פרשת בשלח
בפרשתנו התורה מספרת כיצד המטיר הקב"ה לבני-ישראל מָן מדי יום ביומו, "לחם מן השמים". על המזון הזה תיקן משה רבנו את הברכה הראשונה בברכת המזון – "הזן את העולם".
כאן מתעוררת שאלה: הלוא את ברכת המזון אנו מברכים כהבעת תודה לבורא על המזון שהוא מעניק לנו היום. המזון שאנו אוכלים הוא לחם מן הארץ ולא "לחם מן השמים". איך מתאים אפוא לברך על המזון הזה בנוסח שתיקן משה על ירידת המן?
כאן טמון עיקרון מהותי ביותר. גם "לחם מן הארץ", המזון שאנו אוכלים כיום, ובכלל זה מה שהקב"ה מברך את הארץ, שתוכל להוציא מזון – כל זה אינו אלא לבוש וכיסוי למקור האמיתי של המזון ושל הפרנסה כולה. מקור השפע הוא "לחם מן השמים" – ברכה אלוקית טהורה שבאה מלמעלה.
המן שירד במדבר הראה בדרך גלויה כיצד הפרנסה באה אך ורק מהקב"ה עצמו. לבני-ישראל במדבר לא היה שום ספק שהמזון בא מהקב"ה, וכי הבורא הוא הנותן לחם ופרנסה. אנחנו איננו רואים זאת בגלוי, והאדם עלול לטעות ולחשוב שמקור פרנסתו הוא המעביד, העסק וכדומה.
ירידת המן הייתה הכנה לבני-ישראל לקראת כניסתם לארץ-ישראל והמעבר להתנהלות בסדר-חיים טבעי, של עיסוקי פרנסה בדרך הטבע. המן נתן להם כוח שלא לשכוח כי רק הקב"ה "הוא הנותן לך כוח לעשות חָיִל". אמנם אנו עוסקים בחרישה ובזריעה ובשאר פעולות טבעיות להשגת פרנסה, אבל השפע האמיתי בא מהקב"ה, גם כשהוא עובר בתוך לבוש טבעי.
שבת שלום!
אשכול 23512
