עבר עריכה לאחרונה בתאריך 28.03.19 בשעה 05:03 על-ידי גבעתי (מפקח)
פרשת צו
בסוף פרשתנו מסופר על שבעת ימי המילואים, שבהם הכינו את המשכן לעבודת-הקודש. מדי יום ביומו הקים משה רבנו את המשכן והקריב את הקרבנות. ובכל-זאת אמרו חז"ל, ש"כל שבעת ימי המילואים... לא שרתה בו שכינה", ורק ביום השמיני שרתה השכינה, כפי שמספרת התורה – "ויהי ביום השמיני... וירא כבוד ה' אל כל העם".
נשאלת השאלה: איך אפשר לומר שכל שבעת ימים לא שרתה במשכן השכינה, והלוא הקריבו אז קרבנות, שעליהם נאמר "ריח ניחוח לה'", ובפרט שאלה היו קרבנות של חנוכת המזבח; כיצד ייתכן אפוא שהקרבנות שהוקרבו כל שבעת הימים לא הביאו את השראת השכינה במשכן?
אלא ברור שגם בשבעת ימי המילואים היה גילוי השכינה, ועם זה, לעומת השראת השכינה שהייתה ביום השמיני, אין הראשונה נחשבת בבחינת גילוי שכינה, מכיוון שהיא מייצגת התגלות מוגבלת של השכינה ואין זו השראת השכינה במלוא משמעותה ועוצמתה.
בהשראת השכינה כמה דרגות, ובכללות הן שתיים: א) גילוי שכינה שבא על-ידי עבודת האדם, וממילא הגילוי מוגבל לרמת העבודה. ובכללות, זה גילוי אלוקי מוגבל ומצומצם; ב) השראת השכינה שבאה מלמעלה, כהתגלות אלוקית שאינה תוצאה של עבודת האדם. זו התגלות של דרגה אלוקית שעבודת הנבראים אינה מסוגלת להגיע אליה, וממילא היא אין-סופית ובלתי-מוגבלת.
הקמת המשכן בשבעת ימי המילואים הייתה ההכנה והעבודה של הנבראים לגילוי השכינה במשכן, והיא אכן הביאה את גילוי השכינה, אבל זה גילוי המוגבל בתוך גדרי הבריאה (ולכן הוא קשור בשבעת ימי המילואים, כנגד שבעת ימי הבריאה).
אולם ביום השמיני באה ההתגלות האלוקית מלמעלה, לא מכוח עבודת הנבראים. זו השראת השכינה במובנה האמיתי – השראה אלוקית בלתי-מוגבלת, שלמעלה מגדרי הבריאה. לכן היא קשורה ביום השמיני. כידוע, המספר שמונה מייצג את האור האלוקי שלמעלה מהבריאה.
שבת שלום ופורים שמח!!
אשכול 23654
