבר בן אליעזר והאם היה בכך משום עבירה על החוק ופגיעה בביטחון המדינה...אין לנו ספק שאם היה פרסום מסוג זה נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו, הייתה נפתחת חקירה ופסטיבל תקשורתי היה נערך סביב הפרסום", נכתב במכתב ליועמ”ש ויינשטיין.
נזכיר כי היומן רוז אל יוסוף דיווח על פרקים מספרו של מובארק ובהם הוא מתייחס ליחסו לבן אליעזר ומספר על משכורת חודשית אותה העביר לבן אליעזר כאשר היה שר התשתיות, משכורת שגובהה כאמור עשרים וחמישה אלף דולרים.
ח"כ בן אליעזר עצמו הכחיש מכל וכל את הפרסום ובשיחה עם מעריב אמר כי "מדובר בבדיחה וקשקוש. לי שילמו 25 אלף דולר? בחיים אף אחד לא שילם לי גרוש. פעם ראשונה שאני שומע את הקשקוש הזה. מדובר בבדיחה ובדמיון פרוע של מישהו".
31. ''ויצמן ניסה להזהיר את אבו ג'יהאד מפני חיסולו''בתגובה להודעה מספר 0
ערכתי לאחרונה בתאריך 13.05.12 בשעה 18:10 בברכה, ליה
עוזרו לשעבר של יאסר ערפאת חושף: הנשיא לשעבר עזר ויצמן ז"ל ניסה להזהיר את אבו ג'יהאד כי ישראל עומדת לחסל אותו.
הנשיא השביעי של מדינת ישראל עזר ויצמן ניסה להזהיר את אבו ג'יהאד, כי ישראל עומדת לחסל אותו, כך חשף יועצו לשעבר של יאסר ערפאת מוחמד רשיד.
רשיד אשר דבריו מצוטטים בסוכנות הידיעות הפלסטינית "ופא" מסר, כי ויצמן ניסה ליצור קשר עם העיתונאי אמנון קפיליוק שהיה ידוע בקשריו הטובים עם ההנהגה הפלסטינית, אך משלא הצליח להשיגו, השאיר לו הודעה במשיבון שבביתו.
משהגיע קפיליוק לביתו ושמע את ההודעה, הוא ניגש לויצמן, אולם ויצמן מסר לו, כי הגיע מאוחר מדי ואבו ג'יהאד כבר חוסל.
רשיד ציין, כי המניע למעשהו זה של ויצמן היתה פגישה שהיתה אמורה להערך בין עזר ויצמן לערפאת. ויצמן הבין, כי אם אבו ג'יהאד יחוסל תטורפד הפגישה ועל כן הוא ניסה להזהיר את אבו ג'יהאד. ואכן הפגישה אשר עליה סוכם בפגישתו של ערפאת עם מיכאל גורבצ'וב בוטלה לאחר החיסול.
בשנות ה-70 היה אחראי אבו ג'יהאד בין השאר לפיגוע במלון סבוי בשנת 1975 ואוטובוס הדמים במרץ 1978, כזכור מחבלים חדרו דרך הים לישראל ליד מעגן מיכאל, השתלטו על אוטובוס בכביש החוף, 37 מהנוסעים נרצחו.
על פי גורמים זרים, אבו ג'יהאד חוסל ב-1988 בביתו אשר בפרברי תוניס על ידי לוחמי כוח של סיירת מטכ"ל, שפשט מן הים בשיתוף עם לוחמי שייטת 13. נטען כי גופתו של אבו ג'יהאד הייתה מחוררת ביותר מ-50 כדורים.
1.כל המשפחה הזאת חשבה שלבניה הכל מותר: שוד עתיקות, אונס, בגידה, שוחד.
2.תחשבו מה היה קורה לחיילים שבאו, אם אכן היה מצליח להודיע מראש.
3.אז מה ההבדל בין עזר ויצמן לענת קם וכל שאר הבוגדים השמאלנים? אם אזרח פשוט היה עושה את זה האם לא היו מעמידים אותו לדין באשמת ריגול ופגיעה בביטחון המדינה?
4.טוב עשה שמיר שהחליט להעיפו אחרי המגעים עם אש"ף, טיפוס מפוקפק...
5.לא יאומן...אני מתאר לעצמי איזה מידע מוסרים כיום אנשי שמאל.
6.ויצמן אסר להרוג את אנשי החוליה שעשתה את הפיגוע הנורא בכביש החוף, והתיר לשייטת לפגוע רק בציוד שלהם. הציוד הוחלף והחוליה יצאה לפיגוע שהחל בנחיתה מצפון למעגן מיכאל, והסתיימה ברצח של צלמת טבע שהיתה שם.
7.בשנת 1989 בעקבות ביקורו של ויצמן על דעת עצמו במצרים, בו נתן ויצמן עצות לערבים כיצד לכפות את השלום בו האמין על ממשלת ישראל, הדיח אותו יצחק שמיר מהקבינט.
8.בשפה המשפטית קוראים לזה בגידה במולדת.
9.עזר ויצמן היה מושחת והשתייך לקליקת הון שלטון. האיש היה אינטרסנט ושרלטן, למרות היותו מפקד חיל אויר וחבר ממשלה.
10.דיין ידע על כוונת מצרים וסוריה לפתוח במלחמה ביום כיפור. למרות התרעות רבות ממקורות רבים ומגוונים, ביניהם חתנו של נאצר שהיה בכיר במימשל המצרי (אשרף מרוואן)והמלך חוסיין בעצמו, העדיף דיין העיוור והבוגד לקבל את הערכת אמ"ן המוטעית שלא תהיה מלחמה, ואף לדאוג שצמרת המדינה וצה"ל לא יתכוננו למלחמה, כדי לגרום ניצחון מוגבל למצרים, שאחריו (כך תיכנן)יתקיימו מגעים שבסופם יוחזר חצי האי סיני למצרים, ויכון "שלום" בין ישראל למצרים. 2500חיילים הרוגים ואלפי פצועים משלמים את המחיר עד היום. משפחת דיין צריכה להפוך לסמל של בוגדנות וטמטום עם פרצופו של דיין והרטייה המטופשת.
11.לפני שנים, ברוך מרזל כינה את ויצמן "מרגל". כולנו התנערנו. כנראה שמרזל צדק.
12.הטיפוס המפוקפק הזה הביא עלינו את הנסיגה מסיני.
13.לאן נעלמה הידיעה שהופיעה ברשת ב' באותו נושא היום בבוקר? היום בבוקר הופיעה הידיעה גם באתר של רשת ב'. לאחר מספר שעות נעלמה הידיעה. להעלמות הידיעה יכולות להיות שתי סיבות, האחת שהידיעה לא נכונה, ובמקרה כזה היתה צריכה להופיע לפחות התנצלות (גם ברשת ב' וגם בערוץ 7). האפשרות השניה היא שמישהו שיש לו מספיק כוח השפעה דרש להסיר את הידיעה. בנוסף ובאופן מפתיע הידיעה לא מופיעה באף ערוץ חדשות אחר, למרות שנראה שלידיעה כזו יכולה להיות חשיבות לא קטנה.
14.השמאל זה גיס חמישי!!! עזר ויצמן היה אדם שפל שבגד בישראל. הוא סייע לסאדאת לכופף את בגין ולמסור את סיני. אין פלא שהוא בגד בעם ישראל. אגב, לאחר מותו של טדי קולק הותר לפרסום, שהוא היה מוסר לבריטים לוחמים של האצ"ל והלח"י שנתלו רק בגלל ההלשנות שלו. צריך להילחם בכל דרך בשלטון השמאל, דהיינו: התקשורת, בג"ץ, והפרקליטות.
אפשרויות ניהול
ליה
21.05.1209:47
32. שפטל: מפעל ההעפלה - סלקציה סוציאליסטיתבתגובה להודעה מספר 0
שפטל: מפעל ההעפלה - סלקציה סוציאליסטית
עו"ד יורם שפטל חושף את האמת על מפעל ההעפלה והסלקציה של השמאל הסוציאליסטי.
שפטל מדבר על הסלקציה שערכה הציונות האדומה בכדי להעלות רק אנשים המתאימים מבחינה אידיאולוגית.
בית"ר לעומת זאת העלתה את כל מי שהיה אפשרי בלי קשר לגיל, מין או דעות - העיקר להציל יהודים.
מה באמת קרה בתקופה ההיא ובזכות מי הוקמה מדינת ישראל?
בן גוריון והציונות האדומה לא הקימו את המדינה. מלחמת השחרור הוא מושג שכל אות בו הוא שקר. מלחמת שחרור היא אך ורק מלחמה נגד ריבון וכובש זר, ואלה היו הבריטים. הציונות האדומה לא ערכה מלחמת שחרור נגד הכובש הבריטי. מלחמת השחרור מהכובש הזר התנהלה אך ורק על ידי ארגוני המחתרת לח"י ואצ"ל לפני 1948.
אמור מעתה מלחמת השחרור איננה מלחמת תש"ח.
יש לקרוא לה מלחמת תש"ח.
הערבים לא היו השליטים הריבונים והכובשים על הארץ ב- 48.
הציונות האדומה היתה משת"פית של הכובשים הבריטיים.
ב-48 היתה מלחמת תש"ח נגד הערבים שקמו לכלותנו יום אחרי הכרזת עצמאותנו.
אפשרויות ניהול
ליה
22.11.1210:52
34. ביקורת על יחימוביץ': שלי ימינוביץ'בתגובה להודעה מספר 0
ערכתי לאחרונה בתאריך 22.11.12 בשעה 10:56 בברכה, ליה
בשמאל לא אוהבים את ניסיונה של יו"ר העבודה למקם את עצמה במרכז המפה מבחינה מדינית ומרכזים ציטוטים "בעייתיים" באתר מיוחד.
יו"ר מפלגת העבודה, שלי יחימוביץ' מציגה עמדה מדינית מרכזית מאז פתיחת הקמפיין של מפלגתה לכנסת ה-19, וככל הנראה עמדה זו מרגיזה גורמים בתוך המפלגה ובשמאל הישראלי.
קבוצה של מתנגדים לדרכה של יחימוביץ' העלתה לרשת אתר, המעוצב כבלוג, ובו ציטוטים שונים של יו"ר העבודה אשר לטעמם מעידים על עמדה ימנית בעייתית.
באתר, שכותרתו היא "שלי ימינוביץ'", מופיע גם מעין פתיח, לכאורה בשמה של שלי, בו היא כביכול "חושפת" את פרצופה האמיתי כאשת ימין נסתרת.
"היי זאת שלי. ואני לא מה שחשבתם. חשבתם שאני שמאלנית? פוי, אני ממש לא. אני בורחת מכל מה שמרגיש שמאל. כשנבחרתי לראשות מפלגת העבודה, ארזתי את פואד, בוז'י וברוורמן ולקחתי חזק ימינה", נאמר בפתיח.
הכותבים מוסיפים בפתיח, כביכול בשמה של שלי, "מה אני חושבת על התנחלויות? לא אכפת לי, שיהיו עוד. מאיפה הכסף אתם שואלים? מכם -אזרחי ישראל. לגבי הישיבות, ובכן, אני מתכננת להיכנס יחד עם החרדים לממשלת נתניהו, לא מאמינים שאכנס לממשלה עם נתניהו וליברמן? תחשבו שוב. בכל זאת, ישבתי איתם בקואליציה בעבר".
"לא מאמינים? הכנתי לכם אתר שבו ריכזתי את הציטוטים הימניים והטובים שלי. הדרך לקואליציה מעולם לא הייתה כה שמחה ועולצת", נחתם הפתיח ומתחילה רשימת הציטוטים ה"בעייתיים".
ימינוביץ' התראיינה בימים האחרונים לערוץ התקשורת האולטרה ימני, ערוץ 7, ופשוט אמרה להם את כל מה שהם רק חלמו לשמוע. הם בעצמם הופתעו מבעלת הברית החדשה. בראיון המצולם שנערך איתה ב-7.11.2012, אמרה מבלי להתבלבל: "לכנות את מפלגת העבודה כמפלגת שמאל זה עוול היסטורי. במשך יותר מדי שנים היה דיון ציבורי אך ורק על ימין או שמאל, כן ארץ ישראל השלמה או לא ארץ ישראל השלמה.. הגיע הזמן לא רק להצביע על סדר יום מדיני.. אני כופרת בזה".
36. מאוחדים בשנאה: סיפור האהבה של השמאל עם טרור ורודנות / ד''ר ג'מי גלזובבתגובה להודעה מספר 0
על פי אישור אותו קבלתי ממחבר הספר ד"ר ג'מי גלזוב ובעידודו, אני מפרסמת חלקים מתורגמים נבחרים מספרו "מאוחדים בשנאה: סיפור האהבה של השמאל עם טרור ורודנות". אלה יובאו במספר כתבות.
הספר עוסק בסקירה וניתוח של מערכת היחסים של השמאל המערבי עם רודנים, קבוצות טרור ואידאולוגיות, השוללים זכויות אדם בסיסיות ומבצעים פשעים כנגד המין האנושי.
הקדמה
במהלך המאה ה-20, השמאל המערבי תמך באופן שיטתי במכונת הריגה טוטליטרית אחת אחרי השנייה.
אינטלקטואלים ואנשי רוח בולטים, החל מג'ורג' ברנרד שאו, דרך ברטולד ברכט וכלה בסוזן זונטאג העריצו והִללו רוצחי המונים כמו לנין, סטאלין, מאו, קאסטרו והו צ'י מיין, דיקטטורים אשר נהגו למצוא צידוקים אידאולוגיים לזוועות אותן חוללו, תוך שהם מאשימים את אמריקה ואף את הקורבנות עצמם, בפשעים אותם בצעו.
לאחר ה- 11.9.2011, כאשר פולחן המוות של האיסלמיסטים הפך להיות לסיוט הגרוע ביותר של המערב, ההיסטוריה החלה חוזרת על עצמה.
השמאל העניק שוב את תמיכתו וחיבתו לרוצחי המונים והפנה קיתונות של בוז כלפי אמריקה והמערב. ההבדל היחידי סביב תופעה זו בתקופה הנוכחית, היה שהרוצחים האהובים ביותר על השמאלנים לא הניפו את הדגל האדום של מהפיכת הפרולטריון, אלא את דגלו השחור של הג'יהאד האיסלמי.
כפי שעשו במאה העשרים לפניהם, שותפים לדרך ולאמונה כמו ג'ימי קרטר, נועם חומסקי, מייקל מור וטום היידן, הושיטו את ידם שוב לעריצים צמאי דם אשר דעתם נתונה אך ורק להרס אנושי.
ספר זה מוקדש לחקר הסיבות לכך.
***
"הוא בחור מרשים, הגבר הזה. הוא באמת כזה. אין ספק שהוא חכם כמו שד...תגלו שהוא איש מאוד מעניין. בחור נהדר. ציפיתי למצוא אדם מחרחר מלחמה. אך אני לא חושב שיש בו שמץ של ספק לגבי איך הוא מרגיש...כלפי הממשל האמריקאי והמדינה הציונית. הוא התגלה כהרבה יותר רציונאלי מכפי שציפיתי...הוא למעשה, בדרכו המוזרה, גבר מושך למדי, מאוד חכם, מבין עניין, בטוח בעצמו, נאה למראה באופן מוזר. הוא מאוד מאוד נמוך, אך הוא מרגיש נוח בעורו".
מייק וואלאך (Mike Wallace עיתונאי ומראיין טלוויזיה אמריקאי על הנשיא האיראני מחמוד אחמדינאג'אד, 2000)
לא חולף יום מבלי שהטרור האיסלמי גודע את חייהם של אזרחים חפים מפשע במקום כלשהו ברחבי העולם.
קורבנות אלה ש"פשעם" היחידי איננו אלא רצונם להרוויח את פרנסתם, לדאוג לבני משפחותיהם ולחיות בשקט ובשלווה, אינם חיים תמיד באזורים של קרבות ומלחמה; רבים מהם חיים במקומות בהם לכאורה שורר שקט. אנונימיים במותם כפי שהיו אנונימיים בחייהם, קורבנות אלה עומדים מול מעשי רצח אכזריים על בסיס יום יומי מידיו של צבא ברברי בלתי סדיר של העידן המודרני. חייליו חסרי רחמים וצמאים לדם וכל מעייניהם נתונים לערוף את ראשיהם של "הכופרים" ולהתעלל בדרכים שונות בהם בכל ברחבי תבל מתוך כוונה מוצהרת ליצור ח'ליפות איסלמית חובקת עולם הכפופה לאללה אשר בשמו הם הורגים ומדכאים אחרים.
מי עדיין זוכר את 42 המשתתפים בוועידת השלום שנהרגו על ידי מפגע מתאבד צעיר בפאשאוור - Peshawar, בשני למרץ, 2008?
או מספר זהה של אנשים אשר נרצחו על ידי מפגע מתאבד של הפאדאיין, יומיים קודם לכן בסוואט (Swat), פקיסטן, בעת שהשתתפו בלוויה?
שלא להזכיר את 56 המתפללים שנרצחו ב- 21 לדצמבר, 2007, כאשר טרוריסט נשא על גופו מטען מועשר במסמרים ופוצץ את עצמו במסגד קאנאן (Kanaan)?
זיכרונם של למעלה מ- 40 בני אדם ובכללם ילדים, אשר קיפחו את חייהם על ידי פצצות שהוטמנו בדוכן מזון ובפארק שעשועים ב- 25 לאוגוסט, 2007 בהידראבאד (Hyderabad), הודו, אף הוא התפוגג מהזיכרון הציבורי, אך לא מלבם של בני משפחה וחברים אבלים אשר נותרו מאחור.
אלה הן דוגמאות ספורות בלבד מתוך מאות רבות של מעשי טרור שהתרחשו ברחבי העולם בעידן שלאחר ה- 9.11
התקפות טרור אחרות, מוכרות כמובן טוב יותר לאנשי המערב. כמו פיגועי הטרור המתואמים שהתרחשו בעת ובעונה אחת, במערכת התעבורה הציבורית בלונדון, ביולי 2005, פיגועים שעלו בחייהם של 52 נוסעים ופציעתם של לפחות 700 נוספים; פיגוע הטרור ברכבת של מדריד במרץ, 2004, אשר קטל את חייהם של 190 בני אדם וגרם לפציעתם של למעלה מ- 1800 בני אדם נוספים;
מאי, 2003, פיגוע ההתאבדות במרכז של הקהילה היהודית ובמועדון חברתי ספרדי, בקזבלנקה, אשר נטל את חייהם של 41 בני אדם; או פיגועי הטרור באי האינדונזי, באלי, באוקטובר 2002, אשר גדעו את חייהם של 202 בני אדם.
באמצעות עבודה קשה ופעמים רבות המזל, סוכנויות המודיעין ברחבי העולם הצליחו לסכל מזימות טרור איסלמיסטיות שכל מטרתן היתה גרימת נזק וסבל רבים ככל האפשר.
המפורסמת שבהן הינה מזימת הקשר "מבצע בוג'ינקה" (Bojinka) בשנת 1995, שמטרתה היתה לפוצץ באוויר בעת ובעונה אחת 12 מטוסי נוסעים (קרוב ל- 4000 נוסעים) בקווי הטיסה המסחריים שבין אסיה לארצות הברית. קשה עבור מרביתנו להעלות בדמיוננו שאמריקאי כלשהו יחוש ולו שמץ קלוש של זיקה אל המפלצות הניהיליסטיות המתכננות ומוציאות לפועל מעשי זוועה שכאלה.
למרות זאת, ספר זה ידגים כיצד יצר השמאל האמריקאי ברית טקטית עם האיסלמיסטים הרדיקליים האחראיים למעשים נוראיים אלה. בני ברית אלה לִיכדו יחדיו את מאמציהם כדי להתנגד למלחמת ההגנה האמריקאית בטרור.
לִיבַּת השמאל המודרני מושתתת על שורשיו הקדומים של השמאל הקומוניסטי/פרוגרסיבי אשר שאף לכך שהמערב יפסיד במלחמה הקרה מול ברית המועצות.
על בסיס שנאתם לארצות הברית, פעילי השמאל כרתו ברית עם האיסלם הרדיקלי, אשר מקורות נביעת שנאתו כלפי ארצות הברית עמוקים לא פחות.
במילים ובמעשים, שני בעלי ברית אלו מפשטים את המצב בכך שהם מתייחסים לכל דבר בתרבות המערבית כאל מייצג רוע וכאל מה שאיננו ראוי לשימור; הם שואפים לראות את חופש וזכויות הפרט נדרסים בכל אמצעי אפשרי, כולל מהפכה אלימה.
אחרת כיצד ניתן להסביר את עלייתו לרגל של נשיא ארצות הברית לשעבר, ג'ימי קרטר באפריל 2008 לקהיר ולדמשק כדי להיפגש עם מנהיגי ארגון הטרור חמאס ולאמצם אל לבו?
כיצד ניתן להסביר את הדחף שלו ללחוץ ידיים מתוך הזדהות עם טרוריסטים שעל ידיהם דם של ישראלים רבים, כמו גם אמריקאים?
קרטר נפגש עם חאלד משעל, מנהיג חאמס, מי שנחשד על ידי שלטונות ישראל כמוח המתכנן מאחורי פיגועי טרור רבים ומדיווחים עולה שחטיפת החייל הישראלי גלעד שליט בשנת 2006, בוצעה בהוראתו של משעל. משעל הבהיר באופן עקבי ונחוש שקיומה של ישראל הוא בלתי נסבל ושיש לחתור להכחדתה של מדינת היהודים ולעשות הכל כדי להשיג זאת באמצעות מסע בלתי נלאה לרצח עם. כוח החיים של מסע זה טבוע באמנת חמאס, שבה מוצהר במפורש כי המטרה הראשונית היא הכחדה של מדינת ישראל.
זאת הסיבה מדוע מאז נסיגת ישראל מעזה בשנת 2005, וסיומו של מה שנקרא ה"כיבוש", החמאס וקבוצות טרור פלשתיניות נוספות, ירו למעלה מ- 6000 רקטות ופצצות מרגמה (מאז נכתב הספר, עלה כמובן מספרן – ש.ש). העובדות הללו והמציאות לא מנעו כמובן מג'ימי קרטר לצאת למסע האודיסאה החמאסי שלו; תחת זאת, הן שימשו עבורו השראה. לאחר פגישתו עם משעל ודמויות נוספות מן החמאס, הנשיא לשעבר יצא בהצהרה שארגון הטרור מוכן כעת לחיות בשלום לצד ישראל ושהוא יכיר במדינה היהודית. לא צריך היה לחלוף זמן רב כדי שהחמאס יפרסם הבהרה. מה שברור הוא שהתרחשה כאן אי הבנה מוזרה ומכוונת. זמן קצר לאחר הצהרתו הבלתי מובנת של קרטר, הצהיר ארגון חמאס שמטרתו המוצהרת נותרת על כנה: המחויבות להשמיד את מדינת ישראל.
בניסיונו המוזר לתאר בעיני הציבור את הטרוריסטים כשומרי שלום ולטשטש את מסעם לרצח עם, קרטר כמובן נלכד בטראנס שכפה על עצמו. הוא נזקק למסך עשן, סוג מסוים של שקר זמני, על מנת לערפל את האמת וכמיהה אפלה אשר הובילה אותו לזרועותיהם של האויבים המושבעים והקטלנים של אמריקה, ישראל והחופש.
כמיהתו זו של קרטר איננה חדשה.
למעשה, מרגע שבו השיג ארגון הטרור ניצחון בבחירות בעזה בפברואר, 2006, הנשיא לשעבר הפך להיות לתומך נלהב. הוא הגדיר את עצמו כמי שהיה בין הראשונים לברך את קבוצת הטרור על ניצחונה ונפגש עם מנהיגיה ברמאללה, שם יש משרד ל"מרכז קרטר".
כאשר החל ארגון החמאס בטיהור הדמים שלו בעזה, שהיה צפוי, והזין את מתקפות הרקטות על אזרחים חפים מפשע בישראל, נותר קרטר שותק. במקום לגנות את חמאס, הוא פתח במסע תמיכה רעיל של איש אחד למען ארגון הטרור, כשהוא מדרבן ומעודד את הקהילה הבינלאומית לתמוך בחמאס באמצעות כספים דרך תכניות סיוע של האו"ם, ולאחר מכן כינה זאת "פשע" כאשר הכסף לתמיכה בתוכנית רצח העם של חמאס, לא הגיע ליעדו.
לכל אשר פנה, הצהיר קרטר שוב ושוב שחמאס הנו ארגון המוכן לשלום, ובתהליך פיזור השקרים הללו לכל עבר, הוא הפיץ בקשות רבות לשחרורם של אלפי טרוריסטים פלשתינים הכלואים בבתי הכלא בישראל ודם של אזרחים ישראלים על ידיהם. הפלירטוט של קרטר עם חמאס, מדגים בצורה מזוקקת היטב את הכוונות הנטועות בלבו של השמאל.
בניסיונו המוזר לתאר בעיני הציבור את הטרוריסטים כשומרי שלום ולטשטש את מסעם לרצח עם, קרטר כמובן נלכד בטראנס שכפה על עצמו. הוא נזקק למסך עשן, סוג מסוים של שקר זמני, על מנת לערפל את האמת וכמיהה אפלה אשר הובילה אותו לזרועותיהם של האויבים המושבעים והקטלנים של אמריקה, ישראל והחופש. כמיהתו זו של קרטר איננה חדשה. למעשה, מרגע שבו השיג ארגון הטרור ניצחון בבחירות בעזה בפברואר, 2006, הנשיא לשעבר הפך להיות לתומך נלהב. הוא הגדיר את עצמו כמי שהיה בין הראשונים לברך את קבוצת הטרור על ניצחונה ונפגש עם מנהיגיה ברמאללה, שם יש משרד ל"מרכז קרטר".
כאשר החל ארגון החמאס בטיהור הדמים שלו בעזה שהיה צפוי, והזין את מתקפות הרקטות על אזרחים חפים מפשע בישראל, נותר קרטר שותק. במקום לגנות את חמאס, הוא פתח במסע תמיכה רעיל של איש אחד למען ארגון הטרור, כשהוא מדרבן ומעודד את הקהילה הבינלאומית לתמוך בחמאס באמצעות כספים דרך תכניות סיוע של האו"ם, ולאחר מכן כינה זאת "פשע" כאשר הכסף לתמיכה בתוכנית רצח העם של חמאס, לא הגיע ליעדו.
לכל אשר פנה, הצהיר קרטר שוב ושוב שחמאס הינו ארגון המוכן לשלום ובתהליך פיזור השקרים הללו לכל עבר, הוא הפיץ בקשות רבות לשחרורם של אלפי טרוריסטים פלשתינים הכלואים בבתי הכלא בישראל ודם של אזרחים ישראלים על ידיהם.
הפלירטוט של קרטר עם חמאס מדגים בצורה מזוקקת היטב, את הכוונות הנטועות בלבו של השמאל.
* ג'מי גלזוב, דוקטור להיסטוריה ומומחה בתולדות הקומוניזם החי כיום בארצות הברית, נולד בברית המועצות של טרם נפילת חומת ברלין. הוריו היו מתנגדי משטר וסבו שהיה רופא בצבא הסובייטי נרצח על ידי הנ.ק.ו.ד לאחר שסירב לקחת חלק כרופא בעינויים שבוצעו במתנגדי משטר במרתפי המשטרה החשאית הסובייטית. כשהיה גלזוב בן 5, נמלטה משפחתו לארצות הברית.
כיום פעיל ג'מי גלזוב כנגד עליית האיסלם הפוליטי בארצות הברית.
הספר מוקדש לסבו, אבי אמו, גרגורי רפאלסקי.
Glazov, Jamie; United in Hate: The Left's Romance with Tyranny and Terror Midpoint Trade Books (2009).
אפשרויות ניהול
ליה
29.04.1307:30
37. The truth is incorrect - האמת איננה נכונה - פט קונדלבתגובה להודעה מספר 0
38. כך חשפתי את חתרני השמאל / פרופ' ארנון סופרבתגובה להודעה מספר 0
עייפתי מהצביעות במאמרים הרבים שפורסמו בשבועות האחרונים, המגינים על השמאל הרדיקלי בשם החופש האקדמי.
בידי הצטבר חומר רב על פעילות זדונית המתבצעת בידי קבוצה קנאית, העוינת את ישראל "היהודית-הציונית" וחותרת להפיכתה ל"מדינת כל אזרחיה" בכל האמצעים, כשגם אינטרסים אישיים צצים פה ושם.
חודשים לפני שפרשת "אם תרצו" עלתה לכותרות, פניתי במכתב לרקטור אוניברסיטת חיפה ובו גוללתי בפרטים, כולל ציון שמות אנשים, תאריכים, מקומות ונושאים של עשרות כנסים שאורגנו על ידי סגל מהשמאל הרדיקלי בקמפוסים.
המשתתפים הם רק "משלהם" (או מרביתם "משלהם"). המכנה המשותף לנושאי הכנסים הוא השחרת פניה של ישראל (קוראים לזה "חופש ושיח אקדמי"). הבאתי דוגמאות של ספרים שנכתבו או נערכו על ידי חבורה זו בלבד. הביבליוגרפיה גם היא רק משלהם והנושאים, כאמור, השחרת פניה של ישראל, גם אם צריך לשם כך לעוות את המציאות, לקשקש, אוי כמה לקשקש והכל תוך הפגנת בורות. כמובן הכל עטוף בעברית נמלצת ושחצנות של ידענים.
הבאתי בפניו דוגמאות וטכניקות של אישרור דוקטורטים, תזות לתואר שני ועליות בדרגה של חברי הקבוצה. טוב עשה "המכון לאסטרטגיה הציונית" שהראה את הדיפוזיה של פעילות "החבורה" והשתלטותה האטית אך המתמדת על אוניברסיטאות ומכללות.
אין צורך לעקוב אחר מה שנאמר בשיעורים, מספיק לקרוא את פרסומיהם ולהשתתף בכנסים שאורגנו על ידי חבריהם, כדי לקבל תשובה ברורה במי עסקינן.
הצעתי במכתבי, לא לפטר ולא לבלוש חלילה, אלא לזמן בדחיפות את ראשי האוניברסיטאות, לטכס עצה כיצד לעצור איום זה על האקדמיה הישראלית. לא "אם תרצו" או "המכון לאסטרטגיה הציונית" פשעו, ההתעלמות ממוקד סרטני זה וגרורותיו בתוככי האקדמיה הוא הפשע ולכן אני שמח שהעניין עלה סוף סוף לסדר היום.
אסיים בשתי דוגמאות שחוויתי אישית מחבורה זו: בראשית השנה פירסמתי מסמך שערכתי על "מהגרים מאפריקה או פליטים". כעבור חודשיים נשלח מכתב להנהלת אוניברסיטת חיפה מצוות "חוקרים" ממכון ון-ליר (כולם מרצים באוניברסיטאות ומכללות) ובו תלונות על שהמסמך לא מוסרי, לא אתי, ואין בו "שיח אקדמי". בין היתר, התלוננו כיצד העזנו לתשאל מהגרים (זה לא אתי), וכיצד העזנו לדבר על איום דמוגרפי על ישראל (זו גזענות).
בסופו של דבר, נתקבל במשרדי מכתב מעורך דין ידוע שגילה לי כי מרבית "חוקרי" ון-ליר, הם בעצם עורכי דין, המגינים ממש בימים אלו, בפני בג"ץ, על אפריקאי כזה או אחר, ואני קילקלתי להם את ההצגה!
ודוגמה אישית נוספת: כמו כל ספר לימוד גם ספרי "גיאוגרפיה של המזה"ת" (2004) עבר בדיקה של מומחים מטעם משרד החינוך. אחד הבוחנים, מן השמאל הרדיקלי, הגיב בטענה ש"הרושם שיוצר הספר שהוא מבקש שלא לקחת חלק בבניית אתוס של שלום.." ראו מה הוא דורש מהמחבר - לשנות את המציאות באזור ולבנות משהו מדומיין. ולסיום: "ספר זה נמנע כמעט בכל תוקף מלהצטרף להערכה שאתוס הביטחון במזה"ת מתחלף באתוס אחר".
הבודק המליץ לפסול את הספר. כמה טיפשות וחוסר פתיחות אקדמית יש בביקורת זו. הספר לא נפסל. הוא נלמד על ידי מאות אלפי תלמידים, והמציאות, שאותה הוא רצה לשנות כדי שתתאים לעמדות השמאל הרדיקלי ההזוי, מוכיחה כי המחבר צדק: אתוס הביטחון חי ובועט והשלום, לפחות הבוקר, רחוק מאתנו.
לא מדובר בכמה "עשבים שוטים".
מדובר בחבורה גדולה המסכנת את האקדמיה הישראלית, שכן נבנית כאן תשתית לתת-אוניברסיטה משלהם, שהכריזה מלחמה על ישראל היהודית והכל כשר בעיניה, כולל כיפוף האקדמיה למטרותיה. אוי לו לאיש סגל הגון שיפול לידי חבורה זו.
אם תקום ועדת חקירה מטעם המועצה להשכלה גבוהה, לבירור הטענות הקשות שצוינו במכתבי ובעבודות של אחרים, אשמח להעמיד לרשותה חומרים רלוונטיים. אם ההסתתרות מאחורי מלים כמו חופש אקדמי, חופש הביטוי תימשך, אני מקבל על עצמי לפרסם את תיקי בפומבי.
39. ספר חדש: המנהיגים הקיבוצניקים היו אוליגרכים. האמת על הקיבוץבתגובה להודעה מספר 0
בספר-מחקר חדש חושף ד"ר ראובן שפירא מגן שמואל פרטים חדשים על "האוליגרכיה הקיבוצית" - המנהיגות הכלכלית והפוליטית שהובילה את הקיבוצים במשך עשרות שנים, וגם מבקר את מה שהוא מכנה קשר השתיקה וההשתקה של התופעה בין חוקרי הקיבוץ לדורותיהם.
"את הסיפור על המכוניות של חזן ויערי, אתה מכיר?" שואל ד"ר ראובן שפירא, ומיד מתחיל לספר: "ב-1952 קיבלו חזן ויערי מידידי 'הקיבוץ הארצי' בארה"ב, כל אחד, שברולט מפואר, גדול כזה, שלא נגמר. לשם פרופורציות: רק ב-1956 חילקו בקיבוץ רדיו לחברים. עד אז, מספרים לי חבריי, הם היו הולכים לשמוע שידורי כדורגל אצל הפעילים, להם כבר היו מכשירים פרטיים.
"למשל, לדוד כהנא, אותו ראיינתי בבית-אלפא כשהיה בן תשעים, כבר היה רדיו בחדרו ב-1930, כי היה פעיל ב'מרכז החקלאי'. והנה שני מנהיגי הקיבוץ-הארצי מקבלים במתנה שברולטים. קמה מהומה באסיפה: לאפשר להם להחזיק במכוניות? לא לאפשר? בסוף אמרו: חזן מבוגר, עובד קשה, נוסע הרבה, מגיע לו. אבל צריך לצבוע את השברולט בצבע פרולטרי".
צבעו?
ראובן שפירא: "צבעו. זה מופיע בספר של ד"ר זאב צחור".
וזה היה רק בקיבוץ-הארצי? יש גם דוגמאות מהתק"ם?
"מ'הקיבוץ המאוחד': ב-1960, אחרי שחומה, אשתו השנייה של טבנקין, נפטרה ביגור, הוא החליט להתפטר ממנהיגותו הרשמית, אבל את המכונית עם הנהג השאיר אצלו, וגם ללא תפקיד רשמי, המשיך להשתתף בישיבות מזכירות התנועה ולנאום שעות בוועידותיה, וכשהודיע שלא יבוא לוועידה, אז לא התקיימה ועידה. נו, זו לא אוליגרכיה? ואת הדברים האלה לא תמצא באף ספר ומחקר על הקיבוץ!"
על שני אלה - מה שהוא מגדיר, מבלי לכחכח בגרונו, "אוליגרכיה קיבוצית", וקשר השתיקה, ההשתקה והחיפוי של חוקרי הקיבוץ לדורותיהם, על אותה אוליגרכיה - קוצף הסוציולוג, ד"ר ראובן שפירא, ועכשיו גם רץ לספר לחבר'ה, בספר חדש, שאין בו הנחה לקיבוצניקים.
הוא בן 73, יליד וחבר קיבוץ גן שמואל, שלצד תפקידי ניהול שמילא במפעל של קיבוצו, למד (כי בלימודים מלאים זכו רק מי שלמדו "לימודים פונקציונליים") סוציולוגיה ופסיכולוגיה, והתמקד באנתרופולוגיה חברתית.
בספר בעל השם הקונספירטיבי - "האמת על הקיבוץ; הקיבוץ - לא מה שחשבת ולא מה שסיפרו לך" (הוצאת "פרדס") - לא בורר שפירא במילים, בהאשמות ובמסקנות, ושלא מתוך כוונה רעה, להיפך, מכרסם בתדמיתו הרעועה של הקיבוץ (ומגיש עוד סיבה למסיבה לטוקבקיסטים צמאי דם קיבוצי).
האמת שהוסתרה
"מאות הספרים שפורסמו עד כה על הקיבוץ מספרים רק חצי אמת", פותח ואומר שפירא. "החצי השני, שכמעט לא מוזכר בהם, הוא מאות ארגוני הפדרציה הבין-קיבוציים - בקיצור: א"פים - שהיו כוח ראשי בהתפתחות הקיבוץ. בספרים הקיימים, הא"פים הם רק ארגוני-עזר לקיבוצים, שמיותר לדון בהתנהלותם, ולכן לא סופר שעם הצלחת הקיבוצים, אלה שהנהיגו אותם בפועל שוב לא קמו בבוקר לשדה או לרפת, אלא נכנסו לפרייבטים ונסעו העירה, לנהל את הקיבוצים כראשי א"פים, שהגדולים והחזקים שבהם נקראו 'התנועות' - הקיבוץ-המאוחד, הקיבוץ-הארצי, ו'איחוד הקיבוצים והקבוצות'.
"באף ספר לא נכתב על הפריבילגיות שקיבלו בתור שרים, ח"כים, בכירי הסוכנות וההסתדרות, מנכ"לי חברות-ענק כ'תנובה', 'המשביר המרכזי', 'מילואות', גרנות, ולא על שאר ראשי מאות א"פים; פריבילגיות שבעזרתן היו בתפקידיהם שליטי התנועות והמפלגות הקיבוציות, עשרות שנים, כי שחררו עצמם מרוטציה ומהעמדת עצמם לבחירת החברים".
להמחשת הדברים נדרש שפירא לספרות יפה מהשנים האחרונות: "ב'הביתה' מספר אסף ענברי על קריצ'מן, גלר וגלילי, שמהעשור השני של אפיקים שלטו למעשה בקיבוץ. ענברי אינו מסביר מה אפשר להם את זה. בספרי נחשף, שארגוני-חוץ העניקו כוח להשתלטות מעין זו על קיבוצים, ובעזרת ידע זה, הספר מצרף עובדות הפזורות בספרו של ענברי ומראה כיצד הגיבוי והתמיכה שקיבלו השלושה מבן־גוריון ומראשי מפא"י, מאז שנות העשרים, אפשרו השתלטות על אפיקים. בדומה לכך השתלטו על קיבוצים אחרים נאמני מנהיג הקיבוץ-המאוחד, טבנקין, ועל קיבוצי הקיבוץ-הארצי - נאמני יערי ו/או חזן".
והנאמנים שהועדפו, כדבריך, לא היו ראויים לתפקידיהם?
"בדרך כלל דווקא כן, ולכן הקיבוצים הצליחו מאוד עד שנות המדינה הראשונות. טבנקין, חזן ויערי חיפשו וקידמו מוכשרים, בתנאי שהיו נאמניהם ולא חלקו עליהם. ב-63' הייתי חבר ועדת המינויים לוועד הפועל של הקיבוץ-הארצי שהתכנס בגן-שמואל. שעות ישבנו בכיתה של המוסד החינוכי, בחרנו לוועד בצעירים מצוינים, והוצאנו ממנו ותיקים שישבו בו עשרים-שלושים שנה ויותר.
"בשלוש בבוקר סיימנו את העבודה והלכנו לישון, ובשבע מעירים אותי: חזן מתנגד להרכב הוועד הפועל! הוא פשוט החליף את רוב הצעירים שבחרנו ברשימה ארוכה של נאמניו שהוצאנו, והרוב של הוותיקים בוועדה אישר זאת. ככה התנהלו הדברים משנות הארבעים. בספרים ובמחקרים זה מעולם לא הוזכר, כי היה מנוי וגמור עם הממסד המחקרי לדאוג להשתקתי, ולא להודות שטעה, או התרשל, במחקריו".
והרי תמיד התגאינו שהקיבוצים הם דגם מושלם של דמוקרטיה.
"אני מוכיח בספר שעקרונות הקיבוץ לא הוגשמו וכמעט לא הורגשו בארגונים הפדרטיביים הבין-קיבוציים ובהנהגות התנועות. איש לא העז לספר שטבנקין ויערי עיקרו כבר בשנות השלושים את הדמוקרטיה בתנועותיהם, שכללו כ-80% מהקיבוצים, ולהגנת כיסאם גם הפכו תנועות סוציאל-דמוקרטיות לשמאלניות מעריצות הדיקטטורה הסטלינית, מה שנתן לגיטימציה להנצחתם, לעיקור הדמוקרטיה ולסתימת פיות מבקריהם - מאות ואלפים מטובי החברים והבנים, שכמעט כולם נואשו ועזבו.
"אף ספר גם לא סיפר איך נוטרלה הדמוקרטיה הפנימית בקיבוצים על ידי השתלטות נאמניהם המקומיים של השניים, ונאמני בן-גוריון, על חבר הקבוצות. אכן, כתבו שהדמוקרטיה של אסיפת החברים לא פעלה כראוי, אבל לא סיפרו את האמת על הגורם העיקרי לכך: נאמני המנהיגים השמרנים, שהחברים לא יכלו להחליפם - מאחר שלרוב הם כבר לא היו מנהלי הקיבוץ הרשמיים, אלא משכו בחוטים מאחורי הקלעים, כשבעצמם אחזו במשרה רמה, ולרוב בלתי-רוטציונית, בא"פים או בארגוני-חוץ אחרים מטעמם.
"הודות ליוקרה ולכוח שצברו, בהם ניהלו את הרוטציה של מנהלי הקיבוץ - קידמו לניהולו את נאמניהם, ואחר-כך דאגו להם למשרה בא"פים. בניגוד לכל הספרות הקיבוצית, אני מוכיח שהרוטציה לא רק שלא מנעה יצירת אוליגרכיה, אלא דווקא חיזקה את האוליגרכיות הקיבוציות בכך שקוצר הכהונה החליש את מנהלי הקיבוצים, וחולשתם סייעה מאוד להנצחה העצמית של הבכירים ראשי הא"פים ושל נאמניהם, ובראשם מנהיגי 'התנועות', ששלטו כיובל שנים, והמנכ"לים של גדולי הא"פים הכלכליים, ששלטו 'רק' שלושים-ארבעים שנה".
"רוטציה מטומטמת"
אז רוטציה זה טוב, או רע?
"כפי שהונהגה בקיבוצים - היא מטומטמת, וצריכה להימחק מהמילון הקיבוצי. ודאי שנחוץ מנגנון של תחלופה בתפקידים, אבל אין מניעה שמנהיגות או בעל תפקיד, מוצלחים, שזכו באמון הציבור ומובילים בדרך הנכונה, יכהנו גם 15 שנה. העיקרון הנכון והרצוי הוא זה של ג'פרסון וושינגטון: שאדם ראוי ומוצלח יוכל להיבחר שנית, ואני מוסיף: גם לקדנציה שלישית, בתנאי שזכה ברוב של שני שלישים, ואפילו לקדנציה רביעית, אם קיבל 88% מהקולות. ואז עליו להתחלף. צריך לאפשר צמיחת מנהיגות מקומית. הקיבוצים המתחדשים חייבים להפסיק את היבוא הטיפשי הזה של רכזי משק ומנהלי קהילה חמדנים, בגלל הדבקות ברוטציה. אלה עוברים ממקום למקום, נכשלים באחד, מסתירים את כישלונם, וממשיכים לבא בתור".
נחזור לבכירי הא"פים: אני זוכר מקיבוצי כמה, שנראו לי צנועים למדי.
"אכן, כוחן הרב של האוליגרכיות הקיבוציות נבע גם מכך שלרוב הן היו צנועות בפריבילגיות החומריות שניכסו לעצמן, כדי למנוע ביקורת על הפרת האידיאולוגיה השוויונית, ואילו הרטוריקה השמאלנית הסוותה את שמרנות טבנקין ויערי, הסימן המובהק השני לאוליגרכיה, בתדמית של רדיקלים. ובכל זאת, היה לפחות סמל סטטוס אחד מובהק של הא"פים: המכונית. באמצע שנות השמונים, שיא השנים הטובות לקיבוצים, היו להם למעלה מ-4,000 עסקני א"פים..."
4000? וכולם קיבלו טובות הנאה?
"לפחות חציים. כדי שלא יחלקו על ראשי הא"פים שלהם, הם צ'ופרו במכוניות צמודות. בקיבוצי, ובקיבוצים אחרים, עמדו פחות מכוניות לרשות כלל החברים, מאשר היו לפעילים. ולמרות שב-71' התקבלה החלטה ביוזמתי, כרכז ועדת החברים בקיבוץ, שהפעילים ימסרו את רכבם לרשות הכלל בסופי שבוע - חלק ניכר מהם סירבו לכך, לכל היותר נהנו מהם הקרובים שלהם, והארגונים גיבו אותם.
"כשחדשנים כמו אפרים ריינר, אז בגן-שמואל, העלו את הסוגיה בתנועה - התחמקו מלטפל בה. לבכירי הפעילים היו גם דירות בעיר, מרווחות למדי. כשאבי היה פעיל במחלקה הכלכלית של התנועה, הוא חלק דירה בתל אביב עם ארבעה פעילים נוספים. ליערי ולחזן היתה, לכל אחד, דירה בעיר. אז נכון שהם אירחו וקיימו ישיבות, אבל הדיור לא נבע מאיזה צורך בלתי-פתיר, בייחוד כשרבו הרכבים הצמודים. היו גם טובות הנאה נוספות, כמו נסיעות לחו"ל. מי נסע בשנות השישים לחו"ל? חבר קיבוץ מהשורה היה צריך להמתין 15 שנים עד שהגיע תורו לנסיעה הנכספת. לעומת זה, במנפטה שחקרתי, נסעו כותנאים כמעט כל שנה לחו"ל, שוב, בעיקר אלה שנתפשו כנאמנים".
המנהיגויות אשמות
"תהליך האוליגרכיזציה של המנהיגויות הקיבוציות", כניסוחו של שפירא, מאז הצלחותיהן הפנומנליות בשנות השלושים, הוא, לדבריו, זה שקלע למשבר סופני את הקיבוצים כתנועה חברתית רדיקלית, אחרי ניפוי חוזר ונשנה של חדשנים ובעלי חשיבה ביקורתית, שנדחקו לשוליים, עד שעזבו בהיקפים גדולים פי ארבעה וחמישה מאלה שנשארו בקיבוצים.
על כל אלה לא נכתב מעולם, אומר שפירא, ומוסיף שגם מיעוט הקיבוצים שנותרו שיתופיים, אינו פועל כתנועה חברתית. "זו גם אחת הסיבות לאי-ייצוג הקיבוצים בכנסת, לעומת נציגות של 22% שהיתה להם כשהיו תנועה חברתית, אף ששיעור בוחריה היה פחות מ-5% מהבוחרים".
לחדשנים, ולהבדיל, לשמרנים החוששים לכיסאם, מייחס שפירא משמעות מיוחדת, בספרו ובדבריו. בעוד הראשונים העלו תרומה מכרעת להצלחת קיבוצים, גרמו האחרונים, בדיכויים ובדחיקתם לשוליים, לעזיבה של החדשנים, ולניוונם ולכישלונם של קיבוצים.
"עשרות ראיונות קיימתי עם עוזבים, רבים מהם כישרוניים וחדשנים - שדוכאו, עזבו, והצליחו בחוץ. בניגוד לכתוב בספרים, 'בריחת המוחות' לא החלה רק בשנות השמונים, עם המשבר, אלא אפיינה את מרבית הקיבוצים כבר בשנות הארבעים-חמישים, כשהמנהיגויות הפכו לשמרניות ואוליגרכיות, מחשש לכיסאן. בניגוד למה שכתוב על קיבוץ, מלמד ספרי שאי-אפשר לדבר על 'תרבות קיבוצית', שכביכול אפיינה את כל החברה הקיבוצית, משום שתרבות הקיבוץ השוויונית נגדה לתרבות הא"פים, ולזו של רוב התעשייה הקיבוצית, שהיו מעמדיות ואוטוקרטיות מובהקות.
"מכאן נובע גם, שתרבות חברי הקיבוץ השוויונית נגדה לתרבות המעמדית של עסקני הא"פים ושל רוב האליטה השלטת. הא"פים החלו בחיקוי סביבתם המעמדית, לכל המאוחר משנות הארבעים, והיו שאף הקדימו והתחילו בשנות השלושים: תנובה, המשביר-המרכזי והמרכז החקלאי, והפרקטיקות המעמדיות שלהם, חיזקו את ראשיהם. המנהיגים הראשיים, טבנקין ויערי, התחזקו גם בשל השמאלנות והערצת ברה"מ, שנתנה לגיטימציה לחיקוי הזה, לניכוס פריבילגיות, להמשכיותם הבלתי-מוגבלת ולשליטתם האוטוקרטית בתקשורת הקיבוצית.
"כדי להתגבר על התנגדות הקיבוצים לאנטי-קיבוציות של תרבות הא"פים, נקטו ראשיהם הסוואות והסתרות, בעזרת חוקרי קיבוץ: כשפרסם ד"ר זיגפריד לנדסהוט, ב־1944, את המחקר החברתי-כלכלי הראשון הראוי על הקיבוץ, ולצד השבחים הרבים גם העז לבקר את מדיניות הקליטה של הקיבוץ-המאוחד בראשות טבנקין - הוא נקטל והוחרם בקיבוצים.
"מרטין בובר הגדול למד את הלקח המר, ובספרו על הקיבוץ, מ-1947, הקדיש רק שני משפטים ניטרליים לא"פים, וכך נעשה ליקיר המנהיגים, וספרו הפך חובה בקיבוצים. פרופ' גדעון קרסל, שכתב את האנתרופולוגיה הכי טובה על קיבוץ, נזרק מנצר-סרני משום שתיאר איך עבודה שכירה רחבת היקף בשני מפעלי הקיבוץ שירתה את שליטת מנהליהם בקיבוץ, בדומה לשלושה מ'הביתה'.
"בכל אופן, בעקבות מרטין בובר, נוצרה קואליציה מדעית דומיננטית של חוקרים - שלא חקרו א"פים, שהתעלמו משליטת בכירי עסקניהם בקיבוצים, מהפריבילגיות שלהם, מניגוד השמאלנות לדמוקרטיה בה התהדר הקיבוץ, ומשאר ניגודי תרבויותיהם המעמדיות לתרבות הקיבוץ הרדיקלית השוויונית".
נכון לכל קואופרטיב
כשהוא נשאל אם אף ספר או מחקר לא תיאר נכוחה את המציאות הקיבוצית, עונה שפירא:
"יש אחדים, כמו האוטוביוגרפיות של אלי עמיר - 'תרנגול כפרות', של יעל נאמן - 'היינו העתיד', של יעקב וילן - 'הדרך לנגבה', ושל ענברי, שכבר הוזכר. אבל גם הם לא הצליחו, אפילו לא ניסו, להראות תמונה כוללת של עליית ושקיעת תנועה חברתית, ששילבה בתוכה שיתוף, שוויון ודמוקרטיה, עם חלוציות בשירות הכלל.
"אלי עמיר, למשל, היטיב לתאר את נחיתות המעמד והתנאים של חברות הנוער בקיבוץ בשנות החמישים. ספרי היסטוריה, כמו 'רק שביל כבשו רגליי' של הנרי ניר, מנסים ליצור תמונה כוללת, אך היא חלקית, משום שאיננה כוללת את השתנות הא"פים לאוליגרכיים, ובעיקר לא את ניוון מנהיגויותיהם עקב המשכיות-יתר, ולא את השפעתן השלילית על הקיבוצים. ספרים אלה התעלמו מהביורוקרטיות שנוצרו בא"פים ובתעשייה הקיבוצית, ולכן נדמה היה כי חוקים סוציולוגיים אלה אינם רלוונטיים לקיבוץ".
למה נועד הספר - לסגור חשבונות, או להביא לתיקון, אם בכלל עוד ניתן?
"תיאור ההידרדרות עד להתרסקות, שאני מתאר, נכון לכל קואופרטיב, לא רק לקיבוצים. דינה של כל תנועה קואופרטיבית להתנוון, ברגע שאיבדה צביון דמוקרטי אמיתי. אני מעלה בספר הצעות למימוש השיתוף והדמוקרטיה, דווקא כשאלה נראים מיותרים עם ההצלחה הכלכלית. הניתוח שלי מסביר שבלי אימוץ פתרונות כאלה, נגזר דינו של הקיבוץ השיתופי להיעלם".
הכתבה המלאה - בגיליון סוף השבוע של "ידיעות הקיבוץ"
2.גנבו את האדמות שלנו במסווה של האידיאולוגיה השיקרית שלהם.
3.אוליגרכים גדלים על מצע מסוים ובמרבית המקרים על מצע של עבדים. מרבית אוכלוסיית הקיבוצים חיו את רוב חייהם כאוכלוסיית עבדים שמנשקים מדי יום את ידי מנהיגיהם ומהללים אותם מבוקר עד ערב, קוראים את מאמריהם ומביעים התפעלות מחוכמת מנהיגיהם, שבמבט היסטורי אף פעם לא צדקו בדבריהם.
אפשרויות ניהול
ליה
31.10.1306:27
40. יוזמה בתנועה הקיבוצית: לשנות הלאום ל'ישראלי'בתגובה להודעה מספר 0
כנס שיערך בתנועה הקיבוצית יבקש לקדם את רעיון הפיכת הלאום מ'יהודי' ל'ישראלי'. ח"כ לשעבר משה פלד קורא לתנועה לחזור בה.
בתנועה הקיבוצית יערך ביום ראשון הקרוב כנס שיעסוק בין השאר בשאלת הלאום בתעודת הזהות.
ד"ר חן יחזקאלי בנו של מוטקה יחזקאלי מיוזמי הכנס שנערך לזכר אביו, מסביר לערוץ 7 כי מדינת ישראל למעשה שייכת לכל אזרחיה ולא רק ליהודים, "שאלת תעודה הזהות נידונה בעתירה משפטית של ארגון 'אני ישראלי', כנגד משרד הפנים, שם עלתה הדרישה לשנות את סעיף הלאום ולכתוב ישראלי, בית המשפט סרב לעשות זאת וטען שאין לאום ישראלי, אנחנו מערערים על כך".
לדבריו המניע לכתיבת הלאום יהודי ולא ישראלי, הוא סוג של אנטישמיות, "העובדה שמדינת ישראל לא מכירה בלאום הישראלי היא שורש האסונות שלנו, תאר לעצמך שבארה"ב לא היו מכירים בלאום האמריקאי והיו עושים חלוקה אחרת, האם זו לא הייתה אנטישמיות. מה שקורה כאן במדינת ישראל זו למעשה הנצחת האפליה בינינו לבין הערבים".
בתגובה לדברים אומר חבר התנועה הקיבוצית אל"מ במיל וח"כ לשעבר משה פלד כי אביו של חן יחזקאלי, מוטקה יחזקאלי היה ללא ספק מתבייש בבנו, "אני לחלוטין לא בטוח שהוא היה מרוצה ממה שבנו מוביל דווקא ביום הזיכרון שלו, ואני משווה את זה לכך שאני גם לא בטוח שרבין היה מרוצה ממה שהשמאל הקיצוני עשה מיום הזיכרון שלו".
פלד מצר על כך שהתנועה הקיבוצית החלה לאחרונה להוביל אג'נדת שמאל קיצונית, "שוחחתי אמש עם איתן ברושי מנכ"ל התנועה הקיבוצית, ושאלתי אותו מדוע הם אלה שמובילים דיונים של שמאל קיצוני הזוי שמנסה לערער את מעמדה של מדינת ישראל. האם התנועה הקיבוצית היא זו שצריכה להיות עמוד האש במאבק נגד ישראל יהודית. הרי הבג"ץ הביע את עמדתו והם לא נרגעים, הם מערערים וביקשו דיון חוזר בהרכב מורחב כדי להמשיך ולנגח את מדינת ישראל היהודית ועל זה התרעומת שלי. דיונים כאלה צריכים להתקיים בגבעת חביבה אצל השמאל הקיצוני מפ"ם ומרץ ולא בתנועה הקיבוצית. הלאום שלנו בארץ ישראל זה יהודי, וזה לא צריך לפגוע בזכויות הישראלים אזרחי ישראל שאינם יהודים".
2.אם יבדקו טוב ודאי ימצאו שהקרן לישראל החדשה מעורבת בעניין.
3.כדאי שהשמאלנים ישנו את הלאום שלהם ל"כוזרים".
4.המילה ישראל הינה מילה נרדפת ליהודי כי אנחנו עם ישראל. מי שלא מעם ישראל לא זכאי להגדרה הזאת. יש להגדיר ערבים ואחרים כערבים אזרחי ישראל ולא כערבים ישראלים. אין דבר כזה ערבי ישראלי. יש רק ערבי אזרח מדינת ישראל.
5.וכדאי גם להעביר את היום החופשי ליום ראשון, לבטל את חופשת חנוכה ולחגוג את חג המולד ועל הדרך נצום ברמדאן כדי שגלאון לא תכעס.
6.איך אמר יעקב חזן: "ביקשנו לגדל דור של אפיקורסים וקיבלנו דור של בורים ועמי ארצות".
7.אביו מוטקה יחזקאלי היה איש ציונות ועשייה יהודית מובהק.
8.אם כיהודים אנחנו לא מסוגלים "לשכנע" את אומות העולם שארץ ישראל שייכת לנו מה נראה לשמאלנים מהקיבוצים שיקרה אחרי שנשיל מעצמנו כל קשר ליהדות? אז כל הטיעונים של הפלשתינים יהיו צודקים ואין לנו מה לחפש בארץ ישראל.
42. הרפז: הרצנו את אשכנזי לראשות הממשלהבתגובה להודעה מספר 0
ערכתי לאחרונה בתאריך 02.11.13 בשעה 07:19 בברכה, ליה
בועז הרפז, החשוד בזיוף המסמך הנושא את שמו, סיפר בראיון שישודר הערב ביומן בערוץ 1 גם על שיחה שניהל עם אשכנזי כשהפרשה נחשפה, ובה אמר הרמטכ"ל דאז: "המשטרה תגיע אלי"
בועז הרפז, החשוד בזיוף המסמך שפורסם ולכאורה נועד להכפיש את שמו של המועמד לתפקיד הרמטכ"ל דאז אלוף יואב גלנט, שופך אור על יחסיו עם הרמטכ"ל לשעבר, רב-אלוף (במיל') גבי אשכנזי. בראיון שהעניק לעיתונאית איילה חסון טען הרפז כי אשכנזי תכנן קמפיין לראשות הממשלה, עוד בהיותו רמטכ"ל מכהן. הראיון ישודר במלואו היום (שישי) ביומן השבוע בערוץ הראשון.
"הוא לא רצה להתמודד לשנה חמישית", אמר הרפז בראיון. "כבר בסוף 2009 ותחילת 2010, אשכנזי הקים סביבו צוות שרצה לראות אותו כראש ממשלה. זה הסטארט-אפ הגדול. היו פרסומים של פוליטיקאים שהיו מעורבים ושל מי שנלחם כדי להוריד את תקופת הצינון (שנדרשת לרמטכ"ל בטרם יוכל להיכנס לפוליטיקה). הרצון היה לסיים את התפקיד על גלי האהדה ציבורים מטורפים. אני לא אשקר, גם לי זה הכניס המון אדרנלין - גבי אשכנזי ראש ממשלה. זה סטארט-אפ מטורף. אני יודע שנערכו פגישות גם אצל אנשי עסקים וגם עם אנשי תקשורת והיו צוותים שדנו בזה ודשו בזה. פגישה אחת אפילו השתתפתי בה", הוסיף הרפז.
כשנשאל הרפז על שיחה שהתקיימה בינו לבין אשכנזי לאחר שפרשת המסמך התפוצצה, סיפר: "אני מדבר אתו, עושה שיחת טלפון אתו באותו ערב, ביום ראשון בערב. אשכנזי אומר: 'שמע, אני מאמין שהמשטרה תגיע אליי'. ברור שהיא תגיע אליך. באחת השיחות נאמר שהם לא הפיצו את המסמך, אלא בני גנץ ואנשיו הפיצו את המסמך. אני אמרתי לו: 'שמע, אני לא מכיר שיש עותקים למסמך הזה', כלומר - אם יש מסמך כזה אז יש עותק אחד, העותק הזה אצלך, אז לא יכול להיות שהמסמך הזה דלף ממקום אחר למעט ממך".
לדברי הרפז, אשכנזי גם התייחס לאופן בו יציגו את הקשר ביניהם. "הוא אמר לי: 'נגיד שאנחנו מכירים, אבל לא היכרות... מעמיקה ואינטימית'. אמרתי לו שאני לא יכול להכחיש, כי מספיק שיבוא אחד ויגיד נסעתי באוטו ושמעתי שיחה בין שני האנשים האלה, או אני יודע על הקשר האינטימי. אבל אז הוא אמר – 'אל תדאג אני מטפל בזה, אבי (בניהו) יטפל בזה מול התקשורת'".
1.בניהו, אשכנזי, הרפז, ניצן אלון, אהוד ברק - כל השמאל קורץ מאותו חומר מושחת וחתרני.
כל הפיקוד העליון של צה''ל חסום וחטוף על ידי השמאל - הסמול - 0.
מסתמנת תופעה מחרידה של חוסר מקצוענות, חוסר רצינות, חוסר תכנון, יהירות וחוסר גדול מאד של תכונות פיקוד אמיתי.
צה"ל הפך לצבא פילי בחנות חרסינה בשל הפיכתו לצבא מקובע.
מקובעותו וחוסר המעוף שלו נגרמות אך ורק בגלל חסימת עמדות הפיקוד העליון של צה"ל באמצעות הצפתן באנשי שמאל.
אתה שמאלן, אתה תקודם.
אתה ממתיישבי יו"ש, אתה תיחסם.
זה מה שקורה כבר עשרים שנה בצה"ל בצורה מודעת והרסנית.
יש הסכם שבשתיקה שאנשי ימין לא מקודמים.
לכן הפך צה"ל לצבא "סתום".
כמו אנשי השמאל המוגבלים, כך צה"ל מוגבל.
כל שדרת הפיקוד והשליטה, כולל החשיבה והתכנון פקוקה בידי השמאלנים המוגבלים.
עד שזה לא ישונה אין אפשרות לקבל צה"ל מבריק. הוא יישאר צה"ל אפור, חסר מעוף ומוגבל ולכן מושפל.
אהוד ברקים קטנים, כמו גם עמי איילונים תקועים ובני גנצים מוברגים, זה כל מה שיש לשמאל להציע.
2.אז מי היה ממונה מטעם המשטרה על החקירה? סגלוביץ' עשה יד אחת עם וינשטיין כדי למסמס את החקירה. אם מה שאומר הרפז הוא נכון אזי יש לפתוח בחקירה פלילית כנגד היועץ המשפטי וכנגד סגלוביץ', שלא לדבר על בן כספית ועיתונאים אחרים...
3.רמטכ"ל שבחייו יש רחוב על שמו? זה שניסה לעשות פוטש.
4.לא מאמין שיש טמבל שחשב שאשכנזי מתאים לראשות ממשלה. בריון מצחיק ומגוחך. אשכנזי במקרה הטוב היה רמטכ"ל בינוני.
5.אשכנזי הוא תוצר של התקשורת השמאלנית המיואשת שחיפשה להמליך מנהיג לגוש השמאל שיוכל לתת פייט ולנצח את נתניהו ואשכנזי שדעותיו הפוליטיות הן בין מפלגת העבודה למר"צ עם הרקורד הצבאי, התאים למשימה וכך התגייסה התקשורת מקיר לקיר לטובת הרצתו של אשכנזי לראשות הממשלה וגם כשהתפוצצה הפרשה המשיכה לצדד באשכנזי, יקירה, "הצח משלג" ולתקוף את ברק "האיש הרע" ולא רק שלא חקרה לעומק וחשפה את הקנוניה של חבורת אשכנזי, אלא גם לא נתנה לעובדות שצצו לבלבל ולשנות את עמדתה. כמקרה ביקורת ראינו איך צלבו את גאלנט והפכו אותו לאוייב העם על נסיבות פחותות בהרבה. מזל שיש את ערוץ אחד ואת איילה חסון, כיום העיתונאית מספר 1 בארץ, שבתחילה צידדה גם היא באשכנזי, אבל שינתה את עמדתה ברגע שהעובדות האמיתיות החלו לצוף והפכה לנושאת הדגל העיקרית במאבק לחשיפת האמת ופרצופו האמיתי של גבי אשכנזי וזה מאבק, מאבק נגד התקשורת המגוננת בנחישות, אין האונות של המשטרה והפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה שבמקרה הנאיבי הוא נטול חוט שידרה שבא בבוקר לעבודה והאפשרות השניה שלא נדע...
6.אמיר פרץ מינה את אשכנזי לרמטכ"ל.
7.אשכנזי אדם מושחת, רמטכ"ל בינוני ולא ישר, ללא רמה אינטלקטואלית, שהרס במזיד את מינויו של יואב גלנט לרמטכ"ל. מדינת ישראל הפסידה אדם מיוחד משכמו ומעלה שתרם אדירות לבטחון ישראל.
8.אם יתברר בחקירה המתנהלת כעת שהדברים נכונים, יש להעמיד את אשכנזי לדין. המשפט, אם יתקיים צפוי להתנהל שנים ובסיומו - אם הוא יורשע, עליו לשאת בעונש הראוי: מאסר של עשרות שנים! במדינה מתוקנת שקולה עבירת הפוטש לבגידה - על כל המשתמע מכך!
אפשרויות ניהול
ליה
27.12.1309:49
43. עיירות הפיתוח עניות כי השמאל בקיבוצים ובמושבים לקח את כל האדמות ומקבל ארנונהבתגובה להודעה מספר 0
ערכתי לאחרונה בתאריך 27.12.13 בשעה 09:59 בברכה, ליה
השמאל בקיבוצים ובמושבים קיבל אדמות מדינה וארנונה אדירה בעוד עיירות הפיתוח קופחו ודוכאו.
שנים רבות אנחנו שומעים על עיירות הפיתוח שאינן מתקדמות לשום מקום.
תחקיר ערוץ 10 חשף את הסיבה למצב הפושע הזה. השמאל ניכס לעצמו את כל אדמות המדינה תוך חליבת ארנונה שסיפקה לו משאבי פיתוח, עושר לעצמו ולילדיו תוך קיפוח מזעזע של אנשי וילדי עיירות הפיתוח.
עיירות הפיתוח עניות כי השמאל בקיבוצים ובמושבים לקח לעצמו את כל האדמות ומקבל ארנונה מהן.
כך עלה השמאל ופרח וגרם למצב שכל יישובי הפריפריה חיו מארנונה עלובה בגללו, בעוד הוא שואב לעצמו את כל המשאבים מילדי ודיירי העיירות. זו הסיבה לעוניין של עיירות הפיתוח. השמאל שניכס לעצמו הכל התעשר על גבם! (תחקיר ערוץ 10).
זו ורק זו הסיבה לעוני ולנחשלות של עיירות הפיתוח - חוסר המשאבים הכלכליים שלהן שזורמים כולם לכיסי הקיבוצים והמושבים.
לרשות ילדי עיירות הפיתוח עומדים משאבים עלובים, אם בכלל, ללימודים, להשכלה, לחוגים, לגינות נוי ולהתפתחות בתוך העיירות ושל העיירות.
העיירות נמצאות כל הזמן על סף קריסה כספית כיוון שכל הארנונה מהשטחים העצומים סביבן שנוכסו על ידי השמאלנים לעצמם, נכנסת לכיסיהם של יישובי השמאל המדושן, העשיר, המתפוצץ מכסף ומשאבים, המשתכשך בבריכות השחיה שלו והבונה עוד ועוד מפעלים ומרכזי קניות על האדמות הללו שניכס לעצמו בעצמו.
כמו במערכת המשפט שם השופטים השמאלנים ממנים את עצמם בעצמם, כך גם בתחום ההתיישבות לקח השמאל לעצמו את כל ההכנסות והותיר את האחרים, שהם הרוב העצום, בעצם עירום ועריה.
סוף סוף קיבלנו הסבר למתרחש.
העיירות אינן מתפתחות לא בגלל שמיישבים אותן יוצאי צפון אפריקה או אחרים שנוח להדביק להם סטיגמות שונות.
העיירות מקבלות הכנסות כספיות עלובות מארנונה ואין להן איך לפתח את עצמן ואת יושביהן!
זאת כיוון שהמיליארדים של כספי הארנונה העצומים מתנקזים בשלמותם ובזרם בלתי פוסק ובאי צדק משווע הזועק לשמיים - למיעוט קטן של אנשים בהתיישבות שמאלנית קיבוצית-מושבית מסביבן!
לעיירות אין אדמות לפיתוח עצמי אפילו. כספי בסיסים צבאיים שמזרימים עשרות מיליונים בשנה זורמים לשמאל ולא לעיירות שנמצאות בשכנותם. מדהים איך השמאל השתלט על המדינה ועל כל משאביה ומזרים הכל רק לעצמו, תוך קיפוח הרוב העצום במדינת ישראל! מתגלה תמונה מפחידה ככל שאנו נחשפים למתרחש. היא גם מספקת לנו הסברים על עוני יישוביהפריפריה ועושר הקיבוצים וישובי השמאל.
זו אחת השערוריות הכי גדולות שנחשפה אי פעם, אבל שוררת דממה תקשורתית בנושא.
יש להקים גוף שיאסוף את כל הארנונה הארצית ויחלק אותה לכל יישוב על פי מספר תושביו!
די לגניבה והקיפוח מתוצרת השמאל הישראלי!
*************
תחקיר ערוץ 10:
היישובים מטופחים על חשבון עיירות הפיתוח: "חלוקה עושקת"
בפתח של קרית מלאכי קיים אזור תעשייה שמניב כ-37 מיליון שקלים, אבל את הכסף מקבלות דווקא המועצות שמסביב. מסביב לירוחם קיים מחנה צבאי, אבל היא לא זוכה להנות מהארנונה. האם המדינה מעדיפה לטפח יישובים חזקים על חשבון עיירות הפיתוח? "החלוקות האלה אינן טבעיות"
לצומת מלאכי, פעם "קסטינה", הגענו לא כדי לדבר על ההיסטוריה. אבל אי אפשר שלא להזכיר אותה. "מעברת קסטינה" קראו למקום הזה לפני שהפך לקרית מלאכי, נטועה בין מושבי הסביבה, מוקפת מכל עבריה ע"י המועצה האזורית באר טוביה ושדותיה.
מאז חלפו יותר מ-50 שנה, והמפה לא השתנתה. קרית מלאכי היא אי מוניציפלי נכשל, כשבינתיים הכל מסביבה מתפתח. "פעם היו פה שטחים חקלאיים", מסביר אלי ג'רבי, פעיל חברתי מהעיר. לדבריו, "קרית מלאכי הוקמה מראש כמחנה עובדים. אזור התעשיה הזה קובע את הציביון של קרית מלאכי ותושביה".
וזו אולי הבעיה הגדולה של עיירות הפיתוח. מה שפעם היה שדות שהניבו פרי, הפך לנדל"ן שמניב הרבה מאוד כסף וארנונה - אבל השטח שייך דווקא למועצות האזוריות, ולא אליהן. אזור התעשייה מלאכי, למשל, שלא שייך לקרית מלאכי למרות שהוא נמצא בפתחה, מניב כ-37 מיליון שקלים מארנונה, שלא מגיעים אל העיר שכה זקוקה להם.
ולא רק קרית מלאכי. מדרום ועד צפון מוצאות את עצמן עיירות הפיתוח, אלה שנדחקות תמיד לשוליים, מתמודדת עם אותה הבעיה. "החלוקות כל כך לא טבעיות", אומרת הפעילה החברתית, עורך הדין יפעת ביטון. "אלה הבניות של עושק, פשוט ככה".
שר הפנים הקים 3 ועדות חקירה לבדיקת גבולות ולחלוקת הכנסות בדרום הארץ
בהנחיית שר הפנים, גדעון סער, מינה מנכ"ל משרד הפנים, יגאל צרפתי, 3 ועדות חקירה בדבר שינוי גבולות וחלוקת הכנסות בדרום הארץ, שנועדו לבחון את גבולות הרשויות השונות ואת ההכנסות מאזורים שונים מניבי הכנסות ואופן חלוקתן בין הרשויות באותו אזור.
וועדות החקירה ייבחנו במהלך עבודתן את זהותן של הרשויות המקומיות שיכללו בהסדר חלוקת ההכנסות ביחס לכל אזור, את שיעור ההכנסות לו תהיה זכאית כל רשות מקומית הכלולה בהסדר ביחס לכל אזור, את גבולות הרשויות ביחס לאזורים אלה וסוגיות נוספות הנדרשות ליישום שינוי הגבולות והסדר חלוקת ההכנסות ביחס לכל אזור.
המהלך הנוכחי להקמת ועדות חקירה שינוי גבולות ולחלוקת הכנסות הוא בהתאם למדיניות שר הפנים עליה הצהיר עם כניסתו לתפקידו, כי בכוונתו לפעול לצמצום פערים בין רשויות חזקות לרשויות חלשות, בין היתר על ידי בחינת מרכיבי ההכנסות והקרקע.
שר הפנים, גדעון סער: " צמצום פערים אמיתי בין רשויות חזקות לרשויות חלשות יוכל להתבצע רק על ידי שימוש במשאבי קרקע ואזורים מניבי הכנסות. המפה צריכה להשתנות ולהפוך להיות מפה צודקת יותר שתביא לחיזוק הרשויות החלשות".
וועדות החקירה שהוקמו, האזורים מניבי ההכנסות שייבחנו , אופן חלוקתן בין הרשויות ובחינת הגבולות בין הרשויות:
1.ועדת חקירה לשינוי גבולות וחלוקת הכנסות ברמת הנגב- ועדה זו תבחן את שינוי הגבולות וחלוקת ההכנסות מהאזורים הבאים:
האזורים מניבי ההכנסות: בי"ס למכים הר צבוע, גדוד 906, בסיס תחמושת חתירה, עיר הבהדי"ם, כלא נפחא, בסיס רמון של חיל האוויר, שדה ניסויים "שדמה" של רפאל, מפעל הפוספטים "אורון" לרבות שטחי הכרייה.
בחינת הגבולות וחלוקת ההכנסות תתבצע בין הרשויות: מצפה רמון, ירוחם, שגב שלום והמועצות האזוריות רמת נגב, הערבה התיכונה ונווה מדבר.
הרכב וועדת החקירה: יו"ר הוועדה- פרופ' ערן רזין וחבריה: גב' מיכל בר גיורא, מר משה שמעון, גב טלי וינטר, גב דיאנה קורץ, גב' עטרה מרכוס, גב' שלומית מצליח.
2.ועדת חקירה לשינוי גבולות וחלוקת הכנסות באזור הדרום שתבחן את הגבולות וחלוקת ההכנסות מאזורים מניבי הכנסות ואופן חלוקתן על פי הרשויות באופן הבא:
הרשויות שתיערך לגביהן חקירה בעניין גבולות והכנסות אזור התעשייה מישור רותם- דימונה, ערד, תמר, הערבה התיכונה, כסייפה, ערערה בנגב, אל קסום.
הרשויות שתיערך לגביהן חקירה בעניין גבולות והכנסות ממתקני תיירות המצויים בתחום השיפוט של מועצה אזורית תמר וגובלים בתחום שיפוט עיריית ערד- תמר וערד.
הרשויות שתיערך לגביהן חקירה בעניין גבולות והכנסות ממתקנים בגבול הערבה התיכונה וחבל איילות- ערבה תיכונה וחבל איילות.
הרכב וועדת החקירה: יו"ר הוועדה- פנחס ולרשטיין וחבריה: גב נועה אתגר, מר אלכס אלתר, גב סופיה אלדור, גב מרגלית אשכנזי, מר טל פודים, מר גנאדי קמנצקי.
3.ועדת חקירה לבחינת הגבולות וחלוקת הכנסות באזור הדרום שתבחן את הגבולות וחלוקת ההכנסות מאזורים מניבי הכנסות ואופן חלוקתן על פי הרשויות באופן הבא:
האזורים מניבי ההכנסות- בסיס נבטים, חברת החשמל- רמת חובב, רמת בקע, מתקן לאחסנת דלק- גבעת שמן.
בחינת חלוקת הגבולות וההכנסות תתבצע לגבי הרשויות- דימונה, המועצות האזוריות נווה מדבר ואל קסום, המועצות המקומיות כסייפה, ערערה בנגב, שגב שלום והמועצה המקומית התעשייתית רמת חובב.
הרכב וועדת החקירה: יו"ר הוועדה- מר יהודה פתאל וחבריה: גב' טלי וינטר, גב צופיה סנטו, גב עטרה מרכוס, גב אריאלה חדד, מר משה שמעון, מר איתי קורן.
44. את השנאה כלפיו השמאל מרוויח ביושרבתגובה להודעה מספר 0
"מה אתם בוכים"
הכי מצחיק כשאומרים "הימין בשלטון כבר 436 שנה, מה אתם בוכים"?
קודם כל "הימין" בשלטון הרבה פחות ממה שנדמה.
בגין אמנם היה ראש ממשלה שתי קדנציות, אבל אחר כך היתה ממשלת רוטציה ליכוד-מערך, והיו את השנים של רבין ושל אהוד ברק ושל שרון ושל אולמרט.
במקרה או שלא במקרה, בשנים שהליכוד היה בשלטון היתה קפיצה אדירה ברמת החיים בישראל וגם נחתם חוזה שלום עם האוייבת הכי גדולה של ישראל – מצרים, שלום דומה מאוד לזה שסאדאת הציע ב- 1971 וגולדה ודיין גלגלו אותו מהמדרגות.
הווה אומר: היהירות של השמאל, חוץ מהרעלת האווירה הישראלית, סביר שגרמה למלחמה אחת לא חיונית שנקראת מלחמת יום הכיפורים.
זו היתה אותה יהירות שגרמה למימסד לחשוב שצה"ל יטאטא את המצרים עם חטיבה אחת ושהסורים לא יחזיקו מעמד שעה בקרב.
נהרגו יותר מ- 2,300 גברים ישראלים צעירים ובריאים. אלפים אחרים סוחבים צלקות גופניות ונפשיות קשות עד היום.
זו אותה יהירות שגרמה לרבין לקרוא למתנחלי הגולן פרופלורים ולא להקשיב לאזהרות לגבי הכוונות האמיתיות של ערפאת.
יותר מאלף ישראלים נהרגו. אלפים אחרים סוחבים צלקות גופניות ונפשיות קשות עד היום.
זו אותה יהירות שאיתה מסתובב השמאל בעולם היום ומנסה לגרום לממשלות ולארגונים זרים לכפות על ישראל הסדר שאזרחיה לא רוצים, או שאולי היו מוכנים לשמוע עליו אם לא היו קוראים להם "גרועים מאיראן".
כי הוא יודע יותר טוב מהם מה טוב ונכון עבורם.
מה טוב ונכון בכלל.
הוא תמיד ידע.
אמת. בגין ניצח לבדו את המימסד השמאלני שאין לו התחלה וסוף ב- 1977.
ב- 2014 בית המשפט הישראלי קובע שטובת אזרחי סודן ואריתריאה גוברת על זו של אזרחי ישראל ובטקס שמעולם לא היתה צריכה להישמע בו מילה פוליטית אחת משפילים את אחד האמנים הישראלים הכי אהובים ומוכשרים אי פעם.
השבוע היכה גלים ראיון שערכו עמית סגל וליאור פרידמן בחדשות הלילה של ערוץ 10 עם רם כהן, שהוא שמאלן צפון תל אביבי שעוסק בהוראה. הראיון נתפס אצל ידידיי מימין כסוג של ניצחון מכיוון שהוא חשף את דעותיו של רם כהן, כמייצג מחנה, בשבח חופש ביטוי א-סימטרי, מוטה שמאלה. רם כהן טען שיתקשה מאוד לתת למורה מהשטחים ללמד אצלו מכיוון שהיא מסמלת בגופה הדרה ושימת פלסטינית בכלובים, אבל שמורים מסוגו של ורטה הם ברכה לכל מערכת.
ידידי מימין ראו בראיון הזה סוג של ניצחון. אני רואה בו כישלון. מכיוון שעמית סגל וליאור פרידמן נכשלו בשאלותיהם. הם לא היו צריכים לשאול את רם כהן למי הוא יתן ללמד בבית הספר שלו ולמי לא, שזו שאלה תפלה וחסרת משמעות אמיתית, אלא מדוע הוא יגן בחירוף נפש גדול כל כך על תלמידיו מפני היחשפות לדעה שלעם היהודי יש זיקה ליהודה ושומרון ונוכחותו באיזורים האלה אינה ביטוי לדחף לכיבוש אלא לרצון בהמשכיות היסטורית.
כל הטענה לחוסר המוסריות הבסיסית של שהיית יהודים ביהודה ושומרון נחה על כתפי הסוגיה הזאת: האם לעם היהודי יש זיקה היסטורית ליהודה ושומרון ועמית סגל וליאור פרידמן כשלו בשאלותיהם משום שהעיסוק בשאלת למי יתיר רם כהן ללמד איננה אלא מתן הזדמנות לו לשטוח את תפיסת עולמו הפגומה והחד צדדית. אבל אנחנו כבר יודעים מה טיפוסים מסוגו של כהן חושבים על מתנחלים, תודה רבה. כשהם שואלים את השאלה המתגוננת מדוע לא ירשה למורה מתפוח ללמד אצלו זה כאילו שהם מפנימים את העובדה שליהודים אין זכות מוסרית לשהות ביהודה ושומרון וכל השאלה היא איפה מותר למי שגר שם ללמד, במקום לתקוף את רם כהן ואת תפיסת עולמו במקום שבו היא רגישה באמת: המקום שבו היא גורסת שאדמת יהודה ושומרון חייבת להיות נקיה מיהודים.
כשהשאלה הזאת לא נשאלת על ידי מיטב המוחות התקשורתיים שלנו זה לא משנה שרם כהן יוצא פוץ טיפש. הנרטיב שלו מנצח.
התנשאות, הטפה
איש אינו יודע בוודאות מתי הפסיק השמאל לדבר איתנו והתחיל לדבר בעיקר עם עצמו ועם חבריו, המדומיינים והאמיתיים, מעבר לים. מצד שני, זה גם לא כל כך חשוב מתי התחילה המגמה הזו: במציאות חיינו העכשווית, שהיא בעיקר מה שמעניין, בחינה של התבטאויות של דמויות בולטות בשמאל מלמדת שהקיום הממשי של ישראלים ממשיים ממש אינו מעניינם. הם ממלאים כאן פונקציה אחת בלבד: משרד הסברה של השלום והאמת.
שוב ושוב אתה רואה את זה קורה. הימין מביע חששות אמיתיים, קונקרטיים: מה יקרה אם נעניק לפלסטינים מדינה זו תשמש בעיקר כנקודת משען תעמולתית-לוגיסטית להמשך המאבק הערבי בציונות? האם ניתן לבטוח בכוונות הערבים? האם יש לערבים נציגות מוסכמת? האם הם ירגישו מחוייבים להסכם, לכשייחתם? האם ניתן לבטוח ביכולתה של ארה"ב לערוב לקיום ההסכמים בהתחשב בשינויים התרבותיים, הפוליטיים והדמוגרפיים שעוברים עליה? האם הערבים בשלים לפיוס עם העם היהודי או שהם לכודים ללא מוצא בתרבות של שנאה ולעומתיות שמשמשת אותם הכלי העיקרי לאי התמודדות עם מצבם העגום, התמודדות ממנה הם פוחדים פחד מוות?
התשובה של השמאל לכל השאלות האלה, ולאחרות, טובות ומבוססות על הניסיון היהודי-ישראלי כמוהן, היא כדלקמן:
מדינת ישראל הגזענית והפשיסטית היא חממה מבעיתה של ציבור נחות בעל רגשות לאומניים, קולוניאליסטיים ואנטי-דמוקרטיים המתאכזרת ללא סיבה וללא רחם לעם כבוש ומצדיקה את הסטריאוטיפים הגזעניים הקיימים כלפי העם היהודי כחסר לב ואתנוצנטרי עד זוב דם.
זה, בשינויי נוסח קלים, מה שאתה שומע מזהבה גלאון, מעמוס עוז, מגדעון לוי, ממרצים החתומים מטה על מודעת חרם זו, ממאמר המערכת של הארץ, מבין המערכונים של ארץ נהדרת, מההיסטוריונים החדשים, מבכירים בפרקליטות ובמערכת המשפט, מהסופרים והאומנים והדוברים והנואמים של השמאל.
זאת יש לדעת: השמאל לא מדבר איתנו, הוא מדבר עלינו. מטיף ונואם ומהגג ומתפלסף אבל עושה רושם שאין בו שום רצון לנהל דיאלוג עם החברה הישראלית, אם הוא בכלל רואה עצמו חלק ממנה.
הפרדוקס הוא שהשמאל הישראלי בהטפותיו מפגין חוסר מסוגלות וחוסר רצון לקיים עם אנשים החולקים איתו שפה ועם ותרבות והיסטוריה את השיחה שהוא דורש שאותם אנשים בדיוק יקיימו עם מי שלא חולקים איתם את כל אלה ולא אחת הצהירו על כוונות השמדה ורצח כלפיהם.
הכעס והבוז כלפי השמאל – וישנם לא מעט כאלה – נובעים בדיוק מהנקודה הזו.
העובדה שהשמאל לא מבקש להשפיע על ערכי החברה הישראלית בדרך של דיאלוג המבוסס על כבוד הדדי ותחושת שותפות אלא בדרך של הצלפה ובוז והסתירה במסר של השמאל כפולה: פעם אחת שהוא מבקש מהחברה הישראלית לקיים עם אויבייה דיאלוג שהוא לא מסוגל לקיים איתה ופעם שניה שהוא מתיימר לדבר בשם האדם הפשוט תוך שהוא נוקט כלפיו עמדה בסיסית מלאת התנשאות ובוז.
השמאל הישראלי חייב להחליט: או שהוא חלק מהחברה הישראלית ולכן חייב לנהוג בשאר החברים בה כבוד, או שהוא לא ואז המחשבות שלו עליה לא מעניינות ולא רלוונטיות. הפסיחה על הסעיפים עד כה מצדיקה את תדמיתו כמחנה למתבגרים שבעיקר מעוניינים להיצמד לתחושה הכה משכרת של יתרון דעה וערך עצמי.
לוחמי חופש על אמת: האחים קליצ'קו
מזרח אירופה באופן מסורתי זוכה למעט מאוד כיסוי תקשורתי במערב. מצד אחד אין בה אופציה לתמונות זוכות פרסים של ילדים מזי רעב ליד נשרים כמו באפריקה, ומצד שני מצבה הכלכלי-חברתי העגום למדי מעורר צורך להתמודד עם מה שגרם לו, הלא הוא הקומוניזם החביב והנעים שרבים בתקשורת, אולי מחמת הIQ יוצא הדופן שניחנו בו, עדיין חושבים עליו בחיבה ונמנעים מלעשות לו יחסי ציבור רעים.
וגם אי אפשר להאשים את אמריקה או ישראל במצבן של הונגריה או אוקראינה: ובלי אשמה יהודית או אמריקאית, עם עבר קומוניסטי מדכא וללא מוטיבציה לזכיה בפרסים תקשורתים לעיתונות יש מעט מאוד סיבה להתעניין בחלק הזה של העולם.
זה לא אומר שאין שם אנשים מעניינים או שלא קורים שם דברים מרתקים. ההתרחשויות הנוכחיות באוקראינה, למשל, לו התחוללו במדינה מערבית או ערבית היו זוכים לכיסוי אינסופי ואלפים על אלפים של שורות חגיגיות על דמוקרטיה ואומץ ועתיד חדש ושחר חדש ויום מאיר ושינוי וקדמה - כל המילים שהשמאל התקשורתי מאוהב בהן כשהן קורות במקום שיש בו סיכוי לפוליצר או לשימוש בנרטיב האהוב של אשמת המערב/אמריקה/ישראל וטיפוח שונאיהם. במקום זה אנחנו מקבלים כתבה פה ושורה שם.
אם הייתי יכול להשיג תקציב ולנסוע לאוקראינה כדי לסקר את ההתרחשויות הדרמטיות, הרות הגורל שקורות במדינה הזו הייתי עושה זאת בשמחה. בינתיים הייתה רוצה להסב תשומת לב לשמותם של שני אחים – ויטלי וולדימיר קליצ'קו, שניהם אלופי עולם במשקל כבד באגרוף. האחים האלה הם השמות הבולטים באגרוף במשקל כבד בעשור האחרון, בוודאי מאז פרישתו של לנוקס לואיס.
האחים קליצ'קו, שניהם מולטי מיליונרים ובעלי אזרחויות זרות יכולים לחיות את חייהם הנוחים בכל נקודה שיבחרו על פני כדור הארץ. במקום זה הם מפגינים כתף לצד כתף עם אחיהם האוקראינים במאבקם לשחרור מעולה המכביד של רוסיה, שכרגיל מתערבת ובוחשת בענייני שכנותיה. הפעם רוסיה מונעת מאוקראינה בכל דרך מלהתקרב לאיחוד האירופי, התקרבות שרוסיה תופסת כאיום על ההגמוניה שלה במזרח היבשת.
להתגרות ברוסיה זה אמנם לא מסוכן כמו להיות דרייפוס בטבעון, אבל בכל זאת אנחנו זוכרים שאוייבי רוסיה נוטים לסיים את חייהם בתאונות אקזוטיות: הנה למשל נשיא פולין לך קצ'ינסקי, לצד עשרות מראשי המדינה, מת בהתרסקות מטוסו ליד סמולנסק ב- 2011. אנחנו עוד זוכרים את הרעלתו של אלכסנדר ליטביניינקו, סוכן ה-FSB הרוסי (יורשו של ה KGB) לשעבר ב- 2006 בפולוניום.
רוסיה היא מדינה שבאופן שגרתי עיתונאים ומתנגדים פוליטיים מוצאים בה את מותם – או יותר נכון מותם מוצא אותם. נגד המנגנון העצום והאפל הזה שהוא כוחה הברוטלי וחסר המעצורים של רוסיה, האחים קליצ'קו מתייצבים באופן גלוי. בעיני זה הופך אותם ללוחמי חופש מהבולטים ומעוררי ההשראה של תקופתנו.
45. הסלקטורים של מועדון הדעות, פרשת זילבר כמשל / קלמן ליבסקינדבתגובה להודעה מספר 0
ערכתי לאחרונה בתאריך 15.02.14 בשעה 15:53 בברכה, ליה
"החרדים יונקים מאותם יצרים אפלים שינקה הזוועה הנאצית הפשיסטית", "נתניהו הזכיר לי את מוסוליני והוא תלמיד מצטיין של גבלס", "אלי ישי פועל לפי חוקי נירנברג". (שולמית אלוני, כלת פרס ישראל, מפעל חיים).
"אני מבין את אנשי החמאס, הם מתנגדים לכיבוש, הייתי נוהג כמוהם אילו חייתי תחת כיבוש". (דוד גרוסמן, חתן פרס אקו"ם, מפעל חיים).
"בשעת הצורך נצטרך להתמודד בכוח עם המתנחלים בעפרה או באלון מורה. רק מי שיהיה מוכן לעלות על עפרה עם טנקים, יוכל לבלום את הסחף הפשיסטי המאיים להטביע את הדמוקרטיה הישראלית", "אילו הייתה בפלסטינאים מעט תבונה, הם היו מרכזים את מאבקם נגד ההתנחלויות...כן היו נמנעים מהנחת מטענים בצדו המערבי של הקו הירוק". (פרופ' זאב שטרנהל, חתן פרס ישראל)
"הציירים, המשוררים, כל האמנים יפי הנפש אינם מחנכים. המחנכים האמיתיים הם כהנא, רפול וגנדי. תרומתי האמיתית תהיה אם אקח תת מקלע במקום עט ועפרון ואהרוג אותם",
"כשאני רואה את החרדים, אני מבין את הנאצים". (יגאל תומרקין, חתן פרס ישראל)
"אני לא יכול לסבול ילדים קטנים עם פאות, שיש להם מורי והוא מלמד אותם להיות תימנים ולא ישראלים. רציתי לתפוס את המורי שלהם ולשבור לו את העצמות" (שייקה לוי, חתן פרס ישראל).
"הכיפות הסרוגות עבורי הן כמו צלב הקרס על השרוול של החיילים הנאציים". (האלוף במיל' שלמה גזית, חתן פרס בן גוריון, לשעבר מנכ"ל הסוכנות היהודית).
"רק כלי נשק אחד חסר היום בארסנל הנשק של צה"ל, והוא התותח הקדוש שעמד על החוף וירה בספינה אלטלנה...לאנשים שהיו מאחוריו היה השכל להחליט". (הסופר מאיר שלו).
+++
אפשר למלא בקלות כמה עמודים בעשרות ציטוטים דומים, מכל הסוגים והמינים. יש כאלה המונים. חלקם מסיתים ממש לרצח או לאלימות, אחרים סתם נוטפי שנאה שמאלנית מזוקקת. חלק מהמסיתים הללו זכו בפרסים, אחרים סתם נהנים מיוקרה ציבורית. אני לא קורא לקחת לאף אחד מהם את הפרס, אני לא קורא להחרים אותם וגם לא למנוע בעתיד פרס ממישהו שדומה להם. אני גם לא צריך לתמוך בכל מילה שהוציא אריאל זילבר מפיו כדי להבין שהשאלה העיקרית שצריכה להישאל עם שוך הסערה היא מי אחראי כאן על ניסוח הכללים. מי קובע מה מותר לומר ומה אסור, מי בסדר ומי "קיצוני", מי לגיטימי ומי "שנוי במחלוקת".
כי הויכוח שהתנהל השבוע התבסס על שלוש נקודות מוצא: הראשונה, אריאל זילבר הוא קיצוני. השניה, אריאל זילבר הוא גזען. השלישית, אריאל זילבר הוא קיצוני וגזען יותר מאחרים. ואחרי שהסכמנו על זה, מה שנותר זה להתווכח האם נוכח קיצוניותו וגזעניותו מגיע לו או לא מגיע לו לקבל פרס. וכשהדיון מתחיל בנקודה הזו, ידם של הדליה רבינים והאקו"מים על העליונה, עוד לפני שנאמרה המילה הראשונה.
למה? משום שהשיח הזה מתנהל במועדון הדעות ותפיסות העולם של כלי התקשורת, ועם הסלקטורים בכניסה למועדון הזה נמנים רק אנשים שבאים ממקום פוליטי-תרבותי-ערכי מסויים מאד. הם קובעים את הפלייליסט של השיח ובעיקר מה יישאר מחוצה לו.
וכך עמדותיהם של אריאל זילבר ודומיו נותרים תמיד מחוץ למועדון, בעוד שבעלי הציטוטים מלמעלה ודומיהם, לא רק שלא ייתקלו בשום בעיה לקבל פרסים ולזכות בכיבודים, אלא שאף אחד מהם, כשיעלה לשידור היכן שהוא, גם לא יצטרך להתמודד עם שאלות קשות על התבטאויות העבר שלו. כי לפי הוראות הכניסה של הסלקטורים בכניסה למועדון השיח הציבורי, אין שום בעיה למקם את הדברים של גרוסמן ושטרנהל ותומרקין ושולמית אלוני במקום הלגיטימי בשיח וממש בו בזמן לצקצק בזעזוע מול דבריו של זילבר.
וכשמפנימים את זה, קל יותר להבין למה זילבר הוא בעיקר גזען ומעודד אלימות ומשולמית אלוני תישאר לנו מורשת מפוארת של מאבק לזכויות אדם, ששום ניבול פה שלה לא יוכל לה. ולפי אותה נוסחה קל גם להבין למה מי שתומך בשחרור רוצחי יהודים הוא מרואיין שקול והגיוני, ומי שחושב שאם משחררים רוצחים ערבים אפשר לשחרר גם רוצחים יהודים, נתפס כמטורף. ומאותו מקום בדיוק, כשהסלקטורים הללו הם שקובעים את הטעם, ברור לגמרי שיש בעיה קשה במוסר של זילבר אבל אף אמן שיעלה לשידור אחרי שתמך בהרס ביתם של 8000 יהודים בגוש קטיף, לא יישאל על מוסריותו שלו. משום שהסלקטורים קבעו שלגרש יהודים זה מתון ולגרש ערבים זה קיצוני. אז נכון, למחנה הלאומי יש נציגים בצה"ל ובאקדמיה ויש אפילו הגורסים שהוא מחזיק בחלק משמעותי מהכנסת, אבל באיגוד הסלקטורים הוא פשוט לא קיים.
הראיון הציג את כהנא כאדם הגיוני המקדים את זמנו,והרואה בעצם את הנולד לפני רבים וטובים.
בראיון התגלה אולמרט ככלי ריק שאין לו מה לומר באמת,וכל תשובותיו אינן אלא קש וגבבת מילים שבאות לכסות על חוסר אמירה וחוסר הבנה.
אפילו טד קופל חש בשלב מסויים שאולמרט,שייצג בראיון את העמדה של מי שערך לכהנא דה-לגיטימציה ציבורית אלימה,עומד על מצע קרח שעומד להתמוסס תחתיו.
אי אפשר לצפות בראיון ולא לחוש עד כמה ריקה וחסרת תוחלת העמדה שמציג אולמרט,ועד כמה מחוברת למציאות ורואה את הנולד עמדתו של הרב כהנא.
כהנא גיבה את כל אמירותיו בעובדות ובאמירות המבוססות על הגיון בריא.
אולמרט לעומתו אמר דברי הבל מתחילת הראיון ועד סופו,כאשר טד קופל מאבד סבלנותו ומנסה להבהיר לו פעם אחר פעם ,שעליו לענות בצורה ממוקדת על השאלות שנשאל ולא להתחמק מתשובה ברורה.
רוב הגישות הציוניות, מהשמאל המתון ועד לימין ה"מתנחל", מנסות להחזיק במקל משני קצותיו ומתעלמות בדרך כלל מהבעיה הדמוגרפית המתעצמת. המשך החשיבה וההתנהגות של המערכת התרבותית בישראל לפי הכללים המערביים ־ליברלים גורמת לכרסום הלגיטימציה של הגדרת מדינת ישראל כמדינה יהודית, עוד הרבה לפני שיווצר מצב של רוב ערבי ממשי.
א.הסכסוך הישראלי פלשתיני הוא בעצם סכסוך יהודי ערבי שהחל שנים רבות לפני הקמת המדינה. הסכסוך החל עם תחילת התגבשותם של היהודים בארץ ישראל לכדי יחידה לאומית בעלת ביטוי מעשי, ובא לידי ביטוי בהתנכלויות ליהודים וברציחתם על ידי ערבים לאורך כל ההיסטוריה הציונית, עוד לפני הקמת המדינה, לפני כיבוש יהודה ושומרון, ולפני בניית ההתנחלויות (דודתו של הרב כהנא, אמה, ועוד שלושה קרובי משפחה נרצחו על ידי ערבים ב1937, בעת שחזרו מחתונה במונית מחיפה לצפת. הניצולה היחידה הייתה בת דודתו, ששכבה מתחת לגוויית אמה).
ב.התחושה הלאומית הפנימית של הערבי הישראלי קשורה קשר אמיץ עם האומה הערבית, העוינת את קיומה של ישראל כמדינת היהודים.
ערבי, בהגדרה, אינו יכול להזדהות עם מדינת היהודים - "ישראל" - כמדינתו, בה יבואו לידי ביטוי שאיפותיו הלאומיות.
הגישה המקובלת על רבים, שהדרך ללבו ולהשלמתו של הערבי עם הישות הלאומית הזרה לו המתגבשת בארץ, עוברת דרך קיבתו ותנאיו הסוציאליים - היא זלזול באנושיותו של הערבי.
כיון שאינו יכול להזדהות עם אופייה של המדינה, צפוי שהערבי ישאף לשנות את זהותה של המדינה היהודית למדינת כל אזרחיה, בשלב הראשון, ולמדינה ערבית, עם זהות לאומית ערבית, בשלב השני; אלא שיש ערבי שירצה לעשות זאת בדרכים דמוקרטיות, ויש שירצה לעשות זאת בדרכי טרור ואלימות.
לאורך כל השנים לא היה שום קשר בין העלאת רמת החיים וההשכלה של הערבים, לבין ירידת עוינותם לישראל. דווקא אצל המשכילים שבהם הייתה רמת עוינות גבוהה, שהתרגמה גם לנקיטת אמצעים מעשיים נגד ישראל.
ג.יש סתירה יסודית בין הגישה הרואה את מדינת ישראל כמדינת היהודים, שבה היהודים הם רוב והתרבות שלה היא יהודית, והיא מחויבת ליהודי העולם באמצעות חוק השבות ומערכת יחסים מיוחדת עם הקהילות היהודיות וכדומה, לבין הגישה הרואה את מדינת ישראל כדמוקרטיה מערבית ליברלית, שיש בה שוויון זכויות מוחלט ואמיתי בין האזרחים היהודים והערבים.
ההשקפה הנפוצה בארץ, המחברת את שתי הגישות הללו יחד, מחזיקה את המקל בשני קצותיו, טומנת את ראשה בחול, ואינה מוכנה להתמודד חזיתית עם הסתירה הזאת.
מהות תחיית עם ישראל בארצו היא לאומית־ דתית־ יהודית, וסותרת חלק מהעקרונות המערביים־ ליברליים שהתנועה הלאומית הציונית חרתה על דגלה, בחלק המודע והרציונלי של משנתה.
ביסודה של תנועה זו עומדת התחושה שהעם היהודי שונה באופן מהותי מהעמים שישב בתוכם, שיכול וצריך להיות לעם זה ביטוי לאומי ייחודי, ושביטוי זה יכול להיווצר רק בארץ ישראל.
כל זה עומד כמובן בסתירה לחשיבה המערבית־ ליברלית, לפיה השייכות הלאומית־ דתית אינה משמעותית במערכת היחסים בין המדינה לאזרח.
חוסר היכולת להתמודד עם סתירה מודחקת זו מונע מהציבוריות הישראלית את היכולת לנתח כראוי את הבעיות מולן היא עומדת.
גם אם פה ושם יש המסוגלים לראות את הבעיה בבהירות, הרי היצמדותם לעקרונות הדמוקרטיה המערבית־ ליברלית מונעת מהם את היכולת למצוא פתרונות אמיתיים לבעיה. יתרה מזאת, הציבוריות הישראלית, אולי בגלל חוסר בשלותה, שונאת ותוקפת בחימה שפוכה את כל מי שמנסה להסב את תשומת הלב לבעיה הקיומית הזו.
ד.חוסר ההתמודדות הישרה והכנה של מנהיגי הציונות לדורותיהם עם הבעיה הערבית הביא אותנו למצב שאנו נחשבים בעיני העולם, ולאט לאט גם בעיני עצמנו, לעושי עוולה, לבעלי מוסר כפול, וחוסם את האפשרות למצוא פתרון. מצב הביניים הוא לא נכון ולא מוסרי, בין לפי העקרונות המערביים ־ליברליים, ובין לפי העקרונות הלאומיים היהודיים.
נמצאנו יוצאים קרחים מכאן ומכאן: איננו פותרים את הבעיה, ובכל זאת נושאים אתנו רגשי אשמה וסיבוך מוסרי.
ה.לשם פתרון בעיית הערבים בארץ ישראל דרוש, ראשית כל, שבלבו של היהודי תהיה וודאות פנימית מוחלטת שארץ ישראל היא ארצו של העם היהודי, ורק ליהודים יש זכות לבטא בה את שאיפותיהם הלאומיות.
הערבים שחיו בה, חיו בארץ לא להם, בין אם היו מודעים לכך ובין אם לאו. הערבי, אם ברצונו לחיות בה תחת הריבונות והאופי הלאומי היהודי - יהיה לו דין של "גר תושב": אדם בעל זכויות פרט של קניין, הגנה וכדומה, אולם בלי זכות לביטוי לאומי.
ערבי שחפץ לחיות במקום שבו יהיה ביטוי ללאומיותו הערבית - ילך לאחת מעשרים ויותר המדינות הערביות, שבהן לאומיות זו באה לידי ביטוי חופשי.
לדעתו של הרב כהנא, אדמה אינה מגדירה את זהות האנשים היושבים עליה, אלא להיפך - היא מהווה כלי המכיל את העם, המוגדר בפרמטרים אחרים לגמרי. לכן, מגוחך לטעון שעצם ישיבתו של אדם במקום גיאוגרפי מסוים תעניק לו זהות לאומית.
לענייננו, העובדה שערבי גר בארץ ישראל, אין בכוחה להעניק לו את הזהות ה"ישראלית", ובודאי אין בה כדי להשיל ממנו את הזהות הערבית שלו.
לפיכך, קריטוריון המגורים בארץ ישראל אינו יכול להוות כרטיס כניסה ל"לאום הישראלי". הקריטוריון הוא רק השייכות הלאומית, כלומר שייכות ללאום יהודי לעומת שייכות ללאום הערבי.
כל יצירה "לאומית" אחרת, היא יצור כלאיים מלאכותי, מלים בעלמא, שאין מאחוריהן תוכן מהותי ומעשי.
46. איך הפך השמאל הציוני הישן לשמאלנות הפוסט ציונית והפוסט יהודית החדשהבתגובה להודעה מספר 0
השמאל הישן הוא תנועת העבודה לפלגיה ולדורותיה, מבן-גוריון וברל ואשכול ועד מאיר יערי, יעקב חזן ויצחק בן-אהרון.
*הם היו יהודים. בכל רמ"ח איבריהם. ברקע המשפחתי שלהם, ביידיש המתנגנת בפיהם, בגירסא דינקותא של ה'חדר' והישיבה. הם אכלו חזיר ביום-הכיפורים אך ידעו מהו יום-הכיפורים. הם עישנו סיגריה בשבת ובאותה שעה למדו דף גמרא ובגילוי ראש. הם היו כופרים אבל תלמידי חכמים. והעיקר: יהודים.
*הם היו ציונים מהפכנים. ציונים עם אש בעיניים. לעיתים אש זרה, אך גם אש משיחית יהודית. ציונות מעוותת לפעמים, עם המון איזמים – סוציאליזם, מרקסיזם, לניניזם, בורכוביזם ועוד איזמים. חלק מהם דיברו על מולדת נוספת בארץ המהפכה. אך עיניהם היו לציון וגופם היה בציון.
* הם היו אידיאליסטים. הם נטשו אוניברסיטאות ובתים עשירים. הם נטשו חיי נוחות וקריירה אישית. הם היו מוכנים להקריב הכל כדי להגשים בגופם ובמעשיהם את אמונתם. סלילת כבישים וייבוש ביצות לא היו מליצה אלא מציאות חיים.
הם הגשימו את הציונות בגופם. הקמת המגדל באחד מישובי חומה ומגדל.
• הם היו משכילים. הם ידעו את הספרות והשירה הרוסית מפושקין ועד טולסטוי, מדוסטוייבסקי ועד לרמונטוב. הם הכירו את כל הספרות המהפכנית. לא פתחו את הפה לפני שקראו את כל כתבי מרקס ואנגלס ולנין ובורכוב.
השמאל הפוסטציוני החדש
אין שום דמיון בין השמאל הישן לבין השמאל החדש. אין פלא שבלשון המדוברת לא אומרים 'שמאל חדש' (מונח שהיה מקובל עוד בשנות השבעים) אלא מדברים על שמאלנות ('רב מילים' – המילון השלם החדש של יעקב שוויקה, אומר: "שמאלני, בישראל לרוב בנימת גנאי").
שורשי השמאלנות הישראלית הם בשמאל החדש האירופי שהחל להתגבש באנגליה לאחר מבצע סיני, והגיע לשיאו בארצות-הברית שהביאה לסיום מלחמת וייטנאם.
לישראל הגיע השמאל החדש קצת באיחור. תחילה הוא מצא את ביטויו בתנועות קיצוניות קיקיוניות נוסח 'מצפן', שהיו אנטי-ציוניות במוצהר. בהמשך התגבשה התפיסה של השמאל החדש בתנועות פוליטיות לגיטימיות, אליהן עברו גם אישים מן השמאל הציוני הישן. התגבשות זו החלה בראשית שנות השבעים בכמה תנועות:
תנועת 'מוקד' היתה ברית בין המפלגה הקומוניסטית (מק"י) בין קבוצת תכלת-ארום שפרשה ממפ"ם, בראשות מאיר פעיל. האלמנט הציוני שבראשות מאיר פעיל גבר וזו היתה התנועה הציונית הראשונה שתמכה בכינון מדינה פלסטיניית. אחרי 'מוקד' באה תנועת 'של"י', שאיגדה את אנשי 'מוקד', קבוצות יוניות ממפלגת העבודה בראשות לובה אליאב, 'הפנתרים השחורים' וחברי תנועת 'העולם הזה'. במפלגה היו חברים גם אישים כמו עמוס עוז, א.ב. יהושע ואחרים השייכים לקונסנזוס הציוני. תנועה זו התפוררה בשנות השמונים. אבל אין ספק שהיא נתנה הכשר לרעיונות שהיו מוקצים מחמת מיאוס בשמאל הציוני הישן.
התנועה היחידה שפרצה לעמדת כוח במפה הפוליטית היא 'התנועה לזכויות האזרח', שהוקמה ב-1973 על ידי שולמית אלוני. בשנות השמונים הצטרפו אליה רן כהן משל"י, מרדכי בראון ודדי צוקר מ'שלום עכשיו' ויוסי שריד ממפלגת העבודה.
השמאלנות הישראלית
*הם התרחקו מאוד מן היהדות. כמו בכל הכללה, גם בזו יש יוצאי דופן. לובה אליאב היה יהודי שורשי מן הסוג של השמאל הישן. שולמית אלוני היא חצי רבנית בידע ההלכתי שלה. אבל על הציבור הנוהה אחריהם אפשר בהחלט לומר כי התרחק מאוד מן היהדות. הם אינם שונים מכלל הציבור החילוני בישראל, שמערכת החינוך הישראלית השכיחה ממנו את יהדותו. אך בקרב ציבור זה החילוניות היא דגל. המושגים היהודיים היחידים המוכרים להם הם אלו שבהם הם נלחמים- שבת בכביש בר-אילן, קולנוע בשבתות, דיני אישות. הם אדישים לתשעה באב וליום-הכיפורים, אוכלים חזיר בלי להכעיס, חמץ בפסח אינו דווקא אלא סתם אדישות של חול. תשעה באב לא אומר להם כלום, ועכשיו אפשר גם לשבת בבית קפה.
*הם התרחקו מן הציונות. חלקם מודים בפה מלא שאינם ציונים. חלקם יתקוממו נגד הגדרה זו. אך השמאל החדש מעצם הגדרתו – הכרתו בישות פלסטינית, אי הכרתו בזכותנו על הארץ – הופך אותו ללא ציוני בפועל. 'לא ציוני' במושגי השמאל הציוני הישן.
*הם סלון מהפכנים. רובם אינם מוכנים לצאת מן הסלון ליותר מהפגנה גדולה, מצעד של דגלים שחורים, עמידה בצמתות. המונח 'הגשמה' לא קיים במילון שלהם. לא פעם הביעו קינאה במעשי ההגשמה של 'גוש אמונים', אבל כעסו על יעקב חזן כשאמר כי 'גוש אמונים' הם ממשיכי ההגשמה של השמאל הישן.
*האידיאולוגיה שלהם שטחית. גם הכללה זו מחייבת תיקון. מאיר פעיל הוא היסטוריון רחב אופקים. אמנון רובינשטיין, ד"ר גדי יציב, ורבים אחרים בשמאל הישראלי הם אנשי רוח בעלי שיעור קומה. אך הציבור של השמאל החדש הוא נבער לא רק מיהדות, אלא גם מן היסודות ההגותיים שפותחו בשמאל החדש והישן בעולם. מכל מקום, אין להשוות את העמקות והיסודיות של של השמאל הציוני הישן לאלה של השמאלנות החדשה.
אסון ההמרצה
השמאל החדש אמור היה להיות הערת שוליים זניחה בהיסטוריה של הציונות. משקלו הסגולי אינו גדול ממשקלו של וירוס. אך הוירוס הזה חדר ללב המערכת, ללב ליבה של תנועת העבודה הציונית. הוא התנחל שם והשתלט על התנועה. הסיסמה "יומרץ רבין" נשמעה בשעתה כבדיחה אך הפכה לעובדה הרת אסון. אייבי נתן, האידאליסט החביב, ישב בכלא על שנפגש עם יאסר עראפת. שמעון פרס ויצחק רבין קיבלו על כך פרס נובל לשלום.
התנערות טוטלית מן המדינה
איך אדם נהיה שמאלני?
לכאורה התשובה לשאלה זו פשוטה. אדם שוקל שיקול רציונלי ומגיע להכרעה רציונלית וכך הוא מגבש את דעותיו הפוליטיות – על דמותה של מדינת ישראל, היחס ל'תהליך השלום', היחס לדת ולתרבות. לא זה המסלול, אומר לי בחור אינטליגנטי צעיר. תהליך הפיכתו של אדם לבעל מעמד של שמאלני מוצהר אינו מתחיל ברציו ובבדיקת אלטרנטיבות. הוא מתחיל בשאלות של דימוי עצמי, ומסתיים בהכרעה לא רצונית כמעט של עמדה פוליטית. צעיר, אשר אך זה עמד על דעתו, שואל עצמו: איך אני רוצה להיראות, מה הדימוי העצמי שלי. הצעיר אומר לעצמו, אני רוצה להיות ולהיראות:
*אינטיליגנטי
*משכיל (גם אם לא כל כך הצלחתי בלימודים)
*מוסרי
*נאור
*מתקדם (זה תמיד באופנה)
*לבוש זרוק, ג'ינס קרוע, עגיל באוזן
*אשכנזי (גם אם ההורים שלי לא באו מפולניה)
*מתמצא במה שהולך בעולם הזמר והפופ.
*גר בשינקין או ברמת-אביב ג' או בשכונות הנושקות להם, או לפחות מתחכך בכאלה (גם פלורנטין הולך).
*עוסק במקצוע שהוא IN. היום זה כל מקצועות התקשורת – רדיו, טלוויזיה, עיתונות, אך גם דוברות, פירסום, יחסי ציבור, שיווק, קידום תדמית, ייעוץ לפוליטיקאים. היי טק, מינהל עסקים וכלכלה ורצוי קריירה אקדמית. רק לא צווארון כחול.
אם כך אני רוצה להיראות ולהיות, מה צריכות להיות ההשקפות הפוליטיות שלי? – כמובן שמאל.
שהרי אם אביע השקפות ימניות איחשב בעיני זולתי לציוני, גזעני, בן עדות המזרח, דתי, עולה מרוסיה – בקיצור, כל הדפוקים והמאוסים בחברה. זה לא בשבילי.
47. קריאתי הפשוטה לשבט השמאל – רדו מהארץ או בשפה שלכם – תהגרו!!! / רונן שובלבתגובה להודעה מספר 0
נמושות - רדו מהארץ!
בשנת 1976 התייחס רבין ליורדים מהארץ כ"נפולת של נמושת". היום, אלו שמכנים עצמם ממשיכי דרכו, קוראים לירידה מהארץ – "הגירה". הם מקלפים כל רובד של משמעות ממעשי האדם, ונותרים עם המעשה עצמו – חלול מכל ערך מוסרי. ההתפשטות הזו מערכים, נעוצה ברבדים עמוקים יותר.
היום הצאצאים הרוחניים של דוד בן-גוריון, מסתכלים בתיעוב וחלחלה על שורה של מעשים ורעיונות ציונים שהגיעו מליבה של מפא"י ההיסטורית, כגון תוכנית המיצפים לייהוד הגליל. היום, יהוד הגליל והנגב נתפס על ידי אותם החוגים ממש כמעשה גזעני ופסול. הציונות עצמה, כפי שהם מטיבים להסביר באוניברסיטה הנושאת את שמו ראש הממשלה הראשון, היא מפעל קולוניאליסטי. ובוודאי שאמירתו של ברל כצנלסון לפיו "המפעל הציוני הוא מפעל כיבוש." מסבה להם אי-נחת עצומה.
כיצד הגענו עד הלום?
יש סיבה עמוקה לתופעה, שתחילתה בנטישת מסורת ישראל, וסופה במוכנות נפשית להתבוללות בעולם המערבי. שלוש אמירות של ראשי והוגי אליטת השמאל הציונית המודרנית שמצביעים יחדיו על משהו רע מאוד שעובר על השמאל הציוני. הציטוט הראשון שייך לבן כספית, עת הסביר למה הוא מצדיק הטלת חרם על ישראל: "אני מכיר את השינוי הזה מקרוב, מכיוון שהוא קורה גם אצלי. כשאני מבין שהסיכוי לשכנע את הישראלים שחייבים להיפרד מהפלסטינים הולך ומתפוגג.
כשכל זה מתרחש מסביב, מתגנבת לפעמים התקווה שהעולם הנאור יעשה עבורנו את העבודה... ככל שחולף הזמן, מתברר שיכול להיות שנצטרך שמישהו, או משהו, יכפו את זה עלינו."
ארי שביט, עוד נציג של אליטת השמאל הציוני המתפוררת, סיפר במאמר שפרסם לאחרונה ב"הארץ" כי בבית הלבן לא אוהבים את נתניהו, ועומדים להפנות כתף קרה לישראל משום שהיא "נמצאת בצד הלא נכון של ההיסטוריה".
את "הצד הנכון" של ההיסטוריה אליבא דהאליטה הישנה היטיב להגדיר רון פונדק, אדריכל הסכם אוסלו. שאמר בנובמבר 2013: “אני רוצה שלום כדי שתהיה ישראליות. השלום איננו מטרה בפני עצמה, אלא אמצעי להעביר את ישראל מעידן אחד לעידן אחר. לעידן של מה שאני מחשיב כמדינה נורמלית. ישראליזציה של החברה במקום ייהוד שלה יאפשרו לשלב את הלאומיות היהודית, שגשוג התרבות הישראלית, הפרדת הדת מהמדינה ושוויון מלא למיעוט הערבי בישראל”.
נטישת הדרך הציונית הקלאסית
אבותיהם הרוחניים של נציגי שבט השמאל הציוני, היו מתחלחלים מהעמדת הישראליות כניגוד ליהדות. או כמו שניסח זאת שמעון פרס לאחר הפסדו בבחירות 1996 לבנימין נתניהו: "היהודים ניצחו את הישראלים".
השמאל הישראלי החדש, ניתק עצמו מהיהודי ההיסטורי. לשם כך הוא מבקש לברוא מחדש את המושג "ישראל". במשך אלפי שנים היינו בני ישראל – בניו של יעקב אבינו, ולכן אנו נקראים "עם ישראל". אבל ברוח רעיונותיו של פרס ופונדק, ה"ישראלי" איננו עוד בן לעם העברי, אלא יצור חדש שהוא פונקציה של האזרחות הניתנת במדינת ישראל.
"הישראלי" הזה, איננו מבקש עוד לממש את חלום הדורות של שיבת ציון. הוא לא מבקש כמו נביאי ישראל וכמו דוד בן גוריון גאולה בדמות מדינה יהודית שמקימה חברת מופת שהיא "אור לגויים".
כמו שעמוס עוז אמר: "מדינה לא יכולה להיות יהודית כמו שכיסא לא יכול להיות יהודי". השמאל המתבולל הזה מצוי כל כולו בהווה. היחס שלו אל הזמן והמרחב הוא פונקציונלי. אין לו יחס רגשי אל הזמן והמרחב, אין הוא מרגיש עצמו מחוייב אליהם, אלא מבקש לכפות עליהם את רצונו. והרצון הוא לייצר התבוללות קולקטיבית. זהו המעבר מ"עידן לעידן", הקמת מדינה נורמלית, לא עוד אור לגויים, לא עוד תחיה תרבותית, לא עוד חזרה לחיים ההיסטוריים של העם היהודי, אלא אפשרות למימוש עצמי של כל פרט ופרט בחברה שמנוכרת לחזון הדורות.
האליטה הישנה הזו חושבת על עצמה במונחים קוסמופוליטיים, היא מתבלת את שפתה בכמה שיותר לועזית, ומבקרת במנהטן יותר מבירושלים.
אלה שמתעקשים יותר מכולם לשמור על הזהות והמשכיות של המפעל הציוני – המתנחלים - מפריעים להגשמת חזון ההתבוללות הקולקטיבית, ולכן הם מסומנים כ"אחר" האולטימטיבי. ככזה שמותר וראוי, לגרשו וליטול ממנו זכויות אדם, וזאת ללא שום קשר ליהודה ושומרון, אלא בגלל החזון האלטרנטיבי שהוא מייצג.
כפי שניסח זאת, יאיר לפיד שנה לאחר ההתנתקות: "זה מעולם לא היה קשור לפלסטינים, לדמוגרפיה, לשאיפה להסדר שלום, לתשישותו היחסית של צה"ל או לכל אחד מן ההסברים שניתנו לנו...מדוע היה דחוף וחשוב כל כך למדינת ישראל להתפנות מעזה...זה לא היה למרות המתנחלים, אלא בגללם. לאמיתו של דבר איש לא רצה להתנתק מהם, אלא רק ללמדם שיעור בצניעות, ואולי גם בדמוקרטיה".
כך הדמוקרטיה, זכויות האדם ושאר הערכים המהוללים שהשמאל אוהב להתבשם בהם ולהטיף בשמם, הופכים, כאשר הציבור הישראלי מסרב להתבולל מערכים חשובים, לכלים פונקציונליים שאמורים לשרת מטרה – הפיכת מדינת ישראל ממדינה יהודית, למדינה "נורמלית" שפירושה, לא יהודית.
התופעה הזו מתרחשת בזרם הנהר של השמאל הישראלי בקצבים שונים, זרמים מהירים מושכים ומאתגרים ללא הרף את הזרמים האיטיים המשתרכים אחריהם. הזרמים הקיצוניים והמהירים זועמים על העם, שמסרב ליישר איתם קו, ומבקש לשמור על זהותו העצמית.
מכאן מגיעה נטישת הדמוקרטיה של השמאל, שכן הישראלים מתעקשים להמשיך להיות יהודים, ולכן אין בררה, אלא כל מה שנותר זה לקוות שהעולם "יעשה בשבילנו את העבודה", ירמוס את רצון הרוב ואת חלום הדורות. לכן אותם ישראלים מטיפים להחרים את ישראל, ומאשימים את צה"ל בפשעי מלחמה, ואת ישראל במדיניות אפרטהייד, קולוניאליזם וכיבוש.
קריאתי הפשוטה – רדו מהארץ או בשפה שלכם – תהגרו.
אם אנחנו כל כך רעים, כל כך גזעניים, כל כך דוחים, עובדי אלילים, חולי אדמופליה, חשוכים פאשיסטים וגזענים, ושאר הגינויים שאתם מטיחים בנו יומם וליל, הניחו לנו. היהודים, כפי שבחרתם לנסח זאת, ניצחו-מנצחים-וינצחו את הישראלים.
הבינו – כמה שלא תטיפו לנו בקול המתנשא שלכם שברית מילה היא התעללות בילדים חסרי ישע – אנו נמשיך למול את בנינו; גם אם תסבירו לנו שהכותל זה בסך הכל קיר – נמשיך להתרגש כשנגיע אליו; הארכיאולוגים וההיסטוריונים שלכם לא יהפכו את דוד המלך, גיבור ישראל שלנו, לשיח' בדואי שלכם; והחזיר – ימשיך להגעיל אותנו, למרות ביקורת המסעדות של עיתון 'הארץ'.
כן, נמשיך לעשות קידוש בערב שבת, לחגוג את סדר פסח, ובכלל נאמין ברעיונות מוזרים של מוסר וערכים למרות הגל הפוסט-מודרני שאתם חיים בתוכו.
גם אם תמשיכו לראות בנו ריאקציונים, בורים, מיליטריסטים, גם אם תקראו לנו סחים, שמרנים, לאומנים ושאר כינויי הבלע שלכם, אנחנו נמשיך להתרגש בשירת התקווה, אנחנו לא נעים בחוסר נחת בשורה "נפש יהודי הומיה", אנחנו נמשיך להיות גאים כשדגל ישראל מונף אל-על, ונימי הנפש שלנו מחוברים לסמל המדינה – מנורת המקדש.
שומו שמים, אפילו שלדידכם צה"ל הוא צבא כיבוש בלתי מוסרי, ולמרות הבוז שלכם ותמיכתם בסירוב והשתמטות, אנחנו נמשיך להיות גאים בצה"ל ששומר עלינו בימים ובלילות, גם אם תקראו לנו מיליטריסטים חולניים, זה לא ישנה דבר. אנחנו נמשיך להיות גאים בלוחמים שמסכנים את חייהם למען העם היהודי והמפעל הציוני, למרות הכספים הזרים שלכם הפועלים למתג אותם כפושעי מלחמה על מדים.
הפנימו – אין לנו תקנה. יהדות עבורנו זה לא פולקלור – זו דרך חיים. יש לנו ערכים משלנו, תרבות משלנו, שפה משלנו, מדינה משלנו ואנחנו לא מתכוונים לוותר עליהם. רוצים להתבולל כאינדיבידואלים, בבקשה, לכו על זה – אבל העם היהודי, כקולקטיב, מקיא את הרעיונות הבזויים שלהם – ורואה בכם, ממש כמו רבין ב 1976 - "נפולת של נמושות". אבל מה אכפת לכם, הרי גם כך אנחנו בזויים בעיניכם.
אתם שמאמינים שאנחנו נמצאים "בצד הלא נכון של ההיסטוריה", פשוט הַרימו ידיים, עִזבו את ההיסטוריה הפגומה שלנו, קחו את הרגליים והפקלאות, ולכו לברלין, ברצלונה, לונדון או ניו-יורק.
במקום להקדיש את חייכם בלהילחם בנצח ישראל, לכו עשו חיים בגולה – דרך צלחה, המפתחות בפנים.
תבינו. כבר 3,500 שנים מאז אברהם אבינו, אומרים לנו שאנחנו בצד הלא נכון של ההיסטוריה. לכן קראו לאברהם "העברי", מכיוון שהוא ועולמו התרבותי בצד אחד של ההיסטוריה, וכל העולם בעֵבֶר השני.
אנחנו, היהודים, הרוב המוחלט של עם ישראל, נמשיך ללכת בדרכו של דוד בן גוריון שלימד אותנו כי: "גם אם ישימו על כף אחת של המאזניים את כל האידיאלים שבעולם, ועל הכף השנייה את קיום ישראל – אבחר בקיום ישראל, כי לא המתים יהללו יה".
1.ישראל היא מדינת מצודה צלבנית מערב אירופאית שיש בה רוב כושי-ערבי (כמו אירופה וארה"ב) ובה שולטת כנופית פיאודלים צלבנית סוציאליסטית לבנה (ששולטת גם בארה"ב ואירופה כשם שעושים העלוואים בסוריה וההאשמים בירדן).
מדינה יהודית איננה מדינה שבה שולטים אשכנזים סוציאליסטים שאינם יהודים.
אלה שרוצים מדינה יהודית לא מיוצגים בכנסת ולא בשום מקום אחר.
אלה ששולטים כאן רוצים ישות מערב אירופאית,מולטי אתנית, שתה היא ליברליזם נשלטת בידי מיעוט סוציאליסטי לבן.
מה עושה גדעון סער בליכוד ?
מי שחושב כמו מרצ,שישב במרצ.
כנ"ל לגבי יעלון או ביבי או הנגבי.
וכל הדיונים האלה נכפים בכוח גם על ישראל וגם על הצד הערבי.
2.קשה להם עם 'עליה', זה לא מושג מתאים ל'מדינת כל אזרחיה'.
3.תשובה לבן כספית שמפלרטט עם רעיון החרם על ישראל / רונן שובל
קראו והפיצו:
לתסמונת הכשל החיסוני של השמאל הישראלי יש מוטיבים קבועים. רעיונות קיצוניים שנתפסים תחילה כמטורפים, מקודמים באינטנסיביות ובעקשנות על ידי מספר אנשים, שמתארגנים בקבוצות, מקימים ארגונים, זוכים למימון ממדינות זרות, מקבלים פידבק דיספרופורציוני מאליטות "נאורות" שבתחילה רק מדווחות על התופעה.
עם החתימה על העצומה נגד ישראל באיזושהי אמתלה מזדמנת, אליה מצטרף "איש רוח" סוג ז', הארגון מזמין שורה של עיתונאים ומובילי דעת קהל לארוחת ערב וקוקטיילים בשגרירות הזרה, להרצאה אודות הרעיון המסוכן, ואז העיתונאים "החושבים" מהעיתונים הקיצוניים, מפסיקים לסקר את התופעה ומתחילים להזדהות איתה. בהתחלה הם רק מבינים את העמדה הקיצונית והסהרורית, אח"כ הם כבר מקדמים אותה באינטנסיביות של מיסיונרים נוצרים במאה ה-17.
ואם עיתון הארץ אמר, אז העורכים בגל"צ ובערוץ 10 מתייחסים ברצינות, ואלו בתורם משפיעים על הפוליטיקאים, וכך רעיונות קיצונים נוגסים שוב ושוב בשמאל הציוני, שבעקבות זאת הולך ומצטמק לאורך השנים.
השמאלן הציוני לא מסוגל להגיד לשמאלן הפוסט-ציוני – עד כאן! שכן כאשר מי ממנהיגיו אומר זאת, ישר הוא מותקף על ידי התקשורת והאליטה כחשוך, כפאשיסט וכימני רחמנא ליצלן. ראה ערך בוגי יעלון, או בן-דרור ימיני. וכאשר השמאל נסחף שמאלה, גם הימין בתורו, בגלל נחיתות פסיכולוגית, נגרר אף הוא. ולכן גזרה נגזרה על שמאלן שרק עומד במקומו, ולא נסחף עם העדר, אל עבר מחוזות אובדננו, להפוך תוך עשור או שניים, לפעיל באגף הניצי של הליכוד. ומעניין לחשוב איפה בשיח הציבורי היו ממתגים היום את רבין שאמר כשנה לפני שנרצח בראיון לנחום ברנע: "אם ניתן לערפאת מדינה משלו, הוא ייקח גם את המדינה שלנו איתו".
התהליך הזה של ריסוק הקונצנזוס הציבורי, בא לידי ביטוי למשל בהפיכת ארגון שחרור פלסטין, שאחראי לרצח אלפי יהודים, לשותף לשיג ושיח, זאת תוך כדי הפיכת העבריין אייבי נתן לגיבור תרבות; או למשל דרך ההסכמה הרחבה על הקמת מדינה פלשתינאית, רעיון שהיה בתחילה מקובל על חוגים צרים מאוד בשמאל הסהרורי, ואפילו מר"צ היו נגדו; או כרסום בהסכמה הרחבה מקיר אל קיר שהיתה עד לפני כמה שנים בעניין שלמות ירושלים המאוחדת לנצח נצחים.
*
לפני כמה שבועות, אחד הנציגים הרהוטים והמוערכים ביותר של השמאל הציוני הראה סימנים של רפיון רוח מעציב.
בן כספית, שבמסגרת הגילוי הנאות אציין שמעבר לזה שאני חייב לו הרבה מאוד, אני מיודד איתו, פירסם מאמר באתר "אל מוניטור", בו כתב אודות החרם על ישראל.
כספית כתב את הדברים הבאים: "עד לאחרונה, רק הקצה הרחוק ביותר של השמאל הפוסט-ציוני העלה בדעתו לתמוך או לקרוא לעולם להחרים (את ישראל)...
החברה הישראלית היתה לאורך השנים מאוחדת ומגובשת סביב ההתנגדות הנחרצת לחרמות...הקריאה לחרם היתה נחלתם של כמה מרצים שמאלנים קיצונים וכמה ארגונים קיקיוניים של שמאל קיצוני...שחברו לחברי הכנסת הערבים - ישראלים...
אישית, לאורך כל השנים, התנגדתי התנגדות נחרצת לקריאות החרם השונות על ישראל. ארגונים ישראלים שתרמו או קראו לקריאות כאלה, נחשבו בעיני למוקצים מחמת מיאוס...בשנה האחרונה מתחיל בישראל, וגם אצלי, שינוי קל. כרגע, הוא עדיין בלתי נראה לעין בלתי מזויינת. קשה להבחין בו. הוא עוד לא פומבי. ועדיין, זה קורה. קולות מהוססים, שמתעקשים בשלב הזה לשמור על אנונימיות, מתוך השמאל הלגיטימי ואפילו המרכז הפוליטי בישראל, מתחילים להשמיע דעה אחרת. הדעה הזו נובעת מייאוש...
עד עכשיו האמינו רבים בישראל שצריך לתת לצדדים להתדיין...רבים בישראל מתחילים להאמין שאין לניסיון הזה תוחלת. שהמתנחלים והלובי העוצמתי שלהם הצליחו לייצר מציאות בלתי הפיכה....התחושה בשמאל ובמרכז הישראלים היא שהמתנחלים ניצחו...הייאוש הזה מוביל אנשים למסקנות חדשות...האנשים האלה מתחילים לדבר...על תקוותם שהעולם ייטול יוזמה ויציל את ישראל מעצמה. שהאירופים יטילו חרם. אולי גם האמריקאים. שרק ככה, בכוח, יצליח העולם לשכנע את ישראל שהמצב הנוכחי לא יכול להמשיך...אני מכיר את השינוי הזה מקרוב, מכיוון שהוא קורה גם אצלי...כשכל זה מתרחש מסביב, מתגנבת לפעמים התקווה שהעולם הנאור יעשה עבורנו את העבודה..."
בשביל שלא ישתמע שכספית קורא לחרם על ישראל נצטט גם מסוף המאמר: "אני עדיין מתנגד לחרמות, מכל הסוגים והכיוונים...אני לא חושב שצריך לקרוא לאירופים להחרים אותנו, אבל אם וכאשר הם יעשו את זה, ניתן יהיה להבין את עמדתם."
* הייאוש שאותו מבטא כספית, בכישרון רב, הוא הלכה למעשה ייאוש מהדמוקרטיה הישראלית. זו הדרך של השמאל הקיצוני להחריב את הדמוקרטיה הישראלית. בשם אידיאלים נשגבים אך שנויים במחלוקת, השמאל הקיצוני מבקש לפנות החוצה על מנת לרמוס את רצון העם כפי שהוא בא לידי ביטוי בבחירות. החרם הוא הוא המקבילה הרעיונית של השמאל האנטי-ציוני אנטי-דמוקרטי, לרעיון סירוב הפקודה של הימין האנטי-ציוני אנטי-דמוקרטי.
בשני המקרים, הניצים, מיואשים מכך שהם מפסידים במשחק הדמוקרטי, שוברים את הכלים, ומבקשים לאנוס את מדינת ישראל לקדם את המדיניות הפוליטית שהם מאמינים בה – על חשבון הדמוקרטיה הישראלית וכך מובילים לאבדונה.
דמוקרטיה לא יכולה לחיות עם הרעיון המבקש המתנשא לפיו יש "להציל את ישראל מעצמה", מי שמאמין ברעיון הדמוקרטי, לא מבקש לכפות את ערכיו בכוחניות, אלא מנסה שוב ושוב לשכנע את המצביעים בקלפי בצדקת דרכו, וכן מכיר ומקבל את הכרעת הרוב, גם כאשר זו איננה תואמת את תפיסת עולמו.
48. מפלגת העבודה החליטה להעדיף לתמוך במחבלים במקום לתמוך במשפחות שכולות / שובלבתגובה להודעה מספר 0
השמאל הציוני נטש את ערכיו
רונן שובל על תמיכת מפלגת העבודה במחבלים ורצון לשלם להם משכורות: השמאל הציוני נטש את ערכיו
"אובדן הערכים של השמאל הציוני, מביאה לקמילתו. מצד אחד השמאל מתבטל נפשית ואינו מסוגל להתמודד מוסרית עם הטיעונים האנטי-ציונים מבית היוצר של רחוב שוקן. ומצד שני הוא אינו מסוגל להתחדש ולהציע הצעה יהודית רלוונטית לחברה הישראלית. כך הוא נכנס למצב של היגררות אחרי הגורמים הקיצונים הקוסמופוליטיים וככל שהוא נגרר יותר ומתנתק יותר מהזרם המרכזי של החברה הישראלית, הוא מתכווץ פוליטית..."
קראו כיצד קרה שמפלגת העבודה החליטה להעדיף לתמוך במחבלים במקום לתמוך במשפחות שכולות. לקרוא ולא להאמין.
קמילת השמאל הציוני/ רונן שובל
אחד האסונות הגדולים של הפוליטיקה הישראלית הוא התכווצותו המבהילה של השמאל הציוני הישראלי. השמאל הציוני שבמידה רבה הקים את מדינת ישראל, נטש את ערכיו.
אידיאל הטיפוס של החברה הישראלית השתנה. פעם היה זה הקיבוצניק, גואל הקרקעות והשומר, בית אלפא ונהלל, תל עדשים, העשיה הנמרצת ומעוררת ההשראה של דוד בן גוריון, ההגות המופלאה והעשירה של א.ד.גורדון וברל כנצלסון, נתן אלתרמן ואליעזר שביד, והאמונה בצדקת הדרך וההנהגה של רבין, אבא אבן ויגאל אלון.
אבל בשנים האחרונות השמאל הציוני נקרע. המציאות ניתצה ללא רחם את האידיאל הכלכלי, הקיבוצים הופרטו, והחלומות השתנו.
לא עוד חברת מופת, אלא חלום על אקזיט בהיי-טק כאחרון הקפיטליסטים. ויחד עם האידיאל הכלכלי שננטש, ננטשה גם הליבה הציונית-לאומית של השמאל הציוני.
בשבוע שעבר קראתי לשמאל האנטי-ציוני, זה שרואה במדינת ישראל מפעל שנאה קולוניאליסטי, כזה שראוי לחרם וגינוי, לרדת מהארץ. בעבר אני לא הייתי צריך לעשות זאת, בעבר השמאל-הציוני הוא זה שהיה יודע יפה יפה להקיא מתוכו את "נפולת הנמושות".
אובדן הערכים של השמאל הציוני, מביאה לקמילתו. מצד אחד השמאל מתבטל נפשית ואינו מסוגל להתמודד מוסרית עם הטיעונים האנטי-ציונים מבית היוצר של רחוב שוקן. ומצד שני הוא אינו מסוגל להתחדש ולהציע הצעה יהודית רלוונטית לחברה הישראלית. כך הוא נכנס למצב של היגררות אחרי הגורמים הקיצונים הקוסמופוליטיים וככל שהוא נגרר יותר ומתנתק יותר מהזרם המרכזי של החברה הישראלית, הוא מתכווץ פוליטית.
קמילת השמאל הציוני היא אסון של ממש לחברה הישראלית כולה. כאשר הזרמים התרבותיים האנטי-ציונים הם אלו שקובעים את הטון, השמאל מזוהה עם סימפטיה לאויב, ואז השמאל הופך למילת גנאי. אחי לשמאל הציוני – עוז לתמורה בטרם פורענות. יקום נא בדחיפות הפוליטיקאי השמאלני האמיץ ויזעק: עד כאן. יקום נא איש הרוח השמאלני וינשים את הרוח הציונית במחנה.
***
כרוניקה של התבטלות - והזדמנות לשינוי
בעקבות המשא ומתן עם הרשות הפלסטינאית ממשלת ישראל החליטה על שורה של צעדים "בוני אמון". אחד המופרכים שבהם הוא ההחלטה לשחרר מחבלים. במסגרת הנפילה החופשית במדרון המוסרי, משוחררים גם מחבלים ישראלים בעלי תעודות זהות כחולות. עם שחרורם המוקדם מהכלא, אחרי שהשלימו לימודים על חשבוננו, המחבלים, אותם אלו שרצחו בדם קר יהודים, מקבלים מהביטוח הלאומי מתנות. ביניהן: מענק שחרור, משל היו חיילים משוחררים, וגם פינוק חודשי בדמות תשלומי ביטוח לאומי קבועים. כלומר המשפחות של הנרצחים, מעבירות באמצעות כספי המיסים שלהן, תשלומים ישירים לרוצח.
יו"ר הקואליציה ח"כ יריב לוין, החליט לנסות ולהפסיק את הביזיון הזה, וביקש לקדם הצעת חוק שתפקידה לעצור את האבסורד של הענקת מענקים כספים למחבלים משתחררים.
בדברי ההסבר להצעת החוק, שעברה קריאה טרומית ברוב מוחץ 54-22 נאמר כי "מדינת ישראל מתמודדת מזה שנים ארוכות עם התופעה הקשה של אזרחים ישראלים ותושבי קבע בפיגועים, פעולות טרור ופעולות חבלניות.
בד בבד, נאלצה ישראל לבצע מספר פעמים שחרור מוקדם של אסירים ביטחוניים לרבות תושבי קבע. מצב בו אסיר ביטחוני משוחרר טרם ריצוי תקופת מאסרו, בין היתר במסגרת עסקאות הנעשות עם ארגוני טרור, ובה בעת מקבל כתוצאה משחרורו המוקדם הטבות וכספים מקופת המדינה הינו מצב אבסורדי אשר אין להשלים עמו".
לפי הצעת החוק, אין מדובר על שלילה תמידית של הביטוח הלאומי, אלא על שלילה זמנית בלבד, רק למשך התקופה בה היה אמור להמשיך ולרצות את מאסרו. זאת משום שאם לא היה זוכה לשחרור מוקדם, הרי שכאסיר לא היה זכאי לתשלומים מהביטוח הלאומי.
מי יכול להתנגד להצעת חוק מוסרית שכזו?
מסתבר שיש בכנסת ישראל 22 חברי כנסת כאלה. ח"כ מצנע ממפלגת התנועה התנגד להצעת החוק, רציתי לשאול אותו אם הוא יצא מדעתו, אבל בשיחה קצרה עם הדוברת שלנו היא טוענת שמדובר בטעות אנוש. קורה, מתבלבלים.
הלאה, נותרנו עם 21 חברי כנסת, ערבים + מר"צ + עבודה שלא מתביישים בזה שהם תומכים במחבלים משוחררים.
מחברי הכנסת הערבים אין לאף אחד שום ציפיה מוסרית. פניתי למר"צ ולמפלגת העבודה. אחת הדוברות של מר"צ התקוממה שדיברתי איתה בטלפון על מחבלים. הם לא מחבלים, הסבירה לי, הם אסירים. הבנתם את זה? המפלגה הזו אבודה.
פניתי למפלגת העבודה. ח"כ איתן כבל הוא יו"ר הסיעה ואחראי להצבעות בכנסת. מסתבר שהיה דיון סוער במפלגה בנוגע לעניין. זו בשורה אופטימית, יש כמה חברי כנסת נורמליים במפלגה. אבל הנורמלים הפסידו. הקיצוניים ניצחו.
ביקשתי מח"כ כבל נימוקים להחלטה, אלו הנימוקים העניינים: "באופן עקרוני אנו מתנגדים לענישה קולקטיבית. ילדיו של אותו מחבל לא אשמים בזה שאביהם ביצע מעשים נתעבים ולא צריכים להיענש על כך. פעולה מהסוג הזה אינה משיגה שום מטרה זולת נקמנות". הגיבוב העילג של התירוצים הרדודים והלא סבירים הללו, היא הזדמנות לשמאל-הציוני שעוד נמצא במפלגת העבודה. לא מדובר על סוגיה מרחיקת לכת, אתם לא נדרשים, כמו רבין, לשחרר את ירושלים, או כמו חיים הרצוג לקרוע את החלטת האו"ם שהציונות היא גזענות, בסה"כ נדרש מכם, להביע בפומבי את העמדה המוסרית שלכם. תמיכה פומבית במשפחות של הנרצחים ולא ברוצחים בני עוולה.
49. משיחיות טִירְדוּנִית: עיסוק אובססיבי במשיחיות השלום / ד''ר ישראל בר נירבתגובה להודעה מספר 0
ה"מחמאות" ששר הביטחון, יעלון, נתן למזכיר המדינה האמריקאי, ג'והן קרי, בשיחה עם עיתונאי שלא נועדה לפירסום, גרמו לסערה דיפלומטית (הוא כינה אותו משיחיות טִירְדוּנִית). מי שסומך על עיתונאי שיעמוד בדיבורו, במיוחד כאשר מדובר בכתב של "הארץ", כנראה שחי בעולם אחר. אבל לא זה נושא הדיון. דבריו של יעלון גרמו לתגובות בארץ ובעולם, מכל הכיוונים. המאמר הנוכחי יתרכז בתגובות בישראל לדברי יעלון. התגובות של וושינגטון הרשמית מראות עד כמה המימסד שם תלוש מהמציאות המזרח תיכונית. למעשה הדבר היחיד שאפשר לאמר עליהן הוא מה שרואים מכאן לא רואים משם.
ליעלון קרה מה שמכונה בעולם הדיפלומטי מעידה קינסליאנית (a Kinsleyan gaffe) – הוא נכשל באמירת האמת. בפוליטיקה, אמירת האמת היא חטא בל יכופר. כלל יסוד בפוליטיקה הוא האמת כואבת. השקר מרגיע (מקורו של הביטוי הזה הוא הבלוג חדשות בן-עזר). פוליטיקאי שאומר את האמת הוא במקרה הטוב פוליטיקאי גרוע, "לא דיפלומטי". אבל יותר מתמיד, פוליטיקאי כזה הוא בחזקת בריון גס רוח, יצור שמקומו לא יכירנו במסדרונות הדיפלומטיה. בעבר ה"כבוד" הזה היה מנת חלקו של שר החוץ, אביגדור ליברמן. עכשיו הגיע תורו של יעלון. כך עוברת תהילת עולם (sic transit gloria mundi).
את התגובות בישראל אפשר למיין לפי המגיבים. היו התגובות של ישראל הרשמית - ראש הממשלה ומשרד החוץ. להם למעשה לא היתה ברירה. כולם יודעים שהסיבה לביקוריו התכופים של קרי באזור היא אהבתו לשווארמה (הגירסא של המאכל הזה אותה ניתן למצוא בארצו של הדוד סם עשויה מבשר תרנגול הודו ולא מבשר כבש, וזה לא אותו הדבר), אבל הם חייבים לשחק את המישחק ולהעמיד פנים כאילו הם מאמינים שקרי בא לעשות שלום. מאחר ואלו תגובות מובנות מאליהן במסגרת "כללי המשחק", אין שום סיבה לראות בהן מה שהוא מיוחד.
במקביל היו התגובות של האדם ברחוב. כאן הביטוי בו השתמש יעלון - משיחיות טִירְדוּנִית (טִירְדוּן הוא התרגום העברי הרשמי של המונח אובססיה), לא הותיר רושם מיוחד. ברחוב לא מתייחסים בכבוד רב לכללי הטקס הדיפלומטי. יתרה מזאת, אחרי 20 ומעלה שנות הזיית אוסלו האובססיה המשיחית תוצרת כחול לבן היא נורמה בחיי היום יום בארץ הקודש. הופעתה של גירסא מתוצרת חוץ איננה בחזקת הפתעה. אלה הן תגובותיו של אדם נורמלי, אדם שלא ניחן ברמת התיחכום שהיא נחלתם של עושי שלום "מקצועיים". הן אינן מצדיקות דיון מיוחד.
המקום בו לדבריו של יעלון היה אפקט ממשי, הוא מחנה השלום הישראלי. כאן התגובות חוללו סערה חסרת תקדים. ממש צונאמי. התגובות היו הרבה יותר חריפות מאשר אלו של מחלקת המדינה בארה"ב. מה שקומם את המגיבים הישראלים היה השימוש של יעלון במלים משיחיות ואובססיביות. זו היתה פגיעה בציפור הנפש. מלים כמו משיחיות, אובססיביות, או הזויים הן חלק אינטגרלי של מאגר התחמושת המילולית בו מחנה השלום נעזר על מנת לנגח את המחנה הלאומי. יש עוד, אבל לצורך הדיון כאן נסתפק באלה.
דבריו של יעלון נאמרו על מזכיר המדינה האמריקאי, אבל התאור הזה מתאים כמו כפפה לאנשים שלא נגמלו מההשתעבדות לסם השלום שיובא מאוסלו. מסך האשליות מאחוריו הם נהגו להסתתר נקרע והם מצאו את עצמם מביטים במראה. הם לא אהבו את מה שהם ראו שם, והם הגיבו בהתאם. זה מה שהביא לליברמניזציה של שר הביטחון.
במהותה, הסגידה למולך השלום אינה שונה מהסגידה העיוורת של הציבור הדתי למרן התורן. אלה שותים בצמא את דברי ההבל המופצים באמצעות הפאשקווילים של עולם התורה, ואלה רואים כהתגלות השכינה את דברי ההגות המופקים בעולם היצירתי של השמאל הנאור במדינת ישראל, בהם מוסבר בעברית מלוטשת מדוע הבניה היהודית בירושלים היא שורש כל הרע בעולם.
הבשורה שיצאה מאוסלו בשלהי המאה הקודמת, היתה עבור מחנה השלום הישראלי אתחלתא דגאולה. אומנם כבר שרר שלום בעיקבות הסכם שנחתם עם הגדולה במדינות ערב 15 שנה קודם לכן, אבל מחנה השלום לא חש בנוח עם השלום הזה. תאור הולם ליחסו של מחנה השלום לשלום עם מצריים מצוי בשירת רחל אך אני לא אובה בשורת גאולה אם מפי מצורע היא תבוא. לדידם של אנשי השמאל הנאור במדינת ישראל, שלום שמבשריו מצורעים איננו שלום לו הם מייחלים. בגין ועמו כל המחנה הלאומי, היו מצורעים. הם נותרו כאלה גם אחרי קמפ דייויד. בשפה ציורית אפשר לאמר שה"ציון" שניתן לבגין עבור ההישג של השלום עם מצריים היה עולה לכיתה ב', אבל לא בבית ספרנו.
אוסלו היה תיקון של "עוול היסטורי" - הוא החזיר את תהליך השלום ל"בעליו החוקיים". התיסכול שהיה מנת חלקם מהיום בו נחתמו הסכמי קמפ דייויד נמוג. בעולם הפוסט אוסלואי הסמכות לעשות שלום היא שוב בידי האנשים הנכונים, ומעכשיו הם יכולים שוב לעשות זאת במישרה מלאה.
שוחרי שלום נהרו בהמוניהם דרך חלון ההזדמנויות שנפתח באוסלו על מנת לתרום את חלקם לתהליך. אצה להם הדרך, כי חלון שנפתח יכול גם להסגר, וזה כלל לא בטוח שתינתן התראה מוקדמת. הדחף האובססיסיבי שלא להחמיץ חס וחלילה את ההזדמנות, מדיר שינה מעיניהם של העושים במלאכת השלום. פעיל שלום טיפוסי משנן בלי הרף את הכתוב במסכת אבות אל תאמר: 'לכשאתפנה אתרום לתהליך השלום', שמא לא תתפנה. הוא עושה זאת בשבתו בבית, ובלכתו בדרך, בשכבו ובקומו.
וכך למשל מסופר על היושב בבית הנשיא שאינו חדל מעיסוקו בשלום אפילו ביום בו כל גדולי עולם עולים לרגל לחגוג את יום הולדתו, מתוך חשש שהשלום לא יחזיק מעמד אם הכול ינטשו את עיסוקם על מנת לחגוג. ותלמידיו מחזיקים אחריו - אם יהיה רגע אחד שבו תיפסק עשיית השלום, ייחרבו כל העולמות, עליונים ותחתונים.
אתנחתא קצרה לפני שנמשיך בדיון. נושא שמטריד אותי כבר שנים רבות הוא המושג "פעיל שלום". מה זה בדיוק? איך אדם נהיה פעיל שלום? לומדים את זה? צריך רשיון כדי להיות פעיל שלום? הרי לא ייתכן שסתם כך אדם יקום בבוקר, יחליט שהוא פעיל שלום ויתחיל ללכת. יתרה מזאת, אם יש פעילי שלום, ההיגיון אומר שצריך שיהיו גם פעילי מלחמה – אחרת מה הרבותא? למה אף פעם לא שומעים על פעיל מלחמה?
פעילי השלום אשר מספרם הוא כחול אשר על שפת הים, מתיימרים לקדם את השלום. אבל האמת היא שהעיסוק בשלום הוא עבורם כלי ניגוח פוליטי, שלא לדבר על כך שזאת פעילות המפרנסת בכבוד את העוסקים בה. בחסות התואר "פעיל שלום", כל זב ומצורע נוקט ביוזמות, מפגין בכיכרות, נושא נאומים מעל במות, מחתים על עצומות, ואת ה"מיכשול לשלום" הוא מוקיע בראש חוצות. היצירתיות שלו גבולות אין לה.
בארה"ב יש חוק הידוע בשם חוק לוגאן (Logan Act), שנחקק בשנת 1799. החוק הזה אוסר על אזרח אמריקאי שלא הוסמך לכך לקיים מו"מ עם ממשלה זרה. החוק מנוסח בצורה רחבה שאיננה מותירה מקום לשום "יוזמה פרטית" של אזרחים אמריקאים, כולל מנהיגים של מפלגות, לנהל מדיניות חוץ. חוק דומה במדינת ישראל היה סותם את הגולל על פעילי השלום למיניהם ומחייב אותם להתחיל לעבוד לפרנסתם. הוא גם היה שם קץ למראה המביש של טקסי העליה לרגל למוקטעה ברמאלה אותם מקיימים מנהיגי רסיסי מפלגות האופוזיציה בדבקות שאין דומה לה. על התעלול הידוע בכינוי יוזמת ג'נבה, יוסי ביילין היה צפוי לשלוש שנות מאסר.
אבל זה לא יקרה אף פעם כי, כפי שכולם יודעים, מדינת ישראל, בניגוד לארה"ב, היא דמוקרטיה אמיתית.
בולמוס עשיית השלום התפשט כמו שריפה בשדה קוצים. מיקסם הכזב שהגיע מאוסלו פעל כמו סם משכר, ומתי מעט בלבד החזיקו מעמד ולא נסחפו עם הזרם. פעילי שלום מכל המגזרים הצטרפו למירוץ – למי תתגלגל הזכות להיות משיח השלום הבא. מועמדים לכבוד לא חסרו, אבל במרוץ יכול לנצח רק אחד. השאר, בדלית ברירה, נאלצים להסתפק בתפקיד החמורים המבשרים על ביאתו של המשיח. זה לא אותו הדבר, אבל זה בכל זאת מה שהוא.
ובחזרה לנושא הדיון. התרגום הרשמי למונח אובססיה, טִירְדוּן, נגזר מהמילה מיטרד. קשה לדעת באיזו מידה המונח הזה נקלט בלשון היום יום, אבל הוא בהחלט תאור הולם. ההתמכרות האובססיבית לתהליך השלום, היא מיטרד האוכל כל חלקה טובה.
לעיסוק הכפייתי בשלום ישנם כל הסממנים של תופעה מעולם הרפואה המכונה הפרעה טורדנית כפייתית (Obsessive Compulsive Disorder או OCD). אדם הנגוע בנגיף הזה מודע בדרך כלל לאי רציונליות של התנהגותו, אך למרות הידיעה שזה לא מוביל לשום מקום, הוא לא מסוגל להפסיק. הבושה הנובעת מההבנה שהתנהגותם אינה הגיונית גורמת לאנשים כאלה להסתיר את בעייתם, ולעתים קרובות הם מצליחים אפילו להתנהג באופן נורמטיבי לחלוטין בחיי היום יום.
הדחף הכפייתי לעשות "מה שהוא" אינו נותן מנוח לפעיל השלום. הוא חי כל הזמן עם התחושה שיום בו הוא לא עשה מה שהוא לקידום תהליך השלום, הוא יום אבוד. לא משנה מה הוא עשה, ובלבד שכולם ידעו שהוא עשה. כמו שנאמר הצדק לא צריך להעשות, הוא רק צריך להראות, ולכן פעיל שלום יהפוך שמים וארץ, ובלבד ששמו יופיע בכותרות ויבטיח את מקומו בספר הזהב של התורמים לתהליך השלום.
כמו באגדה לילדים של הנס כריסטיאן אנדרסן, בגדי המלך החדשים, פעילי השלום מסבירים לכל מי שמוכן לשמוע שבזכות העליונות האינטלקטואלית שלהם הם רואים את מה שהציבור הרחב אינו רואה. באגדה של אנדרסן הילד שצועק המלך ערום זוכה לתשואות. במדינת ישראל שולחים אותו למוסד לילדים מפגרים, והמלך נשאר ערום.
50. השמאל נגד מנהלת הזהות היהודיתבתגובה להודעה מספר 0
ערכתי לאחרונה בתאריך 23.03.14 בשעה 19:51 בברכה, ליה
המתקפה נגד מנהלת הזהות היהודית, בשילוב של כותבי שמאל וארגוני שמאל קיצוניים, מגובה במאמרים שונים ברשת האינטרנט.
בשבועות האחרונים פתח השמאל במתקפה חזיתית נגד המנהלת לזהות יהודית, שהקמתה הוא תוצר של דרישה של השר בנט בהסכם הקואליציוני עם הבית היהודי.
יעדי המנהלת הם בניית תשתית ארגונית שתאפשר לישראלים להיפגש עם מקורות המורשת היהודית באופן נגיש, מעניין ומשמעותי, הקמת תשתית ארגונית למפעלים חינוכיים וקהילתיים שיעסקו ביצירת מפגש משמעותי של הציבור הרחב עם המורשת והמסורת, פיתוח וטיפול חשיבה מנהיגותית בקרב גופים ציבוריים ופרטיים על בסיס עקרונות המורשת והתרבות הישראלית, וכן העלאת נושא הזהות היהודית לשיח ציבורי.
בין היתר, המנהלת מקיימת מפגשי זהות יהודית לסטודנטים, הכשרה מקצועית של מדריכים לתחום הזהות היהודית, מפגשי זהות יהודית בקהילה, כולל תמיכה בפעילויות שונות לפי קריטריונים שווים שייקבעו, מפגשי לימוד לאוכלוסיות מנהיגותיות כמו הנהגות תנועות הנוער, צוותי הדרכה, קבוצות ש"ש (שנת שירות) ומכינות קדם צבאיות, וכן – קידום פרויקטים להנגשת ההווי והמסורת היהודית.
המתקפה, בשילוב של כותבי שמאל וארגוני שמאל קיצוניים, מגובה במאמרים שונים, בין השאר במאמר של אורי משגב שתקף את העובדה שהמנהלת יכולה להיחשב כ"חוד החנית של המשרד (לשירותי דת) בעידן הבית היהודי. לא עוד משרד להסדרת שירותי דת במסגרת התיאוקרטיה הישראלית, אלא גוף שרואה את ייעודו גם בהרחבת מעגל ההשפעה הדתי לעבר אוכלוסיות לא דתיות".
משגב שמפנה את קוראיו לסדרת כתבות של עמיתו אור קשתי זועם על כך שקהל היעד המוצהר של המנהלת הוא קהילות חילוניות, משפחות חילוניות, סטודנטים חילונים, ילדים חילונים. "המפרטים של התכניות שאושרו אפילו לא מסתירים את המטרה, וגם אין סיבה להסתיר – לשם כך בדיוק הוקמה מנהלת זהות יהודית".
לדבריו, בראש המנהלת עומד הרב אביחי רונצקי, ש"כבר הוכיח את עצמו כמיסיונר מצטיין במהלך כהונתו כרב הצבאי הראשי לצה"ל. הקדנציה שלו התאפיינה בעיסוק אינטנסיבי באותה 'זהות יהודית' מסוימת מאוד...כל זה קורה בקואליציה שקמה ומתקיימת על כידוניה של 'יש עתיד' עם 19 המנדטים שלה ועוד 6 מנדטים שתרמה למאמץ מפלגתם של עמרם מצנע ועמיר פרץ הרגישים והחברתיים".
קצפו של משגב יצא בעקבות כתבה של קשתי, לפיה "רכזי יהדות יחזקו ערכי דת בקרב חילונים ברחבי הארץ".
בכתבה מפורטים הקריטריונים לקבלת תקציבים מהמנהלת: מרבית המשפחות בקהילות אינן מגדירות עצמן דתיות, קיים מתנ"ס או מרכז קהילתי אחר ותינתן עדיפות לקהילות שבקרבתן פועל גרעין תורני. בשלב ראשון הפרויקט ייושם ב- 30 קהילות ברחבי הארץ.
"הארץ" כתב לראשונה על המנהלת במאי 2013 – אז פרסם כתבה של יאיר אטינגר תחת הכותרת "תכנית בנט להעצמת הזהות היהודית".
בכתבה מוסבר כי המנהלת מוקמת על פי דגם יחידת תחום תודעה יהודית שהרב אביחי רונצקי הקים כרב הצבאי הראשי לפני מספר שנים. "המטרה אינה החזרה בתשובה אלא העצמה של הזהות היהודית במדינת ישראל", אמר אז הרב רונצקי להארץ.
אבל הקמפיין של "הארץ" נגד המנהלת התחיל ביולי, אז העיתון פרסם כתבה תחת הכותרת "היעד של מנהלת הזהות היהודית בתיכונים: יצירת גל תודעתי להגברת אהבת המולדת". הכתב, אור קשתי, מדווח על כך שמטרת המנהלת היא "להחזיר את הנשמה היהודית למדינת ישראל" וכי אחד מיעדיה הוא הקמת תשתית למפעלים חינוכיים וקהילתיים שיעסקו ביצירת מפגש חי ומשמעותי של הציבור הרחב בדגש על נוער וצעירים עם המורשת והמסורת היהודיות.
באוקטובר העיתון זעם על כך שוועדת הכספים בראשות ח"כ ניסן סלומיאנסקי אישרה העברת 14 מיליון שקלים למנהלת.
נושא נוסף עליו כתב העיתון היה מפגשי משפחות חילוניות ודתיות לקירוב לבבות. מדובר על תכנית להעצמת השפעת בתי כנסת בקהילה ולשתי תכניות נוספות להעמקת הזהות היהודית בקרב סטודנטים ולמפגשים בין משפחות דתיות לחילוניות.
כל אחת משלוש התכניות תמומן ב- 1.9 מיליון שקלים מתקציב המנהלת ותקציב דומה מהארגון שיפעיל את הפרויקט. העיתון ציין כי "כל הארגונים הם בעלי אופי אורתודוקסי. כמו כן, שלוש מבין ארבע התכניות מתבססות על 'הגרעינים התורניים', או מעניקות להם עדיפות. בשנים האחרונות זוכים הגרעינים לתמיכה משמעותית מצד כמה משרדי ממשלה, ביניהם החינוך והשיכון".
במסגרת התכנית לסטודנטים יוקמו קבוצות לימוד ברחבי הארץ, והסטודנטים יצטרכו ללמוד 4.5 שעות שבועיות תמורת מלגה בסך 4,000 ₪ בחודש, כאשר אחד הקריטריונים לבחירה הוא מחויבות מוכחת למדינת ישראל ולחברה הישראלית. לפי "הארץ", התקציב הכולל של 4 היוזמות של המנהלת (רכזי יהודת בקהילות, מפגשים בין משפחות דתיות לחילוניות, העמקת הזהות היהודית בקרב סטודנטים והעצמת השפעת בתי כנסת בקהילה) מגיע ללמעלה מ- 15 מיליון שקלים.
כעבור מספר ימים, בשמונה במרץ, פרסם העיתון כתבה תחת הכותרת: "המנהלת לזהות יהודית פסלה ארגונים פלורליסטים מבלי שפנתה אליהם" בעיתון נכתב כי, "הבדיקה התמקדה בארגונים אורתודוקסים בלבד בשיחה קצרה ושטחית. התנועה הרפורמית והתנועה המסורתית נותרו בחוץ".
בימים האחרונים אף פרסם ארגון השמאל 61 כי המנהלת מעבירה כספים לארגון קרוב ללב, בראשה עומד הרב ד"ר דניאל טרופר, והגדירה את זה כמענק למקורבים.
לקמפיין השמאל הצטרפה לאחרונה גם תכנית הסאטירה "מצב האומה". באחת התכניות האחרונות אמר מגיש התכנית, ליאור שליין "ואנחנו ממשיכים עם נפתלי בנט, האח עם פני המלאך, הדתי הריאלי מהסיליקון ואלי, הכלכלן ממגלן, המנכ"ל מסיירת מטכ"ל, החננה מרעננה, המסיונר המסוכן – שזה לא חרוז, אבל זאת האמת.
"תראו מה הוא עושה במשרד הדתות כשאנחנו לא שמים לב. הוא מוציא מליוני שקלים על מנהלת זהות יהודית שמטרתה בעזרת רכזי יהדות להחדיר ערכי דת לחילוניים , להביא חילוניים לבתי כנסת, להיפגש עם סטודנטים חילוניים ולהפוך אותם לדתיים בעזרת ה' והמסים שלי. ואני אומר אם בנט המסיונר מבזבז את כספי המים שלנו כדי להפוך חילוניים לדתיים, יש לנו לפחות את הזכות להגיד לו איך אנחנו רוצים שיעשה את זה".
בסיום האייטם שליין אמר: "בוא נרגיע. מה בנט אמר בסך הכל? שצריך קצת מיסיונריות כי אנחנו לא מספיק יהודים? כי אנחנו לא מספיק מאמינים? זה הגיוני לגמרי", סיים בציניות.
מצב האומה על המנהלת לזהות יהודית: בנט מיסיונר מסוכן
אפשרויות ניהול
ליה
03.06.1422:43
51. ''זכויות סוציאליות וזכויות חברתיות הן האויב של האנושות''בתגובה להודעה מספר 0
ערכתי לאחרונה בתאריך 03.06.14 בשעה 22:54 בברכה, ליה
יאנוש קורווין-מיקה, שנבחר מטעם פולין לפרלמנט האירופי, בטוח שהסוציאליסטים הם הבעיה העיקרית של העולם ושיש לפרק את האיחוד האירופי. על היהודים הוא לא מתבייש לומר כי "הם כל כך גאים על ששת המיליונים שנרצחו להם בשואה"
ליאנוש קורווין-מיקה, חבר הפרלמנט הפולני שנבחר בשבוע שעבר בבחירות לפרלמנט האירופי, אין בעיה להביע את דעתו על היהודים שעדיין חיים בפולין, וכן גם על המוסד בבריסל, שבו הוא עומד כעת להיות חבר של קבע. הוא אפילו עושה זאת ברצון.
"אתה חייב להבין דבר אחד", הוא אומר, "היהודים נחלקים לשלוש קבוצות שונות: הקבוצה הראשונה היא היהודים הקפיטליסטים, בעלי ההון, שעזבו את פולין ועברו למדינות אחרות כמו ארה"ב, שם הם עושים עסקים טובים ויש את היהודים החרדים, שמרביתם נרצחו על ידי היטלר בזמן השואה או עזבו לישראל.
הקבוצה האחרונה, לדבריו, היא היהודים הקומוניסטים. "למרבה הצער, היהודים היחידים אותם אנו רואים כיום בפולין הם אותם יהודים קומוניסטים", הוא אומר. "זו הסיבה שלרבים מהפולנים יש תדמית מסויימת על היהודים. הם מעולם לא ראו את היהודים האמיתיים, רק את הקומוניסטים שנותרו להתגורר כאן".
לא רבים בפולין האמינו שלקורווין-מיקה, בן ה-71, מנהיגה של תנועת הימין הפולנית "הימין החדש", יש סיכוי להיבחר בבחירות לפרלמנט האירופי, שנערכו ברחבי אירופה בסוף חודש מאי. דמותו הצבעונית, שבה הוא מתגאה כל כך ונוהג לטפח, יחד עם אמירות פרובוקטיביות כלפי כמעט כולם – האיחוד האירופי, הקהילה ההומו-לסבית, הכנסייה, היהודים, מנהיגי העולם ועוד - הפכו אותו ל"ילד הרע" של הפוליטיקה הפולנית.
מספר שבועות לפני הבחירות כבר אפשר היה לראות מתנוססים על לוחות מודעות בכל רחבי פולין פוסטרים של קורבין-מיקה כאשר הוא מנופף באקדח. תשומת לב, כמו שניתן להבין, היא לא דבר זר או מגונה בעיניי הפוליטיקאי המשופשף.
אלא שאז הגיעו הבחירות, וקורווין-מיקה הפתיע את כולם. המפלגה שלו זכתה ביותר משבעה אחוזים, שהעניקו לה ארבעה מושבים בפרלמנט האירופי. סימן נוסף להתחזקות הימין הקיצוני באירופה כולה. הוא, מצידו, טוען כי ההישג שלו יכול היה להיות גדול אף יותר "אם התקשורת הלאומית, הקתולית, הקומוניסטית והשמרנית לא היתה תוקפת אותי בצורה כזו לאורך כל הדרך", כדבריו.
זכויות סוציאליות הורגות
אל דעותיו והתבטאויותיו בנושא יהודים עוד נגיע בהמשך, אבל למרות שנבחר לכהן בפרלמנט האירופי, קורווין-מיקה לא מסתיר את דעתו על האיחוד האירופי ואת הבוז שהוא רוחש לו. "כל מדינה שהצטרפה לאיחוד האירופי רשמה צניחה דרמטית באחוזי הצמיחה שלה. בפולין היו 8 אחוזי צמיחה של התמ"ג עד שנת 2004, ומאז שהצרפנו לאיחוד האירופי זה רק הלך והתדרדר עד שכעת אנחנו עומדים על כמעט אפס אחוזי צמיחה.
"אפילו כלכלה חזקה כמו גרמניה רשמה ירידה בשיעור הצמיחה שלה תחת הכיבוש של האיחוד האירופי הקומוניסטי. אתה יודע, חומות יריחו נפלו בגלל החצוצרנים. אנחנו רוצים וננסה להיות החצוצרנים של האיחוד האירופי", הוא מודיע. ואם תשאלו את פוליטיקאי הימין הקיצוני מהי הבעיה האמיתית של העולם המודרני, הוא ישלוף תשובה מוכנה מראש.
"הסוציאליסטים הם הבעיה העיקרית של כל מדינה בעולם, בין אם זה ארה"ב, פולין או ישראל. אנו חייבים להיפטר כמה שיותר מהר מזכויות סוציאליות וזכויות חברתיות, הן הורגות את הכלכלה ואת המשפחות. ילדים לא נולדים בגללן. הן האויב של האנושות".
לאחר שסיים לשטוח את משנתו בנוגע לאיחוד האירופי וזכויות סוציאליות, התפנה קורווין-מיקה לפרט את דעותיו גם בקשר למיעוטים, ובהם היהודים, המתגוררים בפולין. "אנו לחלוטין נגד הגבלות כלשהן על מיעוטים, מאחר ולדעתנו אין כאן מיעוטים. יש אזרחים פולניים בלבד. אנו רק נגד הענקת זכויות מיוחדות למיעוטים. אותו דבר לגבי היהודים. אנחנו נגד הקומוניסטים היהודים המתגוררים כאן, אבל לא בגלל שהם יהודים אלא בגלל שהם קומוניסטים. היהודים הם אנשים מוכשרים במיוחד, וזו הסיבה שהם האויבים הגרועים ביותר שלנו - כי הם קומוניסטים מוכשרים", הוא טוען.
סלאבומיר קופיצ'ינסקי, חבר פרלמנט פולני, כינה לפני מספר שבועות את השבת הרכוש היהודי מתקופה השואה לבעליו "חלוקתה הרביעית של פולין". מה דעתך בנושא? "אנו חושבים שכל רכוש פרטי חייב לחזור לבעליו החוקיים, אבל אנחנו נגד השבת רכוש שהיה שייך ליהודי אחד, ליהודי אחר. זוהי "תעשיית השואה" בעינינו".
אוכלי השום והבצל
על הסכסוך הישראל-פלסטיני, הוא דווקא מעדיף לא להתבטא. "אני חושב שפולין לא צריכה להיות מעורבת בעימותים שנמצאים כל כך רחוב מגבולותיה".
עם זאת, בכמה ראיונות בכלי התקשורת הפולנים בעבר קורווין-מיקה התבטא קורווין-מיקה בצורה קצת פחות דיפלומטית כלפי היהודים. בראיון לשבועון הפולני "הזמן הגבוה" בשנת 2008 הוא אמר כי "הנה דבר מעניין: האינטלגנציה היהודית יודעת את כללי ההגיון טוב מאוד. אבל כאשר מדובר בבעיות הלאומיות שלהם, הם זורקים את ההגיון ומתנהגים כמו מטומטמים שחוזרים בפעם השלישית על הכיתה הראשונה בחטיבת ביניים.
"הם כל כך גאים על ששת המיליונים שנרצחו בשואה, שלעיתים נדמה לי שאם אייכמן היה מסרב לשלוח את יהודות הונגריה למחנות ההשמדה, הוא היה מואשם כיום באנטישמיות כי זה היה מוריד את מספר הנרצחים, נתון שמופיע בכל דיון. אולי אני מגזים במקצת, אבל אתם לא רואים את הצפירות החולניות על ימין ועל שמאל על כך שכל כך הרבה יהודים נרצחו בשואה, לעיתים אפילו ארבעה פעמים יותר מאשר המספר האמיתי? שככל שמספר הקורבנות גבוה יותר, כך יותר טוב?".
בדבר אחד כולם בפולין בטוחים. עם יאנוש קורווין-מיקה, בנין הפרלמנט האירופי בבריסל עומד להיות אחד המקומות הלא שגרתיים בשנים הקרובות. לא בטוח שזה טוב.
1.היהודים הם שהמציאו את הקומוניזם בתקווה שיעלים את האנטישמיות אבל הוא הביא הרס וחורבן לעולם. היהודים שמסרבים להבין שארצם היא אך ורק ישראל מייצרים את כל החורבנות כולם לישראל ולעמים האחרים. פושעים קומוניסטים נאלחים ואנשי הסדר העולמי החדש. השמאל היהודי פושע ברמות על. למרבה האירוניה הקומוניזם רק הגביר את האנטישמיות כי האשימו את היהודים ביצירתו ושילמנו על זה מחיר נורא בשואה. היום אסור ליהודים בשום אופן לצאת נגד הימין באירופה במלחמתו נגד ההגירה פן יאשימו אותם בסיוע למחריבי התרבות האירופית וכולנו נשלם את המחיר.
2.אפשר להבין אותו על היהודים...גם כאן לא חסרים יהודים כאלה.
3.יהודים קומוניסטים באירופה זה השמאל הרדיקלי של ישראל. אפשר להבין... בוגדנים, מפיצי רעל ושקר ששנואים בכל מקום.
4.גלי צה"ל זו תחנה שמפרנסת בעושר רב את חתרני השמאל הקיצוני, נציגות הלובי האנטי ישראלי במימון שונאי ישראל בעולם. התחנה מספקת ג'ובים לקומוניסטים מהמרכז שלא רוצים לעבוד בעבודה נורמלית.
לקראת 'שבת חברון' אשר חלה בשבת הקרובה, פרשת חיי שרה, המתעדת את סיפור רכישת מערת המכפלה בידי אברהם אבינו, ראוי להיזכר כיצד סיכל הרב שלמה גורן ז"ל את מזימת משה דיין להגדיר את המערה כמסגד מוסלמי ולהנהיג בו את הסדרים שהנהיג בהר הבית
התנגדות הערבים לנוכחות יהודית כלשהי בהר הבית, מקורה בחטא הקדמון של משה דיין.
יהירותו 'להבין' את הראש הערבי, הולידה בכיה לדורות.
דיין קיווה ברוב איוולתו, שמסירת מפתחות ההר לידי הוואקף והסרת דגל ישראל שהתנופף על ראש מבנה כיפת הסלע, ייענו במחווה של הוואקף, שיואיל בטובו לפתוח את ההר גם לתפילות יהודים. כך ביקש לצוד שתי ציפורים ביריה אחת: לבצע מחווה אבירית כלפי הערבים, ולשחרר את ישראל "מעולו של הותיקאן הזה", כפי שהוא עצמו הגדיר את הר הבית.
מהלך זהה רקח דיין לגבי מערת המכפלה. אלא שהתנגדותו העיקשת של הרב הראשי לצה"ל אלוף שלמה גורן ז"ל, עד כדי סירוב פקודה, היא שהצילה את המערה ממלתעות הוואקף. אלמלא נהג כך, היתה גם מערת המכפלה הופכת ללא ספק לזירת סרבנות איסלמיסטית נוספת, בכל הנוגע לתפילות יהודים.
סיפורו של סירוב הפקודה שמנע סגירת המערה בפני היהודים, סופר ע"י הרב גורן בשנת 1986, שמונה שנים לפני פטירתו, לד"ר יוסף שרביט, אז סטודנט צעיר באוניברסיטה העברית, וכיום מרצה בחוג לתולדות ישראל באוניברסיטת בר אילן וראוי להתחיל את סיפור הראיון, דווקא במילותיו האחרונות של הרב גורן בראיון:
"ללא המאבק הנחוש שלנו, היינו היום מחוץ למערת המכפלה, כמו שאנו היום מחוץ להר הבית". כמה צדק הרב גורן. כמה טעה דיין.
חברון שוחררה עם יריה אחת
הנה תמצית דבריו של הרב גורן (המופיעים במלואם באתר מינהלת המערה, ומוקלטים במדיה דגיטלית): "ביום ששיחררנו את ירושלים, את הר הבית ואת הכותל המערבי, בצהריים, החלטתי לעבור מירושלים לגוש עציון... ידעתי שאנחנו מתכוננים למחרת היום, ביום ה' בבוקר, כ"ט באייר, להתקדם לחברון, כדי לשחרר אותה.
"...אמרתי בלבי, אני מוכרח להיות הראשון בחברון, כשם שהייתי הראשון ליד הכותל... חטיבה 16, חטיבת ירושלים, התקדמה לכיוון הגוש... [עקפתי] עם הנהג שלי... טור של טנקים, של חי"ר, טור ג'יפים והסיירת... כבר ליד חלחול שבדרך, היו מונפים דגלים לבנים.
"...המשכנו לתוך חברון, ומצאנו את עצמנו ברחוב הראשי... מכל המרפסות הונפו סמרטוטים לבנים, סדינים לבנים... [כך] חברון שוחררה ללא יריות, זולת היריות שאני יריתי. לקחתי את העוזי שלי ויריתי כמה צרורות, להודיע כי חברון שוחררה והיא בידנו.
"...אמרתי בלבי, הדבר הראשון שעלינו לעשות, זה לנסוע למערת המכפלה... רציתי להתפלל בתוך המערה... [עד ש]שמענו טירטור של הטנק הישראלי הראשון... לקחתי מהטנק דגל ישראל, שאותו רצו לתלות על העירייה של חברון... עליתי על הצריח של טנק השרמן, ותליתי את הדגל.
"...[אסרתי] על הערבים להיכנס למערה במשך 40 יום. טענתי בפניהם שהם גירשו אותנו מהמערה [ל-]1,200 שנה, הם לא יורשו להיכנס 40 יום. במשך תקופה זו קיפלתי את כל רכוש הוואקף והשבתיו לבעליו... בכ"ט באייר אחה"צ, בשובי ממערת המכפלה לירושלים... פגשתי את משה דיין בדרכו לחברון. עלו בליבי חששות, כי יכלכל את הצעדים הקשורים למערת המכפלה לטובת הערבים, ובזה תהיה נסיגה מההישגים שהשגתי... עוד באותו לילה לקחתי ממשרדי במטכ"ל ארון קודש, ספר תורה ותשמישי קדושה. ביקשתי להזדרז ולקבוע עובדות.
לחלוץ נעליים בכניסה למערה
"...באהל אברהם הוכנסו כל הפריטים האלה, כבר אור ליום שישי ל' אייר... במשך החודש בו חיל הנדסה ביצע שיפוצים במערה, נסגרה המערה לערבים... עד אשר משה דיין פגש בג'עברי ובקאדי של המערה ועשה עמם הסכם... 'הוסכם כי תינתן להם בחזרה מערת המכפלה', אמר לי. קיבלתי הוראה בכתב משר הביטחון, והרמטכ"ל יצחק רבין, לפיה (א) עלי להוריד את הדגל מן המערה המהווה מסגד מוסלמי; (ב) עלי להוציא את ספר התורה וארון הקודש ואביזרי הקודש מן המערה; (ג) בתוקף תפקידי כממונה על המקומות הקדושים תחת הממשל הצבאי, עלי להורות ליהודים הנכנסים למערה לחלוץ את נעליים כנהוג במסגדים.
"...עליתי מייד למשה דיין והבהרתי לו דברים קשים מאוד: האם ידוע לך כי הנך מסגיר את המקום השני בקדושתו בארץ ישראל – מערת המכפלה, שנקנתה ע"י אברהם אבינו, בה במשך אלפי שנים התפללו יהודים בבית כנסת ששהה בתוך המערה, עד אשר נאסרה עלינו הכניסה כליל ע"י הממלוכים? עם ישראל לא יסלח לך. אין זה מסגד. הם הפכו מקום יהודי למסגד... זכותנו להישאר כאן. שבנו אל מקום יהודי שנשדד ממנו. הוספתי: 'על הדגל לא אתווכח איתך, אדוני השר, אף על פי שלפי דעתי על הדגל להוסיף ולהתנוסס מעל המערה. אני לא אוריד את הדגל, אבל אם תשלח קצין להורידו, לא אצא למאבק על כך; אולם לגבי שתי ההוראות הנוספות – לא אתן להוציא את ספר התורה, או את ארון הקודש ולא אתן כי יחלצו נעליים בהיכנס יהודים למערה...
"...הודעתי לו מפורשות כי לא אקיים הוראותיו, ובזה אני מסרב פקודות אלה. עזבתי את המשרד שלו במנוסה. במשרדי ניסחתי מכתב למשה דיין. האמנתי כי מכתב זה ישנה את דעתו באורח מוחלט. למחרת, לפנות ערב, קבלתי מכתב מהמטכ"ל, ובו תיקון שתי ההוראות האחרונות, לפיו ביצוען נדחה עד להוראה חדשה...
"...לולא נאבקנו כבר בימים הראשונים של שיבתנו למקום, ספק אם יכולנו להתפלל ולהיכנס כיום; דבר שנראה לנו מובן מאליו. לולא נלחמנו בשצף קצף, היו מחזירים אותנו למצב 'המדרגה השביעית'. משה דיין ביקש, למעשה, להשוות את מעמדה של מערת המכפלה למעמד הר הבית: הרוצה לקרוא רומן על הר הבית הרשות בידו, המעוניין לקרוא פרקי תהילים ייעצר לאלתר... ללא המאבק הנחוש שלנו, היינו היום מחוץ למערת המכפלה כמו שאנו היום מחוץ להר הבית".
1.דיין ואלון עצרו את בריחת הערבים לירדן ב- 1967. כאשר שיחררנו את יהודה ושומרון בשנת 1967, הערבים התחילו לברוח לכיוון ירדן. הם היו בטוחים שהיהודים הולכים להרוג אותם. דיין ואלון סגרו את הגשרים לירדן ומנעו את המשך הבריחה, בטענה שנהיה "כיבוש נאור". עד היום אנחנו אוכלים את הדייסה שהמפאיניקים בישלו לנו.
2.דיין סבר שיותר לו לחפור בהר הבית ולכן הזדרז למנוע מהיהודים את הריבונות כדי שלא ימנעו זאת ממנו.
אפשרויות ניהול
ליה
17.11.1411:59
53. שפטל: השמאל נגד הלאום. השמאל רוצה מדינה לא יהודיתבתגובה להודעה מספר 0
יורם שפטל: השמאל רוצה מדינה לא יהודית עם עוד מאות אלפי ערבים כי רק כך הם יגיעו לשלטון. צפו
שפטל: אין מי שמתנגד למדינה היהודית יותר מאשר השמאל. למה? במדינה יהודית אין להם סיכוי לחזור לשלטון וזה כבר דור וחצי מוכח בכל בחירות שאין להם סיכוי להגיע לשלטון.
הם צריכים שהמדינה לא תהיה יהודית, הם צריכים להכניס לפה עוד מאות אלפי ערבים ואז אולי יש להם סיכוי להגיע לשלטון, כי אצל השמאל השלטון הוא מטרה בפני עצמה. איך הם היו אומרים פעם - הגמוניה של מעמד הפועלים.
שרון גל: ואיך ישפיע החוק הזה באופן מעשי אם וכאשר יעבור?
שפטל: באופן מעשי לאורך חיינו היומיומיים הוא לא ישפיע, אבל פרשנות של בית המשפט העליון את חוקי המדינה תצטרך לצאת מנקודת הנחה שהעקרון היסודי, הפרשני, הכללי של כל חוק הוא האם הוא מתיישב עם היותה של המדינה מדינה יהודית, מדינת הלאום היהודי או לא.
54. שיטת השמאל החדשה: לא להיבחר, לשלוט / אמנון לורדבתגובה להודעה מספר 0
עלייתו של ג'רמי קורבין לראשות הלייבור בבריטניה והפיכתה של המפלגה הוותיקה ל"לא בחירה" מסמנים מגמה במערב: השמאל קובע את התודעה וסדר היום, מכרסם בדמוקרטיה הפרלמנטית, ומאס בניסיון להגיע לשררה דרך הקלפי
הרשו לי לא להתלהב במיוחד מעלייתו של ג'רמי קורבין להנהגת מפלגת הלייבור בבריטניה. רבים בימין ובמרכז, גם בבריטניה, חוגגים את העובדה שמפלגת שמאל כמו הלייבור הפכה ל"בלתי בחירה" - כלומר, בבחירות הבאות, עם הנהגה קיצונית כמו זו שנבחרה, מובטח ניצחונו של הימין בדמות השמרנים, אולי גם של הימין הלאומני בהנהגת נייג'ל פרג'.
אבל קורבין, שמייצג את השמאל הקיצוני בכלל העולם המערבי, לא צריך בכלל לשאוף לשלטון. הוא כמובן ינסה להיבחר, אבל בהחלט יכול להיות שבחירתו להנהגת הלייבור מסמנת מפנה שהבשיל בשנים האחרונות בשמאל: להפסיק את החתירה לנצח ולהקים ממשלה, ובמקומה לייצר שליטה מעמדת מיעוט על החברה שבה השמאל הקיצוני פועל.
ממש בתחילת השבוע הודה מיודענו אלון ליאל, מנכ"ל משרד החוץ לשעבר, כי "אני יודע שהאידיאולוגיה שאני מאמין בה לא יכולה לנצח. אני יודע שאנחנו לא יכולים להגיע לשלטון". בכך הוא תירץ את החבלה המטורפת שלו במינויו של דני דיין כשגריר בברזיל. זאת הלגיטימציה שהוא נתן לעצמו לפעול בחו"ל – כי בחברה שהוא שייך אליה, אין לו סיכוי לפעול כך.
המהלך הזה מחזיר אותנו לאמת ישנה, שחזרה ועלתה לאחרונה: האם ישראל צריכה לוותר על היותה מדינה יהודית ולהישאר "רק" דמוקרטית? האמת, שכולם מודעים לה, היא שאם ישראל לא תהיה יהודית, היא גם לא תהיה דמוקרטית. אולי היא תהיה דמוקרטית כמו כל מדינות הרוב הערבי שסביבה, אבל הרי זה מובן מאליו - אין דמוקרטיה ערבית.
אבל מה שצריך לעלות מתוך האמת הזאת הוא שמטרת המאבק נגד המדינה היהודית כמדינה יהודית, כמו גם המפנה הקיצוני בבריטניה, בארה"ב, ביוון, בספרד ועוד, היא להרוס את הדמוקרטיה. שוב, זה חדש רק למי שלא מכיר את שורשי האידיאולוגיה השמאלית-מהפכנית. מעניין רק לראות שהיכנשהו נוצרה הסכמה בקרב השמאל הקיצוני לקעקוע הדמוקרטיה הפרלמנטרית - זה מה שאנחנו רואים בישראל, וזה גם מה שמסתמן מבחירת הלייבור, שעלה על מסלול של הקצנה.
קודם כול, במסגרת התהליך הזה ישנה העדפה לשמאל קיצוני גדול יחסית, אך קטן מבחינה אלקטורלית, נטול יכולת לניצחון בבחירות כלליות. התברר שהשמאל "המתון", השמאל הלאומי, איננו יעיל. הפשרנות הרפורמיסטית שלו נתקעה. חִשבו על המהפך הקיצוני בלייבור - מטוני בלייר לג'רמי קורבין תוך עשור. גם אלון ליאל, אפור ומימי ככל שיהיה, שוטה מדיני שכמוהו, הוא בסופו של דבר תוצר של המערך, של מפלגת העבודה. ליאל גילה שבתור קולב דיפלומטי הוא חסר נוכחות, והפך למהפכן. בתנאי התקשורת והתחבורה העכשוויים זה אפשרי.
מוקדי ההזדהות של השמאל הקיצוני, בבריטניה כמו בישראל, מלמדים על ערכיו: קורבין מזדהה עם ידידיו, חיזבאללה וחמאס. גם בישראל כל מה שמכוון נגד המדינה ואזרחיה, ובייחוד נגד כוחות הביטחון שלה, זוכה להזדהות מצד השמאל הקיצוני. פירושו של המאבק הפלסטיני נגד ישראל הוא העדפה של רודנות טרור על פני דמוקרטיה, זכויות אדם ואזרח ושלטון חוק. בסביבות ראש השנה פורסמו נתוני סקרים שמצביעים על שביעות רצון גבוהה של ערביי ישראל מהחיים בישראל, על הזדהות עם הדמוקרטיה שלה, ואפילו על גאווה בהיותם ישראלים. אבל מול כל נתוני הסקרים, מאמר אחד של גדעון לוי, של יוסי שריד או של עודה בשאראת ב'הארץ' משמעותי יותר. טור אחד כזה, שמתאר את ישראל כמדכאת את הערבים ואת חיי הערבים כסבל מתמשך, עושק וכאבי נכבה נצחיים, שקול כנגד כל נתוני המציאות המפריכים את הנאמר בו.
קשה להבין את כל זה, אבל זו עובדה: בחברות המערביות כיום, השמאל הקיצוני שולט במצב הרוח הלאומי. הוא שולט בקרב על התודעה, הוא קובע את סדר היום. רואים זאת בוויכוחים הציבוריים הבלתי פוסקים עם אותם בעלי דעות קיצוניות, ובייחוד האנטי-ישראלים שבהם.
בבריטניה רואיין אחד ממנהיגי הליברלים-הדמוקרטים, שהביע שביעות רצון מהמצב החדש שיוצר חלל גדול במרכז. מפלגתו, כמובן, תמלא את החלל הזה, ועשויה להרוויח עוד מושבים בפרלמנט בבחירות הבאות. אבל זו נחמה של טיפש, שכבר איבד את היכולת לחשוב במושגים לאומיים. בריטניה כיום, אחרי הבחירות האחרונות - דווקא אלה שבהן קמרון שוב ניצח - מפוצלת וחלשה יותר מאי פעם. הסיבה לכך היא שבמקביל עלתה המפלגה העצמאית הסקוטית, שמבטאת נתק מהאתוס הלאומי הבריטי.
עכשיו, כשגם הלייבור איבד קשר עם כדור הארץ, בריטניה כאילו קָטְנה עוד יותר. הימין השמרני-ליברלי ניכס לעצמו את הערכים הלאומיים ואת נטל המאבק הקיומי, אבל עצם העובדה שכל הערכים הללו מונחים כיום בצד הימני של המפה הפוליטית הוא סימן לחולשה עצומה.
בישראל המצב דומה: בזמן שהימין מתהדר ברוב בקלפי, גוש שמאלי גדול ניתק מהיבשת הישראלית. אין זה רק שהתקשורת הנשלטת על ידי הלכי רוח שמאליים נטרלה את תפקוד הכנסת - השמאל עצמו בונה אליטה משלו, שאינה מזדהה עם מדינת ישראל. להפך, זו אליטה מגויסת למערכה נגד ישראל. המספרים שלה אינם גדולים: כמה מאות פעילים גורמים נזק אסטרטגי באמצעות התארגנויות שמאל הממומנות בידי גורמים זרים.
אפילו האפיפיור מדקלם קלישאות מבית המדרש הקיצוני. הוא תוקף את הקפיטליזם ואת גורמי השינוי האקלימי. אף נתון המתייחס לירידת העוני, להגדלת שטחי החקלאות המעובדת ולכמות המזון בעולם אינם מסיטים אותו מהקלישאות הריקות שלו. ג'ורג' ויל, בעל טור ב'וושינגטון פוסט', הגדיר את רמת הרטוריקה של האפיפיור במונחים של פתקים המוטמנים בעוגיות מזל. אז מה גורם לכולם ברדיו, בבית הנשיא, בבית הנשיא לשעבר ובמאמרי המערכת לדבר כאילו שלפו זה עתה פתק מעוגיית מזל שבורה?
האמת היא שקשה למצוא תשובה אחת ודאית. ברור שזו אותה נוסחה ישנה: דיבורים אוטופיים גבוהים מחד גיסא על צדק, על שוויון ועל אוויר נקי, אבל מאידך גיסא מופגנת, בקרוב ובאופן מיידי, התנהגות פוליטית ניהיליסטית של הרס וחבלה. האם צריך לחזור על השם אלון ליאל? לכאורה אומרים אותם אנשי שמאל: "אני בעד שלום ונגד צה"ל, מדינת ישראל, היהדות, ממשלת ישראל, הקיבוצים, המתנחלים. אני בעד אחווה יהודית-ערבית, אבל גורס שהחברה הישראלית חולה. אני בעד הציונות, אבל חושב שאנחנו אוסף של שבטים נטולי כל סממן מאחד".
באמריקה הגיע השמאל הקיצוני לבית הלבן. שם מתברר ש"הנשיא היהודי הראשון" הוא ידיד גדול של ישראל - אבל לא ישראל של הליכוד, לא ישראל של רה"מ בנימין נתניהו, לא ישראל הנלחמת באומץ נגד טרור ואיומי השמדה, לא ישראל המסתערת על אויביה עם חטיבת 'גולני' והצנחנים, אלא ישראל של 'כיפת ברזל'.
בגלל יסודות המשטר בארה"ב, הנשיא ברק אובמה הפגין את הבוז לכל הצד הפרלמנטרי בדמוקרטיה האמריקנית יותר מכל מנהיג קיצוני אחר. כל המהלך האיראני שלו נעשה תוך קעקועה של הדמוקרטיה הייצוגית, שבאה לידי ביטוי בקונגרס. וכמו בישראל, גם שם הפרלמנט המקומי, הסנאט או בית הנבחרים עוסקים בהצבעות סמליות. זהו הגל החדש של פוליטיקת השמאל. מי שמאמין בקיומה של מדינת ישראל כגוף לאומי דמוקרטי הנועד להגן ולשרת את האזרחים, כדאי לו לקחת את ההתפתחות הזאת בחשבון.
1.הימין לא יכול לשלוט משום שהוא אינו שולט ואינו יכול להגיע לעמדת שליטה במוקדי הכוח הרלוונטיים במדינה. שר, חבר כנסת, אפילו ראש ממשלה - כל אלו חסרי משמעות כאשר כל החלטה שלהם מתבטלת בהינף יד על ידי ה'יועץ' המשפטי לממשלה או על ידי שופט בג"ץ, שניהם לא יותר מפקידים שלא נבחרו כחלק מתהליך הדמוקרטי ואינם שונים במהותם מהפקיד היושב בסניף הדואר הקרוב לביתך.
אתם השמאלנים מרגישים בנוח לפלוט את הסיסמא הידועה והשחוקה ש- 'הימין לא יודע לשלוט', כי אימנתם עצמכם בהדחקת עובדות המציאות שסותרות את מה שלא נוח. נכון, הימין אינו יודע לשלוט. הסיבה לכך היא שהשמאל אינו מאפשר לו זאת. השמאל, לעומת זאת, בהחלט יודע לשלוט משום שאין הוא נתקל באותן החומות הבצורות ובאותם שומרי הסף של השמאל שחונקים את הדמוקרטיה הישראלית.
כאשר המדיניות הכלכלית, המדינית, הפוליטית והתרבותית (!) אותה מנסה לקדם מפלגה מסוימת אינה עומדת בקנה אחד עם זו המקודמת במוקדי התקשורת וזו המקבלת משנה תוקף בבתי המשפט, אין ממש סיכוי שאותה מפלגה, גם אם תהיה זו מפלגת שלטון רחבה, תקדם רפורמה מקיפה על פי הערכים שלה, משום ששומרי הסף פשוט יחסמו אותה בכל עבר וזה בדיוק מה שקורה במדינת ישראל כבר שנים על גבי שנים.
זה הגיון פשוט ביותר. אולי בדיוק בשל כך שמאלנים לא מצליחים להבין זאת.
2.הבעיה היא לא בתקשורת אלא בפרקליטות. חברות נשלטות על ידי חוקים. בעמדות כוח בפרקליטות ובבתי המשפט נמצאים יותר מדי שמאלנים שקובעים לרוב המוחלט בעם איך לחיות וממה לסבול. הדוגמא הקלאסית היא פשע המסתננים. אם נלך למשאל עם, יתברר ש- 90 אחוז מאזרחי ישראל, יהודים וערבים כאחד, רוצים בגירוש המיידי של המסתננים. ובכל זאת, איך התאפשרה בכלל ההסתננות הפושעת שלהם? זה מגלה את כוחו האמיתי של השמאל, כוח רב וסמוי מן העין, בניגוד לכל דרך דמוקרטית. על זה בדיוק כותב כאן לורד. מאמר מצוין.
3.להכריז על ליאל ודומיו כגיס חמישי על כל המשמעויות. להכריז על הגורמים המממנים אותם כסוכני אויב. אין דרך אחרת.
4.קשה לשלוט במדינה כשהמנגנון בנוי מאנשים שפלים ועלובי נפש כמו אלון ליאל וחבר מריעיו, שרוצים להשכיב את המדינה על מיטה מלאה בפרעושי שמאל קיצוני ואם לא יצליחו אזי לא חסרים אנטישמים בעולם שניתן להיעזר בהם. אין פלא שגם אשתו עובדת בכירה בקרן החדשה לחיסול ישראל ועלוב הנפש הזה הוא חלק מארגון "בצלם" ועל זה נאמר "לא הלך הזרזיר לעורב אלא מצא מין את מינו".
בימי הזוהר של עוכר ישראל, זה הוא תמך בכל הדעות של חסיד אומות העולם האיסלמיסט הטורקי השפל ארדואן נגד המדינה ונגד היהודים בכלל כאילו הוא חלק מהאחים המוסלמים שדמוקרטיה גורמת לו להקיא.
אף אויב חיצוני לא יוכל להשמיד את מדינת ישראל ורק יהודונים עלובים מהסוג השפל ביותר יכולים לחסל את מדינת היהודים היחידה.
5.בתקופת שלטונו של אהרן ברק בוצעה הפיכה שלטונית במדינתנו ומאז ישראל אינה מדינה דמוקרטית כלל וכלל. יש בה סממנים חיצוניים של דמוקרטיה כגון בחירות חופשיות ובית נבחרים, אבל מה זה משנה אם יש בית נבחרים או אין אם ההחלטות של בית הנבחרים, כלומר החוקים שהוא מחוקק, מבוטלים ע''י גורם מפקח שמונה 15 אנשים שלא נבחרו ע''י העם.
6.השמאל לא רוצה דמוקרטיה? לא צריך. אם לימין היו ביצים הוא היה אוסף מהרחובות את כל השמאלנים הקיצוניים וזורק אותם לגלות במושבת אסירים למשך יתרת חייהם, ללא שום קשר עם העולם החיצוני. דמוקרטי? ממש לא, אבל מדוע לטפל בצורה דמוקרטית באנשים שלא רוצים דמוקרטיה? אין סיבה.
7.השמאל לקח לנו, השמאל חטף לנו, השמאל לא נותן לנו לשלוט. רבאק, אתם כבר 40 שנה בשלטון. תשנו איזה חוק שבא לכם, תשלטו איך שבא לכם, תעשו מה שבא לכם. בג''צ מפריע? תבטלו את בג''צ בחקיקה. התקשורת שמאלנית? תסגרו את כל העיתונים השמאלנים. די כבר להתבכיין, זה עלוב ופאתטי.
8.הם צריכים להיות בכלא.
9.בג"צ זה ארגון פשע כי גנב את השלטון במירמה. לדברי פרופ' מאוטנר השמאל שאיבד כוחו בכנסת העתיק פעילותו לבג"צ ומנהל משם את שלטונו הגנוב. שפטל יפרסם בעמוד הפייסבוק שלו חוברת אותה כתב ובה הנחיות כיצד לפרק את שלטון בג"צ והיועץ המשפטי לממשלה, שהוא היד הבוחשת של בג"צ בקרבי הממשלות. יש לחסל את שלטון בג"צ במתכונתו הנוכחית אם רוצים להציל את המדינה היהודית. את השופטים תבחרנה אך ורק ממשלות ישראל ולא ועדה עם דילים מסריחים ורק לאחר שימוע עומק בכנסת כמו בארה"ב.
10.שיטת השמאל פשוטה ויעילה: שליטה במרכזי כוח, השפעה שמניבים כסף. הרבה כסף. המון כסף.
-עיתונות -רדיו -טלויזיה -אקדמיה -תיאטרון -קולנוע -בידור -איגודים מקצועיים -ועדי עובדים -אירגונים לא ממשלתיים -קשרים עם ממשלות ומפלגות זרות ששופכות כסף בלי חשבון -ייסוד ארגוני ''דמוקרטיה'' ''שלום'' ו''זכויות אדם''.
שכחתי משהו? חבל שקירשנבאום איננו. היה יכול להשלים את החסר מידע אישי. השמאל טוב בלהשתלט על מוקדי כוח בשיטות אנטי דמוקרטיות ורק בשנים האחרונות הימין הצליח לפגוע בשליטה המוחלטת של השמאל בתקשורת אך לא מספיק. יתכן שכדי לנצח במאבק מול הערבים והאסלם הימין יצטרך להביס לגמרי את השמאל קודם לכן. מה שבטוח זה שהשמאל יכול רק להיכנע לאיסלם.
11.הפחד שהכניסו באנשים מלהביע את דעתם לאחר הריגתו של רבין המנוול נמוג ונעלם! כדאי לראשי השמאל בישראל להפנים שגם סופם יהיה כך! מהעליון ומטה. היום קרב ובא.
12.רק תראו את בתי המשפט שלנו, והיועצים המשפטיים, בכל הרשויות למיניהן, שלקחו סמכויות לא להם, ותבינו שהדמוקרטיה בבעיה קשה. קשה מאוד למשול בצורה שכזו. חבל שאין מנהיגות אמיתית שתעשה סדר גם בנושא זה. אסור למצב זה להמשיך להידרדר. אני רואה שבזמן האחרון יש ניסיונות מצד המחוקקים לעצור במעט את הסחף.
14.קיצור תולדות השמאל: במאה ה-19 ברחו שני משוגעים מהמחלקה הסגורה בגלל רשלנות של אחד האחים שהשאיר את דלת התא לא נעולה. שני המשוגעים ששמם מרקס ואנגל כתבו ספר, שבו העלו את ההזיה הפסיכופטית על קומוניזם, שלום עולמי ואחוות עמים. כל המשוגעים וחולי הנפש בעולם קנו את ההזיה הפסיכופטית כחלום רטוב ומה שקיבלנו זה טרור רצחני בדמות סטלין, מאו, פול פוט וקסטרו. לשמאלנים הרצחנות של הקומוניזם לא הפריעה, כמו שהרצחנות של המוסלמים לא מפריעה לשמאלנים. מכאן אהבתם לקומוניזם ולטרור המוסלמי.
15.לא מדינת נבחרי עם אלא פקידים. לא דמוקרטיה אלא בירוקרטיה.
16.בישראל השיטה כבר עובדת. הבג''צ הסמולני הוא ששולט במדינה.
אפשרויות ניהול
ליה
27.05.2015:36
56. מתריס ומכעיס: יאיר נתניהו יכול ללמד את הפוליטיקאים דבר או שנייםבתגובה להודעה מספר 0
בנו של רה"מ אמר את האמת. בחריפות. בלהט נעורים. משהו שכמה פוליטיקאים איבדו מזמן. וגם: האמת על חוק המצלמות, ההדלפות מתיק 4000 והעתיד של כולנו
ביום רביעי תקף אברהם תירוש ב"מעריב" את יאיר נתניהו על הציוץ: "רבין רצח ניצולי שואה באלטלנה. רבין הביא לפה את ערפאת ועוד עשרות אלפי מחבלים מתוניס והביא למותם של אלפיים ישראלים".
כך כתב תירוש: "שכח משום מה להוסיף שרבין רצח את ארלוזורוב. מנחם בגין, המנהיג המיתולוגי של הליכוד ואבי הפוליטיקה המכובדת והאלגנטית, בוודאי מתהפך בקברו".
אני חולק על תירוש. אני חושב שמנחם בגין דווקא היה עושה לייק לציוץ של יאיר. אומנם יש אמת שצריך לנצור - בהיותה אמת שהציבור, ותירוש בכללו עדיין לא מסוגלים לעכל - אבל מה שהיה גורם למנחם בגין להתהפך בקברו נוכח האזכור הזה הוא אותם 16 קורבנות יהודים, חלקם ניצולי שואה, שמצאו את מותם על אלטלנה בשל שנאת חינם. יצחק רבין היה מפקד הפעולה, האחראי לכך שלאחר ש"התותח הקדוש" הטביע את האונייה על ציודה, יחד עם הסיכוי לשחרר את העיר העתיקה, המשיכו לירות בניצולים, חלקם פצועים, במים.
פעמיים - פעם ב"מעגל" של דן שילון ופעם במסיבה בשגרירות בוושינגטון - התרברב רבין בפנים סמוקות ובטוב לבו במילים "דפקנו אותם במים". לא מדובר בעדות שמיעה על רבין. צפיתי וראיתי במו עיניי את רבין עצמו אומר זאת והזדעזעתי. זה עבר בשקט. אף אחד לא קם. אף כלי תקשורת לא התנפל עליו. אף עיתונאי לא דרש התנצלות פומבית. העיתונות שתקה כלהקת דגים מנומנמת ומיומנת. מילאה פיה מים.
עד היום אפשר למצוא עיתונאים ופוליטיקאים שמשתמשים במונח "התותח הקדוש" בלי להניד עפעף. "הערבים נוהרים לקלפיות" הוא משפט שברצינות מעושה ובצביעות חצופה מזעזע אותם עד עמקי נשמתם. אבל תותח שירה בפקודת דוד בן־גוריון על אחים מבני עמנו? הוא הפך ל"קדוש". לימים היה זה דווקא שמעון פרס שהסתייג מהביטוי הזה. תחשבו שהיה קם אדם בבוקר ומכנה את האקדח של יגאל עמיר "האקדח הקדוש". תחשבו על כך שאותו אדם היה מצדיק את ההתבטאות שלו בכך שרבין בחתימתו על הסכמי אוסלו, שייבאו לכאן 40 אלף טרוריסטים בראשות יאסר ערפאת, אחראי למותם של קרוב לאלפיים יהודים שנרצחו באוטובוסים, בבתי אוכל, בשווקים וברחובות. מה היה קורה אז? הלא אמות הספים של המדינה היו רועדות.
הניסיון לשכתב את ההיסטוריה בקרב אלו שרוממות הדמוקרטיה בגרונם נראה לקוח ממרתפי הקג"ב בימים החשוכים של סטלין, ולא מישראל המודרנית של 2019. בניגוד לדן מרידור ובני בגין, החשים אי־נוחות לומר את האמת כדי לא למצוא את עצמם בפוזיציה המגוננת על יאיר נתניהו, שמא יתפרש מכך שהם מגוננים על נתניהו עצמו - אני חש חובה לאמת. יאיר נתניהו אמר את האמת. בחריפות. בהתרסה. בלהט נעורים. משהו שהם, כנראה, איבדו מזמן.
האמת המטושטשת
מי שמתעקשים מחוסר הבנה או בכוונת מכוון לאפשר זיופים מאסיביים במגזר הערבי, מצליחים להפריך את האמירה שאי אפשר לרמות את כל הציבור כל הזמן. מתנגדי חוק המצלמות נתלים בכך שפקחים מטעם ועדת הבחירות יסתובבו בין הקלפיות ויצלמו הפרות. פעולה הזויה וחסרת כל תועלת, אלא אם המזייפים יואילו לתאם עם המפקחים את מועד הזיופים.
גם צילום הספירה שעליו הורתה ועדת הבחירות הוא צעד הכרחי אך במרבית המקרים חסר תועלת. זיוף מאסיבי מתרחש כאשר בוועדת הקלפי כל הנוכחים מאותו צד, ואז בהרף עין משולשלות לקלפי עשרות מעטפות, לעתים של יותר ממאה איש שלא טרחו להגיע ולהצביע. במקביל, מוחקים את שמותיהם מרשימת הבוחרים. ביצוע הזיוף בבוקר או במהלך היום כרוך בעבודת הכנה של רשימת בוחרים הידועים כמתנגדים אידיאולוגית להשתתפות בבחירות, או שלא יגיעו מכל סיבה אחרת.
חמש דקות של חוסר תשומת לב או הליכה לשירותים של חבר הוועדה מספיקים כדי לשלשל את המעטפות ולבצע את המחיקות. רק צילום רציף של אולם ההצבעה או נוכחות רציפה של משקיפים מהמחנה השני נותנים סיכוי לסיכול הזיוף. צילום תעודות הזהות על ידי מזכיר הקלפי במצלמה חד־פעמית יכול גם כן להיות כלי יעיל בסתימת הפרצה באופן חלקי. היות שיש מחסור במצלמות ובמשקיפים, אין טעם בשוטטות עתירת רעש וצלצולים וחסרת תוחלת בין הקלפיות. כל משקיף וכל מצלמה צריכים להיות צמודי קלפי.
לאור ההסבר הזה, מובן עד כמה מקוממת הטענה שלא התגלו אי־סדרים בקלפיות החשודות. ברור לגמרי שלא התגלו. שיטת הזיוף הזו לא מותירה עקבות. גם אם עד שש בערב הצביעו בקלפיות מסוימות פחות מ־30% ואחר כך יש קפיצה לא מוסברת וחסרת היתכנות טכנית במספר המצביעים, אי אפשר להוכיח דבר.
גיבוי משקיפים צמוד בקלפיות - לא בטיולים ביניהן - מטעם הוועדה או לשכת עורכי הדין יסגור פרצה אחרת. בעבר סילקו משקיפים באמצעות איומים. אם התנגדו - הופעלה אלימות. או אז הייתה מגיעה המשטרה, הוועדה הייתה מתלוננת שהמשקיף היה אלים, והוא היה נלקח לחקירה שתוצאתה היחידה הייתה גידול משמעותי במספר המצביעים באותה קלפי. חלק מהמקרים הללו שאירעו גם בבחירות האחרונות מתוארים בכתבת תחקיר מפורטת ומאירת עיניים של קלמן ליבסקינד ("מעריב־סופהשבוע", 19.4.2019).
האמת הידועה
הדלפות גיא פלג מתיק 4000 באו לקלל והשיגו תוצאה הפוכה. הן שכנעו רבים ממתנגדי נתניהו שבתיקי 2000 ו־4000 מדובר בהתנהגות המצויה עמוק בתוך היחסים הנורמטיביים של עיתון־שלטון. גם אם מישהו סבור שהנורמה אינה ראויה או נוגדת את לשון החוק, הרי לא משרשים נורמה מקובלת בארץ ובעולם על גבו של ראש ממשלה מכהן, שהציבור בחר בו חרף החשדות. המשמעות של הגשת כתב אישום בתיק 4000 היא סגירה מיידית של כל המקומונים המפנקים ראשי ערים בכתבות יחסי ציבור ומתפרנסים מפרסום מודעות מכספי הקופה הציבורית, והגשת כתבי אישום פוטנציאליים נגד מרבית שחקני התקשורת והפוליטיקאים.
רגע האמת
ב־17.9.1948 בצומת הרחובות הפלמ"ח והגליל בירושלים נסתם הגולל על תוכנית האו"ם לכרסם בגבולות החלוקה, בין היתר על ידי הוצאת נמל חיפה מידי ישראל, ומסירת ירושלים והנגב לערבים. סותמי הגולל היו ארבעה אנשי לח"י שהתנקשו בחייו של אבי התוכנית המסוכנת, מתווך האו"ם השוודי, פולקה ברנדוט.
ב־17.9.1978 חתם מנחם בגין עם אנוואר סאדאת, נשיא מצרים, על הסכם שלום, שבו עמד על קוצה של האות P. בגין התעקש שהזכויות יינתנו לפלסטינים כיחידים ולא כאומה. זכויות אדם ואזרח ולא זכויות לאומיות. לכן נוסח ההסכם אומר שיובאו בחשבון גם הזכויות הלגיטימיות של האנשים הפלסטינים ב־p קטנה ולא ב־P גדולה, שמשנה את המשמעות מאנשים לעם.
ב־17.9.2019 ימצא עם ישראל את עצמו ברגע האמת, שבו צריך לבחור בין חזיון התעתועים של מדינה פלסטינית, תוך נטילת הסיכון של הפיכת גוש דן לעוטף שומרון, לבין הסדר מורכב יותר, אך ריאלי, המבטיח במסגרת הסכם אזורי את השליטה הביטחונית והריבונית הישראלית בין הירדן לים. כל ישראלי יצטרך להחליט אם ב־2019 תיטרק הדלת בפני סכנה קיומית, או שהיא תיפתח לרווחה. כמה נורא שכאשר העתיד של כולנו תלוי באחוזי ההצבעה, רבים נרדמים בשמירה.
1.המפא"יניקים השמאלנים אכן סותמי פיות. כל התקופה שהיו בשלטון היתה גם גזענות. רצח רבין אכן אסון לאומי ואין הצדקה למעשה כזה, אך הרצח טשטש את כל המעשים הרי האסון שהוביל בימי כהונתו וגם לפני. כל האנשים ששילמו בגללו בחייהם, כל המהלכים השגויים שמדינת ישראל ספגה בימי כהונתו - על זה כבר לא מדברים. לא מדברים על היהודים שקיפחו חיים בגללו, יהי זכרו ברוך, אך מספיק לצביעות המוגזמת שנשמעת מפי הבת שלו, הנכדה שלו והתקשורת השמאלנית ההרסנית. לנתניהו היא לא נותנת שום אשראי על כל פועלו, ימים כלילות, על שהפך את מדינת ישראל למעצמה, למדינה עם כבוד ששמה הולך לפניה בזכותו. כמה הערצה מכל העולם וגם ממדינות ערב, אפריקה, אמריקה, אסיה. -כולם מעריצים אותו ומכבדים אותו אבל התקשורת בישראל לא מפרסמת כלום מזה. ועל רבין דממת אלחוט ועצרת בומבסטית. תתביישו לכם! צבועים. יאיר נתניהו דיבר אמת!
2.מה לעשות כאשר האמת כואבת ומלווה בהוכחות היסטוריות וזאת בניגוד לדברי הבלע וגיבוב הררי השטויות של השמאל, המשטרה וכל מערכת המשפט, המושחתים והמסואבים בתפירת תיקי נתניהו...כי באין סימוכין או הוכחה זו דרכם בקודש.
3.יאיר אמר האמת שרבים רוצים להסתיר.
4.ההסתה של השמאל נגד ביבי בשנים האחרונות גדולה פי עשרת מונים מההסתה שהובילה לרצח רבין. הסיבה היחידה שהתוצאה לא הסתיימה ברצח היא שהשב"כ הפעם לא שותף להסתה כפי שהונחה לעשות בתקופת רבין.
5.הכל אמת רבותי. יאיר מציין עובדות שכולם יודעים אבל שותקים בכדי לא להרגיז את הברנז'ה ה0מולנית בישראל. רבין הרג יהודים וגם התגאה בכך. דפקנו אותם במים אמר...
אפשרויות ניהול
ליה
22.04.2109:50
57. מי יציב סכר מול חוצפתה של אליזבת וורן? / יעקב אחימאירבתגובה להודעה מספר 0
הסנאטורית, שמייצגת זרם מתחזק במפלגה הדמוקרטית, הפכה ליועצת לגוש "רק לא ביבי" בכנס ג'יי סטריט, והתערבה באופן בוטה בענייניה של בעלת ברית • דעה
והיה אם ח"כ יאיר לפיד יהיה רה"מ הבא, או לפחות שר החוץ בממשלת בנט, ידידה אחת לפחות כבר מזדרזת להציב עצמה כיועצת לו.
לפני חודשים אמר לפיד כי "נתניהו לא מבין באמריקה", אבל פוליטיקאית אמריקנית חשובה מזדרזת להפגין את בקיאותה בנעשה אצלנו. היא גם מתערבת בבוטות בפוליטיקה המקומית. מדובר בסנאטורית החשובה אליזבת וורן מהאגף השמאלי־קיצוני במפלגה הדמוקרטית.
בשותפות רעיונית עם הסנאטור ברני סנדרס, היא לא מחמיצה הזדמנות כדי למתוח ביקורת על נתניהו. אבל השיא היה לפני ימים אחדים. היא קשרה עצמה לגוש "רק־לא־ביבי". בנאום בוטה שנשאה היא האיצה במנהיגות הגוש להתאחד במאמץ להדיח את נתניהו.
יש רק כינוס אחד בארה"ב שבו יכלה הסנאטורית וורן לקרוא, בפומבי, להדיח את נתניהו, ראש ממשלה של מדינה דמוקרטית - הוועידה השנתית של שדולת השמאל, ג'יי־סטריט.
בוועידה זו, הנוזפת תכופות בממשלת נתניהו, נתקבלו דבריה בחום.
וורן גם נימקה את קריאתה להדחת נתניהו: זהו צעד שיאפשר להקים מדינה פלשתינית.
וורן אף השמיעה עצה נוספת לשותפות לגוש רק־לא־ביבי: "האם תוסיפו לריב בתוככם, ובכך רק תסייעו למנהיג מושחת, המעדיף את הטיפול בענייניו האישיים על פני האינטרסים של מדינתו"?
מילים אלה הן כמעט תמליל מדויק, באנגלית, של מאמרי דעה הנדפסים בעברית בישראל.
לרמת התערבות כזו בנעשה במדינה דמוקרטית, בעלת ברית, לא היה תקדים - זו היתה אחת הפרשנויות שהופיעה לצד הדיווח על נאומה של וורן.
לפיד שב לאחרונה משהות בארה"ב. הוא נועץ שם במארק מלמן, יועצו.
האם היה מי שלחש באוזני הסנאטורית וורן את תיאור מצבו של גוש רק־לא־ביבי, כפי שנדון במפגשיו של לפיד עם יועצו האמריקני? איננו יודעים.
לעומת זאת, מתברר מי יהיו ידידיה בארה"ב של ממשלת לפיד־בנט, אם זו תקום.
ובעיני הישראלי מן השורה, את מי יעדיף כדי שיציב סכר מול הזרם הפוליטי בנוסח וורן, המתחזק במפלגה הדמוקרטית?
1.גוש הביזוי, הגוש הבזוי, רעה חולה. כל התומכים בהם היום ימצאו עצמם בוכים אם הם יקימו ממשלה. אסון.
2.הפרוגרסיבים מקרבים את ארה"ב למלחמת אזרחים. אם זו תקרה זה רק באשמתם של קיצוניים כמו וורן-פוקהונטס וברני סנדרס הסכסכן, כך שזה מתאים בול לשמאל האנרכיסטי בישראל שגם הוא מקרב את ישראל למלחמת אזרחים.
3.היא אנטישמית מודרנית ואנשים כמוה מנעו הצלת היהודים בשואה.
4.מפלגת שמאלה. מה חדש? השמאל בארה"ב ובאירופה כבר שנים תורם כסף להפלת הימין ומתערב בבחירות. ג'יי סטריט אירגון יהודי שמאלני קיצוני שאובמה יזם במטרה לפרק את הקהילה היהודית באמריקה.
5.לטפל בבונים מהשמאל ביד קשה. מה שהם עושים זה מזמן כבר לא הבעת דעה לגיטימית.
6.את ה"סכר" צריך להציב בפניהם של הבוגדים בנט וסער שרק תמיכתם בשמאל מאפשרת הקמת ממשלת שמאל!
בנט הדמגוג והשקרן הכפייתי, שלפני לא הרבה זמן אמר שבחירות ישירות הן הפיתרון היחיד הנכון במדינה והיום גינה את הרעיון, כי בחירות ישירות שבהן נתניהו ייבחר ימנעו מבנט את התענוג להיות ראש ממשלה בממשלת שמאל עם 7 מנדטים עלובים. ממשלת שמאל עם השמאל האנטי ציוני ותומכי הטרור! זה אנטי דמוקרטי למי שקיבל רק 7 מנדטים להיות ראש ממשלה! ממשלת שמאל שמייצגת מיעוט בעם - היא אנטי דמוקרטית!
ולהזכיר שבנט גם אמר לא מזמן שמי שקיבל 10 מנדטים בלבד ורוצה להיות ראש ממשלה (וגם זה לא דמוקרטי), הוא לא מוסרי ולא דמוקרטי...
7.כל האידיאולוגיה השמאלנית מבוססת על אנטישמיות.
8.ציר הרשע של השמאל - מהאנטישמים בחו"ל ועד בובותיהם במחנה השנאה בארץ.
9.סער ימני כמו ג'סטריט.
10.בגלל זה לפיד לא היה בישראל ביום השואה והגבורה! לא למטרות חופשה אלא הלך לסנאטורית. אנשי המזימות!!! פרופסור שטרנהל אמר על יהיר - גורנישט (כלומניק).
11.אחרי שהשמאל האמריקאי השמיד את ארה"ב (קריסה כלכלית וחברתית רק עניין של זמן), הם עוברים למטרה הבאה: להשמיד את ישראל עם העוזרים שלהם בארץ להשמדת ישראל - השמאל הישראלי איך לא. אדריכלי אוסלו.
12.רוב היהודים האמריקאים הם סרטן של הציונות...
13.פרצופה של כת רל"ב.
14.המדיניות האנטישמית של בג"צ כאן היא שורש כל הבעיות.
15.ארה"ב ירדה מהפסים ודוהרת במסלול מהיר אל התהום. כל כלל שהיה מקובל בעבר נזרק לפח. כל עיקרון מחולל. זאת לא הקורונה שגרמה לכך. היא רק האיצה תהליך שהתחיל לפני שנים ארוכות.
16.כאשר בג"צ פה מתערב ומכשיר תומכי טרור בתוך המדינה, זה מכריח אנשים כמוה להיות יותר קיצוניים. המדיניות האנטישמית של בג"צ כאן, היא שורש כל הבעיות.
17.האמריקאים מעיזים מצד אחד להאשים את הרוסים בהתערבות בוטה בבחירות שלהם ומאפשרים לעצמם להתערב בבחירות שלנו! דמוקרטים הכי צבועים שיש.
18.היחידי שעמד מול אובמה ושותפיו היה ביבי. כל הנמושות בשמאל התחבאו מתחת לשטיח כשהוא עמד באומץ לב מול השחור.
19.צריך להכריז עליה כעל persona non grata ועל כל חבריה היהודים כביכול. לשלול מהם כניסה לישראל כי הם חולים בקורונה אנטישמית והם כבר הפיצו את המחלה עוד כאשר יצאו ממזרח אירופה במאה הקודמת.
20.זה לא מפתיע ולא חדש שהממשל הדמוקרטי בארה"ב מנהל את ישראל מרחוק, עוד מתקופת הסכמי קדם דיוויד של בגין ב- 1977, דרך קלינטון בהסכמי אוסלו בואכה ממשל אובמה ועכשיו ביידן. החידוש הוא, שמי שתומך בהתערבות הזאת הם שלושה אנשי ימין מובהקים, ליברמן, סער ובנט ששאבו 20 מנדטים מהימין לטובת הפלת נתניהו וממשלת הימין...
21.לפיד משתף פעולה עם כל עוכרי ישראל כיאה לגדול עוכרי ישראל בימינו. סמאל הוא שמו של השטן בתלמוד.
22.השמאל בארה"ב מעדיף את נפתול תעלול עם יהיר כי כך לא יהיה מי שיעמוד בדרכם בדרך להפוך את ישראל למדינת כל אזרחיה.
אפשרויות ניהול
ליה
03.07.2116:16
58. למה הם בוחרים שמאל? / מידהבתגובה להודעה מספר 0
אידיאולוגית השמאל הביאה אסונות על גבי אסונות ובכל זאת, היא נתפסת כנאורה ואינטלקטואלית יותר. יובל בלומברג מנתח את תולדות הכשל ותוהה – מתי מצביעי השמאל יתעוררו מהחלום האוטופי
228 שנים לאחר הטרור היעקוביני בזמן המהפכה הצרפתית.
173 שנים לפרסום המניפסט הקומוניסטי.
78 שנים למותם של עשרות מיליוני אנשים בעקבות הקולקטיביזציה בברית המועצות.
65 שנים מחשיפת פשעי סטאלין.
61 שנים למותם של עשרות מיליונים בעקבות "הקפיצה הגדולה קדימה" בסין הקומוניסטית.
54 שנים מאז הוצאתו להורג של הרוצח הקומוניסטי צ׳ה גווארה.
45 שנים לתחילת מסע הטרור של פול פוט (קמבודיה) שהוביל למיליוני הרוגים.
22 שנים לתחילת נשיאותו של הוגו צ׳אווס והחרבת ונצואלה.
מדינות קרסו וכלכלות נהרסו, מעל 100 מיליון איש נרצחו, עונו, מתו ברעב, במחנות, בבתי הכלא ועוד מיליונים רבים שמתו כתוצאה משלטון השמאל, שהוביל באופן ישיר ועקיף לעליית הפשיזם והנאציזם והתפשטות האלימות הברוטלית.
אין בהיסטוריה של המין האנושי שום אידיאולוגיה שגרמה ליותר מוות, סבל, צער ויגון מאשר אידיאולוגיית השמאל. אין פשע אחד שביצעו הנאצים, כולל השמדת בני אדם בגז, ששלטון השמאל בברית המועצות לא ביצע לפניהם.
ועדיין, בעוד הנאציזם והפשיזם דוכאו עד עפר, וקיומם הפוליטי אינו לגיטימי ולעיתים גם אינו חוקי, ברוב מדינות המערב, אידיאולוגיית השמאל היא הבחירה הטבעית ביותר עבור רוב גדול של האליטות והמעמדות הסוציו-אקונומיים החזקים ביותר במדינות המערב.
מה הופך את אידיאולוגיית השמאל, לבחירה הטבעית עבור רוב האינטלקטואלים, אנשי האקדמיה, אנשי התקשורת, אנשי עסקים ורבים מהאנשים שנחשבים בצדק למשכילים? כיצד אנשי עסקים שהיו ויהיו הנפגעים הראשונים מעליית השמאל, תומכים בשמאל? מה הם ואחרים מרוויחים מזה?
תיאוריות אוטופיות, קרל מרקס
כדי לענות על שאלה זו צריך לעמוד תחילה על ההבדלים המהותיים באופן שבו הימין והשמאל תופסים את המציאות, וכתוצאה מכך את ההתייחסות אליה ואת הפעולות הפוליטיות הנגזרות שיש לבצע. הבנת ההבדלים בין תפיסות העולם תאפשר להבין את המניעים שמובילים רבים לבחור בשמאל כאלטרנטיבה הפוליטית הראויה למרות היסטוריה עקובה מדם ורצופת כישלונות אפוקליפטיים.
ההבדל בין שמאל וימין בתפיסת המציאות
התפיסה השמרנית מכירה במציאות כמצב מורכב שנובע מאינספור גורמים שמעצבים אותה להיות את מה שאנחנו רואים וחווים. הגורמים הם כל מה שנכלל בטווח האנושי: היסטוריה, תרבות, כלכלה, דת, כל קשת הרגשות האנושיים על הטוב ועל הרע שבהם.
לכן השמרנות מכירה במגבלות השיטה הפוליטית וביכולתה לשנות את המציאות. השמרנות אומנם לא מקבלת את המציאות כזה ראה וקדש, היא שואפת לשנות אותה, אבל בצעדים מדודים וזהירים מתוך הבנה והכרה של מכלול הגורמים המשפיעים, שמונעים תזוזות מהירות מידי, ובעיקר תזוזות מאוד מתוכננות המבודדות גורם אחד בלבד מתוך גורמים רבים והופכות אותו לחזות הכל.
על פי השמאל, ההיסטוריה האנושית מתפתחת והולכת קדימה לכיוון אוטופיסטי בר השגה. השמאל תופס את המציאות כאבולוציה דטרמיניסטית של ההיסטוריה האנושית. כלומר, על פי השמאל, ההיסטוריה האנושית מתפתחת והולכת קדימה לכיוון אוטופיסטי בר השגה, המבוסס על מסקנות השכל האנושי, באשר למה שאמור להיות הקיום האידיאלי האנושי. לדוגמא: אם אידיאל הקיום האנושי הוא שוויון בין כל האנשים, לשם ההיסטוריה האנושית מתקדמת, על פי כללים "מדעיים" ברורים וידועים.
הכללים ה"מדעיים" המשפיעים על המציאות ידועים, פתרון משוואת המציאות נמצא בהישג יד. גורמים אחרים שאינם "מוכרים" על ידו כמשפיעים על המציאות, נדחקים לקרן זווית, נחשבים כתעמולה של מתנגדים פוליטיים והם חסרי חשיבות למימוש התקדמותה של המציאות.
לדוגמא, קרל מרקס ראה במלחמת המעמדות את הגורם היחיד שמכתיב את תמונת המציאות וכל אירוע הוסבר ופורש על סמך נוסחת המעמדות. מרגע שיש גורם אחד שעל פיו נקבע הכל, קל מאוד לעצב את תמונת המציאות, את הגורמים לכל אתגר חברתי והחשוב ביותר, את הפתרון לכל בעיה. כך נוצרה מעין אורתודוכסיה מארקסיסטית, כמו "מועצת גדולי השמאל", שמחזיקה את המפתח לפרשנות של המציאות על פי הכללים ה"מדעיים" שהוגדרו מראש.
הטבע האנושי שלא נלקח בחשבון, נתפס בעיני השמאל כמכשלה שנובעת ממתנגדיו הפוליטיים. התפיסה הזו היא תפיסה רציונלית מופשטת משום שהיא מתבססת על מרכיב אחד או מספר מרכיבים אחרים (אבל קבועים וידועים) שהם פרי ניתוח חברתי "מדעי", תוך התעלמות מאינספור גורמים אנושיים אחרים כמו דת, תרבות, משקעים היסטוריים, שאינם נתפסים כרציונליים, כלומר, ככאלה שנובעים מהשכל. זהו ניסיון הרואי ארוך שנים להכפיף את הטבע האנושי לכללים מדעיים שמתאימים לתיאור של תופעות פיזיקליות.
כך, המציאות שלפנינו נוצרה בעקבות השפעתו של מרכיב אחד או מספר מרכיבים מרכזיים שהם בו זמנית ההסבר לכל בעיה וגם נוסחת הפתרון שלה. כל מרכיב אנושי אחר שאיננו חלק מהפרדיגמה המופשטת, נתפס כרעש רקע לא רלוונטי ולכן יש להתעלם ממנו. וזה שורש ההתייחסות הבררנית (או הצבועה אם תרצו) של השמאל לאירועים שונים.
אם אירוע מסוים קשור למרכיב המרכזי על פיו מפורשת המציאות, הוא יזכה להתייחסות חסרת פרופורציה גם אם הוא לכאורה שולי בהשפעתו. אם אירועים מסוימים אינם חלק מהמרכיב על פיו מפורשת המציאות, גם אם הם משמעותיים בהשפעתם, הם יזכו להתעלמות חלקית או מוחלטת, או לחילופין, יפורשו באופן שיתאים לפתרון משוואת המציאות, גם אם המשמעות היא שיוצאו מהקשרם באופן מוחלט.
זו תפיסת עולם אוטופיסטית מאחר והיא מאמינה שישנה נוסחה ברורה לפתרון כולל של בעיות המציאות. המציאות אמורה לסור למרותה של אותה תפיסה "מדעית", בדיוק כפי שמסלולם של כוכבי הלכת סביב השמש, סר למרותם של חוקי טבע קבועים וידועים.
הטבע האנושי שלא נלקח בחשבון, נתפס בעיני השמאל כמכשלה שנובעת ממתנגדיו הפוליטיים ולא מחסום אינהרנטי מובנה בתוך המציאות, שיש לקחת אותו בחשבון בכל תוכנית פוליטית.
כל דבר אחר שנוגד את האופן בו השמאל רואה את המציאות האידיאלית בעיני רוחו, מושלך הצידה
שתי דוגמאות מוכרות היטב יכולות להדגים כיצד תפיסת העולם של השמאל מנסה לכפות את חוקי ה "טבע" של השקפתם הפוליטית על המציאות הסרבנית.
הסכמי אוסלו – על פי השמאל, שלום עם הערבים הוא הדבר הנכון שמתאים לאינטרס הערבי והישראלי ולכן אם נבצע את הצעדים הנכונים שמשקפים חשיבה רציונלית מופשטת (נטולת כל הקשר היסטורי, דתי, תרבותי), המציאות תתיישר בהתאם לתפיסה האידיאולוגית הרציונלית שלנו.
כל דבר אחר שנוגד את האופן בו השמאל רואה את המציאות האידיאלית בעיני רוחו, מושלך הצידה. כלומר, אם ערפאת מצהיר שהסכמי אוסלו שקולים להסכם חודייבה (הסכם שחתם מוחמד עם השבטים היהודיים בחצי האי ערב, כאשר היה חלש יותר, ולאחר מכן הפר אותו כאשר התחזק צבאית, וחיסל את השבטים היהודיים, כלומר, הסכמים שהם סמל של תרמית והולכת שולל), מתעלמים או לחילופין מסבירים זאת בפוליטיקה פנימית, כדי להימנע מהתנגשות עם תמונת המציאות כפי שמצוירת בדמיונם.
ההיבט האנושי, במקרה זה הרצון לחתום על הסכם כחלק מתהליך של הולכת שולל, לא נתפס כחלק מהמציאות אלא כגורם פוליטי מפריע, לא רלוונטי ומטעה, שיזמו המתנגדים הפוליטיים (מתנחלים, פשיסטים, ריאקציונרים, קלריקלים וכו…) שראוי להתעלמות.
הקולקטיביזציה בברית המועצות
בשנות השלושים של המאה הקודמת החליט סטאלין לממש את אחד העקרונות המשמעותיים של הקומוניזם, הלאמת החוות החקלאיות של מעמד האיכרים הרוסי, מתוך כוונה לבנות כלכלה מתוכננת ושוויונית. לכאורה, המציאות המדומיינת הייתה צריכה להתיישר לפי התפיסה המרקסיסטית, השוויון היה אמור להפציע, האיכרים היו אמורים להיות מרוצים מהשוויון והכלכלה הייתה אמורה לצמוח.
בפועל, סטאלין הרס את החקלאות, הוביל לרעב המוני ולמוות של מיליוני אנשים, קניבליזם וחיסולו של מחצית המשק החי בברית המועצות. סטאלין לא לקח בחשבון רק דבר אחד "קטן", את הגורם האנושי. החקלאים הרוסים איבדו את המוטיבציה להשקיע בגידולים חקלאים שנלקחו בכוח בידי המשטר הסובייטי ולכן הפסיקו לעבוד בשדות.
האוטופיזם בהתגלמותו, פעילי ‘שלום עכשיו’
השמאל לא לוקח בחשבון את המרכיב האנושי שעומד בבסיס התפתחות ההיסטוריה.
מדובר באידיאולוגיה המבוססת על חשיבה מופשטת ופשטנית, שמניחה מציאות המבוססת על ממד אחד בלבד, והוא זה שמעצב את פניה.
כל הגורמים ה"לא מדעיים" שמסבכים את ההיסטוריה האנושית והופכים אותה למה שהיא, מורכבת, פתלתלה, פתאומית, אינם נלקחים בחשבון. אין שום התייחסות לממד האנושי על אינספור מורכבויותיו השונות, מה שהופך אותה לאידיאולוגיה חד ממדית ורדודה, כלומר אידיאולוגיה שאיננה מסוגלת לקבל סיטואציות מורכבות ובלתי פתירות, חוסר בהירות, מציאות מעורפלת ומצבים חסרי פתרון.
במובן הזה, מדובר באידיאולוגיה אינפנטילית. כאשר ילד רוצה צעצוע מסוים, הוא אינו לוקח בחשבון את העלות, את הערך החינוכי, את בטיחות הצעצוע, השפעת הרכישה על תקציב משפחתי. הילד רואה את המציאות רק דרך פרדיגמה צרה אחת: רצונו המיידי בצעצוע. הפתרון לבעיה הוא ברור: לקבל את הצעצוע, אובייקט התשוקה שלו. חשיבה צרה שהיא חסרת אחריות אבל אופיינית ומובנת אצל ילדים קטנים.
ככל שהילד מתבגר, הוא מבין יותר את הצורך לקחת בחשבון שיקולים נוספים הקשורים ברצונו לקבל משהו שהוא משתוקק אליו. ההבנה הזו היא ההתפתחות של תחושת האחריות שמאפיינת חשיבה בוגרת. ככל שתחושת האחריות גדולה יותר, וככל שהחשיבה רחבה יותר, סיכוייו להתמודד עם המציאות סביבו באופן אופטימלי, טובים יותר.
הגורמים שמובילים לבחירה בשמאל כאידיאולוגיה מועדפת
סדר אידיאולוגי – השמאל פותר את משוואת המציאות. הוא נותן תמונת עולם מסודרת, ברורה ופשוטה להבנה. מדוע היסטוריה התנהלה באופן מסוים, למה המציאות הינה כפי שהיא ומה הדרך לפתור את בעיות המציאות. זה הרבה יותר ממה שהימין השמרני מסוגל להציע. בזמן שהימין תוהה מה היא הדרך הנכונה לפתור בעיות ובמקרים רבים מציע פתרונות חלקיים, זמניים, בעלי יעילות מוגבלת, או שאינו מציע שום פתרון קביל, השמאל נותן תרשים ברור ומדויק לפתרון משוואת המציאות.
תחליף לדת ואלוהים – התפיסה ה"מדעית" של המציאות מספקת תחליף הולם לצורך האנושי הקמאי באמונה. במקום אמונה באלוהים שניצב מחוץ לעולם ולאירועים, שולט בהם ומנווט אותם כרצונו, כעת ישנם "חוקים מדעיים" ששולטים במהלך ההיסטוריה האנושית ומנווטים אותה לחוף מבטחים אוטופי. את חזון הנביאים האוטופי, החליפה האידיאולוגיה המרקסיסטית, הניאו-מרקסיסטית וכל יוצאי חלציהן שנותנת חזון אוטופי ומשמעות לקיום האנושי.
מערכת מוסרית קבועה – התפיסה הדתית שמעניקה עוגן מוסרי יציב מוחלפת בתפיסה "דתית" אחרת שמעניקה עוגן מוסרי חדש. כל מה שמשרת את התקדמות ההיסטוריה האנושית לעבר האוטופיה, הוא מוסרי. כל מה שמעכב אותה, הוא אנטי מוסרי. ישנם כללים ברורים ושקופים באשר למי הוא אדם מוסרי ומי הוא אדם אנטי-מוסרי. כללים אלה מחזקים את תחושת הסדר האידיאולוגי והמוסרי.
תחושת מוסריות – אדם דתי שואף את תחושת המוסריות שלו מהליכה בעקבות חוקים דתיים שמגדירים מה הוא מוסר. אדם חילוני שואב את תחושת המוסריות שלו מהליכה בעקבות חוקים, חלקם דתיים כלליים, חלקם חברתיים, חלקם אנושיים וגלובליים וחלקם פרטיים. בשני המקרים, ובמקרה השני אף יותר, תחושת המוסריות אינה תמיד קלה להשגה.
איש שמאל שואב את תחושת המוסריות שלו מהליכה בעקבות אותם מרכיבים שנתפסים כרלוונטיים למהלך ההיסטוריה לכיוון אוטופי ונצבעים בצבעים של ערכים נעלים. לדוגמא: תמיכה באפליית לבנים בארצות הברית מכפרת על חטא העבדות והופכת את התומך בה למוסרי, גם אם הוא תומך באפליית אדם שלא עשה דבר רע ומעולם לא הפלה שחורים. תחושת המוסריות במקרה כזה היא הרבה יותר קלה ומהירה ואיננה מחייבת עבודה עצמית שיכולה להיות מפרכת. תמיכה בכללים שהוגדרו על ידי האורתודוכסיה השמאלנית יהפכו אותך למוסרי ב"לחיצת כפתור".
תקווה – מרגע שיש בידינו את פתרון משוואת המציאות, דרכיה נהירות וברורות. התקווה היא ממשית ו"ריאלית". אנחנו יודעים מה צריך לעשות כדי להתגבר על בעיות המציאות. לעומת התקווה שזמינה ומובנית בתוך תפיסת העולם של השמאל, איזו תקווה יכולה להציע השמרנות? הרי המציאות מורכבת, לא פשוטה, לא פתירה, מסובכת. התקווה הרבה יותר אמורפית ורחוקה.
הבחירה האינטלקטואלית – השמאל מציב פיתוי כמעט בלתי אפשרי עבור אנשים המאמינים בכוחה של התבונה האנושית. תחילתו של עידן הנאורות הגיע עם הפסקת ההסתמכות על הכנסייה כמתווך בין האדם למציאות, ותחילת ההכרה בכוחה של התבונה האנושית ללמוד ולהסביר את המציאות באופן בלתי אמצעי. והנה לנו אידיאולוגיה שכולה פרי התבונה האנושית, מתחילתה ועד סופה.
בדיוק כפי שהתבונה האנושית פענחה את סודות הטבע, כך היא מפענחת את סודות ההיסטוריה, את חוקי המציאות והדרך ה"מדעית" לאוטופיה. אין ספק שהאמונה בתבונה האנושית וכוחה לפתור את בעיות המציאות, מפתה הרבה יותר מאימוץ השמרנות הספקנית, הלא ברורה, חסרת הביטחון וחסרת האמונה בכוחה של התבונה האנושית לפתור את אתגרי המציאות כולם ובאופן סופי.
תחושת עליונות – אם אתה מחזיק בידיך את פתרון למשוואת המציאות, סודות ההיסטוריה גלויים לפניך, הדרך לאוטופיה נהירה לך, המערכת המוסרית שלך סגורה היטב מכל פינותיה, אתה אדם מוסרי מעצם היותך איש שמאל, יש לך תקווה "ריאלית" ומוחשית, התבונה האנושית היא נר לרגליך וחלק מהווייתך (או לכל הפחות, כך נדמה לך), רוב האינטלקטואלים ניצבים לצדך, אזי תחושת העליונות היא תוצר לוואי מובהק.
השמרנות לא מסוגלת להעניק את תחושת העליונות הזו. אין לה על מה להתבסס. ההיסטוריה לא תמיד מובנת, אין לה את מפת הדרכים לאוטופיה, התבונה האנושית עם כל כוחה הרב לא מצליחה להתמודד עם משוואת המציאות באופן ברור ולכן מאבדת לכאורה מכוחה באידיאולוגיה השמרנית מה שמוביל את רוב האינטלקטואלים להתנער ממנה. כל אלה לא מעניקים תשתית טובה לתחושת עליונות.
הדבר "הנכון" – תבנית המציאות הברורה ביחד עם פתרונות מותאמים היטב ותוכנית סלולה לעתיד ורוד, לא מספקים רק מערכת מוסרית סדורה, תקווה ורגשי עליונות אלא גם את התחושה שמדובר בדבר הנכון, וההוכחה היא כמו טיעון מעגלי, מוכחת מתוך עצמה. האידיאולוגיה הזו היא דבר הנכון בגלל שהיא פועלת על חוקים "מדעיים" שהיא קבעה, שמספקים מסגור מלא והרמטי לכל תבנית המציאות.
אימוץ בעקבות סמכות אינטלקטואלית – האינטלקטואלים, רבים מהם מרצים באקדמיה, משתמשים בבמה האקדמית שעומדת לרשותם על מנת להפיץ את משנתם ולשרשר אותה הלאה בכל התחומים של מדעי החברה, מדעי הרוח והאומנות. השפעתם היא עצומה בהיותם סמכות אינטלקטואלית משמעותית עבור סטודנטים צעירים, שרובם המוחלט חסר את הכלים ואת היכולת להתמודד עם המשנה הסדורה שבנויה לתלפיות.
דרך האקדמיה, אידיאולוגיית השמאל מחלחלת הלאה באמצעות סטודנטים שסיימו את לימודיהם ומנחילים את השפה האידיאולוגית של השמאל בארגונים ומוסדות, פרטיים, ציבוריים וממשלתיים. בפרספקטיבה של עשרות רבות של שנים, מצטברת מסה קריטית של בוגרי מדעי הרוח והחברה שמייצרים שינוי תרבותי משמעותי בתוך הארגונים אליהם נכנסו.
אידיאולוגיה צעירה – אופי הפתרונות שהשמאל מציע, מטבעו הוא תמיד בתחום השחור לבן, הוא תמיד בעל אופי מהפכני מפני שאינו מקבל את המציאות וטוען שיכול להפוך אותה על פניה, לשנות אותה מן היסוד ולפתור את בעיותיה, אם רק יקבל את הכוח הפוליטי להוציא זאת לפועל.
זו בדיוק האידיאולוגיה שקוסמת לצעירים נלהבים שרוצים לתקן את העולם. ולכן, הרבה צעירים ממהרים לאמץ את אידיאולוגיית השמאל, השילוב של המיליטנטיות האידיאולוגית הטבעית שיש לצעירים, ביחד עם הלוחמנות הפוליטית של השמאל, מייצרים לשמאל תדמית צעירה. הימין לא מציע כמובן שום פתרונות קסם ולכן הוא הרבה פחות אטרקטיבי. הוא לא מהפכני, הוא רואה הרבה תחומי אפור והוא לא מבטיח גאולה.
מיתוג – מהאקדמיה ועולם התרבות והאומנות האידיאולוגיה חלחלה היטב אל עולם התקשורת ושם היא עברה מהפך שיווקי ומותגה מחדש. שיווק של אידיאולוגיית שמאל הוא פשוט הרבה יותר מזה של אידיאולוגיה ימנית-שמרנית. המציאות קלה יותר להסבר, הפתרונות ברורים וזמינים, רק צריך לבצעם.
בניגוד לעמדה השמרנית שמציעה פתרונות חלקיים, סבוכים ולא סקסיים בעליל, אידיאולוגיית השמאל מסוגלת להציע פתרונות אינסטנט כמעט לכל בעיה. השלום? רק צריך לתת לערבים מדינה פלסטינית. דו קיום? בהישג יש, רק צריך להפסיק להפלות את הערבים ולהקים את מדינת כל אזרחיה. חיסול העוני? כמובן, רק צריך להעלות מיסים, להעלות שכר מינימום, להזרים כסף ולהגדיל את החוב.
המציאות פשוטה להבנה, הגורם המעכב את הפתרון ידוע וכך גם הפתרון. השמרנות נשרכת הרחק מאחור עם פתרונות חלקיים ומסורבלים ואיננה מסוגלת להתחרות באטרקטיביות האידיאולוגית ההוליסטית שהשמאל מציע. כך השמאל ממותג כאידיאולוגיה מוסרית, מתקדמת, רלוונטית, אינטלקטואלית, חביבת התקשורת ואנשי התרבות, קלה להבנה ולביצוע ואולי הכי חשוב, כזו שמציעה תקווה וחלום שניתנים למימוש כאן ועכשיו, אם רק נבחר נכון.
חבילה אידיאולוגית" מושלמת – בשלב הזה כבר ברור שהשמאל מציע חבילת הכל כלול במחירים נוחים מאוד. מרגע שאדם אימץ את דרך השמאל, הוא עטוף מכל הכיוונים ונחסך ממנו הצורך לחשוב יותר מדי. הוא נמצא בצד הנכון, האינטלקטואלים איתו, אנשי התקשורת איתו, האליטות איתו, הוא מוסרי, יש לו תקווה, הוא יודע שיש פתרון לכל בעיה שהמציאות מציבה בפניו, והמטרה היחידה שהוא רואה לנגד עיניו היא הכרעת האויב הפוליטי מימין כדי לאפשר את מימוש דרכו של השמאל.
הדבר היחיד שנדרש ממנו הוא היצמדות דתית אדוקה לתמה של השמאל ואימוץ כולל של השפה הפוליטית, מונחיה ומשמעותם כפי שנקבעו על ידי מובילי הדעה המרכזיים. השמרנות לעומת זאת לא מסוגלת להציע אפילו חלק קטן מזה. האינטלקטואלים לא איתה, התקשורת לא איתה, הפתרונות לא שלמים, המיתוג האידיאולוגי תמיד נחות ביחס לשמאל, לעתים אפילו מסוכן חברתית ומקצועית, והתקווה תמיד קלושה. אף פעם לא בוטחת ומלאה בעצמה כמו זו של השמאל.
הרצון לרצות – הגורם האחרון הוא ביטוי מובהק של הטבע האנושי. לאחר שעקרונות השמאל קנו אחיזה בארגונים רבים, פרטיים וציבוריים, והפכו להיות ברירת המחדל התרבותית והערכית של אותם ארגונים, אנשים רבים מאמצים את האידיאולוגיה הזו מתוך רצון לרצות את המערכת, מנהלים בכירים, או מתוך רצון להיות חלק ממילייה חברתי "נכון" ולא להיות יוצא דופן או להזמין ויכוחים בלתי רצויים. השמרנות מעולם לא קנתה אחיזה ארגונית זהה לזו שהשמאל קנה ולכן אין צורך לאמץ אותה על מנת לרצות מישהו.
הסכמי אוסלו הגיעו עם בונוס לחותמים: פרס נובל לשלום
הסכמי אוסלו כמקרה מבחן
אם ניקח את הסכמי אוסלו כמקרה מבחן לנקודות שצוינו קודם, נוכל להבין טוב יותר את התמיכה לה זכה ההסכם בקרב רוב מוחלט של האליטות בישראל.
הסכם אוסלו הציג את פתרון משוואת המציאות. כל המורכבות הגדולה והבלתי אפשרית של מלחמת האסלאם ביהודים מאז טבח מוחמד בשבטים היהודיים של חצי הערב ועד לימינו והמלחמה של הערבים המוסלמים נגד הציונות מאז סוף המאה התשע עשרה, נדחקו לקרן זווית בשל חוסר רלוונטיות לתמה המרכזית של השמאל והיא: שלום תמורת שטחים.
כלומר, המציאות עברה תהליך רציונליזציה ואינפנטיליזציה. המציאות המסובכת והמורכבת, זוקקה כולה לנרטיב אחד בלבד שמקל על הבנתה, מציג את פתרונה ומאפשר לה להתקדם: היהודים יתנו שטחים, הערבים יתנו שלום, והמשוואה פתורה. כל מה שסותר את התמה, פחות או יותר היסטוריה של 1,400 שנים, טרור ערבי, הצהרות ברורות של ערפאת, מתויגים כחוסר עניין לציבור.
פתרון משוואת המציאות מציג שוב את האספקט הדטרמיניסטי של השיטה, המציאות חייבת להתקדם למקום אותו תופס השמאל כקדמה. מי שתומך ב"קידמה" זו, גם אם מדובר במחבלים ושואפי השמדת ישראל, הם בני ברית פוליטיים, מי שמתנגד למהלך, בגלל ריאליזם פוליטי, בגלל תפיסת המאבק הערבי פלסטיני כחלק ממאבק האסלאם ביהדות, בגלל התייחסות לממד הדתי של העימות, בגלל חוסר אמון בכוונות הערבים, מסומן כאויב פוליטי.
המציאות בעיני השמאל היא לא מה שהיא באמת, אלא מה שהיא אמורה להיות על פי התיאוריה הפוליטית, וכל שאר הדברים נמדדים ביחד להזיית המציאות
התמה "שטחים בעד שלום", הגדירה את המערכת המוסרית מחדש. תומכיה הם בהכרח אנשים מוסריים בעלי ערכים נאורים. מתנגדיה, אויבי הערכים הנאורים והקדמה האנושית.
המוסר לא נקבע ביחס למציאות כולה אלא ביחס התמה שנקבעה, באופן מנותק מהמציאות.
כך נוצרת סיטואציה אבסורדית ופרדוקסלית שבה אותם אנשים שאחראים לחתימת הסכם שהוביל באופן ישיר לרצח של בערך 1,500 ישראלים, לפציעתם של אלפים רבים ולהרס של עשרות אלפי משפחות בעקבות הטרור הערבי, הם אנשים מוסריים, נאורים ומתקדמים, בעוד אלה שהתנגדו, הם אויבי ה"שלום", מה שמגדיר אותם כאויבי הקדמה המוסרית-חברתית.
וסיבת השורש היא תפיסת המציאות. המציאות בעיני השמאל היא לא מה שהיא באמת, אלא מה שהיא אמורה להיות על פי התיאוריה הפוליטית, וכל שאר הדברים נמדדים ביחד להזיית המציאות.
כמובן שאם משוואת המציאות נפתרת והשלום עומד לפרוץ הרי שכעת יש גם תקווה שניתן להיאחז בה. התקווה אומנם לא רלוונטית למציאות האמיתית הקשה והמדממת אבל המציאות הזו ממילא חסרת משמעות. המציאות החשובה היחידה היא זו שנרקמת בדמיונו הפוליטי של השמאל ומוצבת לפני ההמונים כנקודת הייחוס הבלעדית שביחס אליה הכל נשפט.
האינטלקטואלים ברובם המכריע רואים את עצמם מחויבים לנאורות, שעניינה העיקרי המלכת השכל האנושי. המציאות חייבת להיכנס למיטת סדום רציונלית, ושם מתעללים בגופתה עד שמתאימים אותה לתבנית שאותה השכל יכול להבין.
השכל אינו יכול להבין אנטישמיות זואולוגית חסרת פשר. ההיגיון אינו יכול להסביר למה אדם שפוי יוותר על חייו בתמורה לרצח יהודים חפים מפשע. חייבת להיות סיבה רציונלית שפותרת את המציאות המעוותת הזו. ומרגע שנמצאה הסיבה שמכניסה את הטירוף הערבי-אסלאמי הרצחני לסד הגיוני: השטחים שכבשנו, הכל ברור יותר ו"הגיוני" יותר. האינטלקטואלים מחויבים להסבר השכלי, בניקוי כל האלמנטים הדתיים, הרגשיים והתרבותיים שאינם נחשבים כחלק מהשכל האנושי, ולכן אינם חלק מפתרון משוואת המציאות.
המציאות היא נגזרת של הנאורות, כלומר היא תוצר של מערכת שיקולים רציונלית, ונעדרת כל אלמנט רגשי או דתי.
מרגע שנמצאה הסיבה שמכניסה את הטירוף הערבי-אסלאמי הרצחני לסד הגיוני: השטחים שכבשנו, הכל ברור יותר ו "הגיוני" יותר
באופן טבעי, תחושת המוסריות ותחושת העליונות הם תוצרי לוואי של אלה המחזיקים בפתרון משוואת המציאות. מבחינתם הם אוחזים ב"דבר הנכון", ותמיכת האינטלקטואלים והתקשורת מאששים תחושות אלה היטב.
כל אדם אחר שיסרב לקבל את כלל המבנה הפוליטי שבנוי על מציאות מדומיינת ותוכניות הנגזרות ממנה, הוא אויב פוליטי מר שחייבים למגר. מבחינת השמאל לא מדובר באדם בעל דעות שונות שקיומו בחברה דמוקרטית ופלורליסטית הוא הכרחי, אלא מדובר במכשול לפתרון משוואת המציאות והתקדמות ההיסטוריה.
עבור התקשורת מדובר במקרה קל למיתוג. האוטופיה מוחשית כמעט כמו הבגד שאנחנו לובשים. ניתן שטחים ונקבל בתמורה את חלום כל הדורות: שלום. מציאות קלה להבנה ופשוטה לפתרון. כל מה שתומך בתמה, הוא עניין חדשותי רלוונטי. כל מה שמערער על התמה או מפריך אותה, מאבד את ערכו החדשותי.
באופן בדומה לסרגל המוסרי, כך הסרגל החדשותי. נקודת הייחוס עבור מה הוא נושא בעל ערך חדשותי, היא אותה נקודת ייחוס עבור מה הוא מוסרי: כיצד הוא משרת או מערער על תמונת המציאות המדומיינת של השמאל.
בשלב הזה, כאשר האינטלקטואלים, הממסד התקשורתי והאקדמי תומכים ומקדמים במרץ את עגלת ההיסטוריה לעבר המקום בו היא אמורה לשכון לבטח, המציאות כבר איננה סט אירועים המחוברים ברצף של סיבה ותוצאה אלא עגל זהב מודרני שההמון מפזז סביבו בהובלת כוהני האליטות.
ההליכה נגד המיצג העוצמתי והסוחף הזה מחייבת כוחות נפש וכוח עמידה משמעותי. הרצון האנושי הטבעי מעדיף להשליך את בעליו על גל האקסטזה, ביחד עם שאר ההמון, לעבר האוטופיה שכבר ניבטת מקרוב ממש. אלה שמסרבים להצטרף למעגלי הרוקדים עלולים לשלם מחיר חברתי, פוליטי, תדמיתי, אקדמי, מקצועי, הכל בהתאם כמובן למיקומם במבנה החברתי.
השמרנות מעולם לא הצליחה להתחרות בדימוי של השמאל ובחבילת הפיתויים שיש לשמאל להציע
באותו אופן בדיוק ניתן לנתח כל תהליך שהתחיל באמונה קנאית בביאת האוטופיה והסתיים לצלילי התמוטטותה והפיכתה לדיסטופיה.
יצירת תמה שתפתור את משוואת המציאות, תמיכת האליטות באקדמיה, בתקשורת, בתרבות, מיתוג האירוע, יצירת קמפיין סוחף, אווירת אקסטזה דתית להמונים וקריסה בלתי נמנעת. לעתים התהליך ימשך שנים, לעתים עשרות שנים ולעיתים דורות, אבל מחזוריות החיים שלו תמיד תהיה זהה.
סיכום
זו כנראה יכולה להיחשב אחת ההצלחות הגדולות ביותר של השמאל, יצירת מערך שלם – חלקו מכוון וחלקו אינו מכוון אלא מובנה בתוך השיטה – של פיתויים נפשיים, חברתיים, אקדמיים ואפילו דתיים, שהופכים את אידיאולוגיית השמאל לדרך עם אפיל צעיר, מרדני, אינטלקטואלי, מוסרי.
וכל זאת למרות שמימושה הפרקטי של האידיאולוגיה הוביל תמיד, לכל מה שהוא ההיפך מאותם גורמים אטרקטיביים שמושכים אליה תומכים ומאמינים מלכתחילה: אנטי-אינטלקטואליות, דיכוי חריף וקשוח של חשיבה עצמאית, אנטי-מרדנות, אנטי-מוסריות, קיפאון וחוסר יכולת להשתנות, אלימות ברוטלית, מדכאת ובלתי נסבלת עבור האוכלוסייה הנשלטת על ידה.
השמרנות מעולם לא הצליחה להתחרות בדימוי של השמאל ובחבילת הפיתויים שיש לשמאל להציע אבל לעומת זאת, היא תמיד היתה המפתח לפרגמטיזם פוליטי, להתקדמות איטית עקב בצד אגודל, ליצירת איזון תוך כדי התחשבות במרכיב האנושי המכריע שקובע את מהלך ההיסטוריה. השמרנות מכבדת את תמונת המציאות המורכבת, מכירה במגבלותיה לשנות אותה בלחיצת כפתור, מה שהופך אותה לבחירה פוליטית שפויה אבל בהחלט לא מפתה.
אשכול 22721
