עבר עריכה לאחרונה בתאריך 24.03.19 בשעה 00:02 על-ידי גבעתי (מפקח)
פרשת ויקרא
בפרשת ויקרא התורה מתחילה לפרט את דיני הקרבנות שיש להקריב על המזבח. בגמרא נאמר שהמילה מזבח מתחילה באות מ, שהיא ראשיתן של המילים – מזיח, מזין, מחבב, מכפר. כלומר, המזבח מזיח (מזיז) ומבטל גזֵרות רעות; מזין את העולם בשפע שבא על-ידי הקרבנות; מחבב את עם ישראל אצל הקב"ה; ומכפר על עוונותיהם של ישראל.
בתורת החסידות מוסבר שהקרבן הוא כמו דורון, שהאדם שחטא כנגד המלך משגר אליו, אחרי שביקש את סליחתו, כדי שיתרצה לו, ואז יוכל לבוא לפניו ולבקש את בקשותיו.
על-פי זה היה סדר הדברים צריך להיות הפוך – תחילה 'מכפר' ורק אחר-כך 'מחבב', 'מזין' ו'מזיח'. אין זה הגיוני שתחילה המלך ממלא את בקשותיו של האדם, ורק אחר-כך יכפר על חטאיו. מדוע אפוא הגמרא נוקטת סדר שלכאורה אינו הסדר הנכון?
אלא כאן רמזו חז"ל את עניינו הפנימי המהותי של המזבח. קודם כול הקב"ה 'מזיח' – מבטל את כל הגזֵרות הרעות העלולות לפגוע בעם-ישראל בעתיד. עכשיו, כשהיהודי חי וקיים, הוא זקוק לפרנסה, והוא מבקש אותה מהקב"ה, שהרי מי שנותן חיים נותן גם מזון. גם את זה הקב"ה עושה – 'מזין'.
הקב"ה נותן ליהודי כל זאת לפנים משורת הדין, אף שעדיין לא נתכפרו חטאיו. כך נאמר: "פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון", היינו שהקב"ה נותן לכל אחד ואחד על-פי רצונו, אף-על-פי שרצונו הוא על-פי מושגיו והבנתו, ואין הוא יודע מה באמת לבקש. בכל-זאת הקב"ה נותן לו את משאלות ליבו, מכיוון שזה רצונו.
לאחר מכן היהודי מתעלה למדרגה נעלית יותר, שהוא כבר מבין את המעלה של שפע רוחני והוא מבקש את האור האלוקי והקדושה. זה השלב של 'מחבב', שמגלים ליהודי את אהבתו וחיבתו של הקב"ה.
שבת שלום!
אשכול 23639
