איסר יהודה אונטרמן - מתוך ויקיפדיה
הרב הראשי לישראל איסר יהודה אונטרמן, 1964
תאריך לידה 19 באפריל 1886 י"ד בניסן ה'תרמ"ו ברסט, האימפריה הרוסית
תאריך פטירה 26 בינואר 1976 (בגיל 89) כ"ד בשבט ה'תשל"ו ירושלים
מקום קבורה בית הקברות היהודי בהר הזיתים
רבותיו הרב שמעון שקאפ
תלמידיו פינחס קהתי
הרב איסר יהודה אונטרמן (נולד בי"ד בניסן ה'תרמ"ו - 19 באפריל 1886, בבריסק ונפטר בכ"ד בשבט ה'תשל"ו - 26 בינואר 1976 בירושלים) היה ממנהיגי תנועת המזרחי, רבה הראשי השלישי של תל אביב, ולאחר מכן רבה הראשי האשכנזי השני של מדינת ישראל. זכה בפרס הרב קוק לספרות תורנית לשנת תשי"ד.
הרב איסר יהודה אונטרמן בשנות ה-40
נולד בבריסק, בנם של אליהו ושיינה אונטרמן. נקרא על שם רב העיר בריסק, הרב איסר יהודה מאלין, שנפטר כעשר שנים קודם לכן בירושלים. בילדותו נחשב לעילוי ולמד אצל הרב והדיין המקומי, שמחה זליג ריגר, ובשנת 1898, בגיל 12, הוזמן להיות חלק מהגרעין המייסד בישיבת ענף עץ החיים במלץ (מלטש) בראשותו של הרב זלמן סנדר כהנא שפירא. לזמן מה עבר לישיבת מיר אך שב למלץ ושם הפך לתלמיד בולט של הרב שמעון שקאפ. לאחר נישואיו עם רחל לאה ילין, למד בכולל של ישיבת וולוז'ין, שם גם הוסמך כרב על ידי הרב רפאל שפירא ראש הישיבה. במהלך לימודיו בוולוז'ין פתח הרב אונטרמן ישיבה בעיר הסמוכה וישנובה וכמו כן שימש כרב במספר קהילות בליטא, בהם מוהלינא ואמסטיבובה. לאחר מלחמת העולם הראשונה שימש כרב בלונאווליה ולאחר מכן היה לרב בגרודנו. הרב אונטרמן היה ציוני ומחשובי הרבנים שתמכו באידאולוגיית המזרחי. ב-1922, בוועידת המזרחי השלישית שהתכנסה בפולין, נשא נאום מרכזי ובו התנגד לתוכנית אוגנדה. בין השאר אמר:
"אינני גורס ציונות המבוססת על שלילת העוני והלחץ שבחיי הגלות, שכן ציונות כזו עלולה להוליד תוכנית נפל כהקמת מדינה יהודית באוגנדה. הציונות "זקוקה לנשמה", ליסוד רוחני איתן המושתת על מורשת דורות".
בשנת 1923, בהשפעת הרב חיים עוזר גרודז'ינסקי, מנהיג יהדות ליטא, עבר הרב אונטרמן לאנגליה ושימש כרבה של ליברפול. הרב אונטרמן התגבר במהירות על קושי השפה והפך לרוח חיה בקהילה היהודית שם. הוא הקים ארגון גג לכל הקהילות היהודיות באזור, ייבא תלמידים מאירופה על מנת לחזק את הישיבה המקומית ואף הקים את האקדמיה לתלמוד תורה בליברפול.
במהלך מלחמת העולם השנייה פעל הרב אונטרמן למען יהודים פליטים מגרמניה שאנגליה התייחסה אליהם כנתיני מדינת אויב. הוא סיכן את עצמו וביקר אותם במעצרם ואת חברי קהילתו במקומות אליהם התפזרו על מנת לתפוס מחסה.
לאחר פטירתו של הרב משה אביגדור עמיאל בשנת 1946, התמנה הרב אונטרמן לרבה האשכנזי של תל אביב. בתחילה הוא סירב לעלות לארץ ישראל על חשבון מכסת הסרטיפיקטים הכללי ועל כן קיבל מהבריטים אשרת עלייה מיוחד כ"מומחה בריטי לרבנות".
בתל אביב הקים הרב אונטרמן כולל בשם "שבט יהודה" וכתב תשובות בהלכה ומאמרים שונים, את תשובותיו העיקריות קיבץ בספרו: שו"ת שבט מיהודה. יחד עם רבה הספרדי של העיר, יעקב משה טולידאנו, הקים את בית הדין המיוחד לענייני עגונות.
הרב אונטרמן כיהן גם כדיין בבית הדין הרבני הגדול, בשנת 1955 נבחר למועצת הרבנות הראשית ובג' בניסן תשכ"ד - 16 במרץ 1964 נבחר לכהן כרב הראשי האשכנזי של ישראל, בגוברו על הרב גורן בהפרש של קול אחד. הרב אונטרמן כיהן בתפקיד זה עד 1972, אז הפסיד בבחירות לרב שלמה גורן בצעד שהתפרש על ידו כהדחה.
הרב אונטרמן נפטר בשנת 1976, ונקבר בהר הזיתים בירושלים. על שמו נקראו רחובות בתל אביב, ירושלים ופתח תקווה.
היו נשוי לרחל לאה (לבית ילין), ולהם שבעה ילדים. אחד מבניו, ברוך, שימש מנהל אוניברסיטת בר-אילן. אחת מנכדותיו, ריבה מן, מספרת על סובלנותו, כי על אף שלא שמרה תורה ומצוות, סביה "אהב אותה אהבה ללא תנאים".
פסיקתו ודרכו בהלכה
הרב אונטרמן היה למדן ליטאי במובן הקלאסי שהושפע עמוקות מדרכו ההלכתית הייחודית של מורו הרב שמעון שקאפ, וכך גם נראו שיעוריו ותשובותיו בהלכה - דיון בהגיון משפטי ושימוש בכלים לוגיים האופייניים למורו. מאידך, שלא כמו הרב שמעון שקאפ, עסק הרב אונטרמן גם בשאלות ההלכתיות האקטואליות מאותה תקופה (שרובן רלוונטי גם היום) כגון: עליה להר הבית, גיור, פסולי חיתון, מצוות התלויות בארץ, גיוס בנות לצה"ל (החמיר בעניין זה וטען כי הדבר פסול ועוד רבות.
יחסית לשאר רבני התקופה האורתודוקסים, נחשב הרב אונטרמן לפוסק ליברלי. לדוגמה:
כאשר אשה הושיטה לו יד, לחץ הרב אונטרמן את ידה באומרו כי "איני מקל בנגיעה, אלא מחמיר בכבוד הבריות".
דוגמה נוספת היא גישתו המקלה לגבי קבלת גרים מעולי ברית המועצות, עליהם כתב:
"יש להקל בשעת דחק זו כשאי אפשר בשום פנים למנוע שיתערבו עולים זרים בין בני ישראל... יש להתנהג באלה הזקוקים לגירות כדין תורה ויהיה בעדינות ובהבנה, בשים לב אל מה שעבר על אחינו אלה במצוקה הרוחנית שלהם".
גם בשאלות הלכתיות מתחדשות שעסקו בהיבטים טכנולוגיים ומדעיים, נטתה גישתו להקל, לדוגמה בנוגע לתרומת איברים: בתחילה סבור היה הרב אונטרמן (כמו רוב הפוסקים באותה תקופה) שהדבר אסור, אך לאחר שהתברר שניתן לקבוע את רגע המוות מדעית ובצורה וודאית, התיר להשתיל איברים ואף חידש טיעון להקל בבעיית "איסור הנאה ממת" שצצה בשאלות מסוג זה, טיעון שמשמש עד היום את הפוסקים. גם בשאלות דומות הוא הקל, וכך כתב בתגובה למאמרו של הרב כתריאל פישל טכורש לשאלתה של אוניברסיטת בר-אילן בנוגע לשימוש בתאי גזע עובריים:
קבלתי את מכתבו עם משא ומתן הלכתי רחב ומפורט על השאלה אם מותר להשתמש בתמצית ריקום שהוציאו על ידי ביופסיה משריד נפלים שהאם הפילה אותם ולא הייתה בם חיות עצמית מעולם לצורכי רפואה של ילדים; מדברי כת"ר אני רואה כי דן בנדון זה עם רבנים מובהקים והוסכם אצלם להיתר. ולכן אני מודיע לכם כי אחרי העיון בנדון גם אני מסכים להיתר (ההדגשה במקור) עשיית מחקר בחומר ההוא לצורך רפואת החולים. וכו'".
הרב אונטרמן תמך באמירת הלל ביום העצמאות, אולם מכיוון שאין בידינו הסמכות שהייתה בידי חז"ל לקבוע ברכות חדשות, הוא היסס האם יש לברך לפני ההלל בשם ומלכות, כלומר, תוך הזכרת שם ה'. לעומת זאת ביום ירושלים טען הרב אונטרמן כי יש לומר הלל בשם ומלכות שכן מדובר בחג בגין יציאה ממוות לחיים. עם זאת, טען הרב אונטרמן כי ליום העצמאות הבכורה על פני יום ירושלים מאחר שיום העצמאות מבטא תקומה אנושית ויום ירושלים נס מההשגחה עליונה.
הצטרף לדעת הרבנים החרדים בפסק דין האח והאחות ומסיבה זו הוחלף על ידי הרב שלמה גורן, שבזכות דעתו המקילה זכה לתמיכת הממשלה לבחירתו כרב הראשי לישראל.
אשכול 23548